אני מתייוון גאה
[הערה: המאמר נכתב באמצע העשור הקודם, למיטב זכרוני במקור עבור אתר "חופש". אף שהוא מעט בוסרי אני סבור שיש בו טעם, לאחר עריכה קלה – יצ"ג]
מאמר זה בא לדון בשאלת ההתייוונות. הוא מעלה מספר נושאים היסטוריים, וראוי לציין כי כל התאריכים בו הינם לפני הספירה.
מילת גנאי נקוטה בפי המנהיגים הדתיים – "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון."
התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות – דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממייצגות אחוות עמים הן הפכו – בגרסתן העממית – לייצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.
אני טוען בעקשנות כי אדם חופשי, בייחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.
תרבות שאלה מול תרבות תשובה
הרי מהי מהות ההתייוונות? השאלה. אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה – הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה – אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם.
פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול, ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה, התיאולוגיה, והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.
התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות – אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני היה סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.
יוון ביהודה
התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת המאה השניה, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.
מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנחנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. ואדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.
היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, בשנת 586; חלקים אחרים ממנו מאוחרים הרבה יותר, ואחרים קדומים יותר. ספר דניאל, למשל, נכתב בזמן מלחמות החשמונאים), ודברי הנקראים "חכמים", הטוענים על עצמם כי דבריהם הם "הלכה למשה מסיני". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.
התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות,שונות, מעוררות מחשבה).
היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני – או למצרי – לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר, או שהכיר בכוחו המקומי של אל טריטוריאלי), הרי שהיהודי טען בתוקף כי רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר – אינם אלא אלי שקר ותו לא.
עם זאת, הרי שהכיבוש (השקט עד מאד; לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה) עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון – כפי שוודאי למדו פרסית, תחת שלטון קודם – החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמישים שנים לעשות כן. הם ניסו – כנראה; המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות – ליצור סינתזה יהודית\יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם.
מלחמת אזרחים, לא מלחמת שחרור
הקרע הגיע לשיאו כאשר יאזון (בן למשפחת כהונה גדולה אשר היה כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני) שמונה לכוהן גדול, וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך – השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לענייננו די בתיאור קצר זה). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.
זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט בחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי.
המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו, בחסדו, לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.
בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב – ראוי לזכור כי הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם – דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק – לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.
אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר, הן אינטליגנטיים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?
מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. היה למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים דרך קבע בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו מזה זמן רב; משפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה – יש להניח כי הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.
לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן כה רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן הזה ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב – אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.
מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מלמלו תפילה אחרונה? האם התחננו על חיי ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית – גוף חשוך בזכות עצמו – הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.
אמצוהו בגאון, את הכינוי "מתיוון"
אנחנו, חילוני ישראל, הננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית – ביתה של יוון – ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.
כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב נגד מינים נוצרים – מלחמת אזרחים.
האם ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות? פחות משלושים שנים לאחר מסע הצלב האלביגנזי, הפכה הכנסיה הקתולית – יהדות שיש בידה כוח וחרב – את מצוות עיר הנידחת לתשתית הרעיונית של האינקוויזיציה. כבר ראינו כיצד גיירו החשמונאים בחרב את האדומים. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.
על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי".
עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית, אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.
(יוסי גורביץ)
אתה מתייוון גא ?
שיבוסם לך.
אבל היום תרבות יוון מיוצגת בתרבות האמריקאית הרדודה.
איזה אינטרס יש לי להיות מתיוון ? לראות אופרה וינפרי, לאכול מק'דונלדס וסושי ולקנות מותגים?
אני מעדיף להיות יהודי שגאה במורשת שלו, שיודע מי זה הרמב"ם, שרואה בספר עתיק את מקור תרבותו , ושחג את חג ניצחון הרוח על ניצחון החומר – חנוכה)
אני דווקא מעדיף את ווינפרי על רבי משה. היא עוד לא אמרה שאם יהודי אונס ילדה לא יהודיה בת שלוש, צריך להרוג דווקא את הילדה.
1. ונאמר "לאמן". כל מילה בסלע.
2. אשר לארה"ב, תרבותה רחוקה מאד מתרבות יוון. אם כבר – תרבות רומי (עליה הסקירה ההיסטורית מדלגת למרות שהיא לא הצמיחה פילוסופים דגוךים לרוב גם לפני ההגמוניה הנוצרית, ולא במיקרה). זוהי תרבות של עשייה – ניהול, בנייה, המצאה, כיבוש, תנועה – הרבה יותר מאשר של מחשבה עמוקה, וזאת למרות עומק המחשבה של אחדים מאבות האומה. כיום זו גם תרבות שבמידה רבה מטילה "הגבלות רכות" על חופש המחשבה, אך זהו נושא לדיון אחר. שלא במיקרה, ארה"ב היא המדינה הדתית ביותר בעולם המערבי, והיא רחוקה מרחק ניכר מכל השאר. האמירה שתרבות יוון מיוצגת בתרבות האמריקאית העכשווית מעידה לפחות על חוסר היכרות מוחלט עם זו האחרונה.
(סעיף 1 מתייחס, כמובן, לפוסט המקורי.)
אני מעריך שצ"ל "אמצוהו בגאון"…
תוקן. תודה!
גם אני:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=10317697
והמאמר הזה שלך פורסם (במקור?) באייל הקורא בחנוכה 99:
http://www.haayal.co.il/story_94
אני יודע כי שחר אילן לינקק אליו אתמול:
http://www.cafe.themarker.com/view.php?t=789092
ולשרון שהגיב מעלי: אני מבין שמי "שרואה בספר עתיק את מקור תרבותו" פטור מהבנת הנקרא? כי אנחנו לא בפינת המשל היהודי בשקל ("בכל דור ודור" וגו'); אנחנו מדברים על תרבות יוון המקורית – הלניזם פגאני, סובלני ואינקלוסיבי – מול המונותאיזם הבדלני והדכאני שמקורו בספר העתיק שלך.
"ניצחון הרוח על החומר"? ניצחון המונומאניה על הפלורליזם, אולי.
"אופרה וינפרי, מקדונלדס, סושי ומותגים"? אתה מעיד על השטחיות שלך, לא של ה"מתייוונים". עד מתי תמכרו לנו את הקשקוש הזה על העגלה המלאה והעגלה הריקה? העגלה שלי מלאה עד להתפקע, במיטב ההגות העולמית המגוונת שמתחדשת ומתרעננת כל הזמן. בעגלה שלך יש ספר עתיק וארכאי, עם כמה "פירושים" ארכאיים לא פחות מימי התלמוד, ועד היום אסור לפסוק משהו שאי אפשר למצוא לו ביסוס בכתבים הכמושים האלה.
וליוסי: מנצל את ההזדמנות כדי להגיד תודה על הכל, כלומר על הקול הצלול והמפוכח. תענוג לקרוא אותך (לרוב), ותענוג ללנקק אליך ולחסוך הרבה מילים.
קודם כל, אני חילוני אבל חילוני יהודי לא חילוני מתיוון.
עם שלא מכבד את עברו אין לו עתיד. ואין חלל ריק זה או התרבות היהודית שמתחדשת ומסתגלת לעולם או התרבות שאתם מציעים שהיא רידוד מחשבתי ורסיסי גלובליזציה
אני ציע לך לקרוא הרבה – נאמר, במשך כמה שנים טובות – לפני שאתה שב ומגיב כאן. פה לא ynet ואתה מוציא את עצמך אידיוט.
אאוץ', יוסי. ואני כל כך מתאפק ושוקל מילים כדי להאיר את עיניו ולא לצאת אד-הומינם…
ברצינות, בתור אחד שאוהב ומעריך אותך:
you can't fight the darkness with a stick
try some tender light
אתה צודק, כמובן, אבל בגילי אני מתקשה לגלות סובלנות כלפי שוטים. עניין משפחתי, אני חושב.
"רידוד מחשבתי"?
אהה.
זה די מדהים שבלי לדעת כלום על האמונות והדעות שלי, אתה ממהר כ"כ להגדיר אותן כ"רידוד מחשבתי". ממתי ליהודים יש מונופול על העומק?
לדעתי רידוד מחשבתי הוא דווקא להיאחז באיזשהו ספר עתיק ולצפות למצוא בו את כל התשובות.
ואח"כ טל (למטה) לא מבין למה אמונה באל אחד "שוללת התחבטות והטלת ספק".
אבל עזוב, הוויכוח הזה חסר טעם. אתה יהודי חילוני (מה זה אומר? שאתה חושב שהאורתודוקסים צודקים אבל אין לך כוח לקיים מצוות? שנוח לך לקיים מנהגים שאתה לא מאמין בצידוק שלהם, פשוט כי קיבלת אותם בירושה? שאתה פשוט אוהב סופגניות?). אני, כאמור, מתייוון. גם אם יש דבר כזה "העם היהודי" (אם כי עוד לא הבנתי איך הוא מוגדר), אני לא חלק ממנו.
אם להמשיך בקו ה"לא מבין" שלי, אני גם מתקשה להבין אם אתה מתייחס אלי כאן כתמים או כטיפש. אחרת אשמח אם תראה לי כיצד האמונה באל אחד – לא מצוות, לא הגדרת האורתודוקסיה למהי יהדות- באמת יכולה לשלול את קיומה של הפילוסופיה. אם אתה מקבל את הנחות היסוד של האורתודוקסיה כיהדות (שלא לדבר על המקובעות המחשבתית), ברור שתיתקל במחסום מחשבתי, אבל אם תתעלה רק בקצת מעל לכך תוכל לראות שהיהדות היא מסגרת מחשבתית רחבה הרבה יותר מכך.
אחרת, ההתנגדות לדעות של הצד השני ללא בדיקתם בעצמך בצורה מעמיקה, היא תפלה משום שהיא מניחה במובלע שהתפיסה שלהם נכונה מלכתחילה. היא לא באמת מתנגדת לשורש התפיסה שלהם אלא בורחת ממנה. אם לאחר בחינה עצמית של היהדות בפני עצמך אתה מגיע למסקנה שהיא לא מסגרת מתאימה לחשיבה שלך, זה כבר דבר אחר, אבל עד אז, כל מה שאתה עושה זה אד-הומינם (sic!)
אם יש עניין בכך, מומלץ למשל ספרו של יוסף חיים ירושלמי, "משה של פרויד", בכל שהוא עוסק בהכרת האל והיהדות דרך עיניים חילוניות.
בגלל ההתלהמות של חלק מהתגובות כאן (משהו שמעיד על חתיכת הפוסל במומו פוסל בכל הנוגע למקובעות מחשבתית) לא ידעתי אם לכתוב עוד תגובה, אבל אני מקווה שגם אלו התוחמים עצמם בגבולות יוון יידעו לזהות את כנות הכוונה.
טל:
בעיניי, מונותאיזם מגביל חקירה אמיתית כי הוא מגדיר בהכרח דיכוטומיה: מאמין או כופר, אלוהים או השטן, הלנו אתה או לצרינו.
וכמו הגדרת האל האחד, כך גם הגדרת הנפש האנושית שנגזרת ממנו: אחידה, מונוליטית, כשכל סטייה מהמונוליטיות הזאת היא "הפרעה".
כתבתי על זה קצת יותר בהרחבה פעם. חוששני שגם זה ייראה לך מתלהם. צר לי, אבל המחשבה על האבא האלים שהמונותאיסטים סוגדים לו מעלה לי ת'סעיף.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=6843908
בסיפור הזה, אני מצד הכלה.
הפרסום באייל הקורא היה כמה שנים לאחר הכתיבה – זה נכתב כמדומני ב-1996. ותודה. בשביל זה אני כאן.
השמטת כמובן את הפערים המעמדיים שהתפתחו ביהודה במאה השניה לפנה"ס. המתיוונים היו בדרך-כלל עשירים/מיוחסים שאימוץ התרבות ההלניסטיתה, שראתה בתרבויות אחרות נחותות לה והטיבה עם מעמדם ושימשה בעיקר לצרכים אופורטוניסטיים.
שיאה של חתרנות המתייוונים הייתה בניסיונו של הכהן הגדול יאזון להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית. מנלאוס יריבו היה אף מתיוון קיצוני היה בן בריתו של אנטיוכוס ובתקופתו החלה שדידה של אוצרות בית המקדש.
עם תחילת ההתנגשויות בירושלים שבהם נערך טבח בתושבי העיר והיא נשלטה ע"י מנלאוס, חייליו והמתיוונים והטלת גזירות השמד נטשו רבים מהיהודים.
ברור אם כן, שהמתיוונים וודאי המתיוונים הגאים (הקיצוניים) צידדו באנטיוכוס. הם לא התייוונו כיוון שהתאהבו בפילוסופיה ובשירה היוונית. הם היו גיס חמישי.
גיס חמישי של מי? לא היתה מלחמה קודם לכן. המלחמה היא מראשיתה מלחמת אזרחים, ושני הצדדים עירבו בה כוחות זרים (הצד הפרושי ניסה לארגן התערבות רומאית). על מעמדם של המתייוונים אנחנו פשוט לא יודעים מספיק. אנחנו לא יודעים כמה מתושבי ירושלים תמכו בהם (בכפרים הם ודאי לא זכו לתמיכה). רצוי לציין שהחשמונאים היו בני אותו מעמד – האצולה הכהנית, אם כי מבית חשוב פחות.
אחרי שאנטיוכוס שדד את כלי המקדש התעורר מתח רב בארץ בין יהודים למתיוונים ואפילו בקרב המתיוונים עצמם.
כשיאזון החל במרד ותקף את מנלאוס ותומכיו ובתגובה דיכא אנטיוכוס את המרד בכוח, המתייוונים הלכו לצידו.
המתיוונים לא היו אימצו את התרבות היוונית, בגלל הפילוסופיה והשירה, אלא כיוון שהטיבה עם מעמדם הכלכלי והפוליטי וכשזה היה בסכנה הם תמכו באויב.
שוב, באויב של מי? ליהודה לא היתה מסורת של מרד או של מלחמה על עצמאותה. היא תמיד היתה תחת כיבוש זר, מאז ימי כורש. אנטיוכוס לא היה "האויב", הוא היה המלך הבעייתי מאד והמושל החוקי.
הטבח בירושלים וגזירות אנטיוכוס הפכו את השלטון ההליניסטי בארץ לעויין. במצב כזה היהודים ומתיתיהו ראו באנטיוכוס אוייבם, באותה מידה שהכורדים וברזאני ראו כך את סדאם חוסיין.
אני רוצה לנסות לעזור ליוסי – הוא אוהב לכתוב באופן נחרץ, ומתקשה להתנצל או להסביר, או אפילו לסייג:
אין לנו מקורות היסטוריים רבים למלחמות החשמונאים. אבל נניח שאכן המלחמה בעיקרה היתה לאומית נגד היוונים ומעמדית כמלחמת אזרחים; נניח. עדיין – החשמונאים הם אבותיהם הרוחניים של הטליבאן ושל פייגלין; והמתייוונים הם אלה שבכל עם ועם, בכל דור ודור, שואפים לפתיחות מחשבתית ואינטגרציה תרבותית. כמתייוונים מודרנים, אנחנו יכולים לחגוג את חנוכה מתוך הרגל ולאכול סופגניות – אבל לדעת שהניסיון שלנו – לכונן ליהודים ריבונות לאומית שהיא חלק מהציוויליזציה השואפת לחופש – הניסיון הזה עומד להיכשל בגלל העקשנות התוקפנית של החשמונאים המודרנים.
חנוכה הוא בדיוק הזמן שבו אפשר וצריך להתעקש, על כינונה המתמשך של תרבות ישראלית, תרבות שהמנהגים היהודיים צריכים להישמר בה ברשלנות משולבת בביקורתיות – לא בהקפדה דתית כנועה לרבנים.
כלומר: אם ניצוק לחגים תוכן לאומי-הומניסטי חדש – יופי; ואם החגים יישכחו ביחד עם הדת ויוחלפו בחגים ומנהגים אחרים – גם יופי. כפי שאני מתנגד להשכחת מסורת בכפייה (מה שאנטיוכוס לפי המסופר ניסה לעשות ביהודה) – אני מתנגד גם לשימורה בכפייה כפי שעושים דתיי ישראל
המשפט שאחרי "נניח." הוא קפיצה ענקית ללא בסיס.
אפשר לראות בחשמונאים את אבותיהם הרוחניים של הטליבאן, אבל אפשר בדיוק באותה מידה של הצדקה לראות בהם לוחמי חירות שנאבקו על עצם קיומו האוטונומי של העם היהודי נגד שליט זר שכפה עליו את שלטונו ואת דתו.
אבל זה מה שאמרתי – ייתכן שהיו גם וגם; הטליבאן עצמם הרי נלחמו בפלישה הסובייטית, ואף קיבלו סיוע אמריקאי, כפי שהחשמונאים פנו לרומאים
או לראות קיום יחסי מין של מבוגר עם נערים צעירים כמשהו מוסרי, או לכנות את כל מי שלא חלק בתרבות שלך "ברברי".
צר לי על מי שמזהה את היהדות עם האורתודוקסיה כי נמנע ממנו לראות כיצד הדת מאפשרת שאילת שאלות קיומיות על בסיס יומי. האמונה באל אחד שוללת את ההתחבטות והטלת הספק הפילוסופית מן העולם רק אם אתה מסתכל עליה דרך מבט צר וקנאי.
מוטב שתבקש כי כל אחד ימצא את הנתיב שלו, בין אם על ידי קידה לרציונל ובין אם לאמונה.
אני לא חושב שזאת אופציה מעשית במקום שבו אני חי. יש כאן יותר מדי אנשים שלא מוכנים להכיר בזכות קיומי.
התקופה החשמונאית, הייתה דווקא תקופה שבה התעוררו שאלות יסוד בדת היהודית. התפתחו הכתות- האיסיים, הצדוקים והפרושים.
השלטון החשמונאי עצמו היה חילוני ונטה מדור לדור לתרבות היוונית
התנ"ך הוא ספר עתיק שהיווה השראה לדורות של יהודים בתקופת הגולה, שפורש בתורה שבע"פ בהתאם לכל תקופה, שהשקיעו בו הרבה מחשבה. כן, צריך לבקר את היהדות אבל לא לבטל אותה.
אני לא אורתודוכסי ולא רפורמי או קונסרבטיבי ואני מאמין שצריך להפריד את הדת מהמדינה ושיהיה חופש דת מוחלט ושיוויון מוחלט בין האזרחים. זה לא סותר את זה שהעם הישראלי התחיל רק לפני 60 שנה והוא נגזרת של עם יהודי שקיים אלפי שנים
טרול יהודי גאה
מאמר מצוין ומעניין, מה שלא צריך למנוע מאיש מאיתנו לחגוג את חנוכה כפי שאנו רוצים.
למעשה הדת במקרה זה ובמקרים אחרים "מתלבשת" על האינסטינקטים הטבעיים שלנו לכבד את אבותינו ולאהוב את עצמנו. אנו אוהבים את עצמנו, לפיכך אנו אוהבים את העובדה שנולדנו יהודים, ואנו שמחים על המאורעות שהפכו אותנו לעם (כמו מרד החשמונאים) – הרי אחרת יתכן שהעם היהודי היה מאבד את זהותו, אנחנו לא היינו אנחנו, וזה ללא ספק דבר נורא ואיום. כך שלהגיד שחבל שהחשמונאים ניצחו זה קצת לשנוא את עצמך – ומי רוצה לשנוא את עצמו?
האמת שאני לא רואה מוצא מהדרך בה העמדתי את הדברים, כל עוד אדם גר כאן ובגדול מזדהה עם החברה. גם עם יוסי עובדתית צודק, אני יכול לסמפט את התגובות למעלה שרוצות לקחת מחנוכה (ומהיהדות) את האלמנטים החיוביים.
אני מטיל ספק בכך שאיבוד הזהות של העם היהודי זה דבר נורא ואיום, ובכל זאת לא שונא את עצמי. מה תעשה לי?
