התגובות של ממשלת נתניהו על ההתקוממות באל קודס מעידה על שקר “העיר המאוחדת” ועל שקר האזרחות הישראלית
לא כל כך מסובך, כשאתה בירושלים, לדעת מי גר במקום מסוים: אם אין מדרכות, סימן שבמקום לא גרים יהודים. כן, 50 שנים כמעט לאחר שהוכרז על “איחוד ירושלים” (ובפועל, על סיפוח שטחים שמעולם לא היו חלק מירושלים) בבירתנו הנצחית לא מסוגלים עדיין לבנות אפילו מדרכות למי שאינם יהודים.
ירושלים שוב בוערת. למעשה, היא לא הפסיקה לבעור מאז רצח מוחמד אבו ח’דיר, לפני יותר משנה. מהומות ואלימות מתרחשות שם כמעט על בסיס יומי. ההחלטה של ממשלתנו האמיצה להכריז על התאחדויות מוסלמיות להגנה על מתחם אל אקצה כעל התאחדויות בלתי מותרות הוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה, אבל זו לא באמת הפסיקה לרחוש.
ראש ממשלתנו הנחוש הפסיק בימים האחרונים לדבר על הסכנה האיראנית והתחיל לדבר על “טרור האבנים.” הוא דורש כעת החמרת צעדים. הממשלה שלו העבירה לפני מספר חודשים תיקון לחוק שמאפשר הטלת מאסר של 20 שנים על מיידי אבנים, אבל היא היתה מעדיפה שנשכח את זה. עכשיו מדבר האידיוט שמשמש כשר המשטרה על עונשי מינימום, כלומר על שלילת שיקול הדעת משופטים. ראש הממשלה כבר תובע שימוש בצלפים במזרח ירושלים, כמו שצה”ל עושה בגדה. המשטרה כבר מזמן פועלת במזרח ירושלים כאילו היתה בגדה, משתמשת בענישה קולקטיבית וסוגרת שכונות שלמות אחרי “טרור עממי.”
בקצרה, מבחינת ממשלת הימין היהודי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית. ראש הממשלה מתוסכל מכך שהמשטרה לא יכולה לפעול שם כמו הצבא. המשטרה פועלת כלפי אנשים שרשמית הם תושבי – לא אזרחי – ישראל כאילו היו תושבים בגדה.
שזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהם. הנסיונות הישראלים לפצל בין הגדה המערבית ובין מזרח ירושלים מתפרקים לנגד עינינו. ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית איננו דורש מהיועץ המשפטי שלו שיאשר לו להשתמש בצלפים כנגד אזרחים. שר המשטרה של מדינה דמוקרטית לא מאיים על שופטים שלא יפסקו עונשי מינימום. שניהם מנסים לרבע את המעגל: איך להחיל את הדיקטטורה הצבאית שפועלת בשטחים הכבושים על שטח שרשמית סופח לישראל. וכמו תמיד, כששלטון העליונות היהודית חש עצמו מאוים, הפיקציה של האזרחות הישראלית היא הדבר הראשון שעף מהחלון. אם אתה לא יהודי, אתה תחיה תחת דיקטטורה צבאית, מגובה בצלפים ובשופטים מאולפים, בין אם אתה חי באל קודס (”מזרח ירושלים”), בגדה המערבית, בישוב בדואי לא מוכר ובכל מקום – “נשנה את המדיניות גם בנגב ובגליל,” הצהיר היום (ד’) נתניהו, כשהוא מתייחס גם לשינויי הוראות פתיחה באש.
הפלסטינים שחיים בנגב ובגליל, כידוע, הם אזרחים ישראלים. ראש הממשלה – זה לפני כמה חודשים הזהיר שהם נוהרים לקלפיות – הכריז עליהם היום כעל מטרות. הוא לא היה מעז לדבר כך על יהודים. שר שהיה מעז לומר שיש לירות ביהודים שמשליכים אבנים ביום הכיפורים היה עף כמו טיל מהממשלה. כלפי פלסטינים, אפשר. כשנתניהו “מכריז מלחמה על מיידי האבנים”, כפי שאמר היום, וכולל בתוכם גם את תושבי הנגב והגליל, הוא מכריז מלחמה על האוכלוסיה הלא-יהודית, מבלי להתייחס לשאלה האם המטרות שלו מחזיקות בתעודת זהות כחולה או לא. כי לרוב היהודים, אחרי הכל, זה לא משנה. אם כבר, מחזיקי התעודה הכחולה, כמו יהודים מתבוללים בעיני האנטישמים, הם הסכנה הגדולה יותר: קשה יותר לזהות אותם מיידית כאויבים. יש להם הגנות חוקיות מציקות. הם חושבים שהממשלה צריכה לדבר איתם שלא באמצעות צלפים.
מותר לנחש שגל ההצהרות של נתניהו מיועד להפעיל את שיטת “תראו, ציפור” המפורסמת: אל תסתכלו על הכשלון המהדהד שלי בקונגרס, אל תסתכלו על העובדה שבשבוע הבא אפגש עם פוטין בלי שום יכולת לחץ עליו, אל תסתכלו על הקריסה האיטית של השקט המקודש, אל תסתכלו על העובדה שלא הצלחתי להעביר את מתווה הגז ובו זמנית אני מלקק את פנכתם של הברונים השודדים – אל תסתכלו על כל זה, אלא על הרטוריקה שלי על שינוי הוראות פתיחה באש, צלפים, קופים מאולפים בגלימות.
ויש רק בעיה מרכזית אחת: שהרטוריקה של נתניהו הורגת. כדי לשרוד בתפקידו, הוא חייב לשפוך דמים. רק כך, כשתגיע שפיכות הדמים הנגדית ותסמא אותנו מזעם, רק כשלא נוכל לראות מה הוא עושה לנו כי הדם מציף את המוח, רק כך הוא יוכל לשרוד. כשיגיע גל הדמים, זכרו מי הביא אותו, זכרו מי מוטט את התפיסה האזרחית כדי לעודד תפיסה שבטית – וזכרו עוד: זה לא הבאג, זה הפיצ’ר.
כי זה, אחרי הכל, הוא כל מה שיש לימין היהודי להציע. זה הטוב שבכל העולמות שהם מסוגלים אליו: מלחמת-נצח אתנית-דתית. הימין היהודי משלב אותנו במרחב.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות