החברים של ג'ורג'

מתחפשים לליברלים: פוסט ליום האשה הבינלאומי

בשנים האחרונות נפוץ בקרב מקדמי הטוטאליטריות טריק ייחודי: הם אומרים שבעצם אילוצם לפעול לפי קודים ליברליים, יש דיכוי. הם משתמשים בלקסיקון של זכויות האדם כנגד עצמן, במיוחד בתפיסה של זכויות קולקטיביות. התרגיל לא חדש במיוחד: כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, ג'נטלמניים דרומיים טענו לזכות קיומה של "דרך החיים הדרומית", שמבוססת על אביריות מיושנת, אהדה לכפריות וסלידה מעירוניות, רדניקיות עדינה ו"שמירה על השחורים במקומם". הם לא אהבו לינצ'ים, הם היו עדינים מדי, אבל הם סיפקו לתופעה של הלינצ'ים את התחמושת האינטלקטואלית.

יש שיטה בדוקה לזהות מה עומד מאחורי תביעות שהן לכאורה לזכויות אדם: יחסו של התובע לנשים. כשמישהו מדבר על זכויות מוסלמים אבל בו זמנית מגן על התביעה לחבישת רעלה – אמצעי מובהק לדיכויין של נשים – כ"שמירה על זהות תרבותית", די ברור מה עומד מאחורי התביעות שלו. כשמתנחלים מדברים על זכויות אדם – בין השאר באמצעות הארגון הגרוטסקי ל"זכויות אדם ביש"ע" – אבל בו זמנית מסרבים לשרת עם חיילות או לקבל מהן הוראות בצבא, לאף אחד אין ספקות מאיפה הם באים.

זכויות הנשים הן אחד החלקים החדשים יותר של התנועה לזכויות האזרח. אפשר, אמנם, למצוא מבשרים במאה ה-19 או אפילו במאה ה-18 (המכתב המפורסם של אביגייל אדמס), אבל זכויות הצבעה הוענקו לנשים לאט ובמאוחר במאה העשרים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התנועה לשחרור האשה הגיעה לשיאה אפילו אחרי התנועה לשוויון השחורים בארה"ב.

"האשה היא הכושון של העולם," שר לנון בתחילת שנות השבעים. בישראל יש מי שרוצה להחזיר אותה אחורה, לתקופת חוקי ג'ים קרואו בדרום. בג"צ עדיין דן, מזה זמן רב, בעתירה שמיועדת לאסור על הפעלת "קווי מהדרין", שם נקי לשרץ של קווים שמטרתם השפלת נשים. ישראל כץ, שמקפיד לרשום את שמו לדראון בכל תפקיד שהוא ממלא, הגדיש את הסאה וכנראה הצליח לוודא ששמו יירשם בהיסטוריה, כשהודיע לאחרונה לבג"צ שמשרדו לא מתנגד למנהג המגונה הזה, כל זמן שהוא לא מעוגן בחקיקה ו"יתבצע בהסכמה".

אלא, כמובן, שבחרדים עסקינן, ואין שום שאלה של הסכמה. החרדים – חסידים, ליתר דיוק, הפלג המפגר יותר והאלים יותר של החרדים – מפעילים איומים ואלימות על נשים או גברים שמסרבים לדעת את מקומם. כפי שכתב היטב שחר אילן בפוסט מוצלח במיוחד, להפרדה בין נשים וגברים אין שום תקדים הלכתי. בערים שבהן רוב החרדים הם ליטאים, אין הפרדה. הסיבה לכך פשוטה מאד: אם גדולי ההלכה של הדורות הקודמים יכלו לנסוע באוטובוסים עם נשים, גם בטלני הישיבות של היום יכולים. אני זוכר היטב סיפור של אחד הר"מים שלי, הרב מנשה רשובסקי, על ראש הישיבה שלו – ישיבת חברון? לא בטוח – שכאשר התיישבה לידו אשה נאה בלבוש בלתי צנוע, הוא בירך אותה לשלום, קם – וירד מהאוטובוס. "יבוא עוד אוטובוס", הוא אמר. את החומרות שלו הוא הטיל על עצמו, והוא גם הקפיד שלא לפגוע ברגשותיה של הנוסעת.

שום דבר מזה לא נשאר בתפיסת קווי המהדרין, רק התפיסה של השפלת האשה – הושבתה מאחור. בסוף השבוע, פרסמה "נעמי בן עמי" – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת "נתיב", ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על "קווי המהדרין". מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת" – וב"חדרי חרדים" נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

מדובר, אם כן, במאמר תעמולה מובהק. "בן עמי" טוענת כמה טענות: ראשית, יש בעולם נוהג של הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה ציבורית, בכלל זה במדינות דמוקרטיות; שנית, ההפרדה היא למטרת הגנה על הנשים מפני הטרדה מינית; שלישית, לאף אחד לא היו תלונות על ההפרדה בישראל עד שהגיעו "רפורמיות" ואנשי "הקרן החדשה לישראל"; רביעית, ביטול ההפרדה יסכן משרות של עובדים בחברות תחבורה ויוביל להעלאת פליטת גזי החממה.

