חמושים יקרים, אתם לא בשדה קרב
צה”ל ממשיך להתנהל בגדה המערבית כאילו היה כוח לוחם ולא כוח שיטור
בקרב חמושי צה”ל קמה לאחרונה סערה: סרטון הדרכה של חטמ”ר שומרון קרא למפקדים לאמן את כוחותיהם כך שיימנעו ככל האפשר מהריגתן של חשודות פלסטיניות בביצוע פיגועי דקירה. מעבר לשאלה האם כל פיגוע שעליו מדווח צה”ל הוא אכן כזה (יש יותר מדי מקרים שבהם זה איננו המצב, אבל הדיווח הראשוני מקשה מאד על חקירה אפקטיבית של התקרית), הסרטון מעלה – לראשונה ובהיסוס – את שאלת השימוש של החמושים בכוח לא קטלני כנגד תוקפים.
כמובן, חמושים אלמונים מיהרו לזעוק שמפקירים אותם ושופכים את דמם. “לוחם” מילואים אמר לנרג ש”אי אפשר לצפות מלוחם להסתער בשדה הקרב כאשר מעמיסים עליו ערימה של ספקות משפטיים או שיקולים של אווירה ברחוב. תפקידו של לוחם הוא להסתער בשדה הקרב ולמגר את האויב, כפי שלימדו בצה״ל מאז ומתמיד. בכלל, כדאי שבמקום להתעסק כל היום בשאלת מוסריותו של הצבא המוסרי בעולם, יתעסקו מידי פעם בחיזוק רוחם של הלוחמים בצדקת הדרך ובדבקות במשימה.”
כמה דברים. קודם כל, המשימה של החמושים היא לשמור על כמה שיותר שקט וכמה שפחות אלימות. הריגה לא הכרחית של אנשים מעוררת, בצדק, שנאה ותחושות נקם בקרב קרוביהם וידידיהם. תחושות אלו היו מתורגמות, במצב נורמלי, לפעולה משפטית כגון פעולה להעמדה לדין של החמוש שהפעיל כוח מוגזם או לתביעה אזרחית. הנתיבים האלה חסומים בפועל בפני האוכלוסיה הפלסטינית, אשר על כן היא פועלת להשיג סוג כלשהו של צדק – סוג מעוות ומזיק מאד של צדק – על ידי פגיעה בחמושים או בלתי חמושים ישראלים, שברוב מוחלט של המקרים אינם האדם שביצע את הפגיעה. בהנתן שהמשימה של צה”ל היא צמצום האלימות, אז “דבקות במשימה” היא בדיוק הפעלת אמצעים פחות קטלניים, וכן, היא “שיקולים של אווירה ברחוב.” חמוש אחר שדיבר עם נרג, גם הוא פחדן אנונימי, אמר ש"כל שיקול של 'עלול לעורר תחושות נקמה' הוא אידיוטי ומסוכן, ואני לא מוכן לסכן את החיים שלי בשביל תחושות.” ובכן, יקירי, אתה פועל כחלק מכוח רשמי של מדינת ישראל, ואתה תסכן את חייך עבור מה שיאמרו לך לסכן אותם. זה הג’וב. ואה, כן: כלובש מדים, מצפים ממך להסתכן כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. לא מתאים לך? סרב לשרת.
שנית, וחשוב הרבה-הרבה יותר: אתם לא בשדה קרב ואתם לא חיילים.
אני יודע, אני יודע. אמרו לכם שאתם חיילים. הלבישו אתכם במדים של חיילים. ארגנו אתכם במסגרת צבאית וגידלו אתכם על מסורת קרב. אבל אתם לא חיילים ואתם לא במצב של קרב. אתם שוטרים בקרב אוכלוסיה עוינת. אם אתם חיילים סדירים, הסבירות שמישהו מכם חווה קרב היא אפסית.
האשליה הזו – שאנחנו מפעילים חיילים ושהם צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – היא אולי הקטלנית ביותר מבין האשליות של הסכסוך עם הפלסטינים. דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה; ושיחד איתה יכולה האוכלוסיה של המדינה לחוות פשעים קיצוניים, מהגליה ועד השמדה.
לצה”ל ולמדינת ישראל תמיד נוח היה להפעיל בגדה וברצועה טענה כפולה: מצד אחד, לטעון שחמושי צה”ל נמצאים במצב של לחימה וככאלה, מותר להם לפעול לפי החוקים הקיצוניים מאד של לחימה; ובו זמנית, מצד שני, לא להכיר בצד השני כצד לוחם ולהתייחס אליו כאל פושע. אילו התייחסה ישראל ברצינות למצב בגדה כמצב של לחימה, היא לא יכלה להעמיד לדין פלסטינים בשל פעולות לחימה. כמובן, היא יכלה להעמיד לדין אנשים שביצעו לטענתה פשעים כנגד האנושות, כגון פגיעה מכוונת או אדישה באזרחים, אבל יש לצה”ל סיבות טובות מאד לא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו.
וכמובן, העובדה שישראל טוענת שהיא במצב לחימה עם הפלסטינים מאשפרת לה לקשקש על “פעולות מבצעיות” ולהודיע שכאלה היא לא חוקרת. היא מאפשרת הרג או פציעה קשה של פלסטינים תחת חסות חוקי המלחמה.
אבל לא זה המצב. ישראל לא מתמודדת עם צבא. היא מתמודדת עם מצב הביניים של אוכלוסיה מתקוממת, לא חמושה ברובה. לא פשיעה פלילית, אבל גם לא לחימה. המצב מתבטא בשיאו הפרדוקסלי בחמושים מזוינים מכף רגל ועד ראש שלא מכירים שום פתרון לתוקף חמוש בסכין אלא להרוג אותו.
וזה לגמרי לא הכרחי. יש המון שיטות לניטרול תוקף כזה שלא מביאות למותו, החל מאקרחי טייזר ועד לימוד יעיל של קרב מגע. כן, במסגרת המיליטריזציה של המשטרה האמריקאית – שהיא כוח המשטרה שיותר מוכר לישראלים – התפיסה גם שם היא ששוטר הוא סוג של חייל ושאם הוא חש סכנה, אז התגובה הראשונה שלו צריכה להיות קטלנית. אבל בבריטניה, למשל, יודעים טוב מאד לנטרל תוקף שחמוש בסכין בלי להרוג אותו. זה לא כל כך מסובך. רק צריך לרצות.
גם בישראל עצמה, מג”ב טובים משמעותית יותר בהתמודדות עם אלימות נמוכה או לא קטלנית. שוב ושוב, אם אתה מסתכל על חקירות מצ”ח, אתה מוצא שקציני מג”ב מתגאים ביכולת שלהם לנטרל מצב מבלי להרוג אף אחד, בעוד שלטענתם חוסר האימון של צה”ל מביא לכך שהוא הורג הרבה יותר.
אבל זה לא חוסר אימון. זו בחירה מודעת, בחירה שסרטון ההדרכה של חטמ”ר שומרון עשה צעד מגושם ראשון אחורה ממנה. הסיבה לבחירה הזו ברורה: צה”ל הוא הגוף המכונן של ישראל. לרוע המזל, כבר שני עשורים בערך שהוא לא גוף לוחם אלא גוף שיטור אלים, גוף קלגסות. הפעם האחרונה שבה צה”ל נלחם בצבא קונבנציונלי אחר היתה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, מול הצבא הסורי. וההצלחה שלו היתה מוגבלת מאד.
מלחמת 1982, צריך להזכיר, היתה מיועדת לשימור השליטה של ישראל בגדה וברצועה. המטרה היתה חיסול כוחו הצבאי ובהתאם הפוליטי של אש”ף, כדי לאלץ את הפלסטינים הכבושים להסכים לכל מיני תכניות שלטון עצמי לחצי ולרביע ששרון הגה. זה לא כל כך עבד. הכוח הצבאי של הפלסטינים בדרום לבנון נשבר, אבל ספק אם מישהו חשב אי פעם ברצינות שזה הכוח שישחרר את פלסטין או שיש לו סיכוי כלשהו מול צה”ל.
כלומר, עיקר פעילותו של צה”ל ב-40 השנים האחרונות, בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מיועדת לשמר את הדיכוי של הפלסטינים. ואף על פי כן, מפקדיו נמנעו מלהפוך את צה”ל רשמית לכוח שיטור ולאמן אותו בהתאם.
למה? כי צה”ל הוא הגוף המרכזי של מדינת ישראל. בן גוריון בנה את המדינה סביב הצבא ומאז אין מוסד אחר שלה שזוכה להערכה כמוהו – אף שמדובר בבהמה גסה ודי כושלת. כולם מרשים לעצמם לרדת על המשטרה – בצדק – או על השב”ס (עוד יותר בצדק), אבל אם תצא נגד צה”ל, תהפוך למכחיש שואה.
להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל הוא לא להדוף צבאות אויב, כי כבר לא נשארו כאלה, אלא שתפקידו הוא לשמר כיבוש; להודיע רשמית שכל אם עבריה צריכה לדעת שהיא שולחת את בנה להיות קלגס – זה משהו שלא הממשלה, לא הציבור וודאי לא הצבא לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה.
התוצאה היא חמושים לא ערוכים, שמקבלים אימונים לא רלוונטיים לסוג מלחמה שכבר לא יקרה – הפעם האחרונה ששריון ישראלי נלחם בשריון היתה, שוב, ב-1982 – ושמגיבים בכוח יתר קטלני על אנשים שמהווים להם סכנה נמוכה מאד.
התגובה הזו, כאמור, פוגעת במשימה, שהיא הורדת האלימות, אבל יש דברים שהם מעבר למשימה: שימור מעמדו של הצבא, למשל. וכמובן, אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות לא רק בפני עצמה אלא גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר, ועל כן לא צריך לדון בו יותר מדי “כי כולם יודעים מה יהיה הפתרון”, שאיכשהו לא מגיע – אלא סיפוח ואפרטהייד קבועים מאד.
אז נמשיך להעמיד פנים שילדות עם מספרים הן סיכון שווה ערך לחוליית חי”ר חמושה, ונהרוג איש לפצענו וילד לחבורתנו. רק לא להסתכל בראי.
הערה אישית: אני מתנצל על חוסר הכתיבה בחודש האחרון, הוא היה קשה למדי. אני מקווה שמחסום הכתיבה שלי נשבר ושיהיה פוסט נוסף בשבוע הקרוב.
(יוסי גורביץ)
מאשפרת – לתקן
תפיסה אנכרוניסטית מאד של תפקיד הצבא במאה ה21.
אני לא יכול לחשוב על צבא אחד בעולם שיתמודד בעתיד הבינוני עם תמרון שריון בשריון בחולות אל עלמיין.
לעומת זאת, לחימה בטרור, בלימה וניהול של גלי פליטים. לוחמה א-סימטרית, חיסולים, תקיפה מרחוק, סייבר ועד מגוון רחב מאד של זירות לחימה הן בחזית הפעילות של צבא מודרני, מרבית הכוחות הפועלים במוסול יפעלו במתכונת של צה״ל בצוק איתן אם הם רוצים לנצח, ואם ינצחו אז יעברו להפעלה שדומה למשמר הגבול.
אם זו קלגסות, אז צבא במאה הנוכחית = קלגסות
משמר הגבול מקדים את זמנו בהרבה מובנים, גם ישראל.
אם לא שמת לב אתה מצדיק את גורביץ. התפיסה של תפקיד הצבא שלעגת לה היא של צה"ל
"אני לא יכול לחשוב על צבא אחד בעולם…"
אממ, צבא אוקראינה למשל? צבא גיאורגיה לפני שמונה שנים? גם עבור הצבאות של דרום קוראיה, או הודו, או פקיסטאן, מדובר באפשרות סבירה לגמרי.
דרך אגב, אתה עשוי לגלות עניין באיש הזה (http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4868534,00.html).
מעניין יותר מהרבה אנשי שמאל שמסתובבים פה לאחרונה, ולא רק בגלל היותו מזרחי.
כן, מהלך נבון מצד אבי, יקבל תעודת יושר מהשמאל, זה יגמר ב״התפכחות״ שלו ומעבר למפלגת העבודה. הוא לא ישאר בש״ע אתה מבין נכון?
התפכחות ממה? מה יש לו לחפש במפלגת העבודה? בשלום עכשיו הוא מנכ"ל. בעבודה הוא יהיה מועמד למקום כלשהו אחרי 20, שאינו ריאלי. אם העבודה תבחר בעמיר פרץ ליו"ר וזקני השבט הלבן יקבלו את זה בלי לעשות לו שוב את תרגיל שמעון פרס, אז המצב עשוי להשתנות.
אין מסלול משלום עכשיו לשום תפקיד פוליטי משמעותי, המסלול הזה נסגר מזמן. מנכל שלום עכשיו זה לא תפקיד, זו תעודת יושר. העבודה היא המסלול היחידי משמאל לשלטון. יש לנו כאן מזרחי פיסניק, לוחם גיבור, עצבני קצת, עם הלב במקום הנכון. זוכר את השמיניה עם ביילין ובורג ושאר הלוויתנים?
אבי הוא שמיניסט.
נו, אם אנחנו חוזרים לתקופת השמינייה, אז מבחינת השמאל המצב לא רע…
אבל אני לא מאמין שאנחנו חוזרים לשם, לפחות לא בעתיד הקרוב. ואני לא יודע האם יש לבוסקילה שאיפות לקריירה פוליטית. אפשר לעסוק בפעילות ציבורית בלי כל כאב הראש ועוגמת הנפש הכרוכה בהתמודדות בבחירות, ואפשר גם להשיג בזה תוצאות לא רעות.
גם מה שהלך כאן ב 2006 יכול להחשב כמלחמה. מלחמה א-סימטרית, כנגד יריב ללא חיל אוויר או שריון, אבל עדיין מלחמה. נכנסו לכפר וחטפו אש, השריון שלנו ספג נ״ט, זה לא אותו דבר כמו לדאוג שרק בני הגזע הנכון יעברו במחסום ולפזר הפגנות של בני הגזע הנחות. הצד השני במלחמת לבנון השנייה נלחם, לא הפגין. הטנקיסטים שניסו לחצות את הסלוקי פחדו על אמת, כי הבעירו כלים של חברים שלהם והפלוגה כבר איבדה הרבה אנשים, זה לא אותו דבר כמו ״תחושת הסכנה״ המפורסמת של קלגסי כפיר אל מול ילדות נואשות עם מספריים או הקשקושים על ״אבנים הורגות״.
"אם ישראל תהפוך את הצבא שלה לשוטרי ימ”מ ויס”מ, היא תצטרך להודות …גם בפני העולם שהיא לא מנהלת כיבוש קצר, שאו טו טו נגמר" – זאת קביעה מן הסתם ולא מציאותית.
"להודיע רשמית שתפקידו של צה”ל …הוא לשמר כיבוש… זה משהו ש…לא מוכנים לו. הצבא לא רוצה לרדת למעמד של המשטרה. התוצאה היא חמושים לא ערוכים" – הקשר האמור בין הודעה רשמית לבין מוכנות מעשית והדרכת חילים- אינו קים במציאות, לדעתי
"האשליה הזו – ש…חיילים ..צריכים לפעול במסגרת של דיני הלחימה – … דיני הלחימה מתירים פעולות קיצוניות מאד, בין השאר מתוך התפיסה הברורה שתבוסה במלחמה עשויה להיות קיצה של המדינה" – יש פה הנחה סמויה שהלוחמה הא-סימטרית לא מסכנת את קיומנו. דעתי מנוגדת: קיומה של ישראל שברירי מאד כי כלכלתה בנויה כך שמספיק לגרום בריחת מוחות או השקעות כדי שתקציב הבטחון יקטן לרמה שלא תאפשר הגנה. טרור מסוגל לגרום לזה.