החברים של ג'ורג'

לקראת דיקטטורה

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

11 תגובות על ”לקראת דיקטטורה“

  1. Shimi הגיב:

    פוסט מעולה אחרי שתיקה ארוכה.
    היה שווה לחכות, תודה.

  2. שחר כ. הגיב:

    שורה ראשונה – צ"ל הפציע שוב אתמול

  3. Meni Zehavi הגיב:

    קודם כל, ברוך שובך.
    לגבי נתניהו — הוא חלק מבעיה, כן. אבל השנאה האובססיבית כלפיו, הנפוצה בחוגים מסוימים מאז שנות ה-90, היא חלק אחר מאותה בעיה, כנראה לא קטן יותר. זה אותו חלק של אותה בעיה שעשה בארבע השנים האחרונות מאמצים אדירים כדי לשסות את המשטרה והפרקליטות לא רק בנתניהו עצמו אלא גם במשפחתו, לפעמים על זוטות מגוחכות ("פרשת החמגשיות", מיי אס). אז רוב הציבור, שבסה"כ תומך בנתניהו במידה כזאת או אחרת, תומך גם במהלכיו נגד השיסוי הזה, ועל הדרך זונח את אמונו במערכת אכיפת החוק. מי היה מאמין???
    אני כבר לא מדבר על דברים טריוויאליים פחות ורחוקים יותר, כמו הניסיון המושקע שנעשה כאן לפני 20 שנה להדיח את נתניהו — מה שהביא לנו את אהוד ברק עם מרדפו אחר השלום, וההמשך ידוע. פייר, לא היה עדיף להישאר עם נתניהו ועם יישום מקרטע של הסמכי וואי?
    נתניהו, בסופו של דבר, יעזוב. אין מי ששולט לנצח. לאור מבנה המערכת הפוליטית של ישראל, גם לא סביר שאת מקומו יתפוס ראש ממשלה עם אותה מידה של כריזמה וסמכותיות. אבל אם יש לקחים שכדאי ללמוד מההיסטוריה של ימי נתניהו, הרי הם להלן:
    1) להעדיף הנהגה קולקטיבית, לא מנהיג כריזמטי שיצעיד את ישראל ב"דרך הנכונה" (כי אין דרך כזאת).
    2) לחפש הסכמה רחבה ככל הניתן, לא הכרעה על חודו של קול, בסוגיות כבדות משקל (היוש, ממשלת רבין ואוסלו ב'). ואם כבר מדברים על מוסדות, אז לא לזרוק את החלטותיהם לפח בגלל שהן לא מתקדמות מספיק (היוש, שרון ומשאל חברי הליכוד על ההתנתקות).
    3) מה שנובע מהסעיף הקודם הוא שספציפית לגבי הגדה המערבית, יהיה כנראה סיפוח חלקי, במתכונת של מזרח ירושלים (הפלסטינים יקבלו מעמד תושב ותיאורטית, זכות להתאזרח; מעשית, הם יצטרכו להזיע הרבה כדי לממש את הזכות הזאת). אפשר להתווכח עד כמה זה מתיישב עם רעיונות של הומניזם אוניברסלי. אבל במציאות הפוליטית של ישראל, זה כנראה המהלך הכי סביר.

    • אישרגיל הגיב:

      מקווה שלא יהיה סיפוח חלקי. זה יהיה הסוף שלנו. צריך סיפוח של גושי ההתנחלויות ובקעת הירדן + מתן אזרחות לפלסטינים בשטח המסופח.

      • Meni Zehavi הגיב:

        אבל סיפוח גושי התנחלויות ובקעת הירדן הוא בדיוק סיפוח חלקי 🙂
        דרך אגב, אני לא חושב שזה יקרה מהר או בבת אחת. אבל זה כנראה יקרה.

        • ניר רסיסי הגיב:

          בתאריך שבת, 11 במאי 2019, 20:34, מאת Disqus ‏:

        • אישרגיל הגיב:

          אני הבנתי ממה שכתבת שכיוונת לסיפוח של כל השטח עם מתן תהליך אזרחות כמו במזרח-ירושלים. גם שם אגב, אני חושב שיש לתת אזרחות תכף ומיד.

          • Meni Zehavi הגיב:

            במזרח ירושלים נותנים אזרחות, להלכה. למעשה, מי שרוצה לקבל אותה נתקל בלא מעט תסבוכת בירוקרטית (אבל לא מספיק רוצים אותה מלכתחילה כדי לעשות רעש). דרך אגב, יש מדינות החברות באיחוד האירופי שנקטו טריקים דומים לגבי אזרחותם של בני מיעוט אתני עוין פוטנציאלית:
            https://en.wikipedia.org/wiki/Non-citizens_(Latvia)
            https://en.wikipedia.org/wiki/Estonian_alien%27s_passport

            • אישרגיל הגיב:

              מדוע אנו זקוקים להתחכמות הזו? הרוב היהודי יישמר גם אם יווספו למניין האוכלוסיה הערבית אפילו חצי מיליון איש.

              • Meni Zehavi הגיב:

                זאת לא סתם תוספת "למניין האוכלוסייה הערבית". מדובר באוכלוסייה שממנה יצאו לא מעט מפגעים, והרושם הכללי הוא שהיא די תומכת בהם. אם כבר מדברים על זה, אני מעדיף שבדיקה בטחונית תהיה אחד התנאים לקבלת האזרחות, נוסף על בחינה בידיעת העברית.

                • אישרגיל הגיב:

                  אכן, אבל אם ישראל מעוניינת על לשלוט על חלקים מן הגדה – ובעיניי הדרישה הזו מאוד לגיטימית – היא חייבת לדאוג שכל האנשים החיים בשטח זוכים לאזרחות וזכויות שוות. ניתן לבצע בדיקות בטחוניות לפני מתן האזרחות, אך חובה שבסופו של דבר כל האנשים שם זוכים לאזרחות (מי שרוצה, כמובן). במזרח-ירושלים, כשם אמרת, הם צריכים ממש להזיע עבור זה. זה פסול ושגוי.