בטורו האחרון, כותב בן כספית – הארי שביט של "מעריב", שמחזיק לא רק בתפקיד פרשן מדיני בכיר של העיתון הגווע, אלא גם כפרשן בכמה תכניות טלוויזיה – כך, מפי "מתנגדים לתקיפה": "אסד נלחם על חייו. הוא עם הגב לקיר, גמור לגמרי. התלקחות כזו בין ישראל לאיראן תספק לו עילה לקפוץ על המציאה ולשגר לישראל את מיטב טיליו, קונבנציונליים או כימיים, במטרה לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם הסורי, או מה שנשאר ממנו, מול האויב הציוני. זו הרי נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי." ההדגשה שלי.
וואלה? האם זו "נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי"? האם כספית מסוגל להביא ולו מקרה אחד שבו הנוסחה הזו אכן פעלה? הבה נבדוק את העובדות. המקרה היחיד של שליט ערבי שירה טילים לעבר ישראל כשלא היה במלחמה פעילה נגדה הוא זה של סדאם חוסיין ב-1991. המטרה שלו היתה לפורר את הקואליציה של בוש, שכללה גם שורה של מדינות ערביות. ראה זה פלא: לא רק שהקואליציה לא התמוטטה, אלא שעם סיום המלחמה, פרץ בעיראק מרד אדיר שכמעט והפיל את חוסיין. וואלה. מסתבר שגם כשמפעילים את ה"נוסחה", היא לא עובדת. בטח לא "תמיד עובדת."
עוד דוגמאות. ב-2003, פלשה ארה"ב לעיראק וחיסלה את שלטון סדאם חוסיין. למרות פאניקה של כוחותינו המזוינים, שהורו לכל האזרחים להסתובב צמוד עם ערכות מגן, ולמרות שהאלוף עמוס גלעד הבטיח לנו שהעולם יעמוד המום כשיסתבר איזה נשק יש לסדאם חוסיין, הוא לא ירה רקטות לפה כדי "לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם העיראקי". אולי משום שידע שאין בכך שום טעם: שום מכה שינחית על ישראל לא היתה מפסיקה את מסע המלחמה של בוש ג'וניור.
ב-2009, עמד משטר האייטולות באיראן בפני התקוממות עממית רחבה, הרחבה ביותר מאז 1979. למרות זאת, הם לא ירו לפה שום דבר כדי "לאחד סביבם במהלך נואש של הרגע האחרון את העם האיראני." משונים, האייטולות האלה. אולי זה בגלל שהם פרסים, ולא ערבים.
בסוף 2010, התחילו מהומות כבדות בטוניסיה, שתוך חודשיים הפילו את משטרו של בן עלי. למרות זאת, בן עלי לא ניסה לתקוף את ישראל, אלא סתם נס על נפשו. עם קריסת משטר בן עלי, החל משטר מובארק להתנודד. ואף על פי כן, למרות שבמשך שנים עודד המשטר את האופוזיציה שלו להוציא קיטור על ידי תקיפת ישראל, ולמרות שאחד המושלים שלו האשים את המוסד בשליחת כריש (!) לחופי סיני רק חודשיים קודם לכן, משטר מובארק הגווע לא ניסה לתקוף את ישראל. האם הוא היה טמבל שפספס הזדמנות?
כמה חודשים לאחר מכן, החלה ההתקוממות בלוב. משטר קדאפי, שרשם פטנט על מדינה משוגעת הרבה לפני ישראל, נמנע בכל זאת מלצאת להתקפה כלשהי על ישראל – הוא אפילו לא פוצץ איזו שגרירות. אין ספק שהשגיאה האסטרטגית הזו היא זו שהביאה למותו הנקלה.
משטר אסד עצמו מתמודד כבר שנה וחצי עם התקוממות עממית, בהצלחה חלקית מאד. ההגיון היה אומר שאסד היה מפעיל את טקטיקת ה"תראו, ציפור" של כספית דווקא בשלבים המוקדמים של ההתקוממות, כשמספרם של המורדים עדיין היה מועט ולפני שמעשי הזוועה שלו קוממו עליו עוד מבני עמו. באופן תמוה, הוא לא עשה זאת. יצוין שגם אביו, דיקטטור אכזרי לא פחות (איך שגלגל מתהפך; לפני שנה וחצי נחשב האב לאכזר מבין השניים) נמנע גם הוא מלתקוף את ישראל בעת המשבר הגדול של משטרו, ההתקוממות בחמה בפברואר 1982.
כלומר, כשבודקים את העובדות, מסתבר שלדוקטרינת כספית אין בעצם רגליים: ה"נוסחה" שלו נוסתה רק פעם אחת, בעיקר לצרכי חוץ, והיא לא עבדה אז. מסתבר ש"הרחוב הערבי" הרבה פחות מטומטם והרבה פחות פתי ממה שאחד מבכירי הפרשנים של ישראל מפנטז. אז מאיפה הבטחון של כספית ש"זו הרי נוסחה שעובדת תמיד בעולם הערבי"? מותר לשער שזו פרוייקציה: כספית כל כך התרגל לחשוב, כמו חלק ניכר מהישראלים, שלערבים אין מהות עצמאית, אלא הם אך ורק כלי מלא שנאת ישראל – אם תרצו, זו הגרסה הפסוודו-אינטלקטואלית ל"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" של היג"עים – שמובן מאליו שאם רק יציעו להם לתקוף את ישראל, הם ישמטו מיד את כל טענותיהם, שהרי אין להם באמת כאלו: רק שנאתם לישראל היא אמיתית. ואם זה מה שהפרשן הנכבד חושב, הרי ממילא אין צורך לגבות את הטענה בהוכחות. למה לקלקל תיאוריה יפה כל כך במידע אמפירי?
כספית, כמובן, רחוק מלהיות הפרשן הישראלי היחיד שמבחינתו כל מדינות ערב הן בבחינת מפה ריקה שעליה כתוב "כאן יש מפלצות." ארי שביט כתב בשעתו קינה על כך ש"כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותומניים יעצבו את המזרח התיכון" וימוטטו את "מערך הבלימה הסוני" נגד איראן. אם יש כוחות ניאו-נאצריסטים בסביבה, הם עוד לא הראו את עצמם, ו"ניאו-עותומניים" זה פשוט כינוי גנאי לטורקיה. "מערך הבלימה הסוני" הוא עוד פיקציה שמוכרת מערכת הבטחון שלנו, שחושבת שהעולם הערבי מתנגד לאיראן וחושש ממנה. זה לא המצב.
מושכל ראשון, בנסיון להבין את העולם שאנחנו חיים בו, הוא להוציא את הראש מבית השחי ולהבין שהעולם לא חג סביבנו. לעולם הערבי-מוסלמי יש היסטוריה משלו ובעיות (איומות) משלו, וישראל רחוקה מלככב במחשבתם של יושביו. כפי שהעידו השנתיים האחרונות, הערבים רחוקים מלהיות טיפשים או בובות על חוט, שעצם תקיפתה של ישראל תגרום להם להתייצב סביב המשטרים שלהם.
עכשיו, אם ישראל היתה התוקפנית, אז המצב היה כנראה אחר מאד: כל עם יסתופף סביב מנהיגיו, שנואים ככל שיהיו, אם הוא ימצא את עצמו מותקף על ידי עם אחר. הרפובליקה האיסלמית של איראן היתה במשבר בשנת 1979: קצינים בכירים בחיל האוויר קשרו נגד חומייני, הצבא היה על סף מרד – ואז הגיעה ההתקפה של סדאם חוסיין. מיד, מתנגדי המשטר מיהרו לתמוך בו, הקצינים הכלואים שוחררו מהכלא והפכו לגיבורים לאומיים כשתקפו מהאוויר את עיראק. כדאי שהלקח הזה יעמוד בפני המנהיגים הישראלים לפני שיצאו למלחמת שולל חדשה מול איראן.
ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע היום שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, על בסיס השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל. זה נחמד. האם יש פלסטיני שיתמוך בהשארת אריאל, האצבע התקועה בעינה של פלסטין, בידי ישראל? ספק אם יש כזה. טוב לדעת שהעמדה של לפיד בנושא המו"מ עם הפלסטינים מופרכת כמו שאר עמדותיו.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שבה יש פרשנים בכירים הראויים יותר לשמם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות