מעולם לא היתה לי סימפטיה לאהוד אולמרט. אני חושב שהתחלתי לתעב את האיש אחרי אירוע זניח יחסית בראשות שנות התשעים. אולמרט היה אז שר הבריאות. הוא הגיע בשעת לילה לבית חולים כלשהו, והשומר סירב לפתוח לו את השער כי הוא לא הכיר אותו. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהזדהות, אולמרט השתולל: איך יתכן שיש עובד בית חולים שלא מכיר את זיו פניו. אחר כך באו ההרשעות בפרשת החשבוניות, שנהפכה אחר כך בזיכוי משונה במיוחד, וההתנהלות שלו כראש עיריית ירושלים, במיוחד בפרשת מנהרת הכותל. עוד פוליטיקאי ימני לא חשוב, אמרתי, והוא חדל מלעניין אותי.
אתמול, להפתעה כמעט כללית, הורשע אולמרט בקבלת שוחד. השופט קבע שאולמרט לא היסס לשקר. זה הגיע אחרי הפארסה שבה קבע בית משפט אחר שאולמרט קיבל מעטפות מלאות כסף, מעטפות שתוכנן לא נרשם, אבל אי אפשר להוכיח שמדובר בשוחד. הזיכוי הזה נמצא עכשיו בערעור, אבל לשופטים תמיד היתה חולשה לאולמרט.
שימו לב למה שעשיתי כאן: השתמשתי בנראטיב של חלק מרכזי בעיתונות הממוסדת. דיברתי על הזיכוי של אולמרט, והשמטתי את העובדה שאותו הרכב שופטים גם הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים. אם גם אתם הופתעתם לרגע להזכר בעובדה הזו, אמרתם לעצמכם “וואלה, נכון, שכחתי את זה,” סימן שגם אתם צורכים עיתונות ממוסדת.
על השחיתות של אולמרט ועל האופרה דה לה שמאטע בינו ובין שולה זקן כבר נכתבו די גליונות כדי לעטוף בהם ימים מלאים דגים. שימו לב לטון המתלהב שמלווה את הדיווחים האלה. הם מנסים לשוות למריבה בין גנבים ונוכלים אופי של טרגדיה שייקספירית; סימה קדמון כתבה כך ממש במוסף שבת האחרון של “ידיעות” – למעשה, היא כתבה ששייקספיר היה מתקשה לתאר את הטרגדיה הזו. שייקספיר וטרגדיות כבר שימשו את אולמרט: חבר טוב שלו, יאיר לפיד, כבר ביצע מעשים מגונים ב”יוליוס קיסר” כדי לבכות את מות התמוז מהולילנד.
ואנשים כמו קדמון הם בדיוק הסיבה שההרשעה של אולמרט התקבלה בהפתעה גדולה כל כך. אחרי הכל, הדיבורים בשנה האחרונה היו על כך שהמשפט נכשל, שהוא אסון מבחינת הפרקליטות, שאולמרט הולך הביתה זכאי וברגע שרק יתגבר על המכשול המעיק בדמות הערעור על הזיכוי במשפט ראשונטורס-טלנסקי, הוא יחזור להנהיג את ישראל. בחודש האחרון הנראטיב השתנה משהו: אמרו לנו ששולה זקן יכולה, היא ולא אף אחד אחר, להביא להרשעתו של אולמרט, אבל, אמרו בבטחון ניכר, הפרקליטות לא תחתום איתה על עסקת טיעון.
בסוף, כידוע, נחתמה עסקה בין הפרקליטות לזקן, וזו כבר הניבה חקירה חדשה נגד אולמרט, בחשד סביר לגמרי לשיבוש הליכים. אבל השופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי שום קשר לעסקת הטיעון הזו, אותה רמז בבוטות שהוא מתכוון לדחות. כלומר, הנראטיב שמכר לנו חלק ניכר מהתקשורת – סימה קדמון היא החוטאת העיקרית, אבל גם נחום ברנע תרם בהיסוס, וגם בן כספית היה בסביבה, ויוסי ורטר לא טמן ידו בצלחת – קרס בקול רעש גדול.
וזו לא הפעם הראשונה. אותה הקליקה, פחות או יותר, כלומר עיקר הפרשנים הפוליטיים בישראל, אמרה לנו בבטחון גמור שחיים “הלשון” רמון יזוכה מהאישום כלפיו במעשים מגונים. הוא הורשע, והקליקה היתה מ ז ו ע ז ע ת. אחר כך חלקים ממנה נרתמו למסע הרהביליטציה של רמון, כפי שמותר לנחש שחלקים ממנה יירתמו בקרוב לשכנוע הציבור שאולמרט ינצח בערעור – זה אולמרט, יהיה ערעור – על ההרשעה בפרשת הולילנד.
אם רוצים להבין מה קרה פה, צריך להסתכל על הכותרת המדהימה שנתן אמש ורטר לטקסט שלו בנושא: “ראש ממשלה טוב שהשחיתות הפילה.” אתם מבינים? היה ראש ממשלה, אפילו די טוב, ולרוע מזלו, הוא פגע בדרך באותה חלאה, שחיתות, וזו הפילה אותו. כאילו אולמרט ושחיתות לא היו מילים נרדפות כבר עשרים שנה. כאילו לא נקשרו בשמו פרשיות על גבי פרשיות. כאילו לא היתה ההרשעה ההיא בשנות התשעים. כן, היה זיכוי בסוף. אבל היתה גם הרשעה. והזיכוי, כאמור, היה תמוה. אולמרט חתם על חשבוניות מזויפות, אבל השופטים הגיעו למסקנה שלא היה לו את היסוד הנפשי לביצוע העבירה. ספק אם התירוץ הזה היה עובד לפקיד עיריה; לאולמרט הוא עבד. ורטר, וקליקת הפרשנים הפוליטיים, מעדיפים לשכוח.
רק שהם לא רק שוכחים, הם גם משכיחים. וההתייצבות האוטומטית שלהם לצד אולמרט ורמון היא לא רק הטעיה של הקוראים שלהם: היא גם התערבות בוטה בהליך המשפטי. עקרון הסוביודיצה מת בישראל, וספק אם בעידן הרשת ניתן – או רצוי – להחיות אותו. אבל כששורה של פרשנים פוליטיים בכירים כותבים, שוב ושוב, שאין ראיות, הם שולחים מסר די ברור לשופטים. ושופטים קוראים עיתונים.
זה רק צד אחד של הבעיה. איך, צריך לתהות, קרה ששורה של פרשנים פוליטיים שוגים כך פעם אחר פעם? איך הם הצליחו להניח שרמון יזוכה, איך הם הצליחו להתעלם מההרשעה של אולמרט בהפרת אמונים ומרמה, איך הם הצליחו לשכנע את עצמם שהוא על סף זיכוי בפרשת הולילנד? כאן שוב עוזר לנו ורטר. הוא הרי חושב שאולמרט היה “ראש ממשלה טוב.”
אהוד אולמרט הוציא את ישראל לשתי מלחמות, האחת בלבנון והשניה בעזה, שהיו אסון. מלחמת לבנון השניה היתה במידה ניכרת תבוסה צבאית; צה”ל לא הצליח לחזור על ההישג של מלחמת לבנון הראשונה ולשתק את ירי הרקטות תוך מספר ימים. אולמרט אחראי למותם של 33 חיילים ששלח למתקפה המטומטמת האחרונה ההיא, כשכבר הוחלט על הפסקת אש. עופרת יצוקה חיסלה חלקים ניכרים מהלגיטימיות של פעולות צבאיות של ישראל, יחד עם מאות אזרחים חפים מפשע. בסוף מלחמת לבנון השניה, הפופולריות של אולמרט היתה בשפל, והוא מעולם לא חזר להיות מנהיג לגיטימי. כמה שבועות אחרי המלחמה, בסקר שנערך בצפון, הפופולריות של אולמרט היתה בתחום טעות הדגימה (2%), ונסראללה, עם 4%, היה פופולרי ממנו. עדי אלקין טבעה אז הביטוי “לולמרט”, שהבהיר את הלעג וחוסר האמון שגררה כל הצהרה של אולמרט אז.
יש בערך 15 אנשים בישראל שחושבים שאולמרט יכול לשוב ולהנהיג את ישראל: אולמרט עצמו, משפחתו הקרובה, וכתבים פוליטיים. למה? כי הם במהותם אנשי קדימה. הם עייפו מהוויכוחים בין שמאל לימין. הם עייפו מהדיבורים הבלתי פוסקים על כיבוש ופלסטינים. יש להם רק אידיאולוגיה אחת: לא בנימין נתניהו. ואולמרט נראה כמי שיכול להשיג את זה. אחרי הכל, כשאולמרט נבחר לראשות הממשלה, בנימין נתניהו ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים.
ואין ספק שנתניהו הוא איום על מדינת ישראל החופשית. עוד יותר מכך, הוא איום על העיתונות החופשית במדינת ישראל. בימים אלה אנחנו מתבשרים שאלא אם הרגולטור יעשה משהו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון תקנה לנתניהו עוד שני עיתונים: “מקור ראשון” ו”מעריב.” זה איום ישיר על היכולת של עיתונים חופשיים, ועל כן של העיתונאים שלהם, להתקיים.
אבל מכאן לא נובע שהם צריכים למכור את המחויבות שלהם לאמירת אמת – ולהצהרה על עקרונותיהם. אלא שזה בדיוק האפקט שהשיג אולמרט. הוא גייס את הכתבים המדיניים, רובם ככולם, אליו, ובדרך השחית גם אותם. אמנון אברמוביץ’ טבע בשעתו את הביטוי “איתרוג” כלפי שרון: כביכול צריכה העיתונות “לשמור על שרון כמו על אתרוג” עד ביצוע ההתנתקות. זה עקרון פסול, וחלק ניכר מהעיתונאים נחרד ממנו והתנער ממנו. אבל תקופת האיתרוג של שרון נמשכה כשנה וחצי; של אולמרט נמשכת כבר כמעט שמונה שנים.
אולמרט התיש את הציבור הישראלי ואת מערכת המשפט הישראלית. יש סיכוי סביר שלשם שינוי, הוא אשכרה יבוא על עונשו. בדרך, הוא שחק גם את אמינותו של דור שלם של כתבים פוליטיים. יום אחד, אולי, הם ימצאו עוז בנפשם לתת דין וחשבון.
כמו במקרה של אולמרט, לא הייתי מהמר על זה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות