החברים של ג'ורג'

חתירה תחת יסודות המשטר, עזה לא הולכת לשום מקום, והאכזריות האגבית של המאבק ב-BDS

“אני שולטת במנדלבליט”: החשיפה אמש (ב’) ב”הארץ” על נסיונה של איילת שקד להציע שוחד לבנימין נתניהו – עסקת קידום תמורת חסינות מדין – היא חתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. שרת משפטים לשעבר אומרת לראש ממשלה שהיא יכולה לנתב את היועץ המשפטי לממשלה כרצונה, ושאם הוא רוצה להמנע מעמידה לדין – שייתן לה ג’וב בממשלתו הבאה.

כן, שקד מכחישה. או, ליתר דיוק, מכחישה למחצה: היא אומרת שאם השליחים שלה אכן הציעו את מה שאומרות ההקלטות שבידי “הארץ”, הרי שהיא לא היתה מודעת לכך והם הציעו משהו שהיא לא הציעה. עוד מוסיפה שקד שהיא מעולם לא שוחחה עם אביחי מנדלבליט בשאלת החסינות של נתניהו.

ברור שהיא לא שוחחה איתו. שיחה כזו, הרי, היתה מכירת הסחורה שלה – השפעה על מנדלבליט – תמורת אפס מחיר. אף סוחר לא יעשה עסקה כזו. מהי שקד, אנחנו כבר יודעים: אופורטוניסטית וחלאה ניאו נאצית. עכשיו אנחנו למדים שתחת המעטה הנוצץ של “ערכיות שמרנית” רובצת ציניות שמוכנה למכור את כולנו.

שקד, חשוב לציין, היא כרגע אזרח פרטי. הפרשה הבל תאמן הזו – בל תאמן אפילו במצב הנוכחי, שבו כל יום מעלה פה את סף הגירוי – מציבה בפני המשטר הישראלי אתגר בלתי אפשרי. שקד היא החשודה העיקרית, במתן שוחד; אבל בנימין נתניהו, לא אזרח פרטי אלא ראש הממשלה, הוא זה שידע על הצעת שוחד ונמנע מלדווח עליה לרשויות, כחובתו כחוק.

במידה מסוימת, זו אשמתן של הרשויות. הרועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, הניח לאביגדור ליברמן לחמוק מדין גם כשעמדה בפניו עבירה מוכחה ומובהקת: השגריר שמינה ליברמן בבלארוס מסר לליברמן את המידע על בקשת החקירה של המשטרה בעניינו. ליברמן ידע שהשגריר עבר עבירה, ונמנע מלדווח עליה. וינשטיין נתן לליברמן לחמוק מדין, והפך את ההעמדה לדין בשל אי דיווח לקשה הרבה יותר: יש תקדים. אפשר יהיה להשתמש בהגנה מן הצדק.

יתר על כן, למי היה נתניהו מתלונן? הרי אין מפכ”ל כבר שמונה חודשים. למנדלבליט אין טעם להתלונן; אנחנו לא חיים בפארודיה רוסית מהמאה ה-19. מנדלבליט הוא ספק חשוד בפרשה. התוצאה היא ראש מפלגה שניסתה (לכאורה, לכאורה) לבצע עבירת שוחד, ראש ממשלה שלא דיווח על הצעת השוחד, וראש תביעה כללית שלא מסוגל לחקור כי הוא השוחד.

התוצאה הטבעית היא שמצב כזה פשוט יטוייח. אבל אם זה יקרה, האמון המועט שעוד נותר במערכת המשפט שלנו אחרי מעללי החבר האחר של שקד, אפי נווה, יתפוגג ובצדק. אני לא יודע מה הפתרון (ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס?), אבל כדאי שהמערכת תייצר כזה לפני שזה יצטרך לרדת לקילשונים ולפידים. כי על פניו זה בדיוק סוג המצב שמצריך קילשונים ולפידים: הוכחה שהמערכת הושחתה עד מעבר ליכולת תיקון, ושאם האזרחים חפצים חירות אין להם אלא להפיל אותה.

עיוורים בעזה: “בכיר בפמליית ראש הממשלה”, כלומר ראש הממשלה, הודיע אתמול (ב’) שישראל מנסה למצוא מדינה שלישית שתסכים לקבל את העזתים, כדי שאלה יוכלו לעבור אליה. טרם נמצאה כזו.

נניח עכשיו לעובדה שהספין העלוב הזה הוא נסיון מובהק של נתניהו להוריד מהכותרות את ההתבהמות האחרונה של רעייתו, שהפעם נתפסה מול המצלמות כשהיא משליכה פיסת לחם שקיבלה ממארחות באוקראינה ויצרה מבוכה דיפלומטית. ההנחה פה היא שישראל יכולה ליזום טיהור אתני ברצועה. אמנם, לשם שינוי, לא באמצעות פגזי זרחן ופצצות חנ”מ, אלא באמצעות תשלום, אבל טיהור אתני בכל זאת.

ההצעה הזו, שהיא התגלמות החשיבה הציונית – המרחב הוא משהו שיש לטהר מילידיו – לא ממש חדשה. ממשלות ישראל ניסו אותה בשנות השישים והשבעים. זה לא עבד. העזתים, והפלסטינים תושבי הגדה, לא הולכים לשום מקום. בעוד שנה, על פי ההערכות של האו”ם, תחדל רצועת עזה מלהיות ראויה לחיי אדם.

אם נתניהו רוצה שהעזתים יצאו מעזה, שיואיל להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו, למשל מג’דל (המכונה אשקלון). לא, אה? אז שייערך לתוצאות ארוכות הטווח של מדיניות הגטו שלו.

האכזריות היא הנקודה: הנסיון של ממשלת ישראל להלחם ב-BDS התפוצץ לה שוב בפרצוף בשבוע האחרון, כשהיא מנעה כניסה לישראל משתי חברות קונגרס דמוקרטיות, ראשידה טליב ואילהאן עומר. התוצאה היתה זעם נרחב בארה”ב על ההתנהלות של ישראל, עליה בתשומת הלב לתנועת ה-BDS – ולראשונה, דיבור מצד מועמדים לנשיאות על ביטול הקצבה האמריקאית לישראל, קצבה שאין לה אח ורע בעולם. ביטול הקצבה הזו, שעומדת כעת על 3.8 מיליארדי דולרים בשנה, מייצג את ה-S שב-BDS: סנקציות. הרבה יותר חמור מחרם. אשרינו שהגענו לשם.

אבל יש נקודה ראויה לציון במיוחד בכל הפרשה: התרגיל שניסתה ישראל הרשמית לעשות לטליב. היא הציעה לה לוותר על הסיור הרשמי, אבל להגיע לגדה המערבית כדי לפגוש את סבתה בת ה-90 – בתנאי שלא תדבר על חרמות.

כלומר, עשתה לטליב את התרגיל הקבוע שהיא עושה לפלסטינים מאז ימי משה דיין: “המדיניות שהתגבשה היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד, מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות […] יידע מה הפרט שיש לו מה להפסיד, אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהיפך; הוא יוכל להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.”

הכנע, אומרת ישראל לפלסטיני, ותר על שאיפותיך הלאומיות, כפוף ראשך; ואנחנו נתיר לך קיום כלכלי. כמובן, אתה עדיין תהיה כפוף למשיסת הצבא, עדיין תהיה חשוף לפשיטה לילית רנדומלית ללא צו גם אם לא עשית דבר, עדיין תהיה עשוי להלקח כבן ערובה; אבל יכול יותר גרוע. מה, אתה רוצה שנפוצץ לך את הבית?

הכנעי, אמרה ישראל לטליב. ותרי על עקרונותיך ומאבקך. כפפי ראשך, ואנחנו נתייחס אליך כמו לפלסטיני מן השורה. אפילו ניתן לך לראות את סבתא. לא חראם?

וטליב היססה. אבל בסופו של דבר נזכרה היא שהיא לא נתינה ישראלית: היא אמריקאית, ונבחרת ציבור אמריקאית; וכניעה כאן היתה השפלה לא רק שלה אלא של בוחריה. היא הרימה את ראשה, והפכה את הקערה על משטר העוול הבאוש והאכזרי שלנו.

אבל זאת יש לזכור: כמו אצל טראמפ, האינטסטינקט הישראלי הוא אכזריות גם כשאין בה צורך. האכזריות היא הנקודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

געגועי (בערבון מוגבל) לכהנא

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מארה על שני בתיכם ותראו מי רוצה אפלה: שלוש הערות על המצב

פארסת חוק ההשתקה, החקירה של ביטן מסריחה מהתנהלות משטרתית לא תקינה, ותראו מי לא רוצה שקיפות

1. פארסה: הנחקר הסדרתי שמשמש כראש ממשלה מ פ ח ד. בשבועיים האחרונים הוא דוחף במלוא הקיטור, באמצעות שתי מורסות על הגוף הפוליטי הישראלי – דוד ביטן ודוד אמסלם, שעצם אזכורם מפריע להם לבצע את תפקידם ההיסטורי ולהתפוגג בענן צחנה – את חוק ההשתקה. החוק הזה אמור למנוע את המשטרה מלפרסם את המלצותיה בתום חקירה, ובמקרים מסוימים אף מלהעביר את ההמלצות הללו לפרקליטות.

המטרה של החוק היתה ברורה מלכתחילה: למנוע את פרסום החשדות המדויקים והמעשים שביצע נתניהו מעין הציבור. תחילה הובטח שהחוק לא יחול על נתניהו, אבל תוך זמן קצר זה השתנה. משה כחלון הוכיח, כהרגלו, שאין לו חוט שדרה והורה לסיעה שלו להצביע בעד החוק. ביום שני הוא עבר קריאה ראשונה, ביום רביעי וחמישי אמסלם וביטן דחפו אותו דרך הוועדה הלא נכונה (ועדת הפנים, שאמסלם עומד בראשה, מה שאיפשר לו לשבש את הדיונים ולהוציא כל מי שהתנגד), ביום חמישי הוגש נוסח חוק והאופוזיציה קיבלה יומיים להגיש הסתייגויות, היום אמורה היתה ועדת הפנים לאשר את החוק לקריאה שניה ושלישית, ומחר אמורה היתה להיערך על ההצבעה עליו.

ההיבריס של נתניהו וההשתנה על הציבור של הליכוד וסיעות הימין גרמו להם לחשוב שזה יכול לעבור. התוצאה היתה זעם ציבורי ניכר, שהגיע לכדי ביטוי בהפגנה אמש. הבוקר הכל התמוטט במהירות: שרת המשפטים שקד הודיעה שלא בשביל זה הימין עלה לשלטון, ביטן עצמו זומן לחקירה בפרשת שחיתות, כחלון התקפל (שוב), ובסופו של דבר נתניהו הודיע שהורה לאמסלם להחריג אותו מהחוק.

שזה נחמד, אבל צריך לזכור שזה היה הסטטוס קוו אנטה לפני שבועיים: החוק לא אמור היה לחול על נתניהו. אסור להרפות מהמעקב, כי נתניהו לגמרי מסוגל לשקר ולהכניס את עצמו לחוק, ואמסלם לא יהסס לציית לו.

ביטן יהיה קצת עסוק, זה כן. מה שמוביל אותנו ל…

2. פרשת גל הירש 2: שהדי במרומים שאני מאמין שדוד ביטן באמת חשוד בשחיתות, ואני יודע שהחקירה נגדו נפתחה לפני שנה, ואם יתברר שהוא אשם בחשדות שמיוחסים לו – כרגע, הלבנת הון, שוחד, מרמה והפרת אמונים – לא רק שזה לא יהיה מפתיע, זה גם יהיה סיום הולם לקריירה שלא היתה צריכה להתחיל מלכתחילה. ואף על פי כן.

