החברים של ג'ורג'

תמרון אלקיביאדס

הבדיחה המכהנת כשר האוצר, יאיר לפיד, ניסה בסוף השבוע להסיח את דעת הקהל מהכשלון המהדהד שלו בתחום הכלכלה. בין שאר הכשלונות בתחום, לפיד העביר תקנה לאחרונה שמעלה באופן חד את המיסוי על אלכוהול זול, ומורידה באופן חד לא פחות את המס על אלכוהול יקר, שנצרך על ידי העשירים. הביקורת הזועמת על המהלך הפחידה את לפיד – אולי הוא קרא את מה שהיה לאישתון לכתוב בנושא; לא מומלץ לנשים בהריון ולבעלי קיבה רגישה – שכנראה, כרגיל, לא הבין על מה הוא חותם. על כן הוא הורה לבכירי משרדו לבחון את האפשרות לסגת מהגזירה הזו – מבלי להבין שבכך הוא מסתבך עם ה-OECD, שהציב לישראל כדרישת סף לכניסתה לארגון את שינוי מדיניות המיסוי של האלכוהול, שפוגעת במדינות החברות בארגון. מה לעשות: היכולת לקשקש על ריקי כהן או על אשר וחיים לא אומרת שאתה כשיר לאיזשהו תפקיד חוץ מפובליציסט, ודאי לא לתפקיד מסובך כמו זה של שר האוצר. בשלב זה, אין מנוס מלהקדיש לשר האוצר את "מקהלת העבדים העברים."

אבל נעבור להסחת הדעת. בצ'אט שארגן בעמוד הפייסבוק שלו – כמו המודל שלו, בנימין נתניהו, לפיד מתחמק בעקביות ממסיבות עיתונאים, שם יכולים אנשים שמבינים עניין לשאול אותו שאלות קשות – הודיע לפיד שהוא מתכוון…. אה, סליחה, אפילו לא את זה. הוא אמר ש"אני חושב שצריך תחבורה ציבורית בשבת. אני אמרתי את זה בקמפיין שלי ואני אומר את זה שוב ושוב – לא באזורים דתיים אלא בשכונות וערים חילוניות, מפני שזה לא עניין של דת ומדינה אלא עניין סוציאלי פשוט." לפיד מיהר להודיע שזה לא יקרה בקרוב, כמובן: הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

כמה הערות. אני לא יודע מה הן "שכונות וערים חילוניות." אולי לפיד רוצה למפות את הישובים העירוניים ומקום שבו יש יותר מ-51% חילונים, יזכה לתחבורה ציבורית בשבת. שכונות שבהן איתרע מזלם של התושבים ויש בהן רק 49% של חילונים, האוכלוסיה הזו תצטרך להמשיך לסבול. ככה זה. אפשר לראות איך מהלך כזה, אם אכן יתבצע – הטייסת של חזירי הוד מלכותה כבר נערכת למופע חגיגי – יוביל לנדידה של אוכלוסיה חילונית לאזורים "חילוניים", ויוביל לחלוקה מחדש של הארץ, כמו גם לקריסה כלכלית של חלק ניכר ממנה. טוב, זה מצריך חשיבה של שני צעדים קדימה, מה שמוגזם לצפות משר האוצר.

לא ברור באיזה יקום מקביל חי לפיד, אם הוא חושב שזה לא "עניין של דת ומדינה אלא עניין סוציאלי פשוט." דווקא מבחינה סוציאלית, המצב שבו נהגי התחבורה הציבורית יצטרכו לפעול בכל ימי השבוע הוא מורכב מאד, בלשון המעטה. יהיה צורך לעשות שינוי ניכר בכל מבנה ימי המנוחה בישראל – למשל, לקבוע שכל עובד יעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אבל הוא לא יהיה כבול לימי מנוחה של שישי ושבת, אלא יוכל לקבוע אותם כרצונו, כאשר על עבודה בסוף השבוע המסורתי הוא אמור לקבל שכר גבוה משמעותית. זה אומר שחוק שעות עבודה ומנוחה, כלי מרכזי בכפיית הדת על יהודים בישראל, עף מהחלון. וזה לא יקרה ולא יכול לקרות, כפי שאסביר מיד.

פוליטיקאית שעתידה מאחוריה, ציפי לבני, השמיעה גם היא השבוע קולות דומים. מי שמכרה את הציבור שלה אחרי שהבטיחה שלא תשב בממשלתו של נתניהו רק כדי להיות הראשונה שקפצה אליה אחרי הבחירות, בתואנה של קידום השלום – לא ברור אם לבני, שמכירה היטב את נתנהיו והגדירה אותו בעבר כסרבן שלום, מרמה כאן יותר את עצמה או את ציבור בוחריה – יודעת שהיא תישאר הערת שוליים לא מחמיאה בעמוד זניח של ההיסטוריה הישראלית, והיא רוצה להגיע איכשהו, כמו שאול מופז, אל הקדנציה הבאה. כדי לעשות את זה, היא צריכה את המחנה הליברלי. אז היא הבטיחה לו להעביר ברית זוגיות שתכלול גם זוגות גאים.

גם לפיד וגם לבני מוליכים שולל את מי שמאזין להם, והם אמורים לדעת את זה. ההסכם הקואליציוני שהם חתומים עליו העניק לאח בנט זכות וטו על כל שינוי בנושאי דת ומדינה. סעיף 37 שלו אומר בפשטות ש"שינויי חקיקה בנושאי דת יהיו בהסכמת כל מרכיבי הקואליציה." ואם מישהו חושב שבנט יסכים להסדרת מעמדם הזוגי של גאים, או לוויתור על הדרישה הדתית המרכזית שהפרהסיה הציבורית בשבת תנטה לכיוון הדתי ולא לכיוון החילוני – דרישה של מפלגות דתיות מאז הקמת המדינה – הוא כנראה מעשן משהו טוב במיוחד. יתר על כן, גם בעולם המופלא שבו בנט היה עשוי להתגמש בשני הנושאים האלה, כבר ראינו שלא הוא שולט במפלגה שלו, אלא רבני יש"ע.

על יאיר לפיד אפשר להאמין שהוא לא הבין על מה הוא חתם, כשחתם על ההסכם הקואליציוני: הוא מטומטם ועצל מספיק. על לבני, שהיא בכל זאת עורכת דין בהשכלתה ורקחה דילים מול אריאל שרון במשך שנים ארוכות, קשה הרבה יותר. חשוב גם לזכור שההסכם הקואליציוני הסופי הוא לא ההסכם שעליו חתמה לבני; נתניהו אילץ אותה לחתום על ההסכם החדש. צריך לזכור עוד שהרעיון של ברית הזוגיות שמקדמת לבני כבר הופל ב-2010, אז על ידי "ישראל ביתנו," ושאין סיבות טובות לחשוב שההומופוביה הפראית של רוסיה הפוטיניסטית לא מחלחלת לסניף הישראלי שלה.

בקיצור, כל זמן שממשלת נתניהו-בנט עומדת, אין שום אפשרות לשינוי חוקי במצב הדתי בישראל. כשפוליטיקאי אומר את ההיפך, הוא משקר לציבור, כנראה מתוך כוונה לבצע את תמרון אלקיביאדס. הלז היה פוליטיקאי אתונאי דוחה במיוחד וכריזמטי במיוחד שבין השאר ניסה לנהל מערכת יחסים עם סוקרטס, ללא הצלחה; הקשר בין הבוגד אלקיביאדס ובין סוקרטס שיחק כנראה תפקיד במשפטו של האחרון. מספרים עליו שיום אחד, הוא קצץ את זנבו של כלבו הנאה, והעיר כולה התרעמה על מעשה האכזריות הזה. כשבאו ידידיו של אלקיביאדס לשאול וואט דה פאק, הוא צחק ואמר שהוא מעדיף שידברו על זנב הכלב ולא על התרגילים האמיתיים שלו.

כשלפיד ולבני מנפנפים לכם ברפורמה בתחום האישי או הדתי, ואחר כך יקוננו על כך שהיא הוכשלה, הם משתמשים בתמרון אלקיביאדס: הם רוצים שתסתכלו על מה שהוא לא חשוב, משום שמלכתחילה השניים כבלו את עצמם בהסכם שאומר שאין לו סיכוי, כדי שלא תסתכלו על המהלכים החשובים באמת שלהם.

כלומר, של לפיד. ללבני לא נשארו מהלכים חשובים באמת. לפיד עדיין מסוגל לזמבר אתכם עד העצם. זכרו את זה בפעם הבאה שהוא יחזור לרטוריקה החילונית שלו: היא חלולה בהכרח. והוא זה שהפך אותה לכזו.

ועוד דבר אחד: המדינה הודיעה מוקדם יותר השבוע למתכנני הישובים הבדואים שהיא זוממת – היא מתכוונת להשתלט על נתחים ניכרים מאדמות הבדואים – שאם הם יפיצו את התכנונים, הוא יועמדו לדין בחשד לעבירה על בטחון המדינה. אם למישהו היה ספק איך רואה מדינת כל יהודיה את האוכלוסיה הלא יהודית שלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לוחם האמיתיות של נג"ו מוניטור

לפני מספר שנים טבע הקומיקאי סטיבן קולבר את המונח Truthiness (אמיתיות) לשינוי המציאות כדי שתתאים לתפיסת המציאות של המשנה, בדרך כלל באמצעות עריכה של ויקיפדיה. במאי האחרון, חשפו בוויקיפדיה האנגלית את זהותו של אחד העוסקים הגדולים בתחום, ולמרבה הפאדיחה הוא מועסק על ידי ארגון NGO Monitor, ההוא שעסוק במעקב נמרץ אחרי ארגוני זכויות אדם.

קבלו את העורך הפעיל מאד Soosim. בדיקה מעלה ששמו האמיתי של סוסים, כפי שכתב אותו הוא עצמו ב-2008 ואחר כך לא השתמש בו שוב, הוא ארני דריימן (Arnie Draiman). מי שיחפש את השם הזה, ימצא שהוא מופיע כאיש התקשורת המקוונת של נגו"מ.

זה בפני עצמו לא היה צריך להטריד יותר מדי, אלמלא טיב המאמרים שאותם אהב דריימן לערוך. הוא ערך את הערכים האנגליים של בצלם, ארגון שנגו"מ תוקף בעקביות; של הקרן החדשה לישראל (התרומה שלו לערך הזה היתה השניה בגודלה); של Human Rights Watch; של האגודה לזכויות האזרח בישראל; של עורך הדין מיכאל ספרד (גילוי נאות: אני עובד מולו והוא מכר וידיד); של עמותת "עיר עמים"; ושל עמותת "יש דין" (עוד גילוי נאות: אני מספק לה שירותי כתיבה כפרילאנסר.) בחלק ניכר מהערכים האלה (למשל, בערך של "יש דין"), מטרות קבועות של המעסיק שלו, שתל דריימן את עמדת הארגון שלו, הכל בחשאי ומבלי לדווח על ניגוד האינטרסים שלו.

אבל זה לא נגמר שם. דריימן ערך גם את הערכים של נגו"מ ושל המנהל של הארגון, ג'ראלד סטיינברג. למעשה, הוא היה הכותב העיקרי שלהם. בין השאר, הוא ערך את הערך על המימון של נגו"מ, נושא שנגו"מ מאד רגיש אליו (הם תמיד טובים בדרישה שאחרים יחשפו את מקורות המימון שלהם.) עם חשיפתו של דריימן, שלוותה בהשעייתו הקבועה מעריכה בוויקיפדיה לאחר שהסתבר שהוא גם השתמש בחשבון עריכה נוסף, החליטו העורכים להגדיר את הערך ככזה שהנייטרליות שלו שנויה במחלוקת וככזה שנכתב בעיקרו על ידי מקורב. בשלב מסוים, מבדר לציין, טען דריימן ש"לא נראה לי הוגן לומר שנגו"מ עוסק בטרור מקוון." טרור אולי לא, אבל חבלה?

אז מה היו העריכות שביצע דריימן? על מה הוציאה נגו"מ כסף כדי לעוות את האמת? לפעמים על שטויות, כמו הנסיון חסר התוחלת של דריימן להסיר את המילה "כבושה" מהערך על אוניברסיטת אריאל. יכול להיות שהוא פשוט חשב שהוא בוויקיפדיה העברית. במקרים אחרים, הוא ניסה לקדם את התעמולה של נגו"מ וסטיינברג, כביכול ארגוני זכויות אדם לא גינו את ההתקפות של חמאס על דרום הארץ. העובדות לא הפריעו לו. טוב, הוא עובד בארגון שהמטרה שלו היא לעוות אותן.

כשדריימן נתפס כשהוא עורך את הערך של גולדסטון, הוא עונה ש"אני מנסה להיות זהיר מאד ואשמור על הערך נקי… כל דבר שנוי במחלוקת יעלה כמובן לדיון מראש." כמובן. הוא ניהל מלחמת עריכה, לא בהכרח מוצלחת, על הערך של הקרן החדשה לישראל. הוא ערך את הערך של המלחין היווני מיקיס תיאודורקיס, שהואשם באנטישמיות, והכניס בפיו את המילים שהוא עצמו, כלומר תיאודורקיס, אנטישמי. עורך תיקן אותו שעד כמה שידוע, תיאודורקיס מעולם לא אמר זאת. דריימן מיהר להודות על התיקון של ה"טעות" שלו.

בשטיק אחר, ניסה דריימן להסיר את דבריו של אחד ממארגני המשט השני מהערך, כשהוא טוען שהם לא מבוססים. עורך אחר מביא מקור מהימן, ומזהיר אותו שאם הוא ימשיך להתעסק עם הערך, הוא יואשם בוונדליזם. בתרגיל מטומטם אחר, הוא מתעקש להוסיף את העובדה שמשרדי בצלם נמצאים במערב ירושלים – המילה "ירושלים" לא מספיקה לו – משום ש"זה חשוב שארגונים שעובדים למען תושבי מזרח ירושלים עדיין מחזיקים משרדים במערב ירושלים."

לפעמים, דריימן עובר ישירות לחבלה. הוא מנסה להסיר בפעולה מהירה את הערך על אמנים נגד האפרטהייד, ונכשל. בערך על תנועת ה-BDS, הוא מתעקש לדחוף הערה משונה על כך שכל מיני מפורסתמים בדרג ג' ביקרו בבסיס חיל האוויר כחלק ממשלחת ידוענים ב-2012. כשהוא נשאל איך לעזאזל זה קשור לערך, הוא עונה ש"כל אלה הם ידוענים שלא החרימו את ישראל, הם הראו שהם יכולים לבוא, בניגוד לאלו שמוזכרים במקומות אחרים שהראו שהם לא באו." דריימן מסיר את ההתייחסות לישראל אלדד (שייב), ממנהיגי הלח"י, כטרוריסט, כמו גם את המעורבות שלו ברצח ברנדוט, בטענה קלושה שההתייחסות בטקסטים איננה לשייב. הוא משקר, והוא ממש גרוע בזה.

אחד הוויכוחים שלו הוא כזה שמי שלא גר בישראל יתקשה מאד להבין אותו: יש מוזיקאי בשם דיוויד דריימן. לדריימן שלנו היה חשוב מאד להדגיש שדתו של דריימן המוזיקאי היא יהדות. זה העלה עליו את חמתו של אחד העורכים האחרים, שציין שבמאמר שאליו מפנה דריימון העורך, דריימן המוזיקאי אומר במפורש שהוא איננו דתי. דריימון עונה בזעף שהמוזיקאי הגדיר את עצמו כיהודי ושזה לא משנה מבחינת זהותך היהודית אם אתה אדוק בדתך או לא. הוא קובע שהקטגוריה של "הדת היהודית" חלה על כל היהודים, לא רק אלה הדתיים – בניגוד, הוא מודה, לכללים של ויקיפדיה. אחרים אומרים לו שאם הוא רוצה שמישהו יתויג כיהודי, הוא צריך להיות יהודי בדתו, לא יהודי במוצאו. דריימן מתעקש להמשיך ולנהל את המלחמה המטומטמת הזו.

אז מה יש לנו פה? סלפן מקצועי, שכותב תחת שם בדוי עבור ארגון שלקרוא לו "שנוי במחלוקת" תהיה הנחה גדולה מאד, שמנסה להטות את העובדות – לרוב באופן מגוחך, כמעט תמיד באופן מגושם ובוטה – כך שיתאימו לאידיאולוגיה של הארגון שמשלם לו. אותו ארגון שהמנדט שלו הוא ליילל על כך שארגונים אחרים לא מציגים את האמת כפי שהוא מתעקש שהיא.

אז אם המציאות לא מתיישרת כפי שהיא צריכה להתיישר, אם יש לה – חזרנו לקולבר – הטיה ליברלית ידועה, מה שנשאר הוא לשפץ אותה. בכחש, בחוסר יושר, בנוכלות. Hasbara: מסתבר שזה סם מסוכן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סוחרי הפחד

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל זה לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל הזה עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. זה נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול הזה סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה בחר יאיר לפיד באלי ישי?

(או: איך בגד יאיר לפיד בבוחריו. שוב.)

יאיר לפיד ידוע בכך שהוא, בלשון המעטה, לא האוהד הגדול ביותר של החרדים. למעשה, הוא כל כך ידוע בכך ששנאת החרדים היא לא רק מרכיב מרכזי במשיכה האלקטורלית שלו, היא גם השכפ"צ שלו: כשהוא היה צריך לפני כחודש ומשהו לענות על שאלות בכנסת על התכנית הכלכלית שלו, שתפגע קשות במעמד הביניים, הוא העדיף להתגולל על חברי הכנסת החרדים. בזה הוא היה די טוב: כולם אוהבים לרדת על החרדים ובחסות ההתקפה עליהם אף אחד לא זכר שהדיון היה על הגזירות הכלכליות של לפיד. בשבוע שעבר, הוא התחמק מההצבעה בכנסת על העלאת המע"מ, כשהוא מקפיד למשוך את משבר הדמה סביב ה"שוויון בנטל" עד יום ההצבעה עצמו, כדי לארגן לעצמו אש חיפוי תקשורתית.

השבוע הצביעה הכנסת על מועמדיה לוועדה למינוי דיינים. זו ועדה שתפקידה, ובכן, לבחור את הדיינים בבתי הדין הרבניים. באופן מפתיע, לאיש האופוזיציה בוועדה נבחר אלי ישי, אחד מגדולי הגזענים שכיהנו אי פעם בממשלת ישראל. זאת למרות שלאופוזיציה היתה מועמדת מצוינת בדמות מרב מיכאלי.

אני לא חשוד כאוהד של הרבנות, בלשון המעטה, ואין ספק שמדובר באחד המוסדות המסואבים והשנואים בצדק בישראל. עם זאת, ההתעלמות ממנו מצד חילונים היא משונה. מדובר, כפי שהודיע השבוע ראש האחים היהודים נפתלי בנט, במוסד שאמור לשמש כרב של החילונים. כן, הפתרון האידיאלי הוא להפריד דת ומדינה, לבטל את הרבנות ולשלוח את הרבנים אל חסדיו של השוק החופשי, אבל עד שזה יקרה – ובינינו, זה לא יקרה מחר, וגם לא מחרתיים – יש לכל חילוני עניין מובהק מאד שנציגיו ישבו בוועדה למינוי דיינים. למה? כי גם אם אתם לא מתחתנים ברבנות – ועל כך יש לברך – הרי שאם אתם נאלצים להתגרש, אין לכם מנוס מפניה לרבנות. ושם אורבות לכם מפלצות של ממש. מועמדת פמיניסטית במובהק בוועדה למינוי דיינים היתה אחת הבשורות הטובות ביותר שהכנסת הנוכחית יכלה לתת לנו.

אבל זה לא קרה. המועמד שנבחר, כאמור, היה אלי ישי. איך זה קרה? על כך יש מספר דיווחים. האתר החרדי "בחדרי חרדים" דיווח שלפיד הורה לאנשי סיעתו לתמוך בהצבעה החשאית באלי ישי. דיווח דומה הגיע מאלדד יניב, שמסר שחברת הכנסת עליזה לביא העלתה לדיון בישיבת הסיעה בנושא הצעה שהסיעה תתמוך במיכאלי – הצעה שלפיד התייצב מולה, על פי הדיווח הזה, בכל כובד משקלו והתעקש על תמיכה בישי. הדיווח הזה נתמך גם על ידי מספר מקורות המקורבים לסיעת "יש עתיד" בכנסת, וזו גם טענתה של מיכאלי עצמה.

העמדה הרשמית של "יש עתיד," עם זאת – כפי שאפשר לראות כאן – היא שהסיעה ניצלה את חופש ההצבעה בנושא, ואיש איש הצביע על פי מצפונו. מקור אחר ב"יש עתיד" אמר לי שאכן, הסיעה קיבלה חופש הצבעה, ושבעוד שלביא הצביעה עבור מיכאלי, לפיד עצמו הצביע בעד אלי ישי. כפי שמראה הקישור בתחילת הפסקה, דובריו של לפיד מסרבים להכחיש זאת. הם חוזרים שוב ושוב על האמירה שהיה חופש הצבעה, ו"כל עוד לא היתה משמעת קואליציונית, כל אחד יכול היה לבחור על פי השקפת עולמו."

זה נכון פורמלית, כמובן. אבל יש להניח שאם לפיד היה תומך במיכאלי, הוא היה ממהר להודיע על כך. העובדה שהוא לא מוכן לומר זאת אומרת כל מה שצריך לומר. לפיד, וחלקים ניכרים מסיעתו, בחרו לוועדה למינוי דיינים את אחד החרדים הריאקציונריים ביותר ששירתו אי פעם בכנסת. חשוב לציין שיש להניח שגם חלק מחברי מפלגת העבודה הצביעו עבור ישי: המקור שלי אמר שהסיעה ערכה דיל עם ש"ס, במסגרתו הם הצביעו עבור ישי בוועדה למינוי דיינים וש"ס הצביעה עבור בוז'י הרצוג בוועדה למינוי שופטים. אבל אי אפשר לומר שסדר היום של מפלגת העבודה בכל מה שקשור לחרדים דומה באיזושהו אופן לסדר היום שלפיד מקפיד לדבר עליו.

לפיד, בקצרה, מכר את הבוחרים שלו לאלי ישי. אם את אשה חילונית, ואת צריכה להגיע לבית הדין הרבני מסיבה כלשהי, לפיד דאג לכך שלא יהיה שום סיכוי שיהיה שם דיין סימפטי עבורך. הוא עשה את זה בדעה צלולה. במקרה הטוב ביותר, הוא העניק חופש הצבעה והצביע בעצמו עבור ישי; במקרה הגרוע יותר, הוא הטיל משמעת סיעתית למען ישי. כמה נוח שההצבעה הזו היתה חשאית, כך שהציבור לא יכול היה לדעת איך הצביע לפיד.

למה נקט לפיד בצעד שמזיק כל כך לציבור שלו? כנראה משום שהוא רוצה שאף אחד לא ירכב לו על הטיקט האנטי-חרדי. אם מיכאלי היתה נבחרת, סביר להניח שהיינו רואים קרבות של ממש סביב מינוי דיינים, כשהיא שולפת התבטאות אנטי-אנושית ואנטי-נשית של המועמדים זו אחר זו. זה אומר שלפיד צריך היה לחלוק את הנושא העיקרי שלו עם אדם אחר – ואדם רהוט, אינטליגנטי ויעיל הרבה יותר. כזה שהיה מביא קבלות. כזה שהיה הופך סדרי עולם, לא משאיר את המצב כפי שהוא ועושה הרבה רוח, כפי שעשה לפיד בנושא הגיוס.

רק זה היה חסר ללפיד לקראת הבחירות הבאות: לא רק שהוא היה מגיע אליהן כשוחט הגדול של מעמד הביניים, אלא שהיתה מתייצבת מולו מועמדת מוצלחת הרבה יותר בהגנה על זכויות החילונים. מה היה לו להציע לבוחריו?

אז הוא סיכל את המועמדות שלה. והעדיף במקומה את אלי ישי. מזמן לא נרשם כאן מהלך ציני כל כך, מצד מי שמתברר במהירות כמאחז העיניים הגדול של הפוליטיקה הישראלית. ולפיד הולך ללמוד את מה שלמדו מאחזי עיניים לפניו: שאפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן, אבל לא על כל האנשים כל הזמן. מספר האנשים שעדיין מוכן להגן על לפיד מצטמק והולך, כשמצביעיו מתחילים להבין שהם נפלו, שוב, למלכודת הישנה של מפלגת מרכז.

זה בסדר. בבחירות הבאות תהיה אחרת, עם משיח-פח משלה. אולי רמטכ"ל בדימוס. הם יוכלו לאכזב את עצמם שוב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מעבר להרי החושך

בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים "הטרנספר הקטן." אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא "אדמות ציבור" (השם המקובל הוא "אדמות מדינה", שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר "ארץ ישראל", בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה "שם." אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב"כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב"כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב"כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה"ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל "כתבים לענייני התיישבות"), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.

ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג'ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש"ממשלה" אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

(יוסי גורביץ)

אם לא תשלמו עבור הטנק הזה, נהרוג את הכלב

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)