הרשו לי לא להתייחס לטיעון הרביעי. נתחיל עם הראשון. קרונות לנשים בלבד אכן קיימים ביפן, דרום קוריאה, מצרים, הודו, טאיוואן, ברזיל, הפיליפינים, דובאי ובלארוס. בניגוד לטענתה של "בן עמי", לא מצאתי אזכורים לקרונות רכבת נפרדים או אוטובוסים נפרדים בארה"ב, צרפת, ספרד ויוון; סביר להניח שמדובר בשקר חרדי, מעורבב בקצת אמת להגברת אפקט התעמולה.

בטיעון השני "בן עמי" נופלת. היא מתארת מצב של קרונות ואוטובסים נפרדים לנשים. זה לא המצב בישראל: גברים ונשים נוסעים באותו כלי רכב, והנשים אמורות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הסיבה לקרונות נפרדים ביפן היא תופעה רחבת היקף של הטרדה מינית של נשים על ידי סוטים בקרונות הצפופים – כמו גם תופעה של האשמות שווא בהטרדה – ובכלל לא בטוח שזו התשובה הנכונה לבעיה. לא כל היפנים מסכימים עם רעיון ההפרדה; יש הרואים בו חרפה.

אבל כאן השקר: "קווי המהדרין" לא מיועדים לבלום הטרדה של נשים על ידי גברים. כמובן, מאחר ומדובר בגברים חרדים, ששיעור העבירות המיניות שלהם גבוה במובהק מהמקובל באוכלוסיה, החשש הזה לא בלתי סביר; אבל ההפרדה מיועדת למשהו אחר לגמרי – למנוע מהגבר החרדי לסבול ממראה של אשה, העשוי להביא להתפרצות היצר הרע שלו. כלומר, המטרה היא לשמור על הפרדה משום שאשה, "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (תמיד טוב לצטט את חוכמת היהדות), היא מפתה וטמאה מעצם קיומה. אם הבעיה היתה הטרדה מינית, לא היתה לחסידים בעיה שהנשים ישבו בראש האוטובוס והגברים בסופו. העובדה שהן יושבות מאחור – העובדה שאף אחד לא שקל להציע היפוך – מעידה גם על כוונה להשפילן, להחזירן למקומן ההיסטורי.

כדי לחזק את הטענה השקרית, מצטטת "בן עמי" מסמך כלשהו של הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה, בו לכאורה נכתב ש-60% מהנשים חוו הטרדה מינית בתחבורה הציבורית או היו עדות לה. שוב, ערבוב אמת בשקר: המסמך הממשלתי מעלה נתון מזעזע – 25% מהנשים חוו הטרדה מינית, ו-20% היו עדות לה – אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

אפשר היה לעצור את הפוסט כאן, אבל לא. "בן עמי" טוענת שעצם המחאה כנגד "קווי המהדרין" – שנמשכת, ברמות שונות, מימי הקמתם – היא תופעה חדשה, יציר כפיהן של "רפורמיות" ו"ארגוני נשים", בשליחות הקרן החדשה לישראל. התלונה האחרונה היא כנראה נסיון לעלות על רכבת השקרים של בן כספית ו"אם תרצו"; שאר הטענה היא העתק, אחד לאחד, של טענותיהם של הדרומיים במדינות ג'ים קרואו: שהשחורים בעצם מרוצים ממצבם, ושרק המלומדים שבהם, מוסתים על ידי גורמים מבחוץ, מעוררים צרות.

מ.ש.ל.

(יוסי גורביץ)

מנה כפולה של דו פרצופיות

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

הכניעה השקטה הזו

נסעתי השבוע לתל אביב, והבחנתי בתופעה משונה: שלטי הבחירות של קדימה, בצידי הדרכים, נשאו בפתח תקווה את תמונתה של ציפורה לבני, בבני ברק התמונה נעדרה מהם, ברמת גן ובתל אביב שבה שוב.

 

זה היה מתמיה לרגע, ואז נזכרתי בידיעה הזו. היא אמנם עוסקת בירושלים, אבל אין ספק – מהביטוי "מקומות אחרים" – שגם בני ברק היא חלק מהדיל המשפיל, במסגרתו מסכימה ציפי לבני שיש מקומות שבהם אסור לפרסם את פרצופה, והכל כדי ש"לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו".

