קול דממה דקה
התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית
לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.
בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:
“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”
את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.
בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.
במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.
אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?
כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.
וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.
ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.
כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.
יודעים, ומדחיקים.
תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.
וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.
למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.
הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
אין תקומה למדינה הזו אלא בנסיגה מהירה מהשטחים הכבושים. או זה, או חורבן. אין אמצע
הלינק למסמך האמריקאי מוביל לאותו עמוד של הארגון היהודי-ימני. אפשר את הלינק הנכון?
תוקן. תודה!
רגע, אז אתה מודע לכך שאין יותר סיכוי ל"שתי מדינות"?
אז מה אתה מציע בעצם?
נו באמת. מדובר במסמך של 450 עמודים, שהעניין הפלסטיני מוזכר בו בעמ' 194-191, ובאזכור הזה אין שום חידוש לעומת מסמכים דומים שפורסמו בעבר. זה לא משהו שעושה חדשות, ואם מורטון קליין רוצה להשיג לעצמו פרסום ע"י דרישה מטראמפ לפטר את מזכיר המדינה בגלל מסמך שספק אם הוא קרא או היה צריך לקרוא, זו בעיקר בעיה של קליין.
אני גם מרשה לעצמי לפקפק בכישוריהם של פקידי מחלקת המדינה בניתוח פסיכולוגי של הפלסטינים. כלומר, זה שפלסטינים עושים כל מיני דברים מזיקים, לעצמם ולאחרים, מתוך העדר תקווה, את זה אני דווקא יכול להבין. בני אדם מיואשים נוטים לעשות דברים כאלה, לאו דווקא באותה רמה של אלימות או נזק. אבל האם התקווה החסרה היא דווקא התקווה למדינה פלסטינית עצמאית? אולי זו תקווה להשתלטות על כל הארץ שבין הירדן לים התיכון? אולי לזריקת היהודים לאותו ים? אני לא יודע, אני לא חושב שמישהו יכול לדעת, ואני לא חושב שזה משנה. מה שמשנה הוא לא מה שהפלסטינים מרגישים אלא איך אנחנו מניחים להם לחיות את חייהם בלי שנתערב בהם כל הזמן, ובלי שהם יצטרכו או יוכלו להגיב להתערבות הזאת.
אבל אם כבר מדברים על תקווה, למה לעצור דווקא בפלסטינים? מה, למשל, עם תקוות מאמיני הדת היהודית שיום אחד המבנים של המוסלמים ייעלמו מהר הבית ובמקומם יקום בית המקדש השלישי? או, להבדיל, מה עם תקוות מהנדסים לבנים ממין זכר שיפסיקו לדחוף להם נשים או בני מיעוטים לצוות בגלל שיקולי דימוי ציבורי? ודוק: אני לא מזדהה עם התקוות האלה. אני אומר שליטול מאנשים תקווה זה דבר מסוכן, גם אם רבים מאתנו חושבים שמדובר בתקוות מפגרות או דכאניות.
הפלסטינים כמו פיטר פן סירבו להתבגר, מתעקשים על תקוותם לארץ לעולם לא. אלא שהזמן כמו פסטה לא מחכה לאיש, התנין המתקתק נגס בתקוותם בכל פה וכעת היא פיראט גידם, צולע השולח ילדים אל מותם.
פתרון שתי המדינות? למי? לפלסטינים? כי הם כבר הרוב בשתי ״מדינות״ שלוש אם סופרים את ירדן. כמה מדינות פלסטינים צריכים לכל הרוחות? אולי נסגור על מדינה פלסטינית אחת, גדולה, עם מוסדות סבירים יחסים למזרח התיכון, עם צבא משמעותי, מדינה שכל הפלסטינים בגדה כברי היו אזרחיה וזו נשללה מהם בגסות, מדינה שהוקמה על פלסטין המנדטורית ושרוב אזרחיה פלסטינים.
כמה עד צריכים הפלסטינים לסבול בשביל לתחזק את הפלטפורמה הפוליטית המטורפת שהקימו על ראשם? אולי אפשר להניח להם כבר?
תראה, אם יש תנועה פלסטינית רצינית שרוצה להפיל את בית המלוכה ההאשמי או להפוך את ירדן למלוכה חוקתית שבה רוב האזרחים, וממילא רוב חברי הפרלמנט, יהיו ממוצא פלסטיני, אין לי התנגדות עקרונית לזה. יש, כמובן, סיכוי לא מבוטל שהתהליך הזה יהרוס את אותם "מוסדות סבירים יחסית למזרח התיכון" שעליהם אתה מדבר. ויש עוד בעיה הגלומה בנוכחות של כמה מיליוני פליטים מעיראק ומסוריה בתחום הממלכה ההאשמית, שגם הם ירצו חלק מהעוגה במידה וידובר על חלוקתה. אבל אלו עניינים שקשורים למה שיקרה ממזרח נהר הירדן. ממערב לנהר עדיין יישארו כמה מיליוני פלסטינים, בגדה ובעזה, שיש להם התנגדות ברורה מאוד לשליטה הישראלית עליהם, אין להם כל רצון להיות חלק מישראל, ואין לישראלים כל רצון לאזרח אותם. הבעיה הזאת אינה תלויה בזהותו של השליט בעמאן (הנוכחי, אגב, בן 55, ואינו מראה סימני זקנה).
אני לא חושב שבהכרח חייב להחליף את המלך, מעטים המונרכים שמביאים תועלת והמונרך הירדני טוב יותר מהפרלמנט שלו עשרות מונים. עדיין ירדן בחטא יסודה ובית המלוכה הוא הסיבה המרכזית לכך שאין מדינה פלסטינית.
יש להשיב את הגדה לירדן, לפחות חלקים משמעותיים ממנה.
אגב, כמי שכל חייו הבוגרים והקדם בוגרים עברו עליו בתוך תעשיית התוכנה. לפחות אנקדוטלית מנסיוני, יש הבדל בין זכרים ונקבות ללא קשר למגדר או נטיה מינית, כלומר הבדל אמיתי בין זכרים ביולוגים ונקבות ביולוגיות.
יש לכך כל מיני אספקטים,
ראשית, כל מנהל פיתוח יודע שהדרך היחידה למנוע מחדר פיתוח מלהפוך לאוהל מילואים בריח גרביים היא לגייס מפתחות לשבת באותו החדר, נשים בצוות משנות את הדינמיקה של הצוות בצורה חשובה וחיובית.
כמו כן אין כמעט תחליף לנשים בתפקידים כמו ניהול פרוייקטים, הן משתוות לגברים באספקטים של פיתוח מוצר, הן גם בודקות טוב יותר ובאופן יסודי יותר ואפשר עד לפרט, אבל הנקודה ברורה, נשים הן חשובות ומוערכות מאד בתעשיית התוכנה.
אבל, כן יש אבל. באסה אני יודע.
ככל שהקושי הטכנולוגי עולה מתמעטים הגברים ונעלמות הנשים, זו בעיה אמיתית משום שזה אפיק קידום משמעותי שחסום כמעט לחלוטין לנשים. גרוע מכך, יש סטריט-קרד שמגיע עם הבנה טכנית מעמיקה. נשים בחושיהן הסוציאליים החדים מבינות את המשמעות של התיוג וחושקות בו. למרבה הצער כאשר הם אינן מקבלות אותו הן מטילות בו רפש, זה עצוב ולא עובד בקרב קהילות טכנולוגיות בהן ידע הוא המטבע היחיד.
הויכוח הידוע על איך מבטאים ג׳יף וגיף הוא דוגמה מעולה.
המציאות היא שאין פלטפורמות טכנולוגיות משמעותיות שפותחו על ידי נשים, או מובלות על ידי נשים. גרוע מכך, אין באופק.
בשנים האחרונות כל המחקר האקדמי הנוגע לאינטיליגנציה מלאכותית, כל קבוצות המחקר, כל המרצים ותלמידי המחקר שלהם נרכשו קומפלט על ידי התעשיה, אפשר לספור את הנשים על יד אחת גדומה.
גברים הם טכניים יותר, עשרים שנה התעקשתי שזה לא כך, זה כן כך, זה לא אומר שנשים לא יכולות, זה אומר שפחות נשים יכולות. זה לא שגברים יכולים בהמוניהם, רק מעט גברים יכולים להתמודד עם המורכבות הטכנולוגית הפסיכית כמעט של חלק מהטכנולוגיה הנוכחית, אבל יותר גברים מנשים, משמעותית יותר.
מה זה אומר? לא יודע, מה זה אומר שכמעט כל הכבאים גברים? וכמעט כל השוטרים, גם רב השרברבים, אוספי הזבל, מנקי הביוב, חוטבי העצים והדייגים, איפה הדיון על זה?
וזה קשור למה בדיוק ?
תקרא את הפוסט של זהבי, תבין.
קשור לנקודה שהעליתי. יוסי מבין למה, יכול להיות שגם תום. אין לי ניסיון בעולם התכנות, אבל אני מעריך את אלו שיש להם (כמו שאני מעריך את אלו שיש להם ניסיון בכל תחום אחר). אני לא חושב שמצב בו תחום אקדמי מסוים נרכש ע"י תעשייה הוא מצב טוב, אבל אינני מכיר בכלל את הפרטים במקרה הזה.
למה מדברים כל הזמן על מיעוט הנשים בתכנות ולא מדברים על מיעוטן עד העדרן בין הכבאים, השרברבים וגו'? נו, כי התפיסה הפופולרית (לא תמיד נכונה, להבנתי, אבל בגדול כן) היא שבתכנות מרוויחים בוחטות של כסף. שזה בסדר גמור, אבל מי שאינו מבין שלבני אדם, גברים ונשים, יש עוד דברים לעשות בכוכב הלכת שלנו, הוא אדם צר אופקים באופן בסיסי.
המחקר ממשיך לפרוח, רק מחוץ לאקדמיה. האופן בו האקדמיה והתעשיות הטכנולוגיות שיתפו פעולה בעבר הזכיר יותר את האופן בו הספורט המקצועני האמריקאי מתבסס על ההכשרה והמיון של ליגות הספורט האוניברסיטאיות לרווחת כל הצדדים. האוניברסיטאות משקיעות במחקר בסיסי, העולם העסקי בשימושיות.
זה כבר לא כך, מהרבה סיבות. אבל החלק העצוב ביותר נוגע לירידת קרנה של האקדמיה בקרב רבים מאד מבוגריה. העזוז בו חוקרים מבריקים נמלטים לחיק המעבדות המבריקות בקומפלקסים הצבעוניים לא מבשר טובות, העובדה שהתוצאות שלהם טובות יותר בוודאי לא מבשרת טובות. לא בטוח שהאקדמיה תשרוד את העברת כל המחקר הבסיסי למגזר העסקי וזה מה שקורה בפועל.
זה סיפור ממש טוב הסיפור של האינטילגנציה המלאכותית, שווה לך לקרוא קצת. עקרונית שווה ערך לנחיתת חייזרים על כדור הארץ, רק אצל גוגל בגוגלפלקס ולא על גבעה קטומת ראש לצלילי נעימה מחומשת תווים.
העובדה שגוגל מתמודדת עם הדבר הזה עכשיו הוא בדיוק מהסיבות שמניתי למטה. אף אחד לא רוצה עד אקדמיה, בטח לא בתוך האוקיינוס המדמם שגוגל שוחה בו.
איזה אוקיינוס מדמם ולמה לא רוצים עוד אקדמיה?
כעיקרון, אחד המאפיינים הבסיסיים של המחקר האקדמי הוא שהחוקר רשאי לחקור את מה שבא לו. אמירה המיוחסת לאחד הפיזיקאים (פיינמן?) מגדירה את העיסוק במדע כסיפוק סקרנות אישית על חשבון הציבור. כמובן שזה עיקרון כללי, בפועל הדברים מורכבים יותר, וגו', אבל יש בזה משהו. חוקר באקדמיה אינו צריך להוכיח איזה רווח כספי יביא מחקרו לאוניברסיטה, למדינה או לגורמים אחרים. במגזר העסקי זה כמובן פועל הפוך. מי שמצליח לחקור בתנאים האלה, יבורך. אבל אם כל המחקר עובר לשם, זו כבר בעיה.