אף על פי כן, ההתנהלות של המשטרה בפרשה הזו מצחינה. חוק ההשתקה מיועד במידה ניכרת נגד המשטרה. במקרה כזה, המשטרה עצמה הופכת לגוף פוליטי. גם המפכ”ל הבעייתי מאד שלה, שמונה על ידי נתניהו עצמו, מגיב מהמקום בו הוא יושב. אתמול, במהלך ההפגנה, הודיעו “גורמים במשטרה” ש”מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות.” השוו את זה להתנהלות המשטרתית כלפי ההפגנות בפתח תקווה, רק לפני שלושה חודשים.

ואז, הבוקר, הגיעה הפשיטה המשטרתית על מקורביו של ביטן וההודעה שהוא עצמו דרוש לחקירה. שוב, עצם העובדה שצריך לחקור אותו מקובלת עלי. התזמון, עם זאת, לא סביר ונראה פוליטי מאד. החקירה של ביטן היום מנעה ממנו להגיע לוועדת הפנים, שם הוא תפס את מקומו של בני בגין, והיא הטילה צל ענק על החוק שלו. בהחלט יתכן שהיא היתה גורם בהחלטה של נתניהו לסגת (זמנית?) מהחוק.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו מסוג זה קורה. לפני כשנתיים, כשרצה ארדן למנות את הדגנרל המשתבלל, גל הירש, לתפקיד המפכ”ל כחלק ממהלך מוצהר לניעור המשטרה, צץ פתאום תיק נגד הירש. התיק ישב שם יותר משנה ותיקתק, בלתי מופעל. המשטרה הפעילה את המטען בדיוק עם ההודעה על מינוי הירש. בספטמבר 2015 הודיע ארדן על משיכת המועמדות של הירש. התיק נגדו, ככל הידוע, עדיין פתוח.

ושוב, שהדי במרומים שאני מתעב את גל הירש. הוא מייצג את כל מה שרע בצה”ל והעובדה שפשלונר כזה עדיין מקבל פתחון פה אחרי 2006 מעידה על פגם חמור בציבוריות הישראלית. אבל גם לאנשים שאני לא סובל יש זכות שלא יתפרו להם תיק ויחסלו את הקריירה שלהם. אם אפשר לעשות לו דבר כזה, אפשר לעשות את זה לכל מי שיעצבן מסםיק בכירים במשטרה. שזה בדיוק מה שביטן עשה, ועל כן יש לי אמון מוגבל מאד בהתנהלות המשטרה.

3. תראו מי לא רוצה שקיפות: שרת המשפטים של האחים היהודים, איילת “ניאו נאצית?” שקד, רוצה שאף אחד לא ידע מי מעביר כספים לעמותות של המחנה שלה. אז היא רוצה לשנות את התקנות הקיימות, כך שמעתה עמותות יחויבו לדווח רק על תרומות מ-150,000 ש”ח ומעלה. כרגע הרף עומד על 20,000 ש”ח.

החשבון של שקד פשוט: המימון של ארגוני זכויות האדם מגיע ברובו מקרנות ממשלתיות, ועל התרומות שלהן הן מחויבות לדווח. ארגוני הימין, מצד שני, מקבלים כספים מקרנות פרטיות מפוקפקות ואנשים לא ידועים. אם תרצו, למשל, מקבלת כסף ממחבלים יהודים מורשעים. לעתים, כמו במקרה של רגבים ובצלאל סמוטריץ’, הכסף מגיע בכלל בעסקה סיבובית מהממשלה (באמצעות הלבנה דרך התנחלות כלשהי). והסכומים הללו גבוהים למדי.

גם הרף של 20,000 ש”ח גרם בעיות לאנשי הימין. אם תרצו, למשל, כמעט ואיבדה את רשיון העמותה שלה לאחר שניסתה להסתיר את הדו”ח השנתי של 2008 – שחשף את העובדה שהיא קיבלה 74,180 ש”ח מראש לשכתו של בנימין נתניהו, יואב הורוביץ. אם הסכום החייב בדיווח היה 150,000 ולא 20,000, הבעיה לא היתה נוצרת.

אז בפעם הבאה שארגוני הימין יזעקו “שקיפות”, זכרו בדיוק על מה הם מדברים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זו המסיבה שלי ואני אצרח אם ארצה

על הממלכתיות החלולה של הטקס ל-50 שנה לכיבוש

נתחיל מהחדשות, כי הן נסיוב לרעל שהממשלה מזריקה לעורקינו: היום נערך טקס ממלכתי לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. הוא נערך בנוכחות הנשיא, רובי ריבלין, ובנוכחות נציג ביהמ”ש העליון. אף שר לא נכח בטקס. בלטו בהיעדרם:

בנימין נתניהו

מירי רגב

איילת שקד

יריב לוין

אתם יודעים, האנשים האלה שצווחו במלוא גרונם כאשר בית המשפט העליון הודיע ביום שלישי שעבר שאין זה מן הראוי שנציגיו יגיעו לטכס לציון 50 שנה למפעל הגזל הלאומי, המכונה התנחלויות (סליחה, המונח הזה רעיל, קוראים לזה “התיישבות” עכשיו, עד שגם הוא יהפוך לרעיל). הם טענו שבית המשפט “פורם את הממלכתיות”, ואז, ארבעה ימים אחר כך, לא טרחו להגיע לטקס לזכר אירוע שאמנם יש להודות שהוא שולי ביחס להקמת מאחזים בלתי חוקיים על קרקע גזולה, אבל בכל זאת נחשב לבעל משקל בהיסטוריה הישראלית.

בלשון המעטה, אני לא מחסידיו של בית המשפט העליון או של הנשיאה היוצאת נאור, אבל פה פשוט עשו להם אמבוש. רגב הכריזה על עריכת הטקס בגוש עציון, והזמינה את שופטי העליון. עכשיו נאור היתה צריכה להחליט מה היא עושה: מקבלת את ההגדרה השקרית של הטקס כ”ממלכתי”, שולחת נציג, ומתבזה סופית; או מנהלת קרב מאסף על שאריות הכבוד העצמי של בית המשפט שלה.

אחרי הכל, הטקס לא רק נערך מחוץ לשטח ישראל: הוא נערך בטריטוריה שנמצאת – מכוח, אמנם החלטה בעייתית כתיקה – בתחום שעליו מופקד בג”ץ כמגן. שופט שהיה משתתף בטקס לכבוד מפעל הגזל הלאומי, היה אומר בכך שלמעשה הזה יש לגיטימציה. השופט הזה היה מתקשה אחר כך לשבת בדין כששאלות הגזל היו מגיעות שוב לבג”ץ. בג”ץ התחמק שוב ושוב מהדיון בשאלת עצם מעמדן החוקי של ההתנחלויות: הוא הסכים לדון רק בשאלת מעמדם של מאחזים, כי אלה הם בלתי חוקיים גם לשיטת המדינה עצמה. זה אחד החטאים הקדמונים של בג”ץ: הסירוב לפסוק בשאלה פשוטה למדי במשפט בינלאומי.

המלכוד שבו מצא את עצמו בית המשפט של נאור היה כפול: אם ייענה להזמנה, הוא יבזה את עצמו; אם יסרב לה, הוא יכונה על ידי האספסוף הממשלתי כבוגד. לזכותה של נאור ייאמר שבמה שהוא כנראה ההחלטה החשובה האחרונה שלה, היא הגנה על כבוד המוסד שבראשו עמדה.

הבעיה היא עם האספסוף הממשלתי. גבירתי שרת המשפטים איילת “האם היא ניאו נאצית?” שקד, כבוד הקומישרית רגב, הנושא בידיכן והוא לא מסובך במיוחד. העבירו חוק בכנסת שקובע שהאזור שנתפס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים לא יוגדר יותר כ”אזור בשליטתה” אלא כחלק בלתי נפרד ממנה. אתם לא צריכים חוק יסוד בשביל זה. די בחוק רגיל. הוא אפילו לא צריך רוב של 61 מנדטים. רוב אקראי יספיק. אתם יכולים לסמוך על הח”כים של יש עתיד – ששלחה נציג לטקס בגוש עציון – שיברחו מהכנסת. אחרי הכל, גבירתי שקד, זה מה שהבוחרים שלך רוצים; אחרי הכל, הקומישרית רגב, מרכז המפלגה שלך בעד. ואחרי הכל, אמרתם שאין מחלוקת בשאלת הכיבוש וההתנחלויות. אז יאללה, עשו את זה.

אה, לא? אתן יודעות שיהיה לזה מחיר ואתן לא מוכנות לשלם אותו? אתן יודעות שהמחיר יכול להיות מיטוט הכלכלה הישראלית, אבל אתן מעדיפות להפיל את התיק על בית המשפט? אז אתן, והממשלה ההו כו ציונית שלכן, אסופה באושה מהמקובל של פוליטיקאים פחדנים וחלולים, שמשחקים בגורל תושבי ארצם בעודם מנגנים בכינור מול המולדת הבוערת. אתם ראויים לכל שם גנאי ובוז. או, שמא, עדיף פשוט ששמכם לא ייזכר מחמת הבושה הלאומית: כל אומה חופשית היתה מסמיקה מכלימה לנוכח העובדה שסרסורים ליצניים כמוכם מנהלים אותה.

ןפוף, המופע שאמור היה להוכיח שהכיבוש ניצח נגמר בכך ששוב קיבלנו תזכורת – אחרי שנים של תעמולה מתוזמרת ממשלתית – שהוא עדיין כיבוש ועדיין שנוי במחלוקת. מהטקס נעדרו, אחרי הכל, לא רק שופטי העליון: גם הרמטכ”ל נעדר ממנו, ונעדרו כל השגרירים. כולל השגריר תומך ההתנחלויות מארה”ב. מה נשאר למארגני הטקס? רק לצרוח.

בזה הם טובים, אין ספק. אבל בפעם הבאה שה”ה רגב, נתניהו ושקד יקוננו על העדר ממלכתיות, זכרו שהממלכתיות היא מבחינתם בגוש עציון אבל לא בטקס לזכר הרוגי מלחמת יום הכיפורים. הממלכה שלהם היא יהודה, לא ישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איילת שקד: ציונות היא גזענות

שרת המשפטים מודה שהאו"ם צדק לפני שזה היה מגניב

שרת המשפטים איילת שקד – אולי הראשונה בתפקידה שעליה אפשר לטעון שהיא ניאו נאצית – נאמה אתמול (ג’) בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין, ואוששה שם קביעה ישנה של האו”ם: שהציונות היא גזענות.

לדבריה של שקד, מערכת המשפט לא רואה בציונות ערך והיא “שטח מת משפטית” מבחינה ציונית, והוסיפה שבבתי המשפט ”שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה.” היא הבטיחה שבקרוב, ממשלת נתניהו תעביר את חוק הלאום שייאלץ את בג”ץ להעניק קדימות לערכים יהודיים/ציוניים על פני ערכים דמוקרטיים.

שקד הלינה על כך שבתי המשפט מעניקים חשיבות לזכויות הפרט – ובכך העמידה את זכויות הפרט נגד הציונות. הדוגמאות שהיא הביאה לטענותיה היו הפסילה החוזרת ונשנית של בג”ץ של חוקי העוול שהיא ועמיתיה מחוקקים נגד פליטים, ואת נושא יהוד הגליל (בג”ץ קעדאן).

שקד העמידה ציר שבקוטב אחד שלו נמצאות זכויות הפרט, ובצד השני “הציונות.” ציונות כאן משמעה שמירה על רוב יהודי, ואכן קשה לחשוב על משמעות אחרת שנותרה למילה החבוטה הזו: שמירה על זכויות עם האדונים. השמירה על הרוב היהודי הופכת, בעקבות נאום שקד, לערך משפטי. כדי לשמור על הרוב היהודי, צריך לפגוע בזכויות המיעוט.

כלומר, ציונות היא התפיסה שלקבוצה של יהודים – מספרם לא משנה – תמיד יהיו זכויות יתר על פני כל שאר הקבוצות במדינה. אם זכויות הפרט יובילו לכך שהציונים במדינה יהפכו למיעוט, צריך יהיה לצמצם אותן. כמובן, המדובר בצמצום זכויות הפרט של הלא-יהודים. הווה אומר, מדינת ישראל איננה יכולה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה, משום שהערך העליון שלה איננו שוויון אלא “שאלת הרוב היהודי.”

לשאלה הזו יש חשיבות קריטית. אחרי הכל, בניגוד למה שאוהבים לחשוב, הרוב היהודי בין הים לנהר מזערי. כשסופרים את הפלסטינים הישראלים, הפלסטינים בגדה – שהמפלגה של שקד פועלת לסיפוחה – ואת רצועת עזה, המספרים פחות או יותר שווים. מאחר ולא תהיה בעתיד הנראה לעין נסיגה מן הגדה, הדברים של שקד מיועדים לוודא הקמת משטר אפרטהייד שמבוסס על “שאלת הרוב היהודי.” מה יקרה אם יהיו פה יותר לא יהודים מיהודים? ישללו את זכויות הפרט שלהם. זכויות הפרט ייקבעו על פי מוצאו.

למותר לציין, זו תמיד היתה הפרקטיקה הציונית, ובתי המשפט נהגו לשתף איתה פעולה מימי הקמת המדינה והלאה. המדינה הציונית השתלטה בשלל חוקי עוול על רוב האדמות של הפלסטינים בישראל, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לשכנע אותם להגר. בימים אלה, משרד הפנים שולל שרירותית וללא הליך את אזרחותם של בדואים. המהלך הזה מנוגד לתפיסה הבסיסית של זכויות אדם: סעיף 15 של ההצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי “כל אדם זכאי לאזרחות. לא תשלל מאדם אזרחותו דרך שרירות ולא תקופח דרך שרירות.” ישראל, יש לציין, מעולם לא אימצה את ההצהרה רשמית, ולא יהודי שינסה לשמור על אזרחותו באמצעות בתי המשפט יגלה שהם לא מגלים הבנה למצוקתו.

אבל משטר הגזענות הציוני תמיד התנהל באמצעות צווים והחלטות פקידים, לא בחקיקה ראשית. כולם ידעו מדוע כלה חוטפת אלה בראש ונגררת לחדר צדדי, אבל העדיפו לדבר על חופה. השופטים היו צריכים איזה משהו שיאפשר להם להעלים עין ולתרץ את העוול. שקד הכריזה אתמול על כך שגזענותו של המשטר הציוני תעוגן בחוק יסוד, ושזו מהותו של החוק הזה. מה שנלחש ונקרץ הופך עכשיו להכרזה רשמית, כי המשטר מגיע לקצה היכולת שלו להגן על עצמו.

סביר שחוק הלאום של שקד יעבור; סביר שזה יקרה, כי נתניהו יצטרך ללכת לבחירות ואין לו הישגים אחרים. כשזה יקרה, חוקיה של מדינת ישראל יצטרכו לקבל את מעמדם של חוקי נירנברג: גזענות ואפליה מקודדים בחוק. המשפטנים שמכרו את נשמתם, שמהם תמיד יש לכל משטר די והותר, ודאי יעשו את מיטב מלאכתם כדי להסוות את ריח הנבלה; אלה של הפרקליטות כבר מאולפים די הצורך. שופטים יצטרכו לעמוד בפני הברירה שעמדה בפני שופטים במשטרי עוול. רובם, סביר להניח, ילכו עם העדר. שנים אחר כך הם יצטדקו בפני נכדיהם שזו היתה רוח הזמן ושבלתי אנושי היה לדרוש מהם שיתעלו מעל זמנם. וכשהכל ייגמר, נזכור מי הכריזה על מהותו של החוק הזה קבל עם ועדה.

בימים אלה, עומדים לדין שופטים מימי החונטה בארגנטינה על הסיוע שלהם לפשעים נגד האנושות אז. מוטב לאנשי הפרקליטות והשופטים ללמוד מלקחם. לגבי שקד, זה כנראה מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה החליטה שנשים הן מרצות סוג ב’, ושהן צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס

אחת הסדרות המדוברות ביותר לאחרונה, ובצדק, היא The Handmaid’s Tale (”מעשה השפחה”), שמבוססת על ספרה המוצלח עוד יותר בשם זה של מרגרט אטווד (Atwood). בקצרה ובמינימום ספוילרים, הספר והסדרה דנים בעולפ דיסטופי, אפוקליפטי-כמעט, שבו חברה פטריארכלית שוברת את זכויות הנשים ומשעבדת אותן, ויוצרת מעמד של שפחות המבוססות על הסיפור המקראי של בלהה וזלפה. השעבוד הפתאומי הוא תוצאה של מגפה שפוגעת אנושות בפוריות, שעל הרקע שלה פורצת הפיכה צבאית פונדמנטליסטית בארה”ב.

אטווד כתבה את ספרה כעשרים שנים בלבד לאחר שתנועת זכויות הנשים פרצה לתודעה, ונשים קיבלו לראשונה את הזכות לשוויון בתעסוקה. כל שנה שעברה מאז הפחיתה את האפשרות של הפיכה צבאית כזו: כל שנה העמיקה את התפיסה של נשים כשוות בזכויותיהן, וכל שנה שלחה לקבריהם עוד גברים ונשים שהאמינו ב”סדר הישן” (ואטווד מקדישה מקום מצמרר בספרה לנשים שהיו שותפות מלאות לשעבוד אחיותיהן). כל שנה חולפת הפכה את הרעיון של שוויון נשים – במובן הפורמלי, על כל פנים – למשהו שהוא חלק מהסדר הקיים, שהפיכתו בלתי נתפסת כמעט.

כמובן, נשים עדיין אינן שוות. מספר עצום של גברים עדיין חושב שמותר לו להכות אותן, להשפיל אותן, במקרים קיצונים לרצוח אותן, משום שהן לא פועלות כרצונם. המושג המחליא “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על כבוד המשפחה” עדיין קיים איתנו. נשים עדיין מפחדות ללכת ברחוב, במיוחד בלילה; השיעור של נשים שעברו תקיפה מינית או הטרדה מינית הוא בלתי נתפס. שאלו את בת הזוג שלכם. יש סיכוי סביר מאד שתופתעו לרעה ממה שתשמעו.

אבל נסיון של הפיכה צבאית לזרוק אחורה מחצית מהאוכלוסיה אל עבר מדומיין, גרוע משמעותית מימי הביניים, היה נתקל בתגובה אלימה לא פחות – במיוחד בארצות חמושות כמו ארה”ב. התוצאה הסבירה של הפיכה צבאית תהיה מלחמת אזרחים (ובספרה של אטווד, כזו אכן מתרחשת ברקע המרוחק מאד והלא ברור).

אבל מי צריך הפיכה צבאית?

המועצה להשכלה גבוהה הורתה אתמול (ג’) על הרחבת תוכנית ההשכלה הגבוהה לחרדים כך שתכלול גם דתיים לאומיים. מה המשמעות של התכנית הזו? חרדים לא מוכנים ללמוד מנשים. עכשיו גם דתיים לאומיים מקבלים את ה"זכות" הזו, ואם עד כה התכנית הזו פעלה מחוץ לאקדמיה, כעת יהיו כיתות חופשיות מנשים גם בין כתלי האקדמיה עצמה.

וטראח! בהחלטה קצרה של גוף רשמי ומשעמם, שרוב האנשים כמעט לא ישימו אליה לב, נאמר לכל אשה שטרחה ויגעה ועמלה והגיעה לתפקיד מרצה, שהיא מרצה מסוג ב’. היא לא תוכל להרצות בפני חלק מהגברים שלומדים באוניברסיטה. ומאחר והאוניברסיטה זקוקה להכנסות, היא תעדיף תוך זמן קצר לקדם מרצים על פני מרצות. השקעת עשר שנים והגעת לתואר דוקטור? הוא שווה עכשיו פחות, בגלל מה שיש לך בין הרגליים.

ותוך כמה זמן, כמובן, יתחיל לחץ על האוניברסיטה להרחיב יותר ויותר את הכיתות שמקבלות רק מרצים גברים. הממשלה הרי רוצה להוציא כמה שיותר חרדים לשוק העבודה, ובצדק. אבל בדרך, אין לה בעיה – כמסתבר – לרמוס את זכויות הנשים.

שימו לב: התהליך הזה התחיל בצה”ל. הוא התחיל לא מהחרדים, אלא מהחרד”לים. הם אלה שעשו את כל הבלגאנים סביב שירת נשים, והם אלה שלא מוכנים לשרת עם נשים, והם אלה שלא מוכנים לקבל פקודות מנשים. ההרחבה של ה”פטור” מנשים לדתיים לאומיים לא מקרית: היא חלק מנסיון מודע של החרד”לים להסיג את זכויות הנשים אחור. הוא מתרחש, לא במקרה, בדיוק כאשר נשים במגזר הדתי-לאומי דורשות יותר זכויות. זו הריאקציה.

המל”ג כפופה, כידוע, לשר החינוך. זהו נפתלי בנט, איש שמדי פעם מדבר על זכויות אדם אבל עד כה לא הראה כל יכולת או רצון להתמודד עם הפלג החרד”לי במפלגה שלו. זה האיש שלא פצה את פיו כאשר חבר במפלגתו תמך ברצח עם ונעלם אל מתחת לאדמה כאשר חבר אחר בזז את קופת המדינה בעשרות מיליונים וחילק לפעילי מפלגתו. אם בנט היה רוצה למנוע את ההחלטה הזו, הוא יכול היה לצאת למאבק ציבורי בנושא, לשים שם את כל כובד משקלו ולבנות לעצמו שם של מנהיג ראוי – אבל, כרגיל, במקרה הטוב הוא מפחד מהפלג החרד”לי ובמקרה הרע הוא סוס טרויאני שלו.

ההגנה על זכויות נשים מפני הדרתן נמצאת, במידה ניכרת, באחריותו של משרד המשפטים. אבל בראשו עומדת עוד אחות יהודיה, איילת שקד. אטווד, כזכור, ציינה את חלקן של נשים בבגידה באחיותיהן ובשעבודן. אם מישהו חושב שאיילת שקד תשחק תפקיד אחר בטרגדיה הזו, הוא מתבקש להסביר למה, ומה בשקד גורם לו לחשוב שהיא תצא נגד הלך הרוח של המפלגה שלה.

אז התחלנו בהדרת נשים בצבא. המשכנו עם האקדמיה. במערכת החינוך הממלכתית התחילו פתאום, על פי דיווחים בשבועות האחרונים, לדרוש מנערות להמנע מלהגיע עם מכנסיים קצרות. השלב הבא, יש להניח, יהיה במקומות העבודה. יש לך עובד חרד”לי. הוא לא מוכן לעבוד עם נשים. תשכור אשה, או שתעדיף גבר פחות מוצלח ומקום עבודה שקט יותר?

ככה עושים את זה. לא בהפיכה צבאית דרמטית, שתגרור תגובה דרמטית לא פחות ותחדד את קווי המאבק, אלא בהסגה איטית אך מתמשכת של זכויות. לא ייקח זמן רב, ונשים יבינו שאין טעם לבחור בקריירה אקדמית, כי אם עכשיו המאבק נגד אפליה שקטה קשה, המאבק נגד אפליה רשמית יהיה קשה הרבה יותר. והם ילמדו, בסיועם הנדיב של כוחות השוק, שאין טעם להתחרות על משרה מול גבר חובש כיפה. ולאט לאט, כפי שתיאר מרטין לותר קינג את בתו הקטנה, הן יחושו את “העננה המדכאת של תחושת הנחיתות מתחילה להיווצר בשמי מוחה הקטנים, ויתחילו לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח מרירות בלתי מודעת כלפי” גברים. כל זה קורה בסיוע ממשלתי שקט. ראש הממשלה “הדי פמיניסטי” שלנו לא נעמד על טלפיו האחוריות, אולי כי הוא עסוק בהכנסת מטריד המין המקורב אליו, נתן אשל, לארוחה עם נשיא ארה”ב.

ומול המסע השקט הזה של אפליה שיטתית, צריך לומר מילה אחת: זדיינו.

לא מתכוונים לשתוק. לא מתכוונים להסכים. לא נעמוד מן הצד. אוניברסיטה שתתחיל להצר את רגלי המרצות שלה, תמצא שמרצים בעלי שם נוטשים אותה ותמצא חרם אקדמי מתארגן עליה. עסקים שיתחילו להדיר נשים, ימצאו את עצמם מול חרם. שניהם כאחד ימצאו את עצמם תחת מאבק נחוש, בכל כלי חוקי ובכל כלי בלתי אלים, עד שהחרפה הזו תעבור מן הארץ. מי שחושב שזה רק מאבק של נשים, בעצם לא מקבל את הנשים כחלק בלתי נפרד ושווה מן המין האנושי. התורה של החרדים והחרד”לים לא מאפשרת להם לעבוד עם נשים? אז שיצאו הם מן הקהל, שיזחלו אל המאורות שלהם ויישארו שם. לא נעוות את החיים שלנו למענם, לא נגזור על 51% מהאוכלוסיה – רוב, אגב – מצב של נחיתות.

זדיינו. לא הפעם. לא עוד.

אנא קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש חור בגרב, יא ביבי, יא ביבי

למה נתניהו לא משתמש בכרטיס אשראי? כי כל פושע מתוחכם יודע שכרטיס אשראי משאיר שובל שלא מאפשר הלבנת הון

דו”ח המבקר על פרשת ביביטורס מצא שורה של פגמים בהתנהלותו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו: הוא נהג לקבל כספים מעובדי לשכתו והשתמש בהם לצרכיו הפרטיים. הפרשה הזו הועברה, אחרי שנים שערורייתיות של הזנחה מצד מבקר המדינה והקונסיליירי המשפחתי וינשטיין, לחקירה מחדש. הנקודה שמשכה את מירב תשומת הלב היתה העובדה שעל פי הדו”ח, נתניהו לא השתמש בכרטיסי אשראי; אחד העובדים שלו, יחיאל לייטר, השתמש בכרטיס האשראי שלו כדי לממן טיסה של נתניהו ובני משפחתו. לייטר טוען שהכסף הושב לו אחר כך, אבל כמובן שאין תיעוד לכך. למה התנהלו הדברים כך? לטענת לייטר – שיש לציין שתחילה לא זכר בכלל את ההתרחשות הזו, ורק אחר כך הגיע עם גרסה שניה – משום שלנתניהו אין כרטיס אשראי, שכן הוא “לא מבין” בכרטיסי אשראי.

זה נשמע די תמוה. מדובר, אחרי הכל, במי שהיה שר האוצר. נתניהו הוא טכנופוב, או על כל פנים מעמיד פני כזה, אבל כרטיסי אשראי הם טכנלוגיה בת 60; היא נולדה בערך בתקופה שבה נתניהו יצא לראות חיילים בריטים בירושלים. ופתאום מישהו מצא עדות לכך שנתניהו דווקא השתמש בכרטיס אשראי ב-1988. אז האם נתניהו ידע להפעיל כרטיסי אשראי ב-1988, אבל 15 שנה אחר כך שכח איך?

או שיש הסבר סביר יותר: שמלבין הכספים הסדרתי נתניהו יודע שכרטיסי אשראי מותירים שובל ברור לחוקרים ועל כן הוא מעדיף להשתמש ככל האפשר במזומן, שנעלם ללא עקבות.

נבחן את העובדות הידועות.

[…]

באמצע העשור האחרון, שימשו נפתלי בנט ואיילת שקד כעובדי לשכתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. הימים הם הימים שלאחר מלחמת לבנון השניה ונתניהו עסוק בנסיון להפיל את ממשלת אולמרט באמצעות “תנועת המילואימניקים”, שלימים תצא ממנה “אם תרצו”, והרבה מאד כסף זר. בנט ושקד קיבלו כסף “שחור” מנתניהו – הוא הוציא אותו מכיסו הפרטי ולא הוצאה הניירת הנדרשת כחוק. הנסיון לחקור את זה לא הגיע רחוק. בנט אמר לאחרונה שהוא קיבל רק תשלום אחד, של כ-1,500 ש”ח, מנתניהו – ונאלץ להחזיר אותו על פי דרישת שרה נתניהו. לא ברור כמה כסף קיבלה שקד, אבל מאחר ובניגוד לבנט לה אין בעברה אקזיט הייטק – בנט אמר שהוא רצה תשלום סמלי כי הוא לא באמת היה צריך אותו – סביר להניח שהיא קיבלה שווה ערך של משכורת. לא ברור אם שקד החזירה את הכסף לנתניהו; באופן מפתיע, כל הנושא הזה, שבו ראש ממשלה לעתיד משלם בשחור לעובדי הלשכה שלו פשוט לא נחקר.

וישנו הסיפור המשונה של שעיה סגל, לשעבר עיתונאי, שעבד בלשכת נתניהו לכאורה ללא תשלום עד שעיתונאים שאלו על כך, קיבל תשלום מהחשבון הפרטי של נתניהו – וכמו בנט, גם הוא נאלץ להחזיר אותו.

באותה התקופה עצמה, סיפר אלדד יניב (כשהתמודד בבחירות 2013) נתניהו הסתובב עם כמות עצומה של מזומנים בגרביים, ובין השאר הזרים ישירות 70,000 ליש”ט למאבק המילואמניקים – שוב, כסף שחור. הבלדר להעברת הכספים היה לדברי אלדד יואב הורוביץ. שנה לאחר מכן, הורוביץ מעביר תרומה של 75,000 ש”ח לאם תרצו – תרומה ש”אם תרצו” משהה את הדיווח עליה במשך שנתייים, כי הדיווח מצביע על אקדח מעשן בינה ובין לשכת נתניהו. היא מדווחת על התרומה רק לאחר שרשם העמותות מאיים לסגור אותה אם לא תעביר את הדיווח של 2008.

הורוביץ מונה לאחרונה לראש לשכת ראש הממשלה. אלדד יניב קרא לנתניהו לתבוע אותו תביעת דיבה על סיפור הכסף בגרביים והמימון השחור של מחאת המילואמיניקים. נתניהו נמנע מלעשות זאת.

[…]

מה מקור הכסף?

לא ברור, אבל מתחילים לצוץ רמזים. נוכל צרפתי בשם ארנו מימרן, שיש לו קשרים ארוכים עם נתניהו, העיד לאחרונה במשפטו שהוא העביר לנתניהו מיליון יורו לצרכי מימון בחירות – מהטקסט לא ברור איזה, אבל נתניהו לא התמודד ב-2001 וב-2003, כך שמדובר או בבחירות של 2006 או בבחירות של 2009. קריאה זהירה בטקסט מעידה שאלה היו כנראה הבחירות של 2006, כי מימרן אומר “אז ב-2009, כשהוא אכן נבחר מחדש לראשות הממשלה, נסעתי לישראל ונפגשנו.” ה”אכן נבחר מחדש” יכול לומר שהמימון היה על הבחירות הקודמות. מימרן אמר שנתניהו מעולם לא השיב לו את הכסף.

התגובה הראשונית של נתניהו היתה שמדובר בשקר וכזב ושהוא מעולם לא קיבל כסף ממימרן. אתמול, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על בדיקה של הנושא, נתניהו שינה גרסה: לדבריו, הוא קיבל את הכסף כשהיה אזרח פרטי והכסף שימש ל”הסברה.”

נתניהו היה אזרח פרטי לתקופה קצרה בלבד: בין בחירות 1999 וסוף שנת 2000, אז הודיע על מועמדותו לתפקיד ראש הממשלה (בסופו של דבר לא התמודד), ובין סוף שנת 2000 לסוף שנת 2002, אז נכנס לממשלת שרון הראשונה כשר חוץ. בבחירות שלאחר מכן הוא הפך לשר האוצר ומאז לא חדל לרגע לכהן בתפקיד כלשהו.

נסכם: הנוכל הצרפתי מימרן אומר שהוא נתן לנתניהו מיליון יורו ולא קיבל אותם חזרה.

נתניהו לא מכחיש. הוא אומר שהוא קיבל את הכסף, ולא החזיר אותו אלא הוציא אותו על הסברה.

ועכשיו ראש הממשלה צריך להסביר שני דברים:

א. למה הוא לא דיווח על הכסף שקיבל ממימרן במשך, לגרסתו, עשור ולגרסת מימרן שבע שנים או יותר.

ב. לאיפה הלך הכסף. קבלות, בבקשה.

וכשרואים איך נתניהו שילם לאורך השנים בשחור לעובדיו; כשרואים שהוא נמנע משימוש בכרטיס אשראי; כשרואים שיש מיליון יורו בלתי מדווחים שפשוט התפוגגו, צריך להחליט מה סביר יותר: שנתניהו הוציא מיליון יורו על מסע הסברה שאף אחד לא שמע עליו ושלא הותיר שום סימן, או שהוא מסתובב עם הרבה מאד כסף שחור בגרביים.

ספרו לי עוד עד כמה המימון הזר מסוכן לדמוקרטיה שלנו.

עדכון: מימרן אמר הערב לערוץ 10 שהוא העביר כסף לנתניהו, אבל שהיו כמה שגיאות בדיווחים מבית המשפט:

א. הוא העביר מיליון פרנקים צרפתים, לא מיליון יורו.

ב. הוא העביר אותם לחשבונו הפרטי של נתניהו, לא לשום קרן ציבורית כפי שטען היום נתניהו.

ג. הוא העביר אותם ב-2001 ואז, ופה הדברים לא מסתדרים קשות, הגיע לחגוג את נצחונו של נתניהו שמונה שנים אחר כך. למה הגיע לבקר את נתניהו שמונה שנים לאחר התרומה? לא ממש ברור.

צריך יהיה שבית המשפט יפתח את הניירת ואולי גם יעביר אותה לפרקליטות הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)