 

הנה כי כן, בשנת 2008, שישים שנים לאחר שחוקי מדינת ישראל העניקו זכות הצבעה לנשים – ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הוא לא היה ברור מאליו כלל ועיקר – מסכימה בהכנעה מועמדת לראשות הממשלה, כזו שמתיימרת להיות פמיניסטית, שיש ציבור שבעיניו היא טמאה מעצם קיומה, שעצם מראה פניה עשוי לעורר בו (אמנם, מדובר בציבור ששיעור התקיפות המיניות בו גבוה בכ-30% מהממוצע ששיעור התלונות על הטרדה מינית בו גבוה בכ-30% מהממוצע, ורבות בו הסטיות האחרות) התרגשות מינית פראית – ושברגשות האספסוף הנתעב הזה יש להתחשב.

 

כן, כן – יש להתחשב בדעה שהאשה היא "חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; יש להעניק את מלוא הכבוד לתפיסה ש"אין לעבור בין שני כלבים ושתי נשים"; יש להצדיע לתפיסה ש"נשים דעתן קלה", להתרפס בפני הסבורים שלנשים אין זכות להספיד את קרוביהן, לקוד אפיים ארצה לאלו הסבורים שהן מטמאות את בית הקברות בעצם נוכחותן. אין, חס וחלילה, להיאבק בברברים הללו; אין להעמיד בפניהם מכשול; אין להתעמת עמם; אין לומר שהם פסולים מחמת מיאוס; יש להתרפס, ורצוי בחיוך, בפני האנשים שאומרים כל בוקר "ברוך שעשני גבר", ושדורשים ממך לומר "ברוך שעשני כרצונו".

 

אפשר שזו פוליטיקה. אם כן, זו פוליטיקה גרועה. אפשר שזה דבר יועץ או לחש יחצ"ן; אם כן, רצוי להחליף רועץ. החרדים לא יצביעו לציפי לבני. שרידי מצביעי "שינוי", אולי דווקא כן. גרוע מכך, זה מעיד על רפיסות וחוסר עמוד שדרה. מי שלא מסוגל להתמודד עם השבאב החרדי, איך יתמודד עם נסראללה ופוטין? ואם סבורה לבני שיש להחריש ולבלוע, כדי שייקל עליה לנהל משא ומתן עם החרדים אחרי הבחירות, היא כנראה שאפה הרבה יותר מדי אדי חיים רמון. החרדים תמיד ילכו עם הימין – אלא אם לא תהיה להם ברירה אחרת. אם ייאלצו לתמוך בלבני, ינהגו בנוהל העקרב המקובל אצלם תמיד: הם יעקצו אותה באמצע הנהר. זה טבעם. חיים רמון יוכל, אם תלחץ עליו, לספק לה את כל הפרטים המדכאים.

 

על כל פנים, אם למישהו חסרה סיבה להצביע נגד לבני, הנה היא. היא מוכנה, לשם רווח פוליטי קצר טווח, למכור את מעמדן של 51% מאזרחיות המדינה ולהשפיל את עצמה. שפל כזה מצד פוליטיקאי לא נראה כאן מזה זמן רב.

 

(יוסי גורביץ)

הפרוטוקולים של מזוקני ציון

תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.

 

השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".

 

פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."

 

בדיוק.

 

*           *            *            *            *

 

הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.

 

וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.

 

מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".

 

סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.

 

אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.

 

הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב הזה; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם  – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא יהיה ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות. 

 

מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.

 

תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.

 

אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק. 

 

עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.

 

(יוסי גורביץ)

כניעה לבריונות

אם מישהו עדיין נזקק להוכחה לכך שמשטרת ישראל היא מריונטה של בריוני הימין, הוא קיבל אותה הערב, כשהובא תאופיק ג'מאל – הנהג שנסיון הלינץ' בו התחיל את כל המהומה בעכו – בפני שופט, והלה האריך את מעצרו בשלושה ימים.

 

במה חשוד ג'מאל? בנהיגה במהירות מופרזת, בסיכון חיי אדם, וב"פגיעה ברגשות דת". בכלי התקשורת טען ג'מאל כי נסע במהירות נמוכה, מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהצליחו לפגוע בכלי הרכב שלו ואילצו אותו לנטוש אותו. אליבא דכולי עלמא הוא לא פגע באיש, ואני תוהה מתי בפעם האחרונה עצרה המשטרה אדם חמישה ימים אחרי אירוע תחבורתי שלא גרר נפגעים, ועוד דרשה את הארכת מעצרו. מדובר, נזכיר, בקורבן של האירוע, האיש שהמשטרה לא הצליחה להגן עליו מפני פוגרומצ'קים ושהאיצה בו להמלט.

 

האשמה המגוחכת מכולם היא "פגיעה ברגשות דת". ראשית, כפי שכבר כתבתי, למשטרה צפוי קרב קשה מאד בנסיון להוכיח שמי שפגע ברגשות דת היה דווקא ג'מאל ולא האנשים שרכבו על אופניים על הכביש – שלא לדבר על הבריונים שרגמו אותו באבנים, שגם זו פעולה אסורה ביום הכיפורים.

 

שנית, אני מכיר אישית את איסור הפגיעה ברגשות דת כאות מתה. כזכור, הגשתי לפני כחצי שנה תלונה כנגד סגן ראש עיריית אור יהודה, שהתהדר בפומבי בשריפת ספרי הברית החדשה. החוקרת שאיתה דיברתי עשתה מאמצים ניכרים לא לקבל את התלונה, ומבדיקות שנעשו בחודש לאחר שהוגשה – עד שהתייאשתי ועד שהתייאשו אחרים – מתקבל הרושם שהתלונה אפילו לא הגיעה לתחנת המשטרה. כנראה ששריפת ספרי קודש חשובה למשטרה פחות מנסיעה בחג.   

  

אבל לא מה זה שהחוק אומר. סעיף 170 לחוק העונשין דורש שכדי להעמיד אדם לדין על "פגיעה בכבוד הדת", צריך יהיה להוכיח שהדבר נעשה ב"כוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם". אני קורא בזאת למשטרת ישראל לעצור אותי: במהלך שני החגים האחרונים הסתובבתי בפרהסיה וצילמתי. אני יכול להעיד שהדבר פגע ברגשותיהם הדתיים של כמה אנשים, אף שהקפדתי להתרחק מן האזורים המקודשים המסומנים (בעירנו, אזור בית הכנסת הגדול מגודר במחסום מפני כניסת כלי רכב מדי שבת וחג). אני "פגעתי ברגשות דת" בדיוק כמו ג'מאל. 

פוגע מסוכן ברגשות דת.

 

כמה נלעג, כמה רופס, כמה בזוי. אין בליבי על השופט האוטומטי שהאריך את מעצרו של ג'מאל; הוא כנראה לא ראוי לשמש בתפקידו, אבל לא יותר מכל שופט מעצרים אחרים שמקבל ללא חקירה ודרישה את דברי המשטרה – היינו, רובם. לא, המשטרה היא זו שראויה ללעג, לבוז, לקלון.

 

מדובר, נזכיר, בגוף שלא הצליח להגן בזמן אמת על ג'מאל או על רכושו, וקרא לו להמלט. מדובר בגוף שלא מצליח לפזר את המון הפוגרומצ'יקים היהודים המנסים, מזה ארבעה ימים, להביא לבריחת תושביה הערבים של עכו. מדובר בגוף שמצא את הפתרון הפשוט ביותר – להטפל לקורבן.

 

נציגו המובהק של הימין הבריוני, פושע המלחמה ומשיח השקר אפי איתם, קרא במהלך דיון בכנסת לעצור את ג'מאל; הוא לא התעסק בשטויות כמו סעיפים בחוק, והמשטרה, כנראה, מיהרה לציית לו ולבריוני עכו היהודים. היא חושבת, בטעות, שבכך תביא לסוף המהומות; אבל כשהיא עושה זאת, היא מנסרת את הענף עליו היא יושבת: היא משדרת לאוכלוסיה הערבית שהיא משטרה של צד אחד בלבד. ודאי שהדבר כך כשהיא מצליחה לעצור את הקורבן, להפוך אותו לשעיר לעזאזל – אבל לא מצליחה לעצור את תוקפיו. כשהחלה תגובת הנגד של תושבי עכו הערבים, אחרי נסיון הלינץ', צווחו בימין שמדובר ב"ליל הבדולח", לא פחות. מאז, הוצתו דירותיהם של ערבים המתגוררים בעכו באמצעות בקבוקי תבערה. אני בספק אם התוקפים נמצאו, או יימצאו.

 

לעובדה שמשטרת ישראל הופכת למשטרת היהודיסטים יהיו השלכות, רובן שליליות. כי כשהחוק משמש באופן כה בוטה כפטישו של צד אחד, כשאין אפילו העמדת פנים של שוויון, החוק עצמו הופך לאויב. מי ששכנע את ערביי עכו שהם אינם יכולים לסמוך על החוק, לא יוכל לבוא אליהם בתלונות כשהם יחליטו להפר אותו.

 

לכל זה קדמה הפארסה של נסיונם של ערביי עכו להתנצל על "הפרובוקציה". יש לקוות שבעקבות המעצר הזה הם יחזרו בהם מההתרפסות הזו, שמעניקה זכות ווטו לכל בריון יג"ע (יהודי גאה עילג) על התנהגות שלא מוצאת חן בעיניו ושבכל זאת היא חוקית. אתמול לגלגה יעל משאלי, שמכירה מקרוב את נפש הבהמות היהודיסטיות, שבחג הקרוב, יידרשו ערביי עכו להוכיח שרכשו ארבע מינים.

 

אתמול זה היה מצחיק. היום הרבה פחות.

 

(יוסי גורביץ)

למה לא נוכל לנצח במלחמת אזרחים

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי נכנע לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.מורדים בעלי לב יהודי חם. הצבא לא יתמודד מולם

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)

לתת לבן גביר את אשר לבן גביר

בתחילת החודש, הכריע בג"צ בעתירה שהגישו אנשי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השניים דרשו כי יותר להם לצעוד באום אל פאחם עם דגל ישראל. המשטרה והפרקליטות התנגדו, בשתי טענות. ראשית, שמדובר בפרובוקציה; שנית, שקיימת סכנה לשלום הציבור. כשמגיע, מגיע (תמונה לא עדכנית - מ-2004. לא כל כך ידעתי לצלם אז)

 

בית המשפט דחה את טענות המדינה והורה למשטרה ולפרקליטות להגיע להסכמה עם העותרים על מסלול צעדה מוסכם בתחומי אום אל פאחם. ויפה עשה: חופש הדיבור מגן גם על פרובוקציות – למעשה, בהנתן שדיבור שגרתי איננו זקוק להגנה, עיקר ההגנה היא על דיבור חריג – והטענה של חשש לאלימות מפקיעה, למעשה, את אום אל פאחם מתחומי מדינת ישראל.

 

ביום חמישי האחרון, פנתה הפרקליטות שוב לבג"צ, בדרישה למנוע את הצעדה.למעשה, ביקשה הפרקליטות מבג"צ לחזור בו. בשיחה שניהלתי עם בן גביר היום, הוא אמר שמדובר בצעד חריג מאד: לא מדובר בבקשה לדיון בהרכב מורחב אלא חד חלק בדרישה לביטול פסק הדין הקודם.

 

בן גביר אמר עוד כי המשטרה, שבג"צ דרש ממנה לתאם את הצעדה עם העותרים, התחמקה מכך במשך כשבועיים, ולאחר מכן הציעה להם לבחור בין התוואי שבג"צ כבר דחה ובין צעדה "בתחום המוניציפלי" של אום אל פאחם – היינו, הרחק ממרכז העיר. הוא ציין שמפקד התחנה רצה לזמן אותו לשיחת תיאום ביום שישי אחר הצהרים, ומשהעיר בן גביר כי הוא שומר שבת, הבטיח לו המפקד נאמנה כי הם מגישים אוכל טוב בתחנה בשבת.

 

זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.

 

יש שלושה דברים שחייבים להיאמר. ראשית כל, אם אום אל פאחם היא חלק מישראל, יש לאכוף בה את החלטות בג"צ. ראוי שגם תושבי אום אל פאחם, ולא רק המשטרה, יבינו את משמעותם האמיתית של הדברים: אם התושבים ימנעו באלימות את צעדתם של בן גביר וחבר מרעיו, הם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. זה יהיה צעד ענקי קדימה לקראת גירוש שני, או למצער אימוץ תכניו של אביגדור ליברמן להעברת אום אל פאחם וערים ערביות אחרות לרשות הפלסטינית. מניעה באלימות של הנפת דגל ישראל בעיר תהיה גול עצמי שקשה יהיה אחר כך להתאושש ממנו. יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם "חצאי שדים, חצאי ילדים" של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם "האדם הסביר", המערבי.  

 

שנית, שאין חופש דיבור לשיעורין. בשנות התשעים, כתבה טטיאנה סוסקין כרוז בזוי למדי, שבו נראה מייסד האיסלם מוחמד עם ראש חזיר. יש בישראל סעיף נשכח של פגיעה ברגשות דת. הוא לא הופעל כשמגזין פופולרי יצא כשבשערו פרה עם ראשה של הבתולה מאריה, הוא לא הופעל כלפי ביטויי נאצה כנגד הדת היהודית, ולמיטב ידיעתי גם לא לאחר שהגשתי תלונה כנגד שורף ספרי הברית החדשה מאור יהודה. כמו חוק הכישוף, שאכיפתו היתה משליכה לכלא מאות מעוננים, מעלים באוב, קוראים בקלפים ועוד, חוק רגשות הדת הפך לאות מתה – עד שהנפגעים היו מוסלמים. אז הוא הופעל, ומאחר ותחילת שנו התשעים הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" היתה בחיתוליה, סוסקין ריצתה שנתיים מאסר. חופש הדיבור, כאמור, מיועד להגן גם על מה שנראה כדיבור מחליא. אנחנו כושלים במבחן הזה פעם אחר פעם.

 

שלישית, וחשוב מכל, מניעת המצעד תהיה נפילה למלכודת של הימין הקיצוני. היא תהיה פגיעת טורפדו מתחת לקו המים של תפיסת ישראל כדמוקרטית. הימין הקיצוני יוכל לחגוג את נצחונו ולהציג את הדמוקרטיה כצעצוע של ליברלים בעיני עצמם. ההשוואה הזו – אום אל פאחם מול מצעד הגאווה, גאים מול יהודים גאים – תשמש כאיל ניגוח נוסף של שיטת ממשל שהלגיטימיות שלה ממילא מעורערת בקרב חלקים ניכרים מהציבור. זה בדיוק סוג המוקשים שבן גביר אוהב כל כך להניח.

 

הגיע הזמן להפסיק לעלות עליהם פעם אחר פעם. גם בן גביר ומרזל הם חלק מהציבוריות הישראלית, עד כמה שזה מציק. גם הם זכאים לכל הגנותיה של הדמוקרטיה.

 

כיצד צריכים תושבי אום אום אל פאחם לקבל את פני בן גביר וחבריו? כפי שקיבלה גבעתיים את פני הרב כהנא בשנות השמונים: הפגנה המונית של הציבור, שהטביע את דבריו של כהנא בשריקות בלתי פוסקות, עד שהלה איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. לא באלימות, לא בפחדנות משטרתית – שתי תגובות שיאוששו את כל הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה – אלא בשריקות ושלטי-נגד. רק כך.

 

(יוסי גורביץ)

כשהקראקן מתעורר

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

הרואים אשה כערווה

טענה מקובלת בקרב אחינו חובשי הכיפות היא שהתרבות החילונית כולה תרבות פריצות ותאווה, ושהללו – להוציא נבירה בלתי פוסקת אחר סמים ואלכוהול, כמובן – עומדות במרכז והכל סוגדים להן. אם להאזין למחזירים בתשובה, יש אורגיה באכחנטית בכל פיצוציה, טקסים לעשתורת בכל תחנת דלק. מתקבל הרושם שהיהודיסטים מכירים את החברה הישראלית מפרסומות ומדרשות.

 

המציאות, למרבה הצער, הפוכה. לפני כחודש רגזה הארץ – או, ליתר דיוק, החלק המזערי שלה שאיננו ברברי, שהוא גם, שלא במקרה, זה היודע להתבטא – כאשר האספסוף היהודיסטי כפה על נערות לבישת שק, שמא עשויים בני ישראל הכשרים לבוא לידי עבירה בראותם ילדה בחולצה ומכנסיים. כלומר, הגברבר חובש הכיפה המצוי נמצא בסכנה מעצם זרועה החשופה למחצה של ילדה – ועוד לא אמרנו שום דבר על שיער חשוף.

 

בכלל, קשים חייו של הגברבר היהודיסטי: עצם שמיעתה של שירת אשה מכשילה אותו. כוח הרצון שלו כה קלוש, שכל דבר של מה בכך יכול להכריעו. הוא תמים, מוקף בנשים מפתות, והכלי היחיד העומד לו הוא התנזרות מהכרה בעצם קיומן. לא ברור למה, שהרי מדובר ב"חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; והיום, אחרי הכל, אפילו רבני החרדים לא ינסו את התירוץ הישן של "רוב נשים מצויות בכשפים". הוא נהיה מביך אחרי המאה ה-17. מי, אם כן, מתעסק אובססיבית במיניות? מיניותו של מי מעוותת יותר?

 

מתקפת צניעות מתרגשת עלינו. לא רק פניהן של הילדות בגשר המיתרים הולבנו – עבירה חמורה, אם אני זוכר נכון – אלא גם של כל חברות הכנסת. אמנם, הן מיעוט – מחפיר – בכנסת, אבל הן מייצגות רוב בציבור (51%), והן שני-שליש ממקהלת הכנסת. ואף על פי כן, הנהלת הכנסת החליטה שנשים, אפילו חברות כנסת, לא ישירו בכנסת. החריג היחיד הוא ילדות בנות 13, שאין חשש שתסכנה את תומתם של חברי הכנסת היהודיסטים. כלומר, במחטף, ללא דיון, אימצה הנהלת הכנסת את המחמיר שבדינים הרואה בנשים מזיקות בדמות אדם. בלא דיון, הוכרזו 51% מן האוכלוסיה כמסוכנות לחלק הארי של ההאוכלוסיה – זה הקטן יותר, כמובן. במחי החלטה פרוצדורלית, בעטה הנהלת הכנסת – הכנסת! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – את ישראל לימי הביניים.

 

משנמתח החבל, אין עוצרים: האספסוף הקדוש שרף ברחובות ירושלים עשרות כרזות ועליהן פניה של אורנה בנאי. פנים: לא מחשוף. פנים: לא ביקיני. פנים. מהות האדם. במקרה או שלא במקרה, פני נשים היו מוקד לסערה גם בקו התפר שבין הדתיים-לאומניים לחרדים-הלאומניים: ארגון "מעיינות הישועה" פרסם לפני כמעט שנה את פעיליו המרכזיים – אבל החשיך את פניהן של הנשים. החשיכה נמשכת אל החשיכה, ואותו חומץ בן חומצה, שמואל אליהו, מיהר לגונן על ההחלטה. האם פעילות "מעיינות הישועה" הצטלמו בבגדים לא צנועים? הרי כל השומע יצחק. לא, זה לא עניין של צניעות. כרגיל, הצניעות היא תירוץ.

 

עוד זה מדבר וזה בא: במסגרת הפיכתו של צה"ל לצבא השמיים, הודיע השבוע דובר צה"ל כי "הלכה פסוקה היא בידינו כי קול באשה ערווה, ועל פי שורת הדין, אין דרך להתיר לחיילים דתיים לשמוע זמרת, אפילו במסגרת טקס צבאי". אם קולו של דובר צה"ל נשמע לכם דומה באופן חשוד לזה של שלמה יוסף אלישיב, זה לא במקרה: הוא מצטט רב פיקודי, מילה במילה.

 

הרב פסק כפי שפסק – כפי ההלכה היהודית מחייבת אותו לפסוק, ויש בין הפוסקים גם שאינם מתירים לתלמידיהם לשמוע קול אשה גם בהקלטה או רדיו – משום שנתבקש לכך על ידי תלמיד. אלה אותם תלמידים שכה מקפידים הם במצוות, שלא רק שאינם מוכנים לשמוע אישה שרה – הם גם אינם מוכנים לקבל ממנה פקודות.

 

הנה יוצא המרצע מן השק: ההתקפות הללו – שלוש מהן בשבוע אחד – אינן מיועדות "להגנה על תומתו של הגבר היהודי". זו, לכל היותר, סיסמת גיוס לנבערים ולמאמינים ב"ספרים קדושים" שלא קראו ושלא יזהו. המטרה היא גלילה אחורה של זכויות הנשים והשבתה של הפטריארכיה היהודית על כנה. אם זה יקרה, כל השאר כבר יקרה מאליו.

 

לא במקרה מעמדן של הנשים הוא שדה הקרב המרכזי במדינות האיסלם; לא במקרה, נחשב ביטול האיסור על רעלה באוניברסיטאות הטורקיות לנסיגתה של הרציונליות בפני המפלצתיות. זהו קו התפר בין המודרנה לנחשלות, בין הקדמה והברבריות. מדברים על חזרה לימי הביניים; זו שטות; ימי הביניים האירופאיים היו מתקדמים לאין שיעור ממה שנחשף שעשתה השבוע הכנסת – הנוהל נמשך מזה זמן – או מעמדתו של דובר צה"ל, וודאי מהאספסוף שברחובות העיר שמן הראוי שתקרא, דבר המצריך שינוי קל בלבד, יאושלים. במאבק התרבותי הגדול הזה, היהדות האורתודוקסית נמצאת בצד של הטאליבאן; והיא הצליחה להכניע את הכנסת, המוסד הריבוני של כל הישראלים – והצליחה בכך ללא כל מאבק. לא היה דיון. היתה צנזורה עצמית: המוסדות הלאומיים, החילוניים, כבר מרגישים לבד, ללא דרישה, מתי הם מגדישים את הסאה. כל כך התרגלנו למכות הקטנות האלה, שלא חשנו בסטירה; כל כך התרגלנו להשפלתן הממוסדת של אחיותינו לאומה, שחשבנו שהיריקות הללו הן עוד קצת גשם.

 

אם ציפי לבני לא תצליח להבחר לראשות הממשלה, לא יהיה זה משום ריקנות הרקורד שלה: האיש שהיא מחליפה היה הצלחה קטנה מאד. היא עשויה לגלות בקרוב, על בשרה, את משמעות העובדה שבתחום המדיני, קפאה ההלכה על שמריה במאה השלישית לפני הספירה. בעקבות התלמוד, כותב אוכל הנבלות הגדול: אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר [שום תשים עליך – יצ"ג] "מלך", ולא מלכה; וכן כל משימות בישראל, אין ממנין בהן אלא איש. קצינות צה"ל בכלל זה.