זה לא המצב באקדמיה מלבד מבמספר קטן של תחומים צרים מאד של מדעי הטבע ומלכתם היפה מתמטיקה.
עובדה, מעל 90 אחוז מהמאמרים האקדמיים זוכים לאפס אזכורים, זה לא הרבה אזכורים אפס. מדובר במפעלים המייצרים הררי זבל.
ברוב מדעי הטבע, בוודאי מדעי המחשב ההנדסה יושבת כיום על המחקר הכי מתקדם בכמעט כל פרדיגמה שתעלה על הדעת.
אנו חיים בזמנים מעניינים. ג׳יימס דאמור, האיש שכתב את דעתו הלגיטימית לגמרי באותו מניפסט מנומק, פוטר מגוגל. אם מישהו חשב שגיימרגייט היה שמח, החגיגה רק החלה, לא מדובר כאן בעיתונות משחקים אלא באוכל של הילדים ובאו-פר והרכב הצמוד.
התעוררו החברים, גל הזעם העובר בטק-טוויטר הוא חסר תקדים, מנכ״ל גוגל חזר מחופשתו לטפל במשבר (פיטורים של עובד אחד בגוגל, כן).
כל הסיפורים על ״כאן, זה לא יקרה״ ו״מריטוקרטיה״ פגו באחת, חברים שרבו איתי עוד בימי טראמפ העליזים שולחים לי אימיילים מבועתים עם הטייות שונות של ״צדקתם״.
2017 תהיה שנה קסומה.
אוקיינוס כח האדם המדמם. כח אדם איכותי הוא נשמת אפו של כל עסק עתיר ידע וטכנולוגיה.
אם חברה לא מסוגלת למשוך את הטובים ביותר התחרות בתחום הפעילות שלה תרצח אותה עם חדשנות, פשוט ככה. גוגל בדרך הבטוחה להפוך להיות מיקרוסופט של תחילת המילניום, כלומר חברה שנואה שאף מפתח צעיר ומבריק לא רוצה לעבוד בה לא משנה מה התנאים שיוצעו לו.
דימוי ציבורי שחוק הוא אף פעם לא סביבה טובה למונופול.
הם פיטרו את דיימור *אחרי* שהוא פרסם את המניפסט ההוא? לא יודע מי מדמם, אבל זה נראה כמו שתן שעלה למישהו לראש, והמישהו הזה אינו דיימור.
אני די רחוק מעולם הטכנולוגיה, אבל פיטורי עובד בשל הבעת דעה בנושא שאין לו זיקה מיידית למילוי תפקידו המקצועי זה לא משהו שכדאי לאפשר לאיזשהו מעסיק, בין אם מדובר באוניברסיטה, בחברת תוכנה או במכולת שכונתית. אחת הבעיות הגדולות של הרשתות החברתיות היא שהן הפכו אמצעי לכפיית קונפורמיות (שיימינג וכו'). כאשר חברות מסחריות נכנסות לאותו מסלול, זו כבר פתולוגיה, מסוכנת הרבה יותר מדעותיו של מאן דהוא על ההבדלים בין גברים לנשים.
סליחה, אבל אם אתה הולך להעליב שליש מהעובדים שלי ולהודיע להם שהם לא ראויים לתפקידם בשל הביולוגיה שלהם, ושצריך למנוע שכירה של עוד נשים בחברה עד שיהיה שינוי אבולוציוני כולל, אין לי איך לשבץ אותך לשום צוות שיש בו נשים, אני לא יכול לסמוך על חוות הדעת שלך ביחס לנשים שאיתן אתה עובד, ואני לגמרי לא עומד לפתוח לך צוות מיוחד של מיזוגנים. ביי-ביי.
הנושא הזה בכלל לא היה עולה לדיון אם הוא היה כותב שיש בעיה של יותר מדי עובדים יהודים בגוגל. הוא היה עולה על טיל בלי שום דיון. על נשים כמסתבר מותר לומר הכל. ובכן, לא עוד.
תשמע בדיחה: אישה עם רקע של עבודה טכנולוגית כתבה למה לדעתה אין הרבה נשים בחברות טכנולוגיה (https://www.bloomberg.com/view/articles/2017-08-09/as-a-woman-in-tech-i-realized-these-are-not-my-people), וכל מיני פרוגרסיבים יצאו לתקוף אותה כאחוזי תזזית.
אני, בתור גבר לבן שמעולם לא רצה לעבוד בחברת טכנולוגיה בערך מאותן סיבות, מגרד בפדחת ומנסה להבין מה לעזאזל עקץ אותם.
הקישור למעלה לא עבד לי, ננסה לתת אותו מחדש כאן:
https://www.bloomberg.com/view/articles/2017-08-09/as-a-woman-in-tech-i-realized-these-are-not-my-people
איפה ראית שתקפו אותה פרוגרסיבים?
היו לא מעט התייחסויות קטלניות בטוויטר, כולל בפיד של יוסי.
להרבה אנשים, משום מה, קשה עם הרעיון שלא מעט בני אדם — נשים וגברים, אולי יותר מהראשונות — פשוט אינם רוצים לעבוד בהיי-טק.
"בשנים האחרונות כל המחקר האקדמי הנוגע לאינטיליגנציה מלאכותית, כל קבוצות
המחקר, כל המרצים ותלמידי המחקר שלהם נרכשו קומפלט על ידי התעשיה, אפשר
לספור את הנשים על יד אחת גדומה."
אני לא באקדמיה אבל יוצא לי להסתובב לאחרונה באזורים של אנשי Data ובינה מלאכותית בישראל, כמה וכמה כנסים, ועוד.
אחד הדברים הבולטים לעיניי הוא אחוז גבוה של נשים שם, יחסית למה שאני רגיל בעולם הטכנולוגיה.
למשל, במקרה במיני-כנס שהייתי בו אתמול, חלוקה מדוייקת של 50% בין 2 מרצות ו-2 מרצים.
האם כי זה תחום פורח ו"צעיר" (בגרסתו המודרנית) שגברים עוד לא השתלטו עליו? האם הוא פחות דורש מיומנות טכנולוגית ספציפית ויותר מיומנויות קצת אחרות? האם כי חלק מן האנשים הגיעו אליו דרך ידע/תואר בתחומי המתמטיקה/סטטיסטיקה/הנדסת תעשייה ולא רק מדעי המחשב הקלאסי?
איני יודע. אבל עומד מאחורי האבחנה שלי, לפחות בפריזמה בה נחשפתי.
אתה מבין שלעשות סטטיסטיקה על שתי מרצות ושני מרצים זו בדיחה, נכון?
אני לא שולל את אבחנה שלך, אני לא מכיר את התחום, ומבחינתי שיהיו שם 90% נשים; זה לא משנה לי. אני פשוט לא מבין את כל הרעש סביב העניין.
מני, נתתי דוגמה קטנה, לא סטטיסטיקה.
לא הבנתי מי עושה פה "רעש". נטענה פה טענה. אני סיפרתי שהתרשמותי היא הפוכה. אין לי שום השקעה רגשית לא בטענה (שלא ברור למה נאמרה) ולא בהפרכתה מלבד זה שהיא סותרת את מה שידוע לי.
האמת שאתה קולע למקום שנשים ממלאות יותר ויותר בתעשיה, הנגשה.
כמעט בכל כנס משתדלים להביא דוברות ודוברים וזה מאד חשוב ונכון להראות פרצופים של נשים, כי אין מספיק אנשים המוכשרים לעבודה הזו, כל הזכרים המסוגלים(וגם כמה המסוגלים פחות) עובדים, אנחנו צריכים ממש את כל מי שיכולה להצטרף.
אבל זה לא מייצג את המעבדות, את חדרי הפיתוח ובטח לא את הגארז׳ים המטאפוריים. אלו המקומות שאני יושב בהם, מוקף פרוטו-אוטיסטים שאינם מתקלחים מספיק, רוסים חובבי בדיחות גסות, מזרחים משתכנזים, ערבים גאים, הודים גזענים, וסינים חרוצים עד אימה, כולם בלשון זכר. באסה אמיתית, כי אני אוהב נשים יותר.