את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל
ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”
לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.
אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.
אבל זה לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות הגיעה לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.
נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. זה, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.
יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי זה נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.
ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז הזה הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך הזה.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות