טירופו של המלך ג'ורג'
אחת אחת, ככל שאוזל החול בשעון של הממשל הגרוע ביותר בהיסטוריה האמריקנית, זה שגורם לאמריקנים להתגעגע לג'יימס ביוקנן, זה שבסיומו אומרים 81% מהאמריקנים שארצם "לא בדרך הנכונה", הולכות ונושרות המסכות. מסמכים פנימיים נחשפים, והפנים האמיתיות של הממשל שהן מציגות לראווה הן זוועה, תזכורת לאמירה הקלאסית של ניטשה על הלוחמים במפלצות.
עורך דין היה לג'ורג' בוש, וג'ון יו שמו. בשבועות שלאחר ההלם שבעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, ניצל יו את האימה מפני הבלתי ידוע – שהיום אנו יודעים שהיתה גרועה מכל מה שיכלו אנשי אל קאעדה לעורר – כדי לקדם תפיסה חוקתית של "הזרוע הביצועית כזרוע יחידנית" (תרגום, צולע משהו, ל-Unitary executive). מקורה של התפיסה באותו משפט בלתי נשכח של ניקסון: "אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי".
ממשל בוש היה רווי באותה עת בטינה כלפי מדיחיו של ניקסון. סגן הנשיא צ'ייני ומזכיר ההגנה רמספלד היו מוותיקי ממשלי ניקסון ופורד, הם זכרו כיצד כירסם הקונגרס שלאחר ווטרגייט, פעם אחר פעם, בסמכויותיה של הרשות הפרועה ההיא, על שקריה ממפרץ טונקין והלאה, והם התגעגעו לימים הטובים שלפני ועדות צ'רץ' ולפני החקירות ולפני שהנשיא היה צריך לתת דין וחשבון.
ויו היה עורך הדין שלהם. אל הוואקום והמבוכה שלאחר ה-11 בספטמבר, הוא הגיע עם ה"הזרוע היחידנית" שלו. לדברי יו, בעת מלחמה הנשיא הוא המפקד העליון ואין עוררין על החלטותיו. אין, בעצם, החלטה שהנשיא יכול לקבל בזמן מלחמה שאיננה חוקית; זה לא בלתי חוקי אם הנשיא עושה את זה.
הבולשיט שהוא מכר לאנשי הממשל היה מביא להעפתו מכל קורס בסיסי לממשל חוקתי. ראשית, החוקה מעניקה לקונגרס – ולא לנשיא! – את הסמכות להכרזת מלחמה. שנית, כל מצבי החירום בעבר, והיו רבים, נשענו על החלטת קונגרס שהנשיא ביקש. שלישית, דברי יו רוקנו את החוקה האמריקנית מכל תוכן.
יו טען – המסמכים יצאו השבוע – שלנשיא מותר לעשות כל מה שהוא רוצה בשבויים. את אמנת ז'נבה, שאושררה על ידי הסנאט, הוא דחה במשיכת כתף; אין, לדבריו, כל אמנה שהנשיא כבול בה. בעימות מפורסם עם אחד ממתנגדיו, אמר יו כי אין כל אמנה האוסרת על הנשיא לענות ילדים כדי להוציא מודיעין מהוריהם.
השבוע נחשף כי הגנרל מילר, מפקד "מחנה X” בגוואנטנמו ומי שייצא את שיטות החקירה משם לכלא אבו גאריב בעיראק (ואפשר שגם לכלא באגראם שבאפגניסטן), קיבל את המזכר של יו לפני שיצא לאבו גאריב. נאמר לו שזו חוות הדעת המשפטית של הממשל.
עיון במסמכים מאלף: אחד הסעיפים שלהם עוסק בשאלה עד כמה מותר לנשיא להטיל מום בעציר. האם מותר לו, למשל, להשתמש בחומרים "צורבים, מאכלים או חומצתיים" כנגדם? התשובה של יו היא שכן, זה מותר.
יו לא עצר שם. הנשיא, לתפיסתו, מוסמך לתפוס ספינות בלב ים; שחיילים הנמצאים במבצעים "נגד טרור" על אדמת ארצות הברית רשאים להכנס לכל מבנה, לעשות כל חיפוש, להחרים כל דבר – בניגוד מוחלט לתיקון הרביעי של החוקה; שלקונגרס אין כל סמכות להגביל את יכולת העינויים – אה, סליחה, "חקירה אגרסיבית" – של הנשיא ביחס לשבויים; ושחוקים פדרליים האוסרים תקיפה אינם חלים על עובדי הממשל הפדרלי החוקרים עצירים החשודים בהשתייכות לאל קאעדה.
משרד המשפטים האמריקני אמר השבוע שהמסמכים האלה לא בתוקף ואינם מייצגים את עמדתו. שזה נחמד, אבל אנחנו יודעים שבמשך שנים הם היו עמדה רשמית מאד. אנחנו יודעים שחוקריו של חאלד שייח' מוחמד – מתכנן פיגועי ה-11 בספטמבר – לא רק ביצעו בו הטבעה מדומה, אלא גם איימו לענות את ילדיו. הילדים נעדרים עד היום. כלומר, יתכן מאד שדילמת מעיכת-אשכי-הילד של יו יושמה בפועל.
ואנחנו יודעים שהתובע הכללי הקודם, אלברטו 'פרדו' גונזלס, היה מסוגל לומר שהחוקה איננה מעניקה את זכות ההבאס קורפוס, משום שהיא בסך הכל אומרת שהזכות הזו לא תשלל אלא בעת פלישה או מרד. ואנחנו יודעים שממשל בוש ביצע מעקב טלפוני והאזנות סתר בלתי חוקיות בהיקף חסר תקדים עוד קודם ל-11 בספטמבר. ואנחנו יודעים שבוש הטיל, רק לפני חודש, ווטו – אחד הבודדים שלו – על חקיקה שהיתה אוסרת על הסי.איי.איי. להשתמש בעינויים.
מבחינות רבות, יו – והתורה המשפטית המופרכת שלו – היה האדריכל של ממשל בוש. אבל יהיה קל, קל מדי, להטיל בפקיד בכיר את האשמה על התפרקותה של רפובליקה ותיקה מנכסיה וערכיה בתוך פחות משמונה שנים. האשמה נעוצה בבוס של יו, לא ביו עצמו. יש לא מעט בה גם בעם האמריקני, שכשנשמע קול החצוצרות הישנות איבד את כל העשתונות, לא שאל שאלות, ולא זכר מה קרה בשתי הפעמים הקודמות שנכנס להיסטריה: מעצר האזרחים היפנים במלחמת העולם השניה, וציד המכשפות שיצא משליטה – שכן מכשפות היו גם היו, והיה צריך לצוד אותן – בזמן המלחמה הקרה.
אבל, בסופו של דבר, ייתלה האשם, בצדק מוחלט, בג'ורג' בוש. יש משהו לא בריא באיש הזה, שהיה מסוגל לחקות בלעג אשה שהוציא להורג, שהתעניין רבות בפרטי העינויים שחוקריו הפעילו, ששום דבר לא הוציא אותו משלוותו כמו האיום על משטר העינויים שלו. יש לקוות שהאיש שהשחית את הרפובליקה האמריקנית יותר מכל אדם לפניו יגלה שהחנינה שהעניק לעצמו בסוף 2006, בחוק בתי הדין הצבאיים, לא תשרוד את הנשיאות הבאה. פושע המלחמה ג'ורג' וו. בוש צריך לעמוד לדין.
אולי ג'ון יו ייצג אותו.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
ענר, כל המדדים מדרגים את רמת הדמוקרטיה בארה"ב כנמוכה יותר מרוב המדינות המערביות (אבל לא מישראל), כולל מדדים של "ימנים" (כמו האקונומיסט ובית החופש).
ארה"ב היא בין המדינות המערביות הבודדות שלא חתמה על האמנה לזכויות חברתיות, על האמנה לרבגוניות תרבותית מ-2005 של אונסק"ו (מטרת אמנה זו היא לאפשר למדינות להגן על תרבותן, אמנה זו מכירה בטבע המיוחד של יצירות תרבותיות ושירותים תרבותיים ומעודדת מדיניות של הגנה על "ביטויים תרבותיים" שנמצאים בסכנה. לפי אמנה זו תרבות היא אינה סחורה כמו כל סחורה ויש לשמר אותה. ראוי לציין שהמדינה היחידה שלא חתמה על אמנה זו, מלבד ארה"ב, היא ישראל), על האמנה לזכויות הילד מ-1989 ועל האמנה לביטול האפליה נגד נשים.
אפילו ארגון כמו הבנק העולמי שנשלט ע"י ארה"ב (היא בוחרת את ראש הבנק) מדרג את רמת הדמוקרטיה בארה"ב כנמוכה מרוב מדינות המערב.
http://www.worldbank.org/wbi/governance/pdf/GovMatters_IV_Appendices.pdf
וה-guardian מדרג את ארה"ב כמדינה המערבית שפוגעת הכי הרבה בזכויות אדם (אחרי ארה"ב ודרום קוריאה).
http://www.guardian.co.uk/rightsindex/0,,201749,00.html
התכוונתי שה-guardian מדרג את ארה"ב כמדינה המערבית שהכי פוגעת בזכויות אדם אחרי ישראל ודרום קוריאה.
אבי, אני מכיר את הנתונים והטיעונים שציינת.
הטענה שלי היא שהמחוייבות לחירות הפרט יחד עם העוצמה האמריקאית אפשרו את התפתחותן של אותן אמנות שציינת. הסיבה שארה"ב לא נמצאת בחזית המאבק לזכויות האזרח נובעת מסיבות רבות ומגוונות אך לא מהעדר מחוייבות לווקטור הכללי, נהפוך הוא.
אלמלא האג'נדה האמריקאית לא היה או"ם, לא היו מדדי חירות ודמוקרטיהומדינות אירופה לא היו מתפנות לטפח מדיניות כה ליברלית של חירות וחופש . המערב כולו הוא אזור השפעה אמריקאי בכל המובנים ולכן ההשוואה הפנימית אולי מעניינת אך אין לפרשה כלשונה.