אל המנזר לך!
תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.
שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.
ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.
ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?
התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.
התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.
כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.
יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?
אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?
וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.
איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.
אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.
שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
קבל עצה ידידותית: כשאתה מרגיש שאתה עצבני, כשמשהו כל כך מרגיז אותך שאתה חייב לכתוב עליו, קח לעצמך יום יומיים להרגע, לחשוב בדיוק מה אתה רוצה להגיד, לבנות טיעון מהתחלה עד הסוף, בלי התקפות אישיות, כשלים לוגיים, חשבונות אישיים, וכו'. אחר כך, כשאתה מרגיש רגוע, כשאתה משוכנע שאתה עומד מאחורי מה שאתה רוצה לכתוב, תגיב. אתה יודע, דברי חכמים, תבשיל קר, וכל זה.
"כשלים לוגיים"? למשל? ואיזה חשבונות אישיים? שביט ואני נפגשנו פעם אחת, כשהוא חתם לי על ספרו (המשמים, אגב) על ההתנתקות.
הערה נוספת – באקלים התקשורתי הנוכחי, משהו שנאמר על אירוע יומיים אחריו מאבד מתוקפו ונראה לא רלוונטי.
לא הבנתי לאן הלינק תחת "מנסה" אמור לשלוח אותי…
במלחמת לבנון השנייה נהרגו, בצדנו, יותר ממאה חיילים וכמה עשרות אזרחים.
המלחמה זכתה לברכה ולעידוד של כמעט כל התקשורת. גם אני הייתי בעדה.
במה שונה המתקפה של היומיים האחרונים משאר המלחמה? המלחמה כולה לא שיפרה את מצבנו הביטחוני, וגם לא המתקפה האחרונה. אין הבדל מהותי, ושביט אינו שונה מכמעט כל העיתונאים שתמכו בלחימה בתחילתה.
אורן, תוקן.
מתיאור היחסים בין ישראל ואיראן הושמטה העובדה, שישראלים נהרגים מטילים במימון אירני, ואילו אירנים אינם נהרגים מטילים במימון ישראלי.
צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, ולא רק צדיקים.
"הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא ”להגן“ על ישראל"
יש גם אי-אילו שדות נפט בחצי האי ערב על הפרק.
"במה שונה המתקפה של היומיים האחרונים משאר המלחמה? המלחמה כולה לא שיפרה את מצבנו הביטחוני, וגם לא המתקפה האחרונה. אין הבדל מהותי, ושביט אינו שונה מכמעט כל העיתונאים שתמכו בלחימה בתחילתה." המתקפה של היומיים האחרונים החלה כשכבר כמעט והושגה הפסקת אש, לא היה כל סיכוי להשיג את היעדים שלה, ובשלב הזה רוב העיתונאים – שתפקידם במהלך המלחמה היה אכן מתלהם ומביש – כבר שינו כיוון. שביט לא. יתר על כן, כפי שכתבו עופר שלח ויואב לימור, המאמר של שביט עמד לנגד עיני אולמרט כששקל את המתקפה.
"”הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא ”להגן“ על ישראל“ יש גם אי-אילו שדות נפט בחצי האי ערב על הפרק." ואיך תגן התקפה אווירית על איראן על שדות הנפט? ומפני איזו סכנה?
יואב (לונדון),
ישנה מן גישה הגורסת שכעס הוא תמיד דבר רע או מיותר או מפריע. בדרך כלל מאמצים גישה זו אנשים שחשוב להם להיות "נורא בסדר".
זו גישה מקוממת משום שפעמים רבות כעס הוא דבר ראוי מוסרית. זאת ועוד, לעיתים יש בתגובות שאינן מתרעמות על שחיתות מוסרית משום פגם או מחדל מוסרי.
אם אתה חושב שיוסי טועה אנא הסבר והדגם. אבל אם הוא צודק אז לא רק שמותר לו לכעוס – הוא צריך לכעוס. ולא רק הוא.
לפי הקישור המקורי תחת המלה "מנסה", דווקא גורביץ הוא שמתמרד פה נגד מנזרים למיניהם.
"דגדג לי" להגיב…
"יוס", או מי שלא תהיה: תוך כדי הכתיבה הגיע אלי ספאם פורנו עם כתובת של אתר אכסון (rapidshare) שאני מגבה בו את הקבצים שלי. אני מודה שפתחתי אותו, צפיתי בו מספר שניות וכשהבנתי מה קרה – מחקתי אותו. בטעות העתקתי את הכתובת שלו לתוך הפוסט. מרוצה?
חחח
כמה רוגז, גורביץ.
הטעות בקישור, יחד עם הכותרת, הם הדבר הכי קרוב ל"טעות פרוידיאנית מקוונת" שיש.
אגב, ברכותי – זאת הפעם הראשונה שיצא תחת ידיך משהו משעשע במקום שנאת המין האנושי והמרה השחורה השגרתיים.
הירגע.
למרבה המזל אכן רוב רובם של האמריקנים מתנגדים להתקפה על איראן. מה זה רוב, כמעט כולם מתנגדים (והכי חשוב – הצבא לא מוכן לשמוע על כך). לבוש אין כח פוליטי ואין כח צבאי ואיו אשראי של אמינות שמספיקים אפילו לפלישה למיקרונזיה. אם ארי שביט מפנטז על פלישה לאיראן זהו עניינם הבלעדי של ארי שביט ומשפחתו הקרובה.
"למרבה המזל אכן רוב רובם של האמריקנים מתנגדים להתקפה על איראן. מה זה רוב, כמעט כולם מתנגדים (והכי חשוב – הצבא לא מוכן לשמוע על כך)" יש לקוות. אבל הדחתו של האדמירל פאלון, מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב, שנתפס כמתנגד למלחמה עם איראן, מעוררת חשש.
"לבוש אין כח פוליטי ואין כח צבאי ואיו אשראי של אמינות שמספיקים אפילו לפלישה למיקרונזיה." שוב, יש לקוות. אם בוש יתן פקודה, סביר שיהיו גנרלים שיישמעו לה. רווחה שמועה לפני כשנתיים על מרד גנרלים בכירים אם תנתן פקודה למתקפה, אבל טיבם של גנרלים הוא שקודם כל הם מצייתים. והסרבנים, ניתן להדיחם.
"אם ארי שביט מפנטז על פלישה לאיראן זהו עניינם הבלעדי של ארי שביט ומשפחתו הקרובה." אלא שנראה שישראל מפמפמת מלחמה עם איראן. אם בוש יחשוב – ואיך לא יחשוב? – שכל המורשת שלו תהיה מלחמה כושלת מאד בעיראק, הוא עשוי לעשות צעד נואש בתום כהונתו. הצעד הזה יהיה הרסני לארה"ב בעיקר, אבל משעה שתתחיל המלחמה יהיה מאד קשה לעצור אותה. במיוחד בממשל שבז לדיפלומטיה.
"אלא שנראה שישראל מפמפמת מלחמה עם איראן."
זאת אכן טעות קולוסאלית. הדימוי של ישראל עדיין חיובי למדי בארה"ב אבל לא לעולם חוסן. פלישה לאיראן כנראה לא תהיה (אני חושב שאתה ממעיט מאד בהתנגדות הצבא) אבל הנזק שהרטויקה התוקפנית גורמת לישראל הוא ממשי מאד.
"(אני חושב שאתה ממעיט מאד בהתנגדות הצבא)" אני חושש מהנטיה – ההגיונית למדי, בהתחשב בארגונם – של אנשי צבא לומר "כן, המפקד". לרוב אנשי הצבא המקצועיים יש תוכנה מוזרה: אומץ רב בשדה הקרב, ומעט מאד אומץ אזרחי ויכולת לעמוד מול פקודות מטומטמות.
עודד, כעס הוא באמת דבר נהדר, במיוחד כשאתה מאמן כדורגל שמנסה להכניס קצת אנדרנלין לקבוצה העייפה שלך. הוא דבר הרבה פחות טוב כשאתה מנסה לכתוב פובליציסטיקה. זה לא שאני רוצה להיות בסדר, וממש לא איכפת לי שיוסי לא בסדר. אני פשוט מעדיף לקרוא טיעונים קוהורנטים (גם כשהם לא בסדר), ולא טוקבקים בלמהרשת. יוסי יודע לכתוב כאלה, וכשהוא עושה את זה אז זה באמת תענוג. לעומת זאת, יש ליוסי תקופות של רוגז (עיין בשני הפוסטים האחרונים, שאין בהם יותר מהתקפה אישית על שני אנשים שיוסי לא מסמפט) שהוא פשוט יוצר טוקבק ארוך מלא שנאה וכעס.
יוסי, אם יש משהו שעוד יומיים לא יהיה רלוונטי, אז הוא כנראה לא כל כך חשוב. ועוד משהו, "הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא ”להגן“ על ישראל"? מה אם איזה כמה מליוני איראנים שנמצאים תחת משטר עריץ?
יואב, אני חושב שאפילו האמריקאים נסוגו מהתירוץ המטומטם שזה למען העם ה______ הסובל
יואב, שוב, אם תוכל להצביע על טיעון לא עוקב, אוכל לראות היכן, אם בכלל, קלקל הכעס את השורה.
"יוסי, אם יש משהו שעוד יומיים לא יהיה רלוונטי, אז הוא כנראה לא כל כך חשוב" אבל לפעמים יש להגיב לא רק על החשוב, אלא גם על הדחוף. ואירועים קטנים מצטרפים לאירועים גדולים.
"ועוד משהו, ”הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא ”להגן“ על ישראל“? מה אם איזה כמה מליוני איראנים שנמצאים תחת משטר עריץ?" ראשית, הטענה לא הועלתה בדיון עד כה, ועיראק מדגימה מדוע.
שנית, הבה נניח שטכנלוגיה עילית צבאית תביא, במכת פתע מהירה, להשמדת הצבא האיראני ולקריסת מוסדותיו. האם הכיבוש הזר ישנה את העם האיראני, שרובו דתי, מסורתי, עני ונבער? האם מושל אמריקני בטהראן, שאין להניח שיכיר את השפה או את מנהגיה של אחת התרבויות הקדומות ביותר, יהפוך את המוני האיראנים שדתם היא מרכיב מרכזי בזהותם לפלורליסטים? האם אפשר להשתיל דמוקרטיה על חודם של כידונים, במיוחד על כידונים נוצריים/אתאיסטיים במדינה מוסלמית? האם, קיצורו של דבר, מלחמה כזו לא תהפוך את משטר האייטולות ממשטר שנוא למושא אהדה עממית נרחבת?
את האייטולות אפשר יהיה, אני מניח, להרוג, להגלות או לכלוא. האם בכך תעבור השיעה מן העולם? אילו אמרת לי שרוב העם האיראני תומך ומשתוקק במהפכה כזו שבאה מבחוץ, ושרק מיעוט קטן וקנאי ילחם עד טיפת דמו האחרונה, אולי היה מן המקום לשקול את הפעולה הזו, אף שבעיותיה העצומות עמה (שפיכות הדמים רחבת ההיקף שוודאי תדרש, הרס ופגיעה איומה במרקם החברתי, פליטות של מאות אלפים או מיליונים, נזק עצום לתפיסה העצמית של המערב, מכה אנושה לחוק הבינלאומי). אבל אין לנו שום סימן שלטענה הזו יש בסיס.
קראתי איפשהו, לא זוכר כרגע איפה, שצבאו של בוש עסוק בימים אלה בכל כך הרבה אזורים בעולם, עד שאין לו אפילו מספיק כוחות בשביל להיכנס לזירה נוספת במקביל.
הרבה יותר סביר בעיני שישראל תנסה לתקוף את הכור האיראני. יש לא מעט רמיזות לכך בתקשורת בחודשים האחרונים, החל מהשוואות בין תקיפת הכור בסוריה בתחילת השנה לתקיפת הכור העיראקי ב-81 (האם ארה"ב ידעה לפני, אחרי או תוך כדי התקיפה) ועד להזכרת השופינג האיראני של מערכות נ"מ חדישות אשר יהיו אופרטיביות תוך זמן קצר ותכנון נתיב הטיסה של מטוסי התקיפה הפוטנציאלית.
יוסי,
בהקשר של מתן פקודה למתקפה באיראן, אתה כותב:
" לרוב אנשי הצבא המקצועיים יש תוכנה מוזרה: אומץ רב בשדה הקרב, ומעט מאד אומץ אזרחי ויכולת לעמוד מול פקודות מטומטמות. "
לתומי חשבתי שאיש צבא מקצועי אמור לבצע פקודות. אם הוא חושב שהן מטומטמות, זכותו להבהיר את דעתו באורח מנומק, אך אם הדרג המדיני איתן בדעתו, והפקודה חוקית, עליו לבצע אותן.
אנשי צבא לא אמורים לחסום פקודות שהם תופסים כמטומטמות. זה לא תפקידם.
יואב,
אני סקרן – מדוע אתה חש צורך לציין את מקום מושבך כחלק מן הכינוי שלך?
לכולנו מקום בו אנו יושבים. אף אחד מאיתנו (תושבי ישראל וחו"ל כאחד) לא מציין את מקום מושבו באורח מובלט שכזה.
מה יחודה של לונדון לעניין זה ולמגיב יואב?
ראשית כל מאיפה לך שאיתונאי משפיע על אירועים מדינים או צבאיים כל כך חשובים.
שנית, איראן מסוכנת מאוד למערב לא פחות מהסונים משום שהיא ממנת את החיזזבאללה והחמאס ואת המורדים בעיראק ואפגניסטאן והכי גרוע היא מאמינה במלחמת עולם שתחזיר את המהדי.
סיר סיימון: "זאת אכן טעות קולוסאלית. הדימוי של ישראל עדיין חיובי למדי בארה“ב אבל לא לעולם חוסן. פלישה לאיראן כנראה לא תהיה (אני חושב שאתה ממעיט מאד בהתנגדות הצבא) אבל הנזק שהרטויקה התוקפנית גורמת לישראל הוא ממשי מאד"
נו, אם ככה, אז זה דווקא לא רע. הלובי הפרו-ישראלי משפיע יותר מדי, הרבה יותר מדי, על המדיניות האמריקאית. כאשר נגיע למצב בו אישים פוליטיים בולטים ירשו לעצמם להרהר בקול מדוע ארה"ב צריכה לשפוך שלושה מיליארדי דולרים מדי שנה על סיוע למדינה הנמנית על 30 האומות העשירות בתבל, ניתן יהיה לראות בכך התחלה של שינוי חיובי
"לתומי חשבתי שאיש צבא מקצועי אמור לבצע פקודות. אם הוא חושב שהן מטומטמות, זכותו להבהיר את דעתו באורח מנומק, אך אם הדרג המדיני איתן בדעתו, והפקודה חוקית, עליו לבצע אותן. " אה, אבל האם הפקודה היא חוקית? מי מוסמך לתת פקודה כזו? עד 1941, התשובה היתה ברורה: הקונגרס. מאז הדברים התעמעמו. אם בוש מחליט שיש "סכנה ברורה ומיידית" באיראן, ונותן פקודת תקיפה כנגד מדינה שארה"ב איננה נמצאת נגדה במלחמה (ומלחמה, יש לציין, לא הוכרזה גם כנגד אפגניסטן או עיראק) – האם הפקודה חוקית? האם ההתקפות של קלינטון כנגד הסרבים, עיראק וסודאן היו חוקיות? מאד לא ברור. האם הצבא ציית? בהחלט.
אסף, לא המצאתי את זה, אבל זאת הדרך שלי לכתוב בלי שכל מי שמחפש את השם המלא שלי בגוגל יגיע לכל מה שאני כותב, ואם היכולת של מי שמכיר אותי לדעת שאני כתבתי את זה.
יוסי, שמת לב מה עשית? אמרת שיש רק (רע) טיעון אחד, הזכרתי לך שיש עוד טיעון, אז אתה מסביר לי למה הטיעון הזה הוא רע?! אז יש שני טיעונים רעים, אבל אם טיעון רע לא קיים, אז אין אף טיעון, ואם טיעון רע קיים, אז אין רק טיעון אחד.
אה, כן, יפאן….
יואב, אמרתי שיש רק טיעון אחד שהועלה עד כה בציבור. הטיעון שאתה העלית לא הועלה על ידי איש בממשל בוש או בממשלה הישראלית, עד כמה שידיעתי מגעת, ועל כן אם תותקף איראן על ידי ארה"ב, איש לא יניח שהמטרה היא שחרורם של האיראנים אלא הגנה על ישראל.
את דוגמת יפן (וגרמניה) שלאחר מלחמת העולם השניה העלו גם ערב המלחמה בעיראק. אני חושב שהתרבויות היפניות והאיראניות שונות מספיק כדי שהדוגמא הזו לא תהיה תקפה. גם הדוגמא הגרמנית לא תקפה, כי בגרמניה תמיד היתה מסורת – רופפת, לעיתים תכופות, אבל מסורת – ששאפה לליברליזם ולדמוקרטיה. לאיראן יש מסורת מהפכנית, אבל קשה לומר שיש לה מסורת ליברלית.
יוסי, לגבי חוקיות או אי חוקיות הפקודה אין לנו מחלוקת. אבל אתה דיברת על יכולתם של אנשי צבא לסרב לפקודות מטומטמות (ללא הזכרת חוקיות). ויכולת כזאת – לא צריכה להיות להם.
ובהערה כללית, דוגמא לכתבה מהיום בה מדבר "גורם מדיני-ביטחוני" על זה שישראל תפעל בעצמה לבד:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/743/716.html
אני פשוט לא מאמין שמישהו שוקל את האפשרות הזאת ברצינות.
"אבל אתה דיברת על יכולתם של אנשי צבא לסרב לפקודות מטומטמות (ללא הזכרת חוקיות). ויכולת כזאת – לא צריכה להיות להם." אני לא בטוח. בכלל לא בטוח. קצין שמקבל פקודה התאבדותית, או שתשיג הישג טקטי לעומת – כפי שהוא משיג בשכלו – תבוסה אסטרטגית, צריך לדעת להתפטר. גם קצין הוא נאמן הציבור, גם הוא אחראי לרווחת הציבור ולא רק לביצוע פקודות בראש קטן.
הסכנות שבגישה כזו ברורות – קצינים שמתחילים לצפצף על הדרג המדיני יכולים באותה מידה גם להדיח אותו. הקו נחצה. אבל ההגנה של "קיבלתי פקודה" היא תמיד בעייתית מאד. לכן אני חושב שסירוב פקודה כזה צריך להיות מלווה בהתפטרות, הקרבת הקריירה לטובת המדינה.
במהלך שהותנו בלבנון, היתה שורה של קצינים – בדרגות בכירות של תת אלוף ובמקרה אחד של אלוף הפיקוד – שידעו שהמדיניות מטומטמת וחסרת תוחלת, ואף על פי כן קיבלו עליהם לבצע אותה. את שהיה להם לומר אמרו לאחר פשיטת מדיהם (והציניקנים יאמרו – משפסה התקווה לקידום). המדיניות הזו, שכוחה היה באינרציה שלה ותועלתה אפסית, עלתה לנו ב-24 חיילים בממוצע בשנה. אני חושב שקצין בכיר שהיה שם את הדרגות על השולחן והולך הביתה, אחרי עצירה קצרה למסיבת עיתונאים, היה קונה את עולמו.
הרי פקיד בכיר במשרד אחר – נניח, סמנכ"ל במשרד התשתיות שהיה מתבקש ליישם תכנית שתפגע קשות באיכות מי השתיה של תושבי ישראל – לא היה יכול להסתתר מאחורי תפיסת "קיבלתי פקודה". התפיסה הזו ודאי הכרחית מבחינה צבאית בשדה הקרב עצמו, כשהקליעים כבר שורקים ואין עוד זמן לדיונים, אבל לפני הכניסה לקרב? לפני התקיפה האווילית או הפשיטה הרת האסון? כשאין עדיין כל סיכון של חיי אדם? בעייתי מאד.
מר גורביץ,כתבת והסברת מצויין.לי נראה שאתה במיטבך,דווקא כשאתה "כועס".
כועס,במרכאות.
שלום יוסי,
יש לכתוב "תקופת השאה" ולא ה'שאח'.
למרות שבפרסית ח' שאינה דגושה נהגית כ-ה, אין לה מקום במילה שאה, מלך.
שבת שלום.
"נו, אם ככה, אז זה דווקא לא רע…"
כלומר, בהפוך על הפוך ישראל צריכה להבאיש את ריחה בארה"ב בכדי לצמצם את השפעתו של הלובי ה"ישראלי"?! זה טיעון חלש מאד, לפחות משתי סיבות:
1. אם ישראל מודאגת מהלובי יותר פשוט שתידבר איתו ישירות במקום לחרחר מילחמה עם איראן.
2. הטיעונים בעד ונגד ה"לובי הישראלי" מורכבים אבל כולם סובלים מחיסרון בסיסי. לפי כללי המשחק של הפוליטיקה האמריקאית כל קבוצה מאורגנת היטב ובעלת כח פוליטי בהחלט רשאית לכופף את זרועו של הקונגרס, ובפרט להשפיע עליו להוציא 3 מיליארד דולר (שקולים לכ-100 מיליון דולר מתקציב מדינת ישראל, דרך אגב). הלובי המדובר הוא קבוצה פוליטית אמריקאית, הפועלת במסגרת כללי המשחק האמריקאים, וזוכה לגינוי או לתמיכה של גורמים אחרים בפוליטיקה האמריקאית בדומה לקבוצות אחרות.
אני מסכים שהאינטרס של ישראל הוא לבקש (תחילה ברמיזה, אח"כ בריש גלי, ואם זה לא מספיק אז בסגנון גס וצעקני) שהלובי יפסיק לשרבב את שמה לפוליטיקה האמריקאית. רק אתה יכול להסיק מכך שמשהו מכל זה מכשיא באופן כלשהו הטפה לתקיפת איראן.
3 מיליארד דולר, שרובם הולכים ליצרני נשק אמריקנים. לא רק הלובי היהודי תומך בסיוע לישראל.
כל מילה בול. הגיע הזמן להקים גם שביט-ווטץ' שיוציא את האויר מהבלון החם והנפוח הזה.
למנזר? אם ארי שביט נכנס, אופליה עוזבת.
יישר כוח יוסי!! מאמר חשוב ומדויק עד כאב. לא מבין את שביט. על רקע חוסר ההיגיון הבולט כל כך במה שהוא אומר, אכן מתעוררת המחשבה שייתכן שמדובר באיזו אג'נדה אישית לא עניינית.