החברים של ג'ורג'

מגל וריקלין סוטים, לא שוטים

לשני דוברים בולטים של המחנה הציוני-דתי חשוב לאשש את הלגיטימיות של אלימות מינית

שמעון “אם ברק יפנה ישובים – הוא יירצח” ריקלין וינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל, שני דוברים בולטים של התנועה הציונית הדתית, הפגינו את הבעייתיות של המגזר בכל מה שקשור לנושא ההסכמה בקיום יחסי מין.

המקרה של מגל פשוט יותר. מאז שנחשפה פרשת הכדורגלנים, מגל טוען שוב ושוב שקיום יחסי מין עם קטינות הוא סביר ונורמטיבי. הוא הגיע לשיא השבוע, כשאמר בשידור ש”לאורך ההיסטוריה נערות התחתנו בגיל 12.”

כמובן, הטיעון “לאורך ההיסטוריה…” מעיד על בורות הדובר. אי אפשר לדבר על “לאורך ההיסטוריה” באופן כולל. ההיסטוריה של צרפת איננה ההיסטוריה של אוסטרליה. יתר על כן, הטענה ש”לאורך ההיסטוריה” נערות התחתנו בגיל 12 היא בורות כל כך עמוקה, שצריך לתהות האם מגל משקר לעצמו או משקר לציבור. כמובן, לאורך ההיסטוריה שלו מגל (”קודם יהודי, אחרי כך ישראלי, אחר כך עיתונאי”) לא בחל בקידום שקרים.

יתר על כן, מגל – שהתכוון להגן על הכדורגלנים החשודים – העלה את עצמו על מוקש. ילדה איננה יכולה לתת הסכמה מודעת ליחסי מין בגיל 12, כי היא לא בשלה לתת את ההסכמה הזו. יחסי מין ללא הסכמה הם, ובכן, אונס. אם נסדר מחדש את המשפט של מגל, ונאמר ש”לאורך ההיסטוריה נערות נאנסו, לעתים קרובות בהסכמה ורצון של משפחותיהן, בסביבות גיל 12”, המשפט יהיה מדויק הרבה יותר. אבל, כמובן, לא מה שמגל התכוון אליו.

השאלה מדוע מגל מרותק כל כך ממיניות של קטינות – הוא נתפס לפני כמה שנים כשהוא מצלם נערות בתל אביב ומתלונן על הבגדים החשופים, לטעמו, שלהן – היתה צריכה להשאר בינו ובין המטפל שלו, אלמלא התעקש להעלות אותה שוב ושוב בפומבי. בחודש האחרון הוא הגן בעקשנות כה עזה על זכותם של כדורגלנים לשכב עם קטינות, שהקורא הסביר יתהה מדוע הנושא כל כך חשוב לו.

האם מגל מנסה להגן על הפנטזיה שפעם, גם הוא יוכל לקיים יחסי מין עם בת 15 בלי להסתבך בשאלות של הסכמה ומבלי לעמוד על כך לדין? האם הוא חושש שהממזרים משנים עכשיו את הכללים? אחרי הכל, הנטיה שלו לכפות את עצמו על אחרות כבר סיבכה אותו בעבר עם המשטרה. המשטרה סגרה את התיק – באחד המקרים ב”חוסר עניין לציבור”, כלומר שאין הצדקה ציבורית להוצאות והבלגאן של משפט – אבל מגל נמנע מלרוץ שוב לכנסת. אחרי הכל, אחרי ששורה של נשים העידו שהוא נגע בהן בניגוד לרצונן, אפילו הבית היהודי לא יהיה מוכן לגעת בו במקל, ולו מהחשש שיש עוד נפגעות שטרם העידו.

לצידו של מגל בהגנה על הכדורגלנים ניצב גם שמעון ריקלין. השבוע הוא כתב ש”לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן. אבל טרנסג’נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה.” ריקלין העלה את סכום ההימור כשראיין שלשום (ג’) את החשוד הסדרתי בקידום טרור יהודי, בנצי גופשטיין, והתריס ש” אני רואה מה קורה בשמאל ואומר לעצמי, 'אסור לראיין את בנצי גופשטיין?' הם רוקדים סביב ילד בן תשע ששינה את מינו, חבורת הפדופילים הסוטים המטורפת הזאת, ולי אסור לדבר עם יהודי כמו בנצי גופשטיין? זה לא נורמלי.”

עכשיו, אף אחד לא צריך להיות מופתע כשריקלין מארח את גופשטיין. אחרי הכל, ריקלין התחיל את הקריירה שלו בקריאה לרצוח את ראש הממשלה אהוד ברק אם זה יפנה התנחלויות. ריקלין מאד רוצה שנשכח את זה, אבל מה לעשות: עד כמה שהדבר נדיר בציבור הישראלי, לחלק מאיתנו יש עדיין זכרון מתפקד. אז מי שקרא לרצח ראש ממשלה חיבק – מילולית, מילולית! הסוטים האלה מזועזעים יותר מאהבה הומוסקסואלית מאשר מאלימות – את השחוד בתמיכה בטרור היהודי המוכר ביותר בארץ. אין מה לראות פה.

אבל לדברים עצמם צריך להתייחס, כי לרוע המזל הם מייצגים זרם שמרני חזק. נעשה את זה בנקודות.

* לנערות בנות 15 מותר לקיים יחסי מין עם כדורגלנים מבוגרים. לא חכם במיוחד, אבל מותר.

* לכדורגלנים מבוגרים אסור לקיים יחסי מין עם קטינות בנות 15.

* טרנסג’נדרים קיימים. הם היו קיימים משחר ההיסטוריה. תמיד היו בני אדם שחשו שהם כלואים בגוף הלא נכון. אם לריקלין יש בעיה בנושא, הוא מוזמן לפנות לאומן שעשהם ולומר ‘כמה מכוער כלי זה שעשית.’

* היחיד שייחס מיניות – לא מגדר, אלא מיניות – לילדה בת תשע הוא ריקלין. אם יש לו טענות על פדופיליות, שיפנה אותן לעצמו ולא יקרין אותן על ציבור אחר.

קו ההסכמה – הקו שאומר שאנשים יקיימו יחסי מין כאשר הם רוצים בכך, מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ; ושכפיה אסורה – הוא קו שהציבור הדתי-לאומי מתקשה בו. אחרי הכל, אחרי ששמעתי את הדברים של מגל על ילדות בנות 12 ויחסי מין, חששתי שעוד שניה הוא יזכיר לנו שעל פי התלמוד, אפשר לקיים יחסי מין עם ילדות בנות שלוש שנים ויום. כל זמן, כמובן, שיש הסכמה.

של אביהן. לא שלהן-עצמן. מה חשבתם לעצמכם?

הוויכוח על קו ההסכמה, העובדה שהנושא לא מובן מאליו, צריכה להזכיר לנו עד כמה התפיסה שנשים הן בנות אדם לכל דבר ועניין חדשה בהיסטוריה – ועד כמה היא עומדת בניגוד ליהדות האורתודוקסית, הזרם היהודי השלט בישראל. עצם המילה “נקבה” אומרת לנו מה חשבו יוצרי השפה העברית על נשים. כותבי התלמוד פסלו נשים לעדות ולרוב הצורות של החזקת רכוש. דעתן, כידוע, קלה – ועל כן אין צורך לשאול אותן האם הן רוצות לקיים יחסי מין. לכל היותר צריך לשאול את הגבר שאחראי עליהן. בטקס הקידושין, נזכיר, הגבר קונה את האשה מאביה (או מהגבר האחר שאחראי עליה). אחת הדרכים לקניית אישה היא קיום יחסי מין (ביאה). הסכמה? באותה מידה אפשר לבקש הסכמה מהכבשה שאתה קונה.

(וכן, לגמרי לא במקרה קניית כבשים מופיעה באותו פרק במשנה שבו מתואר כיצד קונים אשה. ככה עבד המוח של כותבי התלמוד.)

וכן, הסכמה היא גם ההנחה שאדם מכיר את עצמו, שהוא מכיר את גופו, ושאם הוא מחליט שעליו לשנות את מינו – זה עניינו, ורