מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית
יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )זה שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור חי על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.
לא מסובך לדמיין מה היה קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” כי זה העז לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ה-20 (הראשון היה של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.
אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.
הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.
הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”
עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, זה לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.
אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.
מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.
אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, זה שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא כינה המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.
המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.
וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.
הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.
מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.
הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות