בלי קשר למציאות
תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?
לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.
היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.
מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.
הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.
הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.
צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.
הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.
מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, זה עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או חי"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.
אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?
יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.
זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.
ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.
הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.
גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.
וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.
אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.
(יוסי גורביץ)
שאלת הדיוט, האם תקציב הביטחון לא מממן גם את הפנסיות של אנשי צבא הקבע? יכול להיות שחלק עיקרי של התקציב מופנה לשם? מכיוון שהפנסיה זמינה מגיל 45 ותוחלת החיים עולה נוצר כאן אפקט פרמידה שדורש שתקציב הבטחון ימשיך לעלות עוד ועוד על מנת לכסות את הסעיף הזה בתקציב.
ההערכות מדברות על אחוזים נכבדים מאוד מתקציב הבטחון שהולך למשכורות ופנסיות לצבא הקבע. מן הסתם העובדה שהרסרים יוצאים לפנסיה בגיל 40+ ומקבלים פנסיה 25 שנה לפני שאר אזרחי ישראל רק מחריפה את הבעיה.
הרבה שטויות במאמר.
1. צבא מצרים הוא עם סד"כ גדול פי 2 מזה של צה"ל. הצבא הזה בגודל אימתני, עם טנקים אמריקאים מצויינים וחיל אוויר בגודל של מאות מטוסי F-16 שגם עכשיו מצטייד במטוסים הסינים החדישים ביותר. אמנם הסיכוי לעימות עם צבא מצרים הוא לא גבוה, אך מדובר בצבא עצום וחדיש שהמטרה היחידה שלו בכל אימוניו היא צה"ל. הם לא קונים את הדור החדש של מטוסים סינים ושל טילים נגד מטוסים כדי להתעמת עם מפגינים. צה"ל חייב להכין את עצמו גם לאיום הפוטנציאלי הזה.
2. אף אחד לא טוען שהאיום העיקרי שצה"ל מתמודד מולו הוא צבאות סדירים. האיום העיקרי שצה"ל מתמודד מולו הוא צבאות גרילה עם סד"כ של עשרות אלפי טילים שלא מתכוונים לעשות דבר מלבד להפציץ ליסודות את ערי ישראל. כך איראן, כך צבא סוריה, כך חיזבאללה, כך חמאס. האיום הזה גדל עם השנים ולא ירד, וכדי להתמודד איתו ישצורך בתקציבים.
3. תקציב הביטחון ירד בצורה דרסטית והוא יורד כל שנה. אחוז תקציב הביטחון מהתוצר ירדה מכמעט 30 אחוז בשנות ה-70 המאוחרות לפחות מ6.5 אחוז היום. והיא עוד תרד ל-6 אחוז ואולי גם למטה מזה בשנים הקרובות. לשם השוואה, במדינות אירופה שהצרכים הצבאיים שלהם מסתכמים במצעד יום העצמאות תקציב הביטחון עומד על כ2-3 אחוזים מהתוצר. בארה" הוא עומד על 3 ומשהו אחוזים. תקציב ביטחון בגובה של 6.5 אחוז מהתוצר ובמגמת ירידה הוא סביר מאוד, ואף קטן, למדינה כמו ישראל.
1. צבא עם ציוד אמריקאי ונשען על כסף אמריקאי לא יצא לקרב בלי שתובטח לו אספקה סדירה של פגזים. נוסף על כך מורסי בקושי שולט במדינה שלו. אם ישלח את הצבא שלו להיטחן בסיני הוא יקבל או מרד צבאי או שיצטרך לשלוט במדינה מוכת הרעב בלי הצבא, בלי סיוע מארה"ב ובלי הכסף שהוא יוציא על המיתקפה. בקיצור, עד שמצרים לא תמצא פטרון חדש או תעמוד על רגליה שלה או תחליף את קציני הצבא במתאבדים – מצרים לא תתקיף גם אם ישראל תהיה חלשה קצת יותר.
2. צה"ל טוען כך. הייתי חייל בצה"ל ושם לימדו אותי שחלק מהאיומים הם בגדר "איום קיומי" ואחרים הם לא איום קיומי. אם האיום העיקרי שצהל עומד מולו זה גרילה וטילים, איך אתה מסביר את הגודל של מערך הטנקים, הארטילריה והנ"מ של צהל, שכמעט לא הוקטנו בשנים האחרונות?
3. אם תקציב הביטחון נועד לשמור על דולרים, הגיוני שהוא ישאר צמוד לתל"ג. אבל הוא נועד לשמור על גבולות המדינה שלא התארכו מאז 67 (הם דווקא התקצרו). אם מי שעומד בצד השני של הגבול נחלש, התקציב אמור לקטון במונחים ריאליים.
השאלה היא האם צבא מצרים/לבנון/סוריה גדול יותר ביחס לעומת מלחמת יום כיפורים. האם האיום מהצבא המצרי גדל מאז מלחמת יום כיפור או להיפך?
לא גורודיש היה זה שאמר "בבוז" כי תזמורת צה"ל היא שתכבוש את לבנון. זו היתה בימי האופוריה והמגלומניה לאחר מלחמת ששת הימים. לפי הבדיחה, שאלו את רבין מה היה עושה אילו הצטרפה לבנון למלחמה, ותשובתו היתה: הייתי שולח את תזמורת צה"ל לטפל בענין. כאמור, זו היתה בדיחה שרווחה באותם ימים, ואף לא אחד מן האישים שהוזכרו (גורודיש, רבין) לא אמר זאת, אם בבוז ואם בלצון. תודה
עמית, שתי הטענות שלך רק מחזקות את הטענה לפיה אין צורך בתקציבי עתק לחיילות החי"ר: 1. במאמר כתוב בפירוש שאין צורך בצמצום חיל האוויר, שהרי גם לטענתך הסיכון המצרי, אם קיים, קיים באוויר (ואולי בים). 2. בשביל צבאות גרילה לא צריך צבאות כל כך גדולים שצה"ל אפילו כלל לא משתמש בהם בעת לחימה. אגב, האיום הכי גדול, כפי שמשתקף מהשיח הבטחוני בישראל, הוא כן ממדינה בעלת צבא סדיר – איראן.
בקשר לסיבה השלישית להשתטות המאמר, אני מודה כי אני לא בקיא לחלוטין. אבל 6.5 אחוזים לעומת 3 של ארה"ב (מדינה די לוחמנית עם תקציב ביטחון מפוצץ), זה לא נשמע כלל וכלל מעט או לגיטימי. אתה אומר שהתקציב במגמת ירידה אבל אני חייב לומר לך שמכאן זה נראה אחרת לחלוטין.
1. עימות צבאי עם מצרים הוא איום באוויר ביבשה ובים. חיל הים המצרי חזק מחיל הים הישראלי. חיל האוויר המצרי מצוייד במאות מטוסי F-16, ומצטייד כרגע בדור החדש של מטוסים סינים כמו גם בסוללות נ"מ חדישות. חיל היבשה המצרי מצוייד באלפי טנקים, כולל למעלה מ-1000 טנקים אמריקאים חדשים שלא נופלים בדבר מהמרכבה. חילות החי"ר המצרים גדולים בהרבה מאלה של צה"ל.
המטרה בכל האימונים של הצבא העצום הזה הוא צה"ל. אז גם אם הסיכויים לעימות צבאי בין מצרים לישראל הוא לא גדול, צה"ל צריך להיות מוכן גם לזה.
2. בשביל להתמודד עם צבאות גרילה שמצויידים בעשרות אלפי טילים דווקא כן צריך צבא סדיר גדול (ולכן: תקציבים גדולים). מלחמת לבנון השנייה הראתה שחיל האוויר לבדו לא יועיל. הדרך היחידה לצמצם משמעותית את ירי הטילים מצידו של האויב זה תמרון יבשתי גדול.
> המטרה בכל האימונים של הצבא
> העצום הזה הוא צה"ל
אתה בטוח?
יש כמה תקדימים למלחמות שמצרים ניהלה עם מדינות אחרות מלבד ישראל:
http://en.wikipedia.org/wiki/Libyan%E2%80%93Egyptian_War
http://en.wikipedia.org/wiki/North_Yemen_Civil_War#Egyptian_deployment
אין לי מידע לגבי תוכניות המלחמה של המטכ"ל המצרי כיום, אבל יש סיכוי לא רע שחלק מהתוכניות האלה מתייחסות, למשל, לעימות אפשרי עם סעודיה.
> בשביל להתמודד עם צבאות גרילה
> שמצויידים בעשרות אלפי טילים
> דווקא כן צריך צבא סדיר גדול
השאלה היא עד כמה גדול. הכוח העיקרי של צה"ל הוא בכל מקרה כוח המילואים, והמבצעים שבשנים האחרונות מקובל לראות אותם כאן כמלחמות — חומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה ועמוד ענן — התנהלו תוך גיוס משמעותי של המילואים. הצורך במילואים מבהיר, כמובן, מדוע ישראל צריכה חובת גיוס ואינה יכולה להסתדר עם צבא מקצועי נטו. אבל אם בכל מקרה יש הישענות על מילואים, לשם מה צבא סדיר בגודל שאיש לא חלם עליו כאשר המלחמות היו באמת מלחמות (שנות ה-60-70)?
אני דיברתי על דברים כאלה:
http://www.israeltoday.co.il/default.aspx?tabid=178&nid=21149
גם מסמכי ויקיליקס גילו שהאמריקאים מנסים כבר שנים לשכנע את מערכת הביטחון המצרית להפסיק להתמקד בהכנות למלחמה עם ישראל ולהתחיל להתעסק גם בנושאים אחרים, אבל ללא הצלחה. המצרים מציבים את ישראל כ"אויב" בכל האימונים הצבאיים שלהם ורוכשים נשק שמתאים רק למלחמה עם ישראל.
כוחו של צה"ל אכן מבוסס במידה רבה על מילואים. אבל זו לא בחירה אסטרטגית, זה כורח. הכוחות הסדירים לא מספיקים כדי להתמודד במלחמה, אפילו לא עם מבצע בסדר גודל קטן (כי תמיד צריך מספיק כוחות הן עבור הלחימה והן כדי לשמור על הגבולות האחרים), בגלל זה מבססים את הצבא על כוחות מילואים. ככל שהצבא הסדיר גודל אפשר להפחית את ההישענות הלא בריאה הזו על מערך המילואים.
אגב, גם אין בהכרח היגיון כלכלי להתבסס על צבא מילואים. להחזיק חייל סדיר בצבא למשך שנה זה פעמים רבות זול יותר מאשר להחזיק חייל מילואים בצבא במשך חודש. העלות השולית של הצבא על כל חייל בסדיר היא קטנה מאוד. לחיל מילואיים לעומת זאת הצבא צריך לשלם את המשכורת האזרחית שיכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים.
עמית לא אמר שלמצרים אין מדי פעם יישומים לא-ישראלים לצבא הענק שלה. אם כי חבל שהבאת דוגמאות משנות השישים והשבעים (ובעצם, לפני ביקור סאדאת). מה שעמית אמר – ומה שידוע לי – הוא שישראל היא אויב הייחוס של הצבא המצרי בעשורים האחרונים.
לשאלתך השנייה, נראה שצבא ממש גדול מצליח לא רע למנוע את המלחמות האמתיות יותר. אם זה מה שהוא עושה, למה לא לשמור אותו ?
עמית,
הדבר הזה שאתה מקשר אליו מציג את עצמו כאתר חדשות? OMFG
לעצם העניין, שמרנות מטומטמת בצירוף זקפה לאומית גאה היא כנראה אופיינית לצבאות באשר הם. יש יסוד להשערה שצה"ל נגוע בתסמונת הזאת יחסית מעט בהשוואה לצבאות אחרים, וככל הנראה בצבא המצרי היא נפוצה הרבה יותר. זה עדיין אינו אומר שהצבא המצרי ייצא בעתיד הנראה לעין לתפוס עמדות בסיני (שלא לדבר על פלישה לישראל).
לגבי ההתבססות על המילואים, זה בהחלט כורח. אבל הכורח הזה אינו נובע מתרחישים כמו מלחמת לבנון השנייה. למעשה, במלחמה הזאת, שהייתה הפעילות הגדולה ביותר של צה"ל בסדרה של מבצעים בעלי אופי דומה בעשור האחרון, הסד"כ הצה"לי בהיקפו הנרחב ביותר שהיה משולב בלחימה עמד על כ-30,000 חיילים. כלומר, 17% בערך מהיקף הצבא הסדיר של ישראל. אם דרישה כזאת, מצומצמת יחסית, לכוח אדם לא ניתן למלא מתוך הצבא הסדיר, משהו כאן אינו עובד טוב. ואם במלחמה רצינית לישראל בכל מקרה לא יהיה מנוס מלגייס כוחות מילואים, נראה שאין הצדקה לצבא סדיר כה גדול (בעצם, כל העניין של חובת גיוס בעתות שלום הוא יצירה של מערך מילואים שניתן להשתמש בו כאשר באמת צריך).
סמולן,
האמירה שצבא גדול מצליח למנוע מלחמות משולה במידה מסוימת לאמירה שהיום לא ירד גשם כי יצאתי מהבית עם מטרייה. התרסקות של צבא עיראק או צבא סוריה כאויב פוטנציאלי של ישראל אינה נובעת מגודלו של צה"ל. ואם כבר מדברים על צה"ל כגורם מרתיע, יש מספר אפיקים שבהם הוא ממלא את הפונקציה הזאת בלי קשר הדוק מדי לגודלו (למשל, ההיקף והמפרט הטכני של צי המטוסים של חיל האוויר; מבחינה מספרית מדובר בחיל קטן יחסית לעומת גודלו הכללי של צה"ל).
לא התייחסתי להתרסקות הצבא העירקי או הסורי. ההתרסקות הזו לא מתרחשת בלי עימות מדמם וברוטלי פי כמה מהמלחמות שאתה מכנה "אמיתיות". אבל אפילו מבט יחסית אמפתי בצבא הסורי ובמה שהוא עושה היום, מבהיר שהסיבה היחידה לחלוטין שבגללה ישראל לא נכבשה על ידי הסורים, היא שהמטכ"ל הסורי חשב שזה ממש מסוכן עבורו. ומאותה סיבה לא נעשו נסיונות למחטפים . וכך, הצבא הענק והיקר שהוקם בישראל אחרי מלחמת יום כיפור, מנע מלחמות. מקובל עלי שהתמונה כעת משתנה, אלא שנראה לי – הלוואי שאתבדה – שבמצרים וירדן יש סכנה לא מבוטלת. למעשה, נראה לי שבלי צבא ממש גדול, אף אחת מהמדינות הללו לא היתה חותמת איתנו על הסכם שלום, ואף אחת מהן לא היתה מכבדת אותו: אידאולוגית, שתי המדינות חושבות על ישראל, אה, דברים לא טובים.
ישראל אחרי מלחמת יום כיפור זו חתיכת פרק-זמן של 40 שנה. בפרק-הזמן הזה, אוכלוסיית ישראל גדלה פי שניים בערך. הסד"כ של צה"ל גדל בהתאם (לא בהתאמה לינארית, אבל לא רחוק משם). השאלה היא האם הגידול הזה היה מוצדק, ועד איזו נקודת זמן. התשובה שאני חושב עליה היא "מוצדק עד אמצע שנות ה-90, לא מוצדק אח"כ".
ד"א, אני לא חושב שדווקא מלחמת יום כיפור הביאה להרחבה משמעותית של צה"ל. ככל שהדברים נוגעים לסד"כ, ההרחבה הזאת היא פשוט פועל יוצא של תהליכים דמוגרפיים, וככל שהם נוגעים להרחבה יזומה (הארכת משך השירות, היקפי ההצטיידות במערכות נשק חדשות, וכיו"ב), מלחמת ששת הימים מתאימה יותר לתיאור כנקודת מפנה.
המממ. אני די חולק עליך. לדעתי העליה בסד"כ היא רק חלק קטן מהמגמה שמתוארת בפוסט. נלווית לה מגמה מקבילה להצטיידות במערכות נשק מתוחכמות מאד, שמיועדות לוודא יתרון משמעותי בשדה הקרב, ולאפשר להלחם עם ממש מעט נפגעים בצד שלנו. זאת, לעומת הגישה הכללית לפני יום כיפור, שבמסגרתה הקרבה אישית של כוחותינו הייתה מקובלת בהרבה.
אפשר להתווכח עם המרכיבים של האידיאולוגיה הזו – אני נוטה לדעת הבלוג הזה, שלפיה חיילי צה"ל הופכים, עם הזמן, למשהו שפשוט לא אמור למות במהלך שירות מבצעי – ושזה נראה כמו תפיסה מוזרה לצבא שאמור להיות תפקודי. אבל קשה להתווכח עם התוצאה, כלומר היעדר של מלחמות בהיקף גדול, ולכך שחלק לא קטן מהעניין הזה מגיע מכך שהצבאות הערבים סביבנו לא חושבים שהם יכולים לנצח, בעיקר כי הם סופרים מערכות נשק סופר-משוכללות בצד שלנו. קח מישראל את צה"ל, ולפני שתאמר "מורסי" הצבא המצרי ישב בקריית גת. ראינו גרסה מצומצמת של הנכונות הזו בנאום קורי העכביש של נסראללה בזמנו.
העלייה בסד"כ היא פועל יוצא של גידול כללי באוכלוסיית ישראל (נכון יותר, באוכלוסיית חייבי הגיוס בפועל). זה בדיוק מה שהופך את המרכיב הזה בבניית הכוח של צה"ל לבעייתי ביותר: אין מדובר במדיניות מודעת אלא בסוג של פרה קדושה שרואה באחו ולאיש אין כוח לכאב הראש הזה של להכניס אותה לרפת ולפרופורציות, שלא לדבר על דברים אלימים יותר שלפעמים עושים לפרות קדושות.
לגבי ההצטיידות של צה"ל באמצעי לחימה כאלה ואחרים, היו לתהליך הזה כל מיני שלבים. למשל, דוקטרינת העליונות האווירית של ישראל — כלומר, זו הקובעת כי חיל האוויר של ישראל צריך להיות מצויד טוב ככל הניתן ויכולתו חייבת לעלות על זו של חיילות האוויר השכנים, יעלה הדבר כמה שיעלה — נוצרה אי-שם בשלהי מלחמת העצמאות. זו גם הייתה הדוקטרינה הצבאית המוצלחת ביותר של ישראל, מאז ועד היום.
כעיקרון, דיון בהצטיידות במערכות נשק כאלה ואחרות מורכב, ותלוי מאוד בנסיבות. ברור שכיום, עקב התפתחותה הכלכלית, ישראל יכולה להרשות לעצמה, בלי נזק פיננסי רב, מערכות נשק שאיש לא היה חולם לרכוש או לפתח לפני 30-20 שנה. אבל גם ההצטיידות בנשק צריכה להתאים להתפתחויות אצל הצבאות השכנים. בכ"ז, כאשר שניים מתוך שלושת גורמי האיום הפונטציאליים הגדולים ביותר (הצבאות של עיראק וסוריה) מתפרקים לאוסף של כנופיות חמושות, זה צריך להשפיע גם על מדיניות ההצטיידות של צה"ל.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/803/650.html
הנה קישור אחר שמדבר על אותה סוגיה. לא מדובר רק ב"זקפה לאומית", אלא בהשקפה הרווחת בקרב רוב המצרים. ישראל היא האויבת מספר אחת של מצרים. נכון להיום ההשקפה הזו לא באה לידי ביטוי מעשי, אבל זה לא אומר שלא צריך להתכונן ליום שבו היא כן עלולה לבוא לידי ביטוי.
"הסד"כ הצה"לי בהיקפו הנרחב ביותר שהיה משולב בלחימה עמד על כ-30,000 חיילים. כלומר, 17% בערך מהיקף הצבא הסדיר של ישראל. אם דרישה כזאת, מצומצמת יחסית, לכוח אדם לא ניתן למלא מתוך הצבא הסדיר, משהו כאן אינו עובד טוב"
30,000 חיילים שפועלים בלבנון זה יותר ממה שהכוחות הסדירים של צה"ל יכולים להרשות לעצמם, ללא גיבוי של כוחות המילואים. תחשוב על זה ככה – מה אחוז הלוחמים בצה"ל מתוך כלל החיילים? כמה חיילים וכוחות שריון ותותחנים צריך כדי לשמור על הגבולות האחרים של ישראל – מצרים, ירדן, רצועת עזה, הגדה המערבית וסוריה, בזמן שנלחמים עם לבנון (ותצא מנקודת הנחה שבזמן מלחמה עם לבנון יש גם לחימה בעזה, מהומות בגדה, והסיכוי גבוה ביותר לפריצת מלחמה עם סוריה)? אם תחשב את המספרים האלה, תגלה שצה"ל לא יכול להקצות 30 אלף חיילים ללחימה בלבנון בלי למתוח עד הקצה, ומעבר לקצה, את הסד"כ הסדיר שלו.
השאלה מה הביצה ומה התרנגולת. למה שהצבא המצרי לא ייערך לעימות עם ישראל כשהוא רואה את צה"ל מתחזק עוד ועוד ונוקט בתוקפנות כלפי מדינות באיזור? אני מניח שבמצרים חושבים שרק צבא חזק ומודרני מונע מישראל להתייחס אליהם כמו ללבנונים או הפלסטינים. אם לישראל אין בעיה לטוס חופשי מעל לבנון למה שתהיה לה בעיה לעשות זאת מעל מצרים? הם בוודאי רואים בצבאם צבא הגנה בדיוק כמו שאתה מתייחס לצה"ל ובדיוק כמוך רק מכינים את עצמם לאפשרות הגרועה ביותר.
בכל אופן אין דין מלחמה בסיני כדין מלחמה בלבנון. בלבנון הלחימה היתה בשטח בנוי מלא באוכלוסיה אזרחית. זה הטיל מגבלות רציניות על חיל האוויר. אם מחר מצרים תשלח כוחות לסיני, לא יהיו מגבלות כאלו על חיל האוויר. ואפילו במלחמת יום כיפור לא היתה כוונה מצרית לכבוש את ישראל או אפילו את רצועת עזה, רק את סיני.
בדיוק בגלל מה שאמרת, לגבי חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי, המצרים מתחמשים במערכות נ"מ מסוג S-300. אלה מערכות מהחדישות מסוגן שמהוות בעיה רצינית גם לחיל האוויר. הטווח שלהן הוא בדיוק כזה שאם המצרים מציבים אותם על גדות הסואץ הרי שהן מכסות את כל אדמת סיני. התחמשות כזו מצד מצרים מנטרלת את אחד ההישגים הגדולים של ישראל בהסכם השלום עם מצרים – פירוז חצי האי סיני. בעבר היינו בטוחים שאם המצרים פותחים מלחמה אז יש לחיל האויר את כל החופש שבעולם פשוט לכתוש את הכוחות המצריים בסיני. בעתיד גם זה לא יהיה. ההתחזקות המצרית מהווה איום אמיתי.
האם מדובר בביצה או תרנגולת? ביולוגים כבר פתרו את החידה הזו, ומדובר בביצה שבאה קודם. גם פה הצד שמפגין תוקפנות, הן בהצהרות והן במעשים, זו מצרים כלפי ישראל ולא ישראל כלפי מצרים. הישראלים שמחים בחלקם בהסכם השלום עם מצרים.
ישראל לא מפגינה תוקפנות כלפי מצרים אבל כן מפגינה תוקפנות כלפי מדינות אחרות. בצורת החשיבה הישראלית, מדינה חלשה היא "FAIR GAME". אף אחד לא היה מעיז לעשות למדינות חזקות יותר מה שאנחנו עושים ללבנון. מדינה ערבית שצופה מהצד, מבינה שעליה להיות חמושה עד שיניה כדי למנוע תוקפנות ישראלית כלפיה. במיוחד שמלכתחילה הגישה היא חשדנות וחוסר אמון בישראל.
לא טענתי שהדיווח עצמו שקרי. הכוונה הייתה שסגנון הדיווח של "איזראל טודיי" (שם מעניין, לא?) מעורר אסוציאציות עם כלי תקשורת ממשלתיים של כמה ארצות שכנות…
לגבי מטרות האימונים של צבא מצרים – כך בדיוק נראית זקפה לאומית במדים. לא שזה ייחודי לאזורנו. בשנות ה-80-70 הצבאות של בריה"מ וארה"ב תרגלו תסריטים של קרבות שריון באירופה, למרות שלכל צופה מן הצד היה ברור שהסיכוי לקרבות כאלה בפועל נמוך מאוד (גם בגלל הסדרים מדיניים, וגם מפני שאילו הייתה פורצת מלחמת עולם שלישית, היא הייתה עוברת מהר מאוד לכלי נשק אחרים לגמרי).
באשר לגודל הצבא הסדיר בישראל: אם בשנות ה-80 הספיקו לצה"ל 100,000 חיילים סדירים, אם הסד"כ הסדיר גדל בינתיים ל-175,000 חיילים, ואם היקף הגבולות לא השתנה, או שלא צריכה להיות בעיה למצוא עוד 30,000 סדירניקים כדי לשלוח ללבנון, או שמשהו בהרכב הצבא הסדיר אינו בנוי נכון.
דרך אגב, מספרים ששרון, בהיותו ראש ממשלה, שאל פעם בישיבת ממשלה שדנה בתקציב צה"ל מה יקרה אם יעבור פטרול בקריה, יעצור שם כל חייל רביעי וישלח אותו הביתה. התשובה שנתן שרון עצמו – לא אדם שידוע בעמדות אנטי-מיליטריסטיות – הייתה מורכבת ממילה אחת: כלום.
יהיה מאוד מעניין לראות את יאיר לפיד מקצץ בתקציב הביטחון לטובת חינוך, בריאות ודיור. יהיה גם מעניין לראות אותו מגייס חרדים ומפרק את עולם הישיבות. כפי שזה נראה כעת, יאיר לפיד יזדקק לצוות של 100 מאבטחים כדי להתמודד עם האיומים המגוונים על חייו.
יהיה גם מעניין לראות אם אפשר להפיק מקרן של חד קרן אבקה קסומה שמיצרת ענני מרשמלו.
לזכותו של לפיד ייאמר, שמתווה הגיוס שלו מתכנן הורדת משך השירות ביחידות לא-קרביות לשנתיים. גם זה כנראה יותר מדי, אבל בשביל ההתחלה זה לא רע. השאלה היא האם לפיד יוכל ליישם את המתווה שלו.
אין סיבה שגם ביחידות קרביות (לא סיירות מובחרות) משך השירות לא יהיה שנתיים, עד 73 אם אני לא טועה הוא עמד על שנתיים וחצי ומאז הוסיפו חצי שנה "התנדבותית".
ב-'67 הוא היה שנתיים וחודשיים.
"בעוד חמש שנים" = כשלפיד כבר לא יהיה בכנסת לתת דין בחשבון. כל מתווה שכולל גזירת הסרט בפרק זמן כזה הוא פיקציה.
ואתה באמת חושב שהוא יעשה את כל זה? זה נאיבי. בכל מערכות הבחירות שבהן הצבעתי היה את אייל ניגוח החרדים התורן, שאמר שהוא יגייס את כולם, ומעולם לא יצא מזה כלום. זה נושא שיש לו רוב אלקטורלי אבל לא רוב פרלמנטרי, וגם לא יהיה. למפלגה שאוהבת לנהל קמפיין בחירות על שנאה, זו מטרה קלה ותו לא.
מעניין שאף אחד לא הבטיח שייצא משהו גם ללא-חרדים מהסיפור הזה – אף אחד לא אמר שאם יהיו יותר חיילים, יפחיתו את שירות החובה מ-3 שנים לשנתיים למשל. מה חייל חילוני מרוויח משילוב החרדים בצבא בדיוק? למה זה אינטרס חילוני שיגייסו גם אותם? להערכתי מדובר במקרה קלאסי של misery loves company – אם אנחנו מטפסים על ג'בלאות ושומרים במחסומים, שהם יסבלו גם.
הערת אגב: אני מסכים שהחיזבאללה "מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל", אבל לא עם הסיפא של המשפט – "אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו."
אף אחד לא לוקח ברצינות את הבדיחה של חוות שבעה, וברור שהסיבה היחידה שחיזבאללה ממחזר את הסיפור הזה היא שהוא תירוץ עבורו להמשיך להחזיק בצבא בלבנון.
בואו נניח לצורך הדיון שאכן אפשר לקצץ חצי מתקציב הבטחון בלי לפגוע בבטחון המדינה. נניח גם שתקציב הבטחון הוא אכן 60 מיליארד ש"ח, למרות שהמספר הזה כולל את הסיוע האמריקאי. חצי מ-60 מיליארד ש"ח זה 30 מיליארד ש"ח. 30 מיליארד ש"ח זה פחות מ-39 מיליארד ש"ח, הגרעון התקציבי של ממשלת ישראל לשנת 2012. אז איך קיצוץ תקציב הבטחון בחצי אמור לאפשר "לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה"?
אה, אתה רציני?
איש אינו טוען שניתן לכסות את כל הגרעון במכה אחת, או שהיה רצוי לעשות זאת אילו הדבר היה אפשרי.
הגרעון לכשעצמו אינו בהכרח מהווה בעיה. מה שמהווה בעיה הוא קצב הגידול שלו והדברים שהגרעון הזה מממן (למשל, אם הוא מממן שירות לאזרחים זה עניין אחד, ואם הוא מממן הנחות לבעלי הון, זה דבר אחר).
היתכן שאתה לא מבין ש-39 מיליארד ש"ח זה הגרעון שממשלת ישראל צברה בשנת 2012 בלבד, ולא סה"כ החובות שלה?
הייתכן שאתה לא מבין שלא חייבים לכסות את הגירעון של 2012 בתקציב של שנת 2013?
יש לך סיבה להניח שהגרעון של 2013 לא יהיה גדול לפחות כמו זה של 2012?
1. הסיוע האמריקאי ע"פ אתר התקציב הפתוח הוא 16 מיליארד.
2. הגרעון הוא לא חזות הכל והוא לא גזירה משמים, ניתן לצמצמו גם לאורך 5 שנים.
3. נתניהו יצר גרעון כמעט זהה בסוף 2009 והמדינה שרדה, אם תסתכל על הנתונים תראה שכמעט תמיד שנתניהו שר אוצר או ראש ממשלה הגרעון גדל מאוד.
בוודאי שהגרעון הוא לא גזירה משמיים. כדי לצמצם אותו אפשר או לקצץ בתקציב או להעלות מיסים או גם וגם. להעלות מיסים אנחנו לא רוצים כי זה לא חברתי, לקצץ בשירותים לאזרחים אנחנו לא רוצים כי זה לא חברתי, לקצץ בתקציבים שמועברים לחרדים ולמתנחלים ובשומן של תקציב הבטחון אנחנו מאוד רוצים אבל אנחנו רואים שגם הגשמת החלומות הכי פרועים שלנו באגף הזה לא תאפשר לכסות את הגרעון. אז מה עושים?
להקטין את החוב ל25% מהגודל שלו זו התחלה נהדרת. לאחר מכן, אפשר לחסוך עוד כסף על ידי הימנעות מכניעה לבעלי הון ששודדים את המשאבים הטבעיים של המדינה.
בשביל להקטין את החוב חייב לצמצם בהוצאות בטחון, אבל גם לצמצם את המגזר הציבורי, לשחרר את החברות הציבוריות מהוועדים ובעיקר להתחיל לדבר על דברים שקשורים למציאות התקציבית ולא רק למה כתוב בעיתונים:
http://wp.me/sZujs-top10
9 מיליארד ש"ח הוא גרעון שאפשר להתמודד איתו – זה בערך אחוז מהתמ"ג, שזה הרבה מתחת לקצב הצמיחה הנומינלי, מה שאומר שאם הגרעון הזה מחזיק, יחס החוב לתוצר ירד. אפשר לטעון שצריך לסגור את הגרעון לגמרי כדי להוריד את יחס החוב לתוצר עוד יותר בזמני צמיחה ושלום יחסי (כדי שבמלחמה או במיתון עמוק יהיה יותר מרחב להעלות את החוב), אבל אחוז מהתמ"ג זה לגמרי לא ביג דיל.
יש גם משמעויות כלכליות שקשה לכמת (אם כי אפשר) מכך שמסה עצומה של צעירים מתחילה את החיים שנה יותר מוקדם (אני מתייחס להצעת קיצור השירות הגורף של 2006). אחת המחלות הכרוניות של החברה והכלכלה שלנו היא שמתחילים את הלימודים / הפעילות העסקית בגיל מאוד מאוחר. ושלא ידברו איתי על העלאת גיל הפנסיה, כי פועל בגיל 28 שווה יותר מפועל בגיל 69. נדמה לי שזה לבד מכסה כמה מליארדים טובים, אולי אפילו עשרות.
יוסי, ניטפוק: אחרי סיום המלחמה הקרה, ארה"ב דווקא כן הקטינה את תקציב הצבא תחת קלינטון וסגרה בסיסים צבאיים לא נחוצים, מה שגרם להרבה שנאה מצד החלקים היותר צבאיים במפלגה הרפובליקנית. תחת רייגן, הצבא היה 5-6% מהתמ"ג; תחת קלינטון, זה ירד בהדרגה לפחות מ-3% ב-2000, ורק עלה חזרה ל-5% אחרי 9/11 והמלחמה בעיראק.
ואגב, לפני מלחה"מ השניה, תקציב הצבא האמריקאי היה אחוז מהתמ"ג. זה לא מנע מארה"ב להעלות את התקציב ליותר מ-30% במלחמה ולנצח מדינות שהתחמשו כבר מאז אמצע שנות ה-30. מלחמות טוטאליות מנצחים עם בסיס תעשייתי יותר טוב מהצד השני, לא עם היסטוריה יותר ארוכה של הוצאות גבוהות על צבא בזמן שלום; הוצאות גבוהות על הצבא בזמן שלום דווקא פוגעות ביכולת לנצח, כיוון שהן פוגעות בצמיחה הכלכלית על ידי בזבוז משאבים שהיו יכולים ללכת לפיתוח כלכלי.
העובדה שהיו אוקינוסים בין ארה"ב לכל אחת מהאוייבות שלה, ושהאחרונות גם ניהלו מלחמה כמה שנים טובות לפני כניסת ארה"ב למלחמה לא הזיקו. זה יופי שאפשר לעבור למצב יצור מלחמתי, אבל גם צריך עומק אסטרטגי די גדול כדי לעשות את זה בלי שישמידו אותך בנתיים.
3 הערות:
1.בזבוז הכסף של הצבא הוא בהחלט בעיה. לדעתי לא בכוח הסדיר, אלא מעצם העובדה שהם מנהלים תקציב לא שקוף וללא אחריות אישית ולכן יש בזבוזים אדירים. הבזבוזים באים ליידי ביטוי בפנסיות, בפרישה המוקדמת, בתקנים המיותרים – זה הרבה יותר כסף מאחזקת החי"ר.
2.תמיד מציבים שני דברים אחד מול השני: השקעה בביחטון מול השקעה ברווחה. זה אותו בזבוז כסף. מי שרוצה רווחה יותר טובה צריך לדאוג לחופש כלכלי, להקטנת הקוםה והורדת עול המיסים.
3. העברת האחריות על הרווחה לפקידי הממסד תעשה הרבה נזק: מעבר לבזבוז וחוסר היעילות, התלות לא תעזור לאנשים. בדיוק כמו שהסעד צתחזק את התלות של מצביעי ש"ס. לא צריך גם תלות חילונית.
המספר שפורסם בעיתונות בעבר היה 60%
מתקציב צה"ל, נועד לפנסיות.
אפשר גם לעבור לגור בגרמניה. שם מאוד בטוח ולא מבזבזים כסף על בטחון.
אה, הפאסיב-אגרסיב הציוני בהתגלמותו. לא טוב לך? לך. אל תחשוב אפילו שאפשר לתקן את המולדת שלך, כי לא בנו לחיות במדינה מתוקנת אלא במדינת קסרקטין. וכמובן, כשתלך, נאשים אותך בכך שאתה בוגד ונמושה. מרשים.
בקיצור, אתה מת מקנאה שאין לך דרכון של האיחוד האירופי. הבנו.
פנסיה מלאה לאנשי קבע באמצע ה-40 שלהם. איזה עוד ארגון בארץ או בעולם מציע תנאי לוקסוס כאלה? ברור שהחתולים ישמרו היטב על השמנת. אנשים אוהבים להתנגח הרבה בוועדי העובדים המושחתים כביכול של חברת החשמל והנמלים, שמושכים משכורות עתק, אבל כשאנשי הקבע בצה"ל שותים את הקופה הציבורית – זה בסדר, כי זה "ביטחון".
אין ספק שצריך לחתוך בתקציב הבטחון בצורה חדה ובראש ובראשונה לחתוך בתקציב השכר של הצבא. להעלות את גיל הפנסיות של אנשי הקבע (אולי למעט קרביים בלבד) לגיל של שאר אזרחי ישראל כבר ישחרר מיליארדים רבים מהתקציב.
תקציב הרכש המגלומני של ביבי על מנת שהעולם ידמיין שהוא יתקוף באירן. אין ספק שלמעט מצרים שהיא איו פוטנציאלי שצריך לקחת ברצינות אין טעם להחזיק צבא יבשה כל כך מנופח אלא להשקיע בכוחות רגלים וחיל אויר שידעו להתמודד עם החיזבאללה והחמאס.
מומלץ לקרוא את ספרו החשוב של עופר שלח "המגש והכסף – מדוע דרושה מהפכה בצה"ל". גם הוא מדבר על הדברים שנידונו כאן. ציטוט (בערך) מהספר : מדינת ישראל צריכה להתמודד עם איום אירני, התקוממויות עממיות, טרור, לוחמת גרילה וטילים של חיזבאללה, טילים של חמאס וכו… זהו סל מפחיד של איומים שיש להם רק מכנה משותף אחד : צבא של אוגדות משוריינות כבדות לחלוטין לא מתאים להתמודד איתם.
צה"ל ממשיך לבנות את עצמו כצבא מגושם וענק כי כל שנה נשפך אליו מחזור טירונים גדול והוא צריך לעשות איתו משהו. הפתרון שמציע שלח : ביטול הדרגתי של חוק גיוס חובה ומעבר לצבא מקצועי, וחשיבה וניסוח של תפיסת ביטחון מעודכנת של מדינת ישראל – דבר שלא בוצע מאז הסמינר של בן גוריון
סר ג'ון באגוט גלאב (אנגלית:John Bagot Glubb) ידוע גם כ"גלאב פאשה" (או פחה) או כ"אבו חניק" (16 באפריל 1897 – 17 במרץ 1986),— לוטננט גנרל —בריטי אשר פיקד על הלגיון הערבי, צבאה של ממלכת ירדן.
פעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. not true. the real war is happend when the tanks with the help of cannons and air forces taking a junction.
עמית, מדינות לא פולשות למדינות עם נשק השמדה המונית (על פי דיווחים זרים וכו' וכד'). אנחנו יכולים לשון בשקט כי לא מצרים ולר סוריה, ואפילו לא איראן לא יזמו מלחמה מלאה. לכל היותר הם ישתמשו בארגוני טרור כמו חיזבאללה, אבל זה איום שלא דורש כוחות שריון גדולים ומסורבלים.
יש לך את הפוסט הזה גם באנגלית?
הכישלון הצבאי במלחמת לבנון השנייה מול כוח גרילה של 6000 לוחמים לא הפתיע אף אחד(כמוני למשל) שעשה מילואים בשנות ה80 וה 90 וראה במו עיניו את התדרדרות האדירה באימונים ובהכשרה של הצבא בכלל ושל אנשי המילואים בפרט עד שהתוצאה היתה כפי שראינו בלבנון שכוח טנקים אינו מסוגל לנוע מפה לשם כי נהגים לא יודעים לנהוג ומפקדים לא יודעים לפקד וקצינים לא יודעים לנווט ובהקשר הזה מומלץ לקרוא את הספר "אבודים בלבנון" של עופר שלח.
מעניין שמי שאחראי להכנת הצבא למלחמה בוגי יעלון לא נזרק לכל הרוחות אלה הוא המועמד המועדף היום להיות שר הביטחון.
התקציבים המנופחים של הצבא לא הולכים ליעדים האמיתיים שלו וזאת הבעיה . אם הכסף יושקע בצורה הנכונה ממילא אפשר יהיה לותר על חלק גדול מתקציב הביטחון שהולך למשלחות רכש מיותרות בעולם ורכבי האמר מפוארים.
הבעייה פוליטית כמובן ולא איסטרטגית-צבאית!
כל זמן שאנו ממשיכים בכיבוש ומתחזקים התנחלויות- אין סיכוי שנוכל לקצץ בתקציב הביטחון.
ניסיון כזה יתקל ראשית כל בהתנגדות הימין.
גם אני סבור שהפלשתינאים עשו וממשיכים לעשות את מה שרע עבורם- אך אנו (עם צבאנו "הגדול מדי" יכולים לגבות כל החלטה פוליטית להפסיק את הכיבוש- רק שנחליט כבר!
1. צהל ומערכת הביטחון צריכים דיאטה מסודרת כדי להתנהל נכון.
2. האיומים צריכים להימדד ע'פ משקלם היחסי, לא כל איום הוא קיומי ,לא כל איום שווה ערך לאחרים.
3. צהל יצטרך להתבסס מתישהו על חיילים שכירים ולשפר את מקצועיותו.
4. הוצאות מערכת הביטחון כוללות גם גדרות הפרדה ואבטחת ישובים באזורי מחלוקת ( כיבוש מכובס ) שעולות המון. הסדרי ביטחון או חו'ח שלום ,אם יפרוץ, ישנה את טור ההוצאות הביטחוניות. לא בטוח שיש מי שמסוגל להוביל את האזור למצב הזה.
א"י ניתנה לנו ע"י ה' ובציווי ה' נלחם יהושע לגרש את העמים שישבו בה.כשם ישראל חטא גורש לגלות 2000שנה בזמן הזה גרו כאן עמים רבים והסתלקו כי האדמה לא נענתה להם שממה היתה.בקום המדינה היו כאן בקושי 1000ערבים וה2000 הנוספים לערך עזבו לפי הוראת המנהיגים הערבים שאיימו עליהם לעזוב כי האמינו שיחזרו במלחמה גדולה ויסלקו את היהודים ויכבשו את הארץ.לא הסכימו לחלוקת הארץ לפי האום.כשהיהודים החלו להפריח את השממה ראו הערבים שהארץ פורחת והחלו להגר טיפין טיפין ז"א מעולם לא היה עם פלשתיני היו מעט ערבים וכל השאר מהגרים.אז תפסיקו לדבר על כיבוש ועם פלשתיני.ב1967 כבשנו את מה ששלנו. לצערי השמאל מעוניין בהרס א"י מה הם חושבים שהערבים אותם לא יהרגו?טיפשים מדומיינים נלחמים נגד עצמם ונגד מדינת היהודים היחידה והקטנה.תביטו על המשפחות שנספו בשואה שלא היה להם בית יהודי משלהם.
אה… את אמיתית או שזו תוכנת תגובות אוטומטית מהסטארט-אפ הסודי של בנט ושקד?
לאיראן יש זרוע צבאית במרחק קילומטרים ספורים מגבול ישראל. למעשה אפשר לכנותו צבא, ולנהוג בו אחרת זו היתממות.
המודיעין של צה"ל ידע על כך והתריע מבעוד מועד. כך שלמעשה, טעות זו כבר עלתה לישראל ביוקר בלבנון 2 (להלן: חיזבאללה 1). עכשיו, האם התחמשותו של צה"ל פרופורציונאלית לאיום זו שאלה חשובה, אבל באמת שאין טעם לזלזל בו. הבעיה העיקרית בעיני היא שחלק עצום מתקציבו מיועד לפנסיות של אנשי קבע.