 

כמו קיומן של כנסיות, כמו קיומם של הומוסקסואלים, גם מעמדן המודרני של נשים הוא כסיכה דוקרת בבשרה של שנאת האדם היהודית. אשה חופשית, העושה כרצונה, הבוחרת כרצונה את בני זוגה, היא בעיניה לצנינים, היא היפוך הסדר הטבעי. וכעת, כשחומת הברזל של המציאות קורסת, הם מנסים לחזור "אל מה שצריך להיות" ושמעולם לא היה. והשבוע, אישרה הכנסת בחוק שבני החרדים לא ילמדו אלא את התפלות שמלמדיהם רוצים שילמדו. הקמנו עוד דור לטאליבאן. 

 

בתוך ערימות הסחי המהוות את התלמוד, נמצא סיפור קצרצר (אני מודה עליו לארי אלון, באותה חוברת ישנה של "שדמות", עלמא די) שהוא פנינה. כוחו בקיצורו. רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה.

 

ובעברית: רב רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד [היינו, ערב יום הכיפורים אחד] משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

 

נדון במערכת היחסים הלא טבעית של רב רחומי ואשתו (חוששני שאת הנקודה הזו מחטיא ברדיצ'בסקי בסיפורו המבוסס על סיפור זה): אלמנת הקש הזו, מתה בחייה, מסכינה עם כך שבעלה מבקר אותה רק פעם אחת – בערב יום הכיפורים, יום שיחסי המין אסורים בו. כל שהוא מעניק לה הוא את זיו פניו פעם בשנה. להתגרש כנראה איננה יכולה – התולעת הוא אמורא – או שאהבתה לחלאה גדולה מדי: רחומי מחויב, אחרי הכל, ב"שארה, כסותה ועונתה", ואת האחרון לא נראה שהוא מספק. משהחלאה הקטנה איננו מצליח לעמוד אפילו ברף הנמוך מאד הזה, "חלשה דעתה", ומשמים גוזרים עליו מיד – בערב יום הכיפורים! – עונש מוות.

 

הסיפור הזה, המובא בעמוד בתלמוד שבו דנים מהי "עונתו" של תלמיד חכם, מבטא, לדעתי, אותו חוסר נחת ואותו חשש שמבטא "המעשה הנורא ברבי יוסף": שמא מוגדשת הסאה, שמא העולם לא יעמוד עוד בגזירות המופרכות שהוזים תלמידי חכמים, שמא לזעמה של אשה נטושה אכן יש כוח.

 

כדי למנוע מצב שנשות ישראל תגענה למצב שבו תוצג להם אשתו – חסרת השם, אלא מה – של רחומי כמודל פמיניסטי, לפני שמצב כזה ייחשב להגזמה מצערת ולחריגה לא ראויה, אנחנו צריכים לעמוד ולתקן את הפרצות בחוק הברזל. אנחנו כה עסוקים בהכחשתה של מלחמת התרבות, ובחנפנות "כולנו יהודים", שאיננו שמים לב שאנו מובסים.

 

כן, נשים ישירו; מי שלא יסכים לכך מוזמן ללכת, ושישכח מתקציבי ציבור. כן, נשים יפקדו בצבא – ומי שלא יסכין עם כך, יתמודד נא עם "עונשים של פלדה! בתי דין של שדה!". כן, פני נשים יופיעו ברחוב – ומי שיפגע בפרסומות מטעם פוליטי ('דתי', כביכול) יטופל כפי שמטופלים פעילי זרוע ההטפה של החמאס.

 

במלחמת תרבות, אסור לוותר על אף שעל – והכנסת חשפה השבוע נסיגה צרפתית. לא, רוב האוכלוסיה איננה מצורעת; המצורעים נמצאים בצד השני, והגיע הזמן לגרש אותם מן המחנה, ולחסל את הלגיטימיות שלהם.

 

אבל לשם כך צריך עמוד שדרה, ויכולת לומר "יהדות? לא, תודה: נרפאתי", ולגלות חוסר סובלנות קיצוני כלפי אמונות טפלות. בקצרה, צריך מה שכונה בבוז "פונדמנטליזם של נאורות": סירוב נחוש להתפשר על אמונות בסיס בפני שנאת אדם המתחזה לדרישה ל"כיבוד אמונות". עד שיקום מחדש קיר הברזל, עד שהמאמינים בשדים יסוגו שוב למאורתיהם, היאות להם.

 

ואת הנחישות הזו, כמסתבר, אין לנו.

  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

מבט מהיר, חטוף

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

 

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

 

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

 

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

 

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

 

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

 

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

 

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

 

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

 

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

 

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

 

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

 

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

 

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

 

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

 

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

 

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

 

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר –  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

 

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

 

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

 

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)