אלה לא חמגשיות, הטמטום בוער בראש חוצות, וארדן מחלק את ירושלים
עוד שלוש הערות על המצב
אלה לא חמגשיות: היועץ המשפחתי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נאלץ בעל כורחו להגיש ביום חמישי כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. את רוב סעיפי האישום השליך מנדלבליט על עזרא סיידוף, מנהל המשק בבית ראש הממשלה, כביכול סיידוף ביצע את העבירות הללו על דעת עצמו, טענה שמעליבה את השכל הישר.
נתניהו ומלחכי פנכתו (הם קוראים לעצמם “התקשורת הימנית,” בחלק גדול מהמקרים) מיהרו לזעוק מרה ש”מעמידים אשת ראש ממשלה לדין על חמגשיות.” בולשיט. שרה נתניהו, כפי שאםשר לראות מכתב האישום (זהירות, מסמך), גנבה כ-395,000 ש”ח בכספי ציבור והוציאה אותם על ארוחות שף. לא רק שהארוחות הללו לא הגיעו בחמגשיות, נתניהו אף נהגה לבחור את המלצרים שיגישו את הארוחות הללו.
אבל אפילו אם מדובר היה בחמגשיות, אנחנו נשארים עם הסכום: כמעט 400,000 ש”ח. בואו נאמר שאם הפרקליטות היתה מוצאת אזרח שרימה כך את המדינה, זה לא היה נמשך שלוש שנים ולא היה מצריך את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.
יש פה עוד נקודה: נתניהו השחיתה את כל סביבתה. שורה של עובדי מדינה ועשרות עובדים בסקטור הפרטי היו מעורבים בזיוף חשבוניות במצוותה. ספק אם יש משהו ממאיר מהשחתה כזו. זו בפני עצמה סיבה לעונש כבד במיוחד.
ואחרי הכל, צריך לזכור: לא העכבר גנב, אלא החור גנב. לשרה נתניהו אין סמכות מכוח עצמה. היא אזרחית מן השורה. מי שנתן לה את הכוח ומי שמעמיד פנים שלא ידע מה קורה בביתו-שלו הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה.
הטמטום, הוא שורף, הוא שורף: הח”מ משתדל כמיטב יכולתו לא לעקוב אחרי המונדיאל, שלהבנתו המועטת הוא תחרות עולמית של 22 שחקנים, כדור אחד, שופט שמוצאו תמיד מפוקפק, כמה קוונים וקהל עצום של חוליגנים. רוב הזמן הוא מצליח להתחמק מידיעות בנושא ביעילות מועטה אך מיעילותה של נבחרת ישראל באי-השתתפות באירוע עצמו. אף על פי כן, אי אפשר היה להתחמק בסוף השבוע מידיעות על כך שנבחרת ארגנטינה נתקלה במשוכות מסוימות, וזאת בשל רמת הטמטום החריגה שהופגנה בישראל.
כידוע, נבחרת ארגנטינה בחרה לפני מספר שבועות לבטל משחק ידידות בישראל מסיבות שלא הובהרו עד תומן, שמצד אחד קושרו למנהגה השנוי במחלוקת של ישראל לירות באזרחים פלסטינים בלי סיבה ומצד שני לבהמיותה החריגה מן הרגיל של שרת הספורט. עם היוודע המה שלא קרה לנבחרת ארגנטינה, מיהרה שרת הספורט לכתוב ש”מי שמתעסק [עם “עם ישראל”] מתרסק”, רני רהב פלט צרף הברות לא ברור, ואפילו ב”ידיעות אחרונות” קישרו בין התבוסה (זו היתה תבוסה?) הארגנטינאית ובין החלטת הנבחרת לא לשחק בישראל.
כלומר, משרת הספורט ועד העיתון המוביל במדינה, רווחת ההנחה שיש יד אלוהית שמענישה את נבחרת ארגנטינה על חוצפתה כלפי שמיא. עכשיו, הדמון העיקרי של הדת היהודית, יהוה, הוא אכן טיפוס קטנוני ודי דוחה, והוא לגמרי מסוגל להתנהגות אלימה ואקראית; ההתמחות שלו היא בהרג ילדים, מבכורי מצרים עבור בבנו המת של דוד ועד הילדים שלעגו לנביא קרח.
עם זאת, בתקופה האחרונה הוא לא מי יודע מה פעיל. מירי רגב ומקדמי הטמטום הזה היו רוצים שנאמין שהדמון שלא היתה לו שום בעיה עם רציחתם של שישה מיליוני יהודים חטף את הג’ננה דווקא בגלל משחק כדורגל. נו, על זה כבר אמר הפילוסוף הקדום קסנופנס שאם לסוסים היו אלים, הם היו בדמות סוסים; אין להתפלא שמירי רגב יוצרת את יהוה מחדש בדמותה. ככה נראה היום השיח במדינה של עם שפעם התיימר להיות עם הספר.
אה, רגע, שניה: לוחשים לי באוזניה שרחל עזריה הצליחה לצאת לא פחות מטומטמת מרגב ורהב. אבל היא סוגדת לסוג אחר של דמון, הדמון שואה. מה אפשר לומר על זה? שאורוול צדק.
גלעד ארדן מחלק את ירושלים: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, הודיע בגאווה השבוע שהוא מקדם חוק שיעניק לחמושי מג”ב הפועלים במזרח ירושלים, ופורעים באוכלוסיה המתמרדת המקומית, את אותן ההגנות מפני תביעות שיש לחמושי צה”ל. לחמושי המשטרה יש חסינות כזו רק מחוץ לתחומי מדינת ישראל, וארדן רוצה שהם יקבלו הגנה כזו גם במזרח ירושלים.
המשמעות הפשוטה של הצעת החוק הזו היא החרגה של מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי ריבוני, מתחומי ישראל. לחמושי מג”ב, הרי, אין הגנה כזו בתל אביב: אם הם יפוצצו עובר אורח אקראי במכות, ובהנחה שהם לא יצליחו לפברק לו אישום על תקיפת שוטרים, הם צפויים לתביעת נזיקין עצבנית.
וארדן, כרגיל, אפילו לא שם לב למה שהוא עושה. הוא כנראה לא יבין גם אם יסבירו לו לאט: הוא ציוני שרגיל למשוואה של “כמה שיותר שטח וכמה שפחות ערבים.” עם כל הקשקושים של הממשלה הנוכחית על “ריבונות”, היא לא באמת מבינה את המושג.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
מאוד מעניינת אותי רשימת האורחים שמופיעה בעמ׳ 8 של כתב האישום, בראשי תיבות. אותם מתי מעט שזכות לאכול עם בני הזוג נתניהו (לפעמים בחברת רעיותיהם וילדיהם) על חשבוננו. כמה ספקולציות, ככה אינטואיבית (אשמח אם אחרות/ים ישלימו את השאר):
ל.ל. – לב לבייב – פעמיים (אוהב, כנראה, את השף שלום קדוש).
ש.א. – שלדון אדלסון (הארוחה היקרה ביותר – מברוק!).
י.ת. – יצחק תשובה
ש.א – שאול אלוביץ׳
ס.פ. – יכול להיות ספנסר פרטרידג׳ – שהופיע בפנקס של נתניהו. https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3512579,00.htmlיכול להיות גם סימון פאליק ממיאמי – משפחה שתרמה לנתניהו כ-180,000 ומככבת ב״ביבי-טורס״. https://www.themarker.com/markerweek/MAGAZINE-1.3882801
מ.א. – יכול להיות מייקל אולשן – יזם נדל״ן ימני, שתרם לנתניהו http://www.news1.co.il/Archive/001-D-372716-00.html
אני לא יודע מהי מערכת היחסים בין ריבונו של עולם לנבחרת הכדורגל של ארגנטינה, אבל אני עוד זוכר את הקריאה "יש אלוהים" שיצאה מפיו של יוסי שריד — מוקדם מדי, כפי שהתברר (http://www.latma.co.il/article.aspx?artiId=4888).
מצד שני, אפשר לומר שלאל שדי יש דרכים מפתיעות לנהל את עולמו, ושנתיים וחצי בסה"כ אחרי אותה קריאה-שלא-במקומה, נתניהו חתם על הסכם ואי. זו הייתה כנראה התקופה הטובה ביותר כדי ליצור הסכמה רחבה בפוליטיקה הישראלית סביב תהליך השלום, ולתת לביבי להוציא את הערמונים מהאש בענייני ערפאת. השמאל הפוליטי העדיף להפיל את נתניהו, ואת ההמשך אנחנו יודעים.
אמנם נתניהו מודל 2018 אינו נתניהו מודל 1998, אבל עדיין כדאי לשמאל ללמוד כמה לקחים מאז. למשל, שלהדיח את נתניהו זה לאו דווקא פתרון לכל בעיה.
הנטייה האתאיסטית המתמשכת ללעוג לאנשים מאמינים היא בין הסיבות לכך שלמרצ יש רק 5 מנדטים.
הסיבה שלמרצ יש 5 מנדטים היא שהיא שמה על דגלה “לעג לאנשים מאמינים“?
בדמיון שלו זה נשמע הגיוני, וזה כל מה שהוא צריך
לא מרצ, אבל לפחות נתח גדול של ציבור בוחריה. זו אחת הסיבות. מרצ נתפסת כמפלגה אליטיסטית, חילונית, שמאלנית, "תל-אביבית" ומנותקת מן העם. אינני רואה מדוע אדם דתי יצביע אליה, בין אם הוא דתי-לייט או חרדי-גמור. הדתיים הם נתח באוכלוסיה שרק עתיד לגדול בעשורים הקרובים – כך שזה לא מבשר על עתיד מזהיר למרצ. למעשה אני חושב שכבר עכשיו החילונים הם המיעוט (ואני בעצמי חילוני, למקרה שיש ספק). דווקא עכשיו כשכותב הבלוג חבר למרצ, אני חושב שיהיה חכם ללעוג פחות לדתיים, זה לא יעשה טוב למפלגה.
אם חילוני אתאיסט יכול להצביע לליכוד (ששולל במפורש את דעותיו), דתי יכול להצביע למרצ (שלא שוללת במפורש את דעותיו).
התוצאות בשטח מוכיחות אחרת. הליכוד ממשיך לגרוף כרבע מן המושבים בכנסת – בהנחה ורוב הערבים לא מצביעים ליכוד, ניתן להגיד שיותר מרבע היהודים במדינה מצביעים לליכוד. מרצ לעומת זאת, נותרת מפלגת נישה "תל-אביבית". הרי לו הבחירות היו מבוססות על ההצבעות בת"א, מרצ הייתה לוקחת ובגדול.
ורק כדיי להסיר ספק – אינני מצביע ליכוד.
בסדר, אבל יש הרבה חילונים, אני מניח גם אתיאיסטים, שמצביעים ליכוד.
מצביעי מרצ הם מיעוט, אבל אין שום סיבה לחשוב שזה דווקא מפני שהם נחשבים למזלזלים בדת. לפיד זלזל בדתיים בוטות ובגלוי במשך הרבה שנים וקיבל הרבה יותר קולות ממרצ.
הממ .. ייתכן ואתה צודק. כשאני מהרהר בנושא אני לא זוכר הערות אנטי-דתיות במיוחד מכיוון מרצ ודווקא יותר מכיוונו של לפיד. עם זאת למרצ יש בעייה חמורה של מפלגה שתפורה לציבור מסוים מאוד. זה למה הם קטנים.
“למרצ יש בעייה חמורה של מפלגה שתפורה לציבור מסוים מאוד.“
אפשר לומר שזה נכון לגבי כל מפלגה קטנה. מה שמפלגות קטנות מנסות לעשות זה להרחיב את הציבור שלהן.
הבעייה של מרצ, שקהל הבוחרים שלהם לא גדל. דמוגרפית. זו הכללה גסה, אך כשאני לוקח טיול ברחוב אני רואה משפחות חרדיות עם שבעה ילדים ואז כשאני גולש בדף הפייסבוק שלי בבית חבריי החילוניים מדברים על הילדים שלהם ומתכוונים לחתולים שהם מגדלים.
הלוואי מפלגת נישה תל-אביבית. בבחירות האחרונות בתל-אביב מר"צ קיבלה 13% של הקולות (http://votes20.gov.il/cityresults?cityID=5000).
מר"צ מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי: לקדם סדר יום גלובלי, ליברלי וחילוני במדינה קטנה עם בעיות מקומיות מאוד ואקוטיות למדי, שהזהות הדתית — לאו דווקא תיאולוגיה מגובשת — חשובה לרבים מאזרחיה, בני כל העדות והדתות. אני דווקא מעריך את זה, למרות שאינני מתלהב מאג'נדות גלובליות באופן כללי, אבל הייתי מעריך את זה יותר אילו המפלגה לא הייתה יורה לעצמה ברגל בכל הזדמנות.
בכל הכבוד, אדם שבאמת ובתמים מאמין לא ידבר כמו מירי רגב: אי מי שמבלבל את המוח על זה שאלוהים עוסק בתוצאות כדורגל לא מכבד את הדת.
זה גם הקטע של מירי רגב: אין שום אמונה או כבוד לדת אצלה: היא מנסה לאמץ תדמית מזרחית אותנטית כדי למשוך מצביעים, ובדרך יוצרת את הקריקטורה האוריינטליסטית והמבזה ביותר שאפשר לדמיין.
על סמך מה אתה מחליט איך היה מדבר "אדם שבאמת ובתמים מאמין"? מיליארדי אנשים בעולם מאמינים בישות אלוהית כלשהי, ומאות מיליוני אנשים מתרגשים מכדורגל. אז סביר להניח שיהיו לא מעט כאלה שיראו בתוצאות משחק זה או אחר אצבע — או רגל — האלוהים. אפשר לנסות לצבור פופולריות על גבי תפיסות מסוג זה או להתייחס אליהן באירוניה, אבל מי שמייחס להן מספיק חשיבות כדי לתקוף אותן מגחיך בעיקר את עצמו.
כתבתי בתגובה לתגובה, שאמרה שללעוג לתיאולוגיה של מירי רגב (שדורשת שהפסדיהם הספורטיביים של הארגנטינאים הם עונש אלוהי על שלא התנשקו איתה ולחצו יד לביבי) זה לעג לאנשים מאמינים. וגם הסיבה שלמרצ אין מנדטים.
במטותא ממך, רד ממני.
מירי רגב אינה ראוייה לתפקיד שלה, אין ספק. הייתה עושה טוב לו הייתה מפנה מקומה לאדם אחר. בקשר להערתה על המשחק – נראה לי שאני מסכים איתך, במקרה שלה זו יותר הערה בעל כוונה פוליטית מאשר הערה בעל כוונה תיאולוגית.
רחל עזריה כתבה זאת כבדיחה כדי לצחוק בציניות על ההיגיון של מירי רגב. היא גם הבהירה את זה בהמשך בתגובות.
יוסי, כנראה שחוק פו תקף גם עליך.
לגבי הסיפא על ח"כ עזריה, הכוונה שלה(בהומור ככל הנראה) היתה להדגיש את הגיחוך שבטענות על התערבות אלוהית לטובת כבוד היהדות. לא לקבול מול שמיא על עיוות הדין. קצת הומור גם מצדך..