הימין מסתבך, הרבנים קופצים על הרכבת, הרוסיות של ליברמן, וחשיפת השקר הגדול: ארבע הערות על המצב
לא לנאציזם, כן לגזענות: בשנות השמונים, בזעזוע על בחירתו של מאיר מרטין כהנא לכנסת – זכור לטוב מיכאל איתן, שמצא השוואה ביחס של אחד לאחד בין החוקים שהציע כהנא לחוקי ההגנה על הדם והכבוד הגרמני – החליטו חברי הכנסת לעשות מעשה ולהעביר חוק האוסר על הסתה לגזענות. דא עקא, שחובשי הכיפה בין חברי הכנסת הבינו את הסכנה, והתוצאה היתה חוק מדולל מאד: הוא אסר על הסתה לגזענות, אלא אם יש בכך משום השמעת הצהרה דתית. כהנא הצביע בעד החוק; כל שנאת האדם שלו היתה מבוססת על היהדות.
אירועי ה"ניאו נאציזם" בפתח תקווה עוררו את חבר הכנסת משה גפני (יהדות התורה) לברר ולגלות שבעצם, אין שום חוק האוסר על 'התאגדות נאצית'. אץ חבר הכנסת לחסום את הפרצה, והגיש הצעת חוק הולמת. בדרך, עברה הצעת החוק של גפני מוטציה קלה, וכעת היא אוסרת על כל התאגדות גזענית.
ראוי לציין שאני מתנגד להצעת החוק הזו. אני מכיר בזכות הדיבור של גזענים, וגם בזו של ניאו-נאצים ומכחישי שואה. הדרך היחידה להתמודד עם הדעות הללו הן בדיון פתוח. דיון שבו יש דברים שאסור לומר מעניק הילה של קדושה מעונה לאלו שפיותיהם נסתמו, ולעיתים הדבר מעורר אהדה אוטומטית לחריגים הנרדפים על ידי הממסד, שלא לדבר על הפוטנציאל לתפיסות קונספירציה. סתימת הפיות הזו – וזו טענה קבועה של אחד מגאוני התקשורת בישראל, איתמר בן גביר, ולדעתי יש בה ממש – גם גורמת לרדיקליזציה ופניה לאלימות מצד אלו שדבריהם מושתקים. תנו להם לדבר; האמת היא גדולה, והיא תנצח.
אלא שבדרך לקריאה השניה והשלישית קרה דבר משעשע: חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו) מתנגד לה. הוא רוצה שהיא תחזור לדבר על נאצים בלבד. הוא, כנראה, יודע בדיוק מה יקרה לצד הימני של המפה הפוליטית, אם ארגונים גזעניים יוצאו אל מחוץ לחוק.
זנבות לשועלים: אתמול כתבתי על בדיקת המעטפת שמבצעים החרד"לים בצה"ל, כששלושה חיילים פרצו במרד וסירבו לשבת באותה הכיתה עם חיילות. אחרי שהללו בדקו את חום המים, ואחרי שראש הישיבה שלהם תמך בהם, הגיע זמן הרבנים.
כשלושים רבנים – החשודים הרגילים: הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו; מי שכונה 'הרב של המחתרת', דב ליאור; אליקים לבנון, הקורא להפיכה משיחית; ושאר הזנבות המעשנים של רבני י"ש – הנפיקו פסק הלכה מוזר, בלשון המעטה. הם מצהירים במפורש שיש להם בעיה עם כך שנשים משמשות כמדריכות – אבל לא אומרים למה (האיסור ההלכתי על מנהיגות נשים). הם דורשים "שלא לכפות על שום חייל להשתתף בהדרכה המועברת על ידי חיילות וקצינות" – ומכאן עולה שקל וחומר שאסור לו לחייל לחלוק משרד עם חיילת או קצינה, שלא לדבר על כך שההנחיה הזו מעניקה לכל חייל דתי וטו על סמכותה של קצינה; ואז מגיע החלק הביזארי באמת.
"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו לפי ההלכה", כותבים השלושים. נניח עכשיו לעלגות; נשים לב לעקרון החוקי המוזר הזה. אם פעילות מפריעה לך, ומפריעה לך מאד, הרי שההלכה אוסרת עליה. אבל אם היא לא מפריעה לך ואיננה טורדת את שנתך – סע לשלום, המפתחות בפנים.
זה לא פסק הלכה. זה נסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, נסיון להתחנף לתלמידים שלהם מחד ולרצות את שלטונות הצבא מאידך. לפסק הזה יהיה תוקף רק אם הצבא יעניק לו תוקף שכזה. הצבא צריך להגיב במהירות ובחריפות על נסיונות החתירה האלה. אם יש רבני הסדר בין השלושים – אני חושב שלבנון הוא כזה – יש לפרק מיד את ישיבותיהם ולגייס בהקדם את התלמידים למסגרת רגילה. הגיע הזמן ששטרן יראה שהוא גיבור לא רק על חיילים בעלי מוגבלויות.
האיש של פוטין בכנסת: קוסובו הכריזה אתמול, בשעה טובה, על עצמאותה. ניחשתי שרוסיה, המגינה הקבועה של הברבריות הסרבית עוד מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תמהר להקים קול צווחה. צדקתי. אלא שההתנגדות לקוסובו, שבתושביה בוצע רצח עם, לא הוגבלה לרוסיה.
חבר הכנסת אביגדור "איום אסטרטגי" ליברמן (ישראל ביתנו), האיש והבת המוצלחת, כתב היום מאמר תקיף בנרג כנגד עצמאותה של קוסובו. האיש הלך עם הקו של מוסקווה עד הסוף: הוא הזכיר את כל מעשי הזוועות שבוצעו בקוסובו מאז שהפסידו הסרבים ב-1389 לטורקים. רק סוג אחד של זוועות לא הוזכר: אלו שביצעו הסרבים כנגד הקוסוברים מאז 1919, כשהחבל עבר לידיהם. הקו של מוסקווה ושל ליברמן הוא, לא במקרה, בדיוק אותו הקו של מילושביץ': הסרבים סבלו בקוסובו, הם זוכרים את הסבל עד היום, והם לא יושפלו שוב – המילים שבהן פתח מילושביץ', הקומוניסט שהפך ללאומני סלאבי וזכה לתמיכתה הנלהבת של מוסקווה, את מלחמת האזרחים היוגוסלבית. (ולא, אני לא חושב שקוסובו מאוכלסת בכבשים רגועות במיוחד; גם הקוסוברים ביצעו כמה וכמה מעשי טבח. ובכל זאת יש הבדל בין תוקף ומותקף).
כשליברמן מפסיק לדבר על האומללות הסרבית, הוא עובר לדבר על הסכנה שיש בצעד הזה כלפי ישראל; הוא מביע חשש מפרישת ערביי הגליל. על כך יש שתי תגובות. ראשית, אם ישראל תבצע רצח עם בתושבי הגליל הערבים, כפי שביצעו הסרבים בקוסוברים, כל אחד יתמוך בזכותם לפרוש מישראל.
שנית, ליברמן עצמו השעין את מערכת הבחירות האחרונה שלו על ההפרדות מהמשולש והגליל. הוא רצה לבצע חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, כדי להוציא כמה שיותר ערבים מישראל. מה קרה ששינה את עמדתו? למה ההפרדה הזו – שהוא יודע בדיוק כמוני שלא תקרה, משום שהדבר האחרון שערביי ישראל רוצים הוא להיות אזרחים פלסטינים – שקודם ייחל לה, מפחידה אותו עכשיו?
כנראה שמשום שכאשר אנחנו מגיעים לגיאו-פוליטיקה, לליברמן אין קו עצמאי, והוא רוקד על פי חלילה של מוסקווה. או זה, או שהוא שיקר כשדיבר על חילופי שטחים.
השקר הגדול נפרם: שנים אמרו לנו המתנחלים שהם לא יושבים על אדמות פלסטינים פרטיות. שנים החרים הצבא עבורם שטחים, בתואנה שמדובר ב'צורך צבאי' – הסיבה היחידה המוכרת בחוק הבינלאומי להחרמת אדמות בשטח כבוש.
ועכשיו מסתבר ששליש מההתנחלויות הגדולות יושבות כבר 30 שנה ויותר על אדמות פלסטיניות פרטיות, שהוחרמו – זמנית – בשל 'צורך צבאי'. 30 שנים שנה ויותר שיקר הצבא לבתי המשפט, ועבר על החלטת ממשלה, ועכשיו – עכשיו צפויה לו פאדיחה ניכרת בבתי המשפט.
ואולי לא. אולי מי שעצם עיניו כל השנים הללו, ולא ראה – לא ראה? לא רצה לראות! – את השקר השקוף, ימשיך לעשות זאת גם כעת, כשהשקר הוכח שחור על גבי לבן. בתי המשפט הכשירו את הכיבוש במשך עשורים; רק שוטה יצפה מהם לסעד עכשיו. יותר מדי שופטים, יותר מדי פסקי דין, יוצגו כטפשים, או גרוע מכך – כמשתפי פעולה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
אתה מתכוון "אירועי ה“ניאו נאציזם“ ב"פתח תקווה"".
אגב, גם אני מתנגד לחוק בכל מתכונת, גם אם הוא היה אוסר רק התאגדות 'ניאו-נאצית'. הבעיה היא שכל הרצון הזה הוא רק כדי לחוקק חוקים.
ארטאס למרגלות אפרתה.
http://www.tv.social.org.il/medini/yosi-ertas-19-5-07.htm
תודה ל"אזרח" מתגובה 2 על הסרטון. סרטון כזה מזכיר לי שוב מדוע אני סמולן מניאק. איזו איוולת! איזו רישעות!
באשר לקוסובו, ובלי קשר לליברמן המאוס ולפוטין המאוס לא פחות, אכן נעשה פה עוול קשה מאד לסרביה. העולם המערבי והתקשורת (מוביל אצלנו בעניין זה "הארץ") נוהגים חד-צדדיות מדהימה.
נניח בצד נימוקים של קשר היסטורי וכו'.
כאשר פורקה יוגוסלביה, ביקשו המיעוטים הסרביים ברפובליקות העצמאיות שקמו להקים מדינות נפרדות או להתאחד עם סרביה. במקרה של קרואטיה זה נגמר בטיהור אתני כמעט מוחלט, במקרה של בוסניה זה נגמר בטיהור אתני הדדי, ובכפייתה של מדינה פדרטיבית על הסרבים שאינם מעוניינים בה. מדוע זכויותיהם נופלות מאלה של האלבנים בקוסובו? מדוע הריבונות של סרביה נופלת מזו של בוסניה או קרואטיה? מה ההצדקה לכך שלעם האלבני יהיו 2.5 מדינות (אלבניה, קוסובו, וחצי מקדוניה) סרביה לא היתה פדרציה, ולמחוזות אוטונומיים אין זכות מוקנית לפרוש ממדינותיהם חד-צדדית.
ואם נניח שעקרון ההגדרה העצמית דוחה את עקרון הריבונות – הנחה מסוכנת ביותר – איך זה מתיישב עם התביעה של הקוסוברים לכל שטח המחוז, כולל החלק הסמוך לסרביה שבו שארית הפליטה הסרבית מהווה רוב?
איזו הצדקה יש לדו-פרצופיות הזו? לא אתפלא אם חלק מהעניין הוא השנאה התהומית שעמים אירופיים מסוימים רוחשים לסרבים. כאשר מטוסים גרמנים החריבו את בלגרד ב-99 זו היתה הפעם השלישית במאה אחת. בכל אופן, ההנחה שרק פוטין פועל מאינטרסים ומדינות המערב פועלות ממניע הומניטרי טהור מופרכת.
אשר ל"מי עשה מה למי". נניח את ההיסטוריה הרחוקה (התיאור של "סרבים רשעים" מופרך, בכל אופן. אוכל להרחיב אם אתבקש) ונתרכז בארועים שהובילו ישירות לפיצול.
האלבנים, לצד מאבק לא-אלים וראוי להערכה שהוביל רוגובה, ניהלו מלחמת טרור וגרילה אכזרית מאז שנות התשעים, עם הארסנל המוכר של טבח, אונס, גירוש, חטיפות והצתה. חלק מהזמן שלט ה-KLA בפועל ברבע ויותר משטח המחוז. ב-1999, תחת האיום של מתקפת נאט"ו, גירשו הסרבים את רוב האלבנים וזרעו הרס נרחב באזורי הליבה של המורדים. אחרי שלושה חודשים (שבהם הפציצו הצדיקים מנאט"ו יעדים אזרחיים מובהקים – תחנות כוח, בתי זיקוק, גשרים, ריכוזי אוכלוסייה – וגם בטעות שיירת פליטים מזדמנת) חזרו האלבנים, והחלו בטיהור שיטתי של החבל מן המיעוט הסרבי וממיעוטים אחרים. חלק נכבד עזב את החבל ועוד חלק גדול נאלץ לעקור בתוך קוסובו לתוך מובלעות, שבהן כוח האו"ם מגן עליהם חלקית מפרעות. עקורים שביקשו לשוב לבתיהם אולצו לוותר על הרעיון.
למי שהתגובה היתה קצרה מדי עבורו:
http://hrw.org/english/docs/2007/12/10/serbia17520.htm
"ראשית, אם ישראל תבצע רצח עם בתושבי הגליל הערבים, כפי שביצעו הסרבים בקוסוברים"
האם יש ראייה לכך, שסרביה ביצעה "רצח עם" בקוסוברים? כמה נהרגו באותו רצח עם? איך יצא שבסוף אותו רצח עם, שיעור האלבנים בחבל דווקא עלה בצורה משמעותית?
האו"ם למשל חולק על טענת רצח העם. אפילו ה-BBC המאד אנטי-סרבי נאלץ להודות בכך באי-רצון:
http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/1530781.stm
במהלך הסכסוך האלבנים עשו שימוש יעיל ביותר בתעמולה. חלק ניכר מהארועים שדיווחו עליהם אמינים כמו סיפור הטבח בג'נין (שגם היום נחשב לעובדה מוגמרת בעיני לא מעטים) ובאחרים נופחות המספרים בסדרי גודל.
פשעי מלחמה היו, בהחלט, משני הצדדים.
אגב, גם הטענה הנחרצת שהסרבים הם התוקפן ראויה לבחינה מחודשת. הרי הקוסובארים פתחו במרד.
דרך אגב שטרן פורש:
http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/art_minuim/08/03/0701.htm