פוסט אורח: הטיעון המוסרי והתועלתני כנגד הקואליציה
במחנה שאני חלק ממנו – גוש השינוי, גוש האחדות, המרכז-שמאל הישראלי (ועוד ועוד כינויים לבחירתו של הדובר) – אחזה בשבועות האחרונים קדחת של עליצות שהגיעה לשיאה ביום השבעת הממשלה. רבים מחבריי למחנה חוגגים בכיכר העיר הפיזית והדיגיטלית, ובכל אשר אני מביט אני רואה ושומע תמימות דעים כמעט מקיר אל קיר, ולפיה הקמת הממשלה הזאת – הגם "שאינה מושלמת" – היא התפתחות חיובית ומשמחת.
אולם לצערי אני חולק על נקודת מבט זאת, וזאת משני טעמים – האחד מוסרי, והשני תועלתני.
הטיעון המוסרי נגד הקואליציה – בגנות האפרטהייד
יש אירוניה לא מעטה בכך שהכינוי שניתן לממשלה אשר הושבעה זה מכבר הוא "ממשלת השינוי", בהתחשב בכך שתנאי הבסיס להקמתה היה הסכמה דווקא על שימורו של סטטוס-קוו בחקיקה ופעולות ממשל, ויישום קפדני ומפורט של מנגנון וטו אשר נועד להבטיח קיפאון בתחומים הנתונים למחלוקת בין מרכיביה.
זאת ועוד – גם ברמת משרדי הממשלה עצמם אין צפי לשינוי מהותי.
מפלגות הימין בקואליציה חולשות על כמעט כל משרד הנוגע במחלוקות האידיאולוגיות המשמעותיות שבין הימין והשמאל בישראל. משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרדים השונים האחראים להתיישבות – כל אלו יישארו בשליטה ימנית (ומי שטרם שכח שליברמן הוא איש ימין יכול להוסיף לרשימה גם את משרד האוצר). אנו צפויים, לדוגמה, להמשך התעללות רשות האוכלוסין במבקשי מקלט ומי שאינם יהודים, למערכת חינוך שתמשיך בקו לאומני, ולהמשך הזרמתו של כסף ממשלתי להתנחלויות.
נפתלי "ראש מועצת יש"ע" בנט, איילת "בושם פשיזם" שקד, וגדעון "מחנות כליאה לפליטים" סער לא שינו את עורם. הם עדיין אוחזים באותה האידיאולוגיה (הקיצונית מזאת של נתניהו – אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לשאת את נאום בר-אילן, או לסכם על עסקת פליטים עם האו"ם, למשל), ותחת קנטור מצד האופוזיציה הימנית יהיו בלחץ מתמיד להקשיח עמדות ככל שיוכלו על מנת להציג עצמם כמי שמובילים מדיניות ימין.
מפלגות המרכז-שמאל לעומתן – חרף היותן רוב גדול בקואליציה – זכו במשרדים נחשקים פחות, רק אלו אשר נוכחותו של שר מהשמאל בהם הוגדרה כנסבלת מבחינת המרכיב הימני של הממשלה. ואפילו במשרדים אלו נראה שיתקשו לחולל שינוי אידיאולוגי – העבודה, לדוגמה, קיבלה את משרד התחבורה אך נדרשה להימנע מקיצוץ בתקציב הכבישים ביו"ש ושלא לקדם תחבורה ציבורית בשבת. הישגים אידיאולוגיים, אם יהיו, צפויים בשולי הדברים אם בכלל.
אנו צפויים אם כך לקיפול דגלים אידיאולוגיים לאורך הקדנציה כולה בשם שימורה של ממשלה, שעיקר הישגה הוא בכך שאינה כוללת את בנימין נתניהו – האיש אשר הפך בשנים האחרונות למוקד המאבק בין הגושים הפוליטיים בישראל. במישור הזה, ורק במישור הזה, נחל המרכז-שמאל הצלחה בבחירות הללו. היעד שסומן הושג, ולפחות כרגע בנימין נתניהו אינו עוד ראש ממשלת ישראל.
הגם שנראה שעבור רבים במחננו די בכך על מנת לצאת בחגיגות, בסופו של יום כולנו הרי מעוניינים בהחלפת נתניהו גם על מנת להביא לשינוי המדיניות שהנהיג והכיוון אליו ניווט את המדינה.
הקוראים "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" חלוקים בנוגע לערכים רבים ומגוונים פרט לזהות העומד בראש הממשלה, וטוב שכך. רידוד השיח כולו לסוגיה האישית הוא פריבילגיה שאין לרבים מאד, אשר לא ימצאו ישועה בעצם החלפתו של נתניהו אם מדיניות הממשלה תיוותר כשהיתה.
קבלת הסטטוס-קוו מגיעה לשיא שהופך לכשל מוסרי של ממש בכל הקשור למתרחש בשטחים. מנהיג שמאל שמוכן לקבל את המשך המצב הקיים בגדה המערבית ועזה למשך 4 עד 5 שנים – אם אכן תמלא הממשלה את ימיה – מבצע ויתור שאין לו זכות מוסרית לבצע. איך יכול מי שמכיר בכך שישראל מקיימת משטר אפרטהייד דכאני ואכזרי בשטחים להסכים להשהות את המאבק לסיומו שעה שהמיליונים שסובלים תחתיו לא זכו להשתתף בבחירות?
כאשר מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג – שלישיית ישראלים – מדברים על הויתור שהם עושים בכך שהם מסכימים להשהות את "העיסוק בנושא המדיני", אני לא יכול שלא לתהות איך הם יכולים לדבר על הסכמה להמשך השלטון הצבאי בשטחים כויתור שלהם בלי להסית מבטם מבושה? הרי את המחיר לויתור הזה ישלמו מיליוני אנשים שימשיכו להיאנק תחת מגף צבאי ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות במרחק עשרות ק"מ בודדים מבית הקפה התל-אביבי השכונתי של חברי הכנסת האמורים.
הסכמה להנצחת המצב הנוכחי למשך שנים ארוכות תמורת (לדוגמה) משרדי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה – עם כל הכבוד למשרדים אלו – היא ליקוי מאורות מוסרי וקו אדום שאסור היה לחצות. אם כי, לצערי הרב איני מופתע שהוא נחצה.
במערכת פוליטית רגילה, שבה אנשים מתווכחים על סוגיות דוגמת מיסוי, תחבורה ציבורית, תקנות בניה או חינוך, סביר והגיוני שגם ברי פלוגתא פוליטיים יקיימו יחסי חברות. יתלוצצו תוך כדי דיונים בועדות, יחליפו צ'פחות במסדרון, ויאכלו ביחד בורקסים במזנון הכנסת.
אבל השמאל הישראלי, מזה שנים ארוכות, הרחיב את ההתנהגות הקולגיאלית הזאת גם כלפי מי שתומכים ומקיימים אפרטהייד. מה שהיה אמור להיות קו אדום, הפך להיות לעוד סוגיה פוליטית, אחת מיני רבות. כזאת שאפשר לא להסכים לגביה, ואז לשבת לכוס קפה ולדבר על חוויות מהחופשה האחרונה עם המשפחה.
ולפיכך ליקוי המאורות הנוכחי אינו מפתיע. אם השמאל הישראלי מדבר גבוהה אבל בסופו של יום מתייחס מזה שנים לאפרטהייד כסוגיה פוליטית גרידא, מה הפלא שגם בו הוא מוכן לסחור כחלק מהסחר-מכר הקואליציוני?
הטיעון התועלתני נגד הקואליציה – שגיאה פוליטית
כנגד הטיעון המוסרי, יש מי (לרבות רבים מחבריי) שיטענו טיעון שבסיסו תועלתני-פוליטי. תמצית טענתם היא שהזזת נתניהו מכסאו והקמת ממשלת השינוי תשבור את אחיזתו של הימין במצביעיו, ובכך תאפשר לשמאל להעביר אליו מצביעי ימין, לנצח בבחירות הבאות, ואז להגשים את מדיניותו. במילים אחרות – אנחנו מוותרים עכשיו, אבל עושים זאת בשביל לנצח בהמשך.
הלוואי והייתי חולק את האופטימיות שבבסיסו של טיעון זה, אך לטעמי סביר לא פחות – ואולי אף יותר – שהממשלה הזאת היא מקח טעות פוליטית עבורנו.
ראשית, כלל לא ברור מדוע נכון להניח שנתניהו הוא נכס אלקטורלי לימין, ועזיבתו את הזירה (אם וכאשר תקרה) תועיל דווקא למרכז-שמאל.
לטעמי ניתן לטעון בקלות את ההיפך הגמור – מזה מספר מערכות בחירות אנו רואים מצביעי ימין אשר סולדים מנתניהו בוחרים למחות באמצעות הצבעה למפלגות "רק לא ביבי" (או באי הגעה לקלפי כלל). אם בבחירות הבאות יוביל את הליכוד מועמד אחר, אך טבעי שרבים מהם ישקלו לשוב ולהצביע לליכוד. בנוסף, אין סיבה להניח שמי ממצביעי הימין כיום יעברו להצביע דווקא למרכז-שמאל אם יוחלף נתניהו במועמד אחר.
שנית, הכנסת הנוכחית (אותה אנו משמרים עם הקמת הממשלה) טומנת בחובה פצצת זמן מתקתקת. בניגוד לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, בכנסת ה-24 נתנו אנשי מרכז-שמאל את קולותיהם גם למפלגות ימין (מיעוטם לימינה, רובם לתקווה חדשה) כי חשבו שבכך יקדמו את הדחתו של נתניהו.
בעשותם כן יצרו כנסת ובה ניתן להקים קואליציית ימין של 65 מנדטים ללא כל בלם מתון – מצב חסר תקדים גם בהשוואה לכנסות מוקדמות יותר (בהן נדרשו ממשלות הימין לתמיכת סיעות ימין מתונות יותר דוגמת כולנו). כל עוד מוביל נתניהו את הליכוד גדעון סער מסרב להקימה, אך אם אכן יפרוש נתניהו בשלב כלשהו והליכוד יבחר לו מחליף, רבים הסיכויים שקואליציה זאת – אשר גם ימינה וגם תקווה חדשה אומרות במפורש שהיא האפשרות המועדפת עליהם – תקום ותממש מדיניות ימין קשה בישראל ובשטחים בתקופת הכנסת ה-24.
כלומר, אם נשיג את משאת נפשנו ונתניהו יפרוש במהלך הכנסת הנוכחית,זה עלול להיות ניצחון פירוס. נקבל ממשלת ימין "על מלא" המונה 65 ח"כים – עם כל הנזק שהיא יכולה לגרום – בחסותם של אותם אנשי מרכז-שמאל שנתנו את קולותיהם לבנט וסער כדי "להחליף את נתניהו".
זאת ועוד – אף אם תשרוד הממשלה הנוכחית עד לבחירות הבאות, הרי שהקמתה מאפשרת לימינה ותקווה חדשה (מפלגות ימין קשה שהיו על סף אחוז החסימה בסקרים האחרונים לפני הקמת הממשלה הזאת) לבנות עצמן מחדש. בנט ימתג עצמו כחומר ממנו עשויים ראשי ממשלה, יגלח עוד אי אלו מנדטים ממחנה המרכז-שמאל, ובכנסת הבאה יוכל לקחת אותם לממשלת ימין.
אולי יהיה זה ללא נתניהו (ואולי איתו – שכן יתכן והוא עדיין יוביל את הליכוד בבחירות הבאות), אבל כך או כך אנו מאפשרים לימין להיבנות בדרך אליהן, ומבזבזים את זמננו על גלגל השלטון עד אז בממשלה בה אנו מסונדלים ולא יכולים לממש את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המחנה שלנו.
לשיטתי לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור, קשה שלא להסתכל על הקואליציה הזאת בחשש.
אז מה היה צריך לעשות במקום, בעצם?
איני טהרן. ברור לי שההחלטה על הקמת הממשלה אינה נמדדת בוואקום, אלא כנגד האלטרנטיבה. במקרה שלפנינו האלטרנטיבה הייתה להתעקש על קווים אידיאולוגיים (לכל הפחות בנוגע לסוגיה הפלסטינית) גם במחיר בחירות נוספות, בהן – בסבירות גבוהה – ימינה לדוגמה הייתה נבלעת בליכוד או נופלת מתחת לאחוז החסימה.
אין לי כדור בדולח, כמובן. יתכן והיינו מנצחים בבחירות כאלה ויתכן שהיינו מפסידים בהן. אך לתחושתי לאור האמור לעיל יתכן ובחירות היו עדיפות על פני הממשלה שקמה.
ובשולי הדברים…
אינני מתרגש מדברי הביקורת הצבועים של מפלגות הימין כנגד בנט וימינה. טרם מצאתי בינם ולו דובר אחד שחשבתי שראוי לתגובה פרט לגיחוך.
סמוטריץ לדוגמה סיפר בראיון רק לפני ימים ספורים שערב הפיצול מימינה כל שביקש מבנט בפגישה בארבע עיניים הוא הבטחה שלא ישבו עם המפלגות הערביות, גם אם יגיד אחרת לציבור בשביל לקושש קולות במחנה השני. מי שלא הייתה לו בעיה עם שקרים למצביעי המרכז-שמאל, עדיף שימנע מלקונן על שקרים למצביעי ימין.
אבל רק בגלל שהם צבועים, אין משמעות הדבר שגם אנו צריכים להיות כאלה.
בנט אכן רימה את בוחריו, במעשה ציני אשר אינו נופל מזה של גנץ לאחר הבחירות הקודמות. הוא בחר להפר את שתי ההבטחות היחידות שניתנו לבוחריו כאלו שלא תופרנה בשום תנאי – לא רוטציה עם לפיד, ולא קואליציה עם רע"מ. על כך הוא הוסיף את סחיטת תפקיד ראש הממשלה בזמן שהוא עומד בראש סיעה בת 6 מנדטים בלבד, דבר שהוא עצמו אמר בזמן מערכת הבחירות שיהיה לא לגיטימי.
מדובר בהתנהלות ראויה לגנאי, המערערת את אמון האזרחים בתהליך הבחירות ועלולה להסב נזק ארוך טווח לדרך בה מתנהל מו"מ קואליציוני.
לסיכום – מעשה באורפאוס
המתעניינים במיתולוגיה היוונית יזכרו את סיפורו של אורפאוס. כלתו מתה ביום חתונתם, ושליט השאול האדס נתן לו הזדמנות להחזירה אל ארץ החיים ובתנאי שיילך לפניה במנהרה המובילה אל פני הקרקע מן השאול, ולא יסב ראשו אליה עד שיצאו מן המנהרה. אורפאוס החזיק מעמד עד שיצא מן המנהרה אל פני הקרקע, אך אז הסב מבטו לאחור והביט בכלתו טרם הספיקה לצאת מן המנהרה. ובכך איבד אותה לתמיד.
אין לי ספק שאלו החוגגים את לכתו של נתניהו – וביניהם רבים ממכריי – מאמינים באמת ובתמים שהקמת הממשלה הזאת הייתה הבחירה הנכונה. מי יתן והם צודקים. הלכנו במנהרה זמן רב. כולי תקווה שלא נגלה שהסתכלנו לאחור רגע אחד – או מערכת בחירות אחת – מוקדם מדי.
(אסף הרשקו)
כדאי לרשום את שם מחבר הפוסט מתחת לכותרת ולא בסופו.
שתי נקודות קריטיות חסרות כאן:
1. ביבי הוא לא ״נכס אלקטורלי לימין״, אלא ״איום ממשי על הדמוקרטיה״. אמנם דמוקרטיה חלקית, רקובה, משטר צבאי, אפליה.. הכל נכון, אבל תחת ביבי הכוח נכנסו למיינסטרים בן גביר וסמוטריץ׳, כמו גם הסטנדרט של שמאל=בוגד, שופטים=רוע טהור, נסיונות מתוחכמים מאוד להשתלטות על התקשורת, ועוד. אלה לא דברים של מה בכך, והזזת נתניהו היתה ועודנה הכרחית כדי לאפשר את המשך המשחק הדמוקרטי שבו בעתיד (הרחוק כנראה) לשמאל יש סיכוי לשכנע את העם שהאג׳נדה הימנית תביא בסופו של דבר לאסון. בהקשר הזה בחירות נוספות הן הימור גדול מדי בבחינת שתי ציפורים על העץ כשגם הציפור שביד עוד שניה בורחת
2. בהסכם הרוטציה (שקיבל ביסוס בחוק יסוד) יש סעיף שמונע הקמת קואליציה אחרת בכנסת הנוכחית מה שמבטל את הטיעון על ״פצצת זמן מתקתקת״ בכנסת הנוכחית. זה כמובן כפוף להרמטיות של החוק ולהגינות של כל הנוגעים בדבר, אבל אם יש משהו שמוסכם על אנשי ״רק-לא-ביבי״ זה שהגינות היא הדבר הכי חשוב שביבי הרס בנחישות ובשיטתיות
תודה על קריאת המאמר, ועל התגובה.
לנקודה הראשונה יש סוג של התייחסות במאמר. נכתב בו שהדברים מיועדים ל-"לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור", וגם שאין לכותב כדור בדולח 🙂
רוצה לומר – איש אינו יודע מה הייתה תוצאת בחירות נוספות, וגם איננו יודעים (עדיין) איך יתגלגלו הדברים בכנסת הזאת. כל שאמרתי הוא שניתוח המציאות כפי שאני רואה אותה (כלומר, כמוסבר במאמר) מצביע על "ממוצע תועלת" מוסרי ופוליטי עדיף לתסריט של בחירות נוספות.
אם תחליף את ההנחות שלי בהנחות אחרות (לדוגמה – שלא תקום ממשלת ימין בכנסת הזאת, כפי שאתה מניח בנקודה הבאה שלך, או ייחוס חשיבות גבוהה יותר לעצם הזזת נתניהו מכסאו) "ממוצע התועלת" משתנה.
הנקודה השניה לא נכונה, לפחות ברמה החוקית. השינוי בחוק – שטרם חוקק, אגב – לא ימנע הקמת קואליציה אחרת בכנסת, אלא נועד (לכל היותר) להקשות על לפיד ובנט לשבת בה בתור שרים. אבל ממילא אין לו משמעות בכל נוסח, כי אם יהיה רוב בכנסת לקואליציה אחרת יוכל אותו הרוב גם לבטל את השינוי הזה. אגב, זה ידוע לחלוטין לשני הצדדים להסכם (בצוות המו"מ של יש עתיד מודעים לכך שלא ניתן יהיה לשריין תיקונים כאלו ברוב שיבטיח שלא ישונו, ואמרו בתידרוכים סגורים שפוליסת הביטוח שלהם היא האמון בצד השני).
מה שמביא אותנו ליתרת האמירה – כלומר, הנחתך שבנט וסער לא יקימו קואליציית ימין כי הם "הוגנים". זה, כמובן, כבר עניין של דעה.
לשיטתי בהתחשב בכך שבנט וסער הבטיחו לבוחרים להקים קואליציית ימין "על מלא" אם רק יזוז ביבי, בכך שבנט הבטיח לבוחרים שלא יתן ללפיד להיות ראש ממשלה, ובכך ששניהם – גם בעת חתימת ההסכמים – אמרו שהם חותמים רק כי אין ברירה מאחר שביבי מסרב לפנות את כסאו, הרי שאם בעוד שנה וחצי (לדוגמה) לקראת מועד החילופים בין בנט ללפיד יחליף הליכוד את ביבי במנהיג אחר, רחוק מלהיות וודאי שהם יסרבו להקים באותה העת קואליציית ימין "על מלא".
זה יתאים להבטחותיהם לבוחריהם, לאמירותיהם המוצהרות גם לאחר הבחירות, יאפשר להם לקיים את האידיאולוגיה שלהם (לדוגמה – סיפוח שטחים), וגם לחזור אל חיק הימין.
אתה חושב שהם לא יעשו את זה כי הם "הוגנים"? הלוואי שאתה צודק. אבל בתחשיב שלי נאלצתי – להבנתי – להתייחס לתסריט הזה כאפשרי לחלוטין.
לא צריך לעשות אידיאליזציה לבנט, מבחינה אידיאולוגית הוא לא שונה מנתניהו ומבחינה התנהלות פוליטית פועל באותם השיטות ("ישראל שלי", הזמן שלו בלשכה של נתניהו, ההתקפה על יוסי יונה) אבל הכוח שלו כרה"מ לא יתקרב לזה של נתניהו: לא בשליטה בפוליטיקה ובתקשורת ולא בהכפפה של כוחות הביטחון לצרכיו האישיים וכנראה לא יוכל לפרק את המוסדות של מדינת ישראל ולהפוך לדיקטטור (ואני חושב שהוא היה בהחלט בדרך לשם) וכנראה הכוחות הפוליטיים שבקואליציה שלו יחייבו אותו להתנהג באופן שונה לגמרי מנתניהו.
עוד דבר קרה: למרות הברבורים על הלגיטימציה של רע״ם, שהיא מאד על תנאי ועם מקל כביסה על האף, מה שיותר נעשה זו לגיטימציה של הכהניסטים. לליכוד לא היתה בעיה לשבת איתם, וגם לדתיים לא, ואפילו לבנט לא. אם היתה נוצרת קואליציה כזאת, היא היתה ברצון ובקלות מיישמת עמדות כהניסטיות.
אני חושש שהבחירה היתה לא בין בנט הימני הקיצוני ונתניהו הימני הזהיר, אלא בין ממשלת בנט (המרוסן ע״י לפיד) ונתניהו (המדורבן ע״י הכהניסטים). במילים אחרות, הנוף הפוליטי זז ימינה, ולמרות שבנט הוא יותר ימני מגרסת נתניהו הקודמת, הוא פחות ככה ממה שהיתה עלולה להיות ממשלת נתניהו הבאה.
(כל זה לבד מהבעייתיות הכרוכה בנתניהו ואופיו, שבה דנו אחרים רבים.)
למי אכפת איך הציונים מחלקים ביניהם את הקולות. הם כולם בעד אפרטהייד, בעד בנייה בשטחים, נגד שוויון ודמוקרטיה. בנט, לפיד, ביבי, זנדברג, הן מדברות אחרת אבל בסופו של יום מקיימות את אותה המדינות הציונית. אין אף פתק בקלפי שיגרום למשטר הציוני לקרוס, ולפלסטינים לא אכפת מי נועל את המגף.
אתה באמת חושב שהמציאות הפוליטית בישראל היא בינארית? הכל זה ציונות או לא ציונות, כיבוש או לא כיבוש? יש פה תשעה מיליון אזרחים, שאמנם נפגעים מהכיבוש לדעתי (מבלי להרחיב), אבל החיים שלהם ושל ילדיהם תלויים מאוד במי בשלטון. הזוי בעיניי להאמין שאין הבדל בין סמוטריץ' להורוביץ, רק כי שניהם מייצגים מפלגות ציוניות.
אכן כך הוא, למרות שלא נעים לשמוע.
והנה דוגמא מהיום: באביתר הגיעו לפשרה – המתנחלים יבוערו משם (זה המונח, לא?) ובמקום יהיה בבסיס צבאי, בהמשך ישיבה, ואם המתנחלים יצליחו בינתיים להראות שהקרקע לא פרטית (היא כן), הם יקבלו אותה מייד.
אז כן, למי אכפת איך הציונים מחלקים ביניהם את הבחירות, זו בסך הכל אותה חבורה של שודדים. חלקם שם דיאודורנט, חלקם כיפה. אין הפרש.
העיקר: מרצ והעבודה בפנים, הליכוד בחוץ.
חבל מאוד שהמשותפת לא בפנים, אבל את משטר העליונות היהודית אי אפשר להפיל בשיטות מהפכניות אלא בטקטיקה פאביאנית, ולכן טוב שמרצ בפנים. התחלה טובה.
אני חושב שאתה מתעלם מכך שהממשלה הזו, ככל שתצליח להביא השגים לציבור הערבי, צפויה להעלות את אחוזי ההשתתפות שלהם בבחירות הבאות משמעותית.
זה לבדו מחליש את הימין ועשוי לאפשר הקמת ממשלת שמאל בבחירות הבאות.
וזה לא רק אני אומר, גם סמוטריץ'.