דבר ראשון – היה אינטרנט באמצע העשור הקודם?! וואו…
דבר שני, המתיוונים אכן לא אימצו את תרבות ומנהגי יוון בשל הערכה או הערצה לפילוסופיה האתונאית. הם עשו זאת על מנת לזכות בקרבה למרכזי הכוח והכלכלה של האימפריה (מסורת שהחלה עוד בימי תלמי, וניתן לראותה בסיפור מאבקי הכוח של בני טוביה – יוסף והורקנוס). אחת האסכולות המחקריות טוענת שעל מנת לקבל מעמד של "פוליס", מעמד בעל משמעות כלכלית ומדינית מכרעת, היה צורך להקים גימנסיון, תיאטרון ומוסדות יווניים נוספים. בנוגע לעושק המקדש והמיסים ע"י יאסון ומנלאוס, שקנו כל אחד בתורו את תפקיד הכהן הגדול תמורת שוחד הולך וגדל, קשה למצוא בהם דבר חיובי. המלחמה במתיוונים החלה בשל הבדלי מעמדות חדים בין העשירים (המתיוונים), ופשוטי העם (מתתיהו ובניו). הצד הדתי שבה החל בעושק המקדש ע"י ראשי המתיוונים (ובהמשך גם ע"י אנטיוכוס עצמו, שבזז גם את ירושלים עצמה), עניין שהיה חילול קודש חמור בכל העולם העתיק. למעשה, אנטיוכוס עצמו נהרג במהלך מהומות שמפרצו כשניסה לבזוז מקדש אחר במזרח האימפריה… לא רק היהודים כעסו עליו.
רק בהמשך קיבל המרד משנה תוקף דתי-לאומי וקנאי, והצדקה אידאולוגית דתית. דבר נוסף שחשוב להדגיש הוא הקנאות הדתית לא הייתה כנגד אימוץ השפה והפילוסופיה היוונית, אלא רק כנגד חילול המקדש ואי-קיום מצוות המילה והכשרות. היו יהודים רבים שדיברו יוונית והיו מעורים בתרבות היוונית, והיו לצידם של החשמונאים. למעשה, מייחסים חלק משמעותי מהנצחון החשמונאי להתגייסות יהודים מהתפוצות למרד, רבים מהם דוברי יוונית מבית. יותר מזה, ספר חשמונאים ב' עצמו, דוגמא מזעזעת של קנאות דתית חסרת פשרות, נכתב במקור ביוונית ע"י יהודי בשם יאסון, בקיריני שבצפון אפריקה. דוגמא נוספת היא השליחים ששלח יהודה המכבי למשא ומתן עם רומא (!), לברית הגנה כנגד הסלאוקים. לאחד מהם קראו אאופולימוס בן יוחנן, ולא קשה לשער מאיזה צד של ההתיוונות הוא הגיע.
בקיצור, המצב מורכב יותר משחור ולבן, ולא כדאי להשליך ממנו בכזו חדות לימינו. אין ספק שקנאות דתית היא עניין מסריח, אבל לא צריך את המאה ה-2 לפנה"ס בשביל לדעת זאת. לפחות אפשר להתנחם בכך שהאירוניה ההיסטורית היא שכבר במאה ה-1 לספירה אפשר לומר שהמתיוונים ניצחו. מלכי החשמונאים, צאצאי מתתיהו הקנאי, החלו מהר מאוד להקרא בשמות יווניים (הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר), וטבעו מטבעות יווניים. יש שיאמרו, ולדעתי בצדק רב, שיהדות סוף בית שני הושפעה עמוקות מתרבות יוון ורומי. הקנאים הגתיים-לאומיים של ימינו לעולם לא יודו בזה, אבל "סנהדרין", למשל, היא לא סתם מילה ביוונית, היא מוסד יווני במהותה, שתשובי יהודה אימצו והעתיקו מ"מועצת הזקנים" של הפוליס היוונית.
תודה לך על השלמת הפרטים.
אכן מרד החשמונאים לא היה נגד תרבות יוון העתיקה אלא כתגובה לביזת המקדש, גזירות השמד של אנטיוכוס ולבגידה הפוליטית של המתיוונים.
האמת שהפוסט הזה והדיון שהתפתח בתגובות הבהיר לי כמה חשוב להכיר את החגים והמועדים היהודים, לזכור את המאורעות ובמיוחד הרקע (הקונטקסט), וכן גם לחגוג ולהעביר לדורות הבאים.
הרוויזיוניזם ההיסטורי הרי אורב בכל פינה 😐
תגובה חשובה ביותר. גם פרטים, גם עומק. תודה לך.
יוסי, תוכל בבקשה להפנות לספרות בנושא המתיוונים כ-Good guys? זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בגישה הרוויזיוניסטית הזאת.
יוסי, חייבים להפסיק עם השרשור תגובות הזה. הוא הרג את הדיונים הארוכים. הם פשוט מתפזרים, כמו שקורה עכשיו עם הפוסט הקודם. אני נכנס כל כמה שעות לראות מי כתב מה, אבל אי אפשר לדעת מה חדש. אפשרות אחרת היא לוג מפורט של התגובות האחרונות, אבל הכי טוב פשוט לבטל את השרשורים. אנחנו ילדים גדולים ויכולים להגיד למי אנחנו מגיבים. לא נהוגים שרשורים בבלוגים אחרים שיש בהם דיונים ארוכים, למשל ב-unfogged.
אני רק רוצה לציין שכבר יותר משנתיים לא הזכרת את מסע הצלב האלביגנזי. כל הכבוד! 🙂
קצת דמגוגי, אבל…
נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו, 1955
נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.
נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?
וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך…
הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.
חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס,
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.
וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַייִם.
לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹביצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.
וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה –
אֲבָל מֵילָא.
כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא)
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.
וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…
רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת
אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת…
יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִיוּוּחַ…
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּיגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ…
הָעִיקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם…
הָעִיקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…
זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָורְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.
אתה בטוח שזה אמור להיות בפוסט הזה?
כן, בוודאי. "גם לפי המקום" וגו'. כלומר, להוריו של גלעד שליט חשוב מאוד לראות את בנם בבית, ואילו ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות בעניין מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, הלא כן?
יוסי
שאלה לי אליך,
בהתחשב בהיסטוריה הלימודית שלך, אני מניח שנתקלת בכתביו של הרב סולובייצ'יק. במיוחד איש האמונה. (ואולי גם במי שהוא מן הסתם השפיע עליו, קירקגור).
העמדה של הרב סולובייצ'יק היא שהאמונה דווקא יוצרת ספקות ומעוררת שאלות. איך עמדה זו מתיישבת עם ההצגה של דת כמשהו סגור "כתרבות התשובה".
כאדם דתי מצאתי את העמדה הזו מדברת אלי.
למען הסר ספק אני לא מנסה לטעון שכל (או אפילו רוב) הדתיים אכן חיים את חייהם הדתיים/אמוניים/פילוסופיים במתח כזה.
לצערי רבים רבים מהם חיים בעולם שאותו אתה מתאר. (אם כי למען ההגינות אני חייב לציין שרוב בני האדם חיים בעולם סגור למדי ואינם חוקרים ודורשים)
התגובות כאן מאלפות, ולמדתי מהן המון, אבל הן גם העלו בי מחשבה פרדוקסלית:
כל המגיבים שמנסים להאיר את עיניו של יוסי לגבי העובדות ההיסטוריות, בעצם מוכיחים במידה מסוימת את צדקתו.
כי בנראטיב הפופולרי של חנוכה לא השתמר שום דבר מעניין מלחמת המעמדות, או היחסים המורכבים בין החשמונאים למתייוונים. כל מה שנשאר זה "מי לה' אלי", וסיפורי שאהידים יהודים ומלחמה על קידוש השם (וניסים).
כלומר: האצבע המאשימה על ההשטחה וההקצנה של הסיפור לא צריכה להיות מופנית אל המבקרים את חנוכה, אלא אל אלה שחוגגים אותו.
אני מסכים איתך.
הנראטיב הפופולארי אכן רדוד, לא חייבים לדבוק בו כשחוגגים את החנוכה.
בכל זאת מדובר בפיסת היסטוריה מרתקת ובניצחון חשוב.
אני לא יודע כמה הגישה הזאת נחשבת, אבל לפי צ'ריקובר (היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, הוצאת דביר, 1982, עמוד 154, וסליחה על הפסאודו אקדמיות הטרחנית משהו שבסוגריים אלה) הגזירות באו בתגובה למרד ולא להיפך. מה מחליש את אפילו את ה'חוסר הצדקה' לגזירות כפי שמתואר כאן (ומשמש כטיעון בסיסי של מצדיקי הקנאות היהודית), ומחזק את הנראטיב שפוסט זה תומך בו.
כפי שציינתי אני ממש לא בקיא בתחום ולא יודע מה מעמדו של צ'ריקובר ושל דעתו זו, אבל במידה שיש לה משקל היא הופכת את הסיפור למעט יותר מעניין.
דרך אגב (או שלא דרך אגב), לפני שצ'ריקובר מביע את דעתו בעניין, הוא מביא גישה של אחד ביקרמן (שגם אותו אני לא מכיר ולא יודע כמה נהוג להתייחס אליו ברצינות, אבל ההפנייה היא לספרו "אלוהי המכבים" עמוד 157) שטוען למיטב הבנתי, שיוזם הגזירות לא היה אנטיוכוס אלא המתייוונים, ושאופי הגזירות הוא שריד שהשתמר אצל מתייוונים אלה, לקנאות הדתית היהודית (הלני אמיתי לדבריו בכלל לא היה יכול להעלות רעיון משונה כזה על דעתו) . מה שהופך את כל העניין להרבה יותר משעשע.
צ'ריקובר הציג עמדה מהפכנית, שלמרות שהיא מאוד מעניינת ועוררה דיון רב בזמנה, היא לא התקבלה ע"י מרבית החוקרים בתחום. כל המקורות המוכרים לנו מתזמנים את המרד מאוחר לגזרות, ולא להיפך. בשביל לקבל את דעתו של צ'ריקובר יש לשלול לפני כן את המקורות המוכרים לנו, והוא לא עשה זאת באופן מספק. יותר מזה, היא גם מתנגשת עם התארוך המוכר והמקובל של שני מסעות המלחמה של אנטיוכוס למצרים. למעשה, גם הוא עצמו מציג את הפרשנות הזו כהיפותזה כללית, ונהזר מלקבוע אותה כעובדה מוכחת.
מה שבטוח הוא שלא הכל התנהל העל מי מנוחות בתקופה שקדמה הגזירות והמרד. כפי שכתבתי קודם, היו פערים תרבותיים וכלכליים משמעותיים בין האצולה המתייוונת והעם המסורתי, והתחרות על תפקיד הכהן הגדול ביזתה את הכהונה ורוששה את המקדש. בנוסף, עוד לפני הגזרות בזז אנטיוכוס את המקדש בדרכו חזרה ממסע המלחמה השני למצרים. אמנם הגזרות היו צעד תמוה וקיצוני בסטנדרטים המדיניים והדתיים של אותם הימים, אבל גם אם יש מחלוקות עזות בנוגע לסיבה להן, הן בטוח לא הגיעו משום מקום.
יוסי, אל נא תשכח כי בקרב חכמי היהדות, לאורך שנים רבות, נודעה הערכה רבה לפילוסופיה היוונית (ודי יהיה לנו ברמב"ם ובגרורותיו אשר הצילו את אריסטו מעולם הנשייה).
לא, אקט ההתיוונות כפי שאופיין ע"י מנהיגי הקהילות וחכמי הדת לא היה הכחדתה של השאלה ושל המגע עם אומות אחרות.
אכן, לצערנו סגנון חיים זה של "פילו-סופיה" זוכות לבוז בקהילות דתיות רבות, בדתות רבות, אך ההתיוונות בה עסקינן הינה דבר אחר: מחיקתה של האמת האישית לטובת האמת הנוחה והקולקטיבית, אובדנה של הזהות והדעת נוכח איומים והסחות מן החוץ.
כן אסכים, עם חלקים מאמירותיך לגבי האפלתו והעלמתו של נתיב המחשבה החופשית, הספקנית, המרעננת והמעוררת – אך גם זאת באופן מצומצם, בו אני מבחין, בטרם אני מניף את חרבי על כל "דתי" (ובלשונך: "קנאי לאל") ופוסל אותו אפריורי. גם דרך קיצונית זו אינה שאלה, כי אם תשובה – ותשובה שגויה מיסודה.
ולהרחבת הדעת בשאלת ההתייוונות על ידי כותבים שאיני מסכים איתם דווקא –
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/5222
היוונים איפשרו חופש מחשבה וחופש מעשה לקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים – סליחה, גברים – ממעמד מסוים בלבד… כל השאר לא קיבלו שום עידוד לחשוב, לשאול, או לענות. כל שאלה מצדם של אותם אנשים ונשים היתה מוצאת תשובה מאוד לא נעימה. נא לא לשכוח את זה כשמוציאים את יוון וחכמיה "נאורים", בבקשה.
(קורא מזמן, משתדל שלא לענות בד"כ)
לפי הרצאתה המרתקת של רחל אליאור, החשמונאים עצמם היו מתיוונים:
http://multimedia.huji.ac.il/video/madua/270408.html
ממליץ בחום