כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)