טרור בהזמנה, רוח המפקד, והמשטרה החשאית עוקבת אחריכם
שלוש הערות על המצב
טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”
ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.
למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.
בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.
אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.
נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.
רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.
כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?
כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.
שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.
המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.
המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:
א. למי יש גישה למידע?
ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?
ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?
ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?
ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?
התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.
מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?
אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.
בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:
א. הצפינו את הסלולר שלכם.
ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.
ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.
ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)
ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.
ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
הדעה המקובלת היא שמלחמה, לפחות בהתחלתה, תמיד מועילה לתמיכה בממשלה, לפחות בישראל. שאלה: האם זה באמת תמיד נכון? האם תיתכן נסיבה שבה פתיחת מלחמה תתפרש ע״י רוב הציבור כרק תכסיס פוליטי?
אחרי שקראתי את הכותרות על האירוע בהר דוב, פנטזתי בחלחלה על מלחמה מוזמנת בלבנון או בסוריה, ואמרתי לעצמי שהפעם הציבור לא יאמין לביבי ויצא לרחובות בהמוניו וכאן תהיה נפילתו. אבל אחרי כמה שניות נרגעתי, כלומר, התחלתי לחשוש שלא כך ינהג הציבור. בסופו שלדבר אין לי תשובה לשאלה שלך.
בכמה שבועות האחרונים קופצת לי כל הזמן כתבה ממומנת של איזה גנרל שבוכה על כך ש"רוח הלחימה הצה"לית היא לא מה שהיא הייתה בעבר – ושהיום חיילים לא מוכנים למות בשביל המדינה יותר". הוא כמובן מתאר את זה כדבר רע.
אני חושב שזו תוצאה ישירה של כך שהציבור מתחיל להבין שכבר עשורים שלא יצאנו למלחמה שלא נבעה מאינטרסים צרים של ממשלות מושחתות כאלו ואחרות. הם מבינים שמוות בקרב בימינו הוא פחות מוות בשביל המדינה ויותר מוות בשביל נתניהו.
לא ממש מסכים עם הסעיף הראשון – לה פמיליה ודומיהם להבנתי לא ממש נשמעים ל"רוח המפקד" של נתניהו, והם ממש לא הראשונים שמתייצבים להגן עליו – הם פשוט חבורה של נערים אלימים שאוהבים לצייר אויב בדמות ערבים ושמאלנים, ולתקוף אותם באלימות. הגרעין האידיאולוגי שלהם רופף, והם רחוקים מהסדר והמשמעת של מרבית הרוצחים הפוליטיים מהימין, שרובם באו משורות הציונות הדתית, שכרגע לא ממש מתגייסת לטובת הנאשם (מה שמשאיר אותו די בודד בחזית, מלבד כמה מטורללים). זה לא אומר שלא יכול לקרות המקרה שבו האלימות של לה פאמיליה (או של אחד הביביסטים המטורללים) תגיע לכדי רצח, אבל לא נראה לי שזה המקום אליו נתניהו מכוון – האלימות של המשטרה הרבה יותר אפקטיבית, ולא גוררת תגובת נגד משמעותית מהרוב השקט, ולכן לחץ משטרתי יעבוד טוב בהרבה.
אגב, על הפיגוע בקפיטל גאזט מעולם לא שמעתי עד הפוסט הזה – מקריאה בויקיפדיה נראה שמדובר באדם שהיה מסוכסך אישית עם העיתון (ואף הגיש כנגדם תביעת דיבה), כלומר לא נראה שיש כאן גרעין אידיאולוגי. אם כבר רוצים למצוא דוגמא דומה למה שקורה עכשיו כאן, פיגוע הדריסה בשרלוטסוויל הוא דוגמא טובה בהרבה.
אם הבנתי את הפוסט נכון אז אתה דווקא מסכים איתו. זאת בדיוק אלימות סטוכאסטית. יש דברים שהאספסוף יכול לעשות והמשטרה לא – למשל, לפצוע ולרצוח בלי שהגדוילים ייצטרכו לקחת אחריות.