עוד כמה סדקים בחומת הברזל
הרב של הרייך, ישראל רוזן, זחל אל מתחת לאבן שלו ובחן שוב את גבולות סובלנותנו. לאחר שבעבר קרא לישראל להפסיק לפעול לפי החוק הבינלאומי ולחזור ל"מוסר יהודי" שמתיר רצח חפים מפשע שאינם יהודים, כעת הוא קורא – כנדרש בהלכה – גם לרצח יהודים שמתנגדים לכיבוש.
רוזן מקונן מרה על כך שאנשי "שלום עכשיו" גילו לכמה פלסטינים שהמתנחלים גזלו את אדמותיהם – עם הגזל עצמו אין לו בעיה – ועל כן הוא ממהר ומודיע שאנשי השמאל הם בגדר מוסרים.
מהו דינו של מוסר? רוזן מתנדב לספק לקוראיו מידע. הוא מצטט את אוכל הנבלות הגדול: "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות" (משנה תורה, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, ח:י). הוא יכול היה להוסיף "ומותר להורגו קודם שימסור" ו"עשה המוסר את אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו; אלא אם הוחזק למסור – הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל" (שם, יא').
נו, על פניו הדבר ברור: רוזן קורא לרצח, ואפילו לרצח של קבוצת אנשים מובחנת וידועה. מדוע, אם כן, לא ממהר היועץ המשפטי לממשלה לכלוא את המסית? מכמה סיבות.
הראשונה, והפחותה שבהן, היא שרוזן נוקט בשיטת המשגל הנסוג המקובלת מימים ימימה בידי המסיתים: אחרי שהוא מוציא את הפאתווה, הוא ממהר להסתייג: "דיני נפשות אלו מסורים לבית דין, ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו".
זה התרגיל המקובל: זו אמנם ההלכה, אבל הלכה ואין מורים כן, וכו'. זו אותה קריצה צבועה, מוכרת, שהורגלנו אליה כבר דורות מההסתה היומיומית כנגד לא יהודים ושמאלנים: התרנו את דמכם, אבל רק בצחוק. ואם מישהו, משום מה, יצליח להבין בדיוק את מה שאמרנו לו ויממש את הפנטזיות שלנו, מיד נתרחק וננפנף בהסתייגות שהכינונו מראש. רוצחים? אנחנו? הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה וכו'. וחוץ מזה, אם הוא לא היה מוסר, זה לא היה קורה לו, צריך להבין את זעם העם, וכן הלאה. לאחר רצח רבין הבחינה שולמית הראבן במדויק ש"הרבנים לא יהיו שם. הם אף פעם לא שם": הרבנים לעולם אינם מקבלים אחריות על דבריהם.
אבל הפעם, לדאבונו ומבלי שישים לב, רוזן לא קורץ אלא ממצמץ. הוא הרי אמר במפורש, פסק הלכה של הרמב"ם, ש"מותר להרוג המוסר… ואפילו בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות". כלומר, הציטוט שלו – חזק, מכוח תפיסת העוועים של "ירידת הדורות", מכל מה שיוכל רוזן לומר בעצמו – שלל את התירוץ שלו. יתר על כן, משפטים ספורים לאחר מכן כותב הרמב"ם את המשפט הקטלני "ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל". מעבר לאור שהוא שופך את החברה היהודית בימי הביניים – שבה, כמסתבר, הרג 'מוסרים' היה מעשה שבכל יום – הרמב"ם כובל את רוזן עוד יותר אל מה שהתכוון לומר וסוגר את אפשרויות המילוט שלו.
אבל זה בסדר. רוזן לא באמת מתכוון לברוח. אין לו כל צורך בכך. רוזן יודע היטב שלהוציא המקרה החריג של עידו אלבה, שנכנס לכלא משום שפירט את הנימוקים ההלכתיים לרציחתם של לא-יהודים בספר ששיבח את ברוך גולדשטיין, רבנים לא הועמדו לדין בישראל. נחום רבינוביץ' הסית לרצח רבין (רק שקיעי לינקים) בדיוק באותם נימוקים שמשמיע עכשיו רוזן. לא קרה לו כלום: הוא המשיך לשמש בתפקידו כראש ישיבת הסדר. גם דב ליאור, שהואשם בשעתו במעורבות בהסתה לרצח רבין – הואשם בכך על ידי הרב יואל בן-נון – המשיך כאילו כלום. את הרבנים שנתנו סמכות הלכתית למחתרות היהודיות לדורותיהן, איש לא ניסה לחפש ולעצור. ורוזן עצמו יעיד: הוא כבר קרא ל"טרור נגד טרור", ולא הועמד לדין. אגב, הוא טען אז שהרעיון לא מעשי… בגלל מוסרים.
מה קורה כאן? הנה דוגמא נוספת. שמואל וייספיס, פעיל בכיר בארגון הטרור החרדי "משמרות הצניעות", שוחרר לאחרונה. מי שהוא ככל הנראה החייל של וייספיס, שכיר-אגרוף בשם אלחנן בוזגלו, נשאר במעצר. ראש הנחש הולך הביתה והכנוף נשאר במעצר – קצת מוזר, עד שאתה נזכר שווייספיש הוא בן משפחה חרדית ותיקה (ותוהה אם הוא אותו חומץ בן יין, בנו הידוע לשמצה בשעתו של לייב'לה וייספיש) ושלבריון שלו קוראים בוזגלו, כלומר הוא לכל היותר חוזר בתשובה, היינו ממש לא פון אונזרה. כשהרבנים סוגרים שורות ומגינים על עצמם, השלטון מתקפל.
אפשר לקרוא לזה שיטת סגל-אברושמי. חגי סגל הוא טרוריסט מורשע, שהיה חבר בקבוצה שרצחה כמה וכמה אנשים, וניסתה לגרור את כולנו למלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. בין השאר, ביצעה הכנופיה – הנקראת בשם המאד לא מדויק "המחתרת היהודית הראשונה" – פיגוע במכללה האיסלמית וניסתה לבצע פיגוע בשישה אוטובוסים בו זמנית. על חלקו בפרשה שילם סגל בשנתיים מאסר, אף שהפיגוע שלו הביא לעיוורונו של חבלן צה"ל, סולימאן חירבאווי. שמו של החבלן בהחלט מסייע להבין מדוע העונש היה קל כל כך, ומדוע עברו הטרוריסטי של סגל נשכח לחלוטין. אבל צריך לזכור שקודם כל, היתה לסגל סביבה תומכת ומגינה, בעלת השפעה.
שנתיים אחרי שסגל וה"אנשים היקרים" שלו ביצעו את הפיגוע שלהם, השליך יונה אברושמי רימון לתוך הפגנת "שלום עכשיו", שקראה – בעקבות מסקנות ועדת כהאן – להתפטרותו של אריאל שרון מתפקיד שר הבטחון. אחד הצועדים, אמיל גרינצווייג, נרצח; תשעה אחרים, ביניהם אברהם בורג, נפצעו. אברושמי, עבריין זעיר ולחלוטין לא מאנ"ש, נתפס באותה שנה כמו סגל – 1984 – וזכה מיד להתנערות כללית. הוא עדיין בכלא, וצפוי להיות שם עד 2011.
ככה זה בישראל: "אנשי רוח" דתיים יכולים להטיף לרצח ואפילו להיות מעורבים בו, אבל כל זמן שיש ממסד מאחוריהם, הם מוגנים למדי. הדוגמא האולטימטיבית היא עובדיה יוסף. אילו היה אדם מן הישוב מעז לומר לפרסום שמץ ממה שאמר יוסף, הוא מזמן היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט. ביוסף פוחדים לגעת.
רוזן וחבריו יכולים להיות בטוחים: איש לא יגע בהם. פך השמן שעל גלגלי המהפכה האמונית – בוזגלו, אברושמי, עמי פופר, נעם פרידמן, גור האמל, עדן נתן-זאדה, אשר וייזגן, ז'וליאן סופייר ורבים אחרים, בכללם שני המתאבדים הנשכחים מפינוי גוש קטיף, שאפילו את שמותיהם כבר אין למצוא – אינו מתכלה. הרבנים תמיד יקראו לאלימות, המדינה תמצה את הדין – אם תמצה – בעשב השוטה התורן, והרבנים תמיד יחמקו מאחריות. כך היה, כך יהיה – עד שלא יהיה, כלומר עד שנהיה תיאוקרטיה רשמית.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
למה לקשר ללמהרשת שמספרים על המאמר של רוזן במקום לקשר ישר למאמר של רוזן? http://zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=4201
"מה קורה כאן? הנה דוגמא נוספת. שמואל וייספיס, פעיל בכיר בארגון הטרור החרדי ”משמרות הצניעות“, שוחרר לאחרונה. מי שהוא ככל הנראה החייל של וייספיס, שכיר-אגרוף בשם אלחנן בוזגלו, נשאר במעצר. ראש הנחש הולך הביתה והכנוף נשאר במעצר – קצת מוזר, עד שאתה נזכר שווייספיש הוא בן משפחה חרדית ותיקה (ותוהה אם הוא אותו חומץ בן יין, בנו הידוע לשמצה בשעתו של לייב‘לה וייספיש) ושלבריון שלו קוראים בוזגלו, כלומר הוא לכל היותר חוזר בתשובה, היינו ממש לא פון אונזרה. כשהרבנים סוגרים שורות ומגינים על עצמם, השלטון מתקפל."
מתוך פורום "בחדרי חרדים",מקום עם אמינות לא ברורה.
"
הנ"ל שוחרר בערבות של 40 אלף ש"ח בזכות פעילותו הנמרצת של ח"כ הרב מאיר פרוש, שנחלץ חושים לשיחרורו לאור פניית האדמו"ר מרחמסטריווקא בנידון. "
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=2&topic_id=2472094&forum_id=771
אם זה נכון ואם זה לא,אני כל כך שמח שעזבתי את העיר הזאת.
חיים כהן ז"ל כתב מאמר נאה על דין מוסר, שבו הראה בצורה ברורה שהניסיון להחיל את ההלכות הנוגעות למוסר, שחוברו בתנאים שונים לגמרי, על מעשים אלו ואחרים בזמננו ובמקומנו הוא נטול כל היגיון ותוקף הלכתי.
כהן גם הראה במאמר אחר שהמאמר של עדו אלבה שהזכרת, מעבר לפן המסית, הוא קשקוש מוחלט מבחינה הלכתית.