הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר
בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.
השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.
א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).
אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”
וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”
תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.
יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.
עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.
לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.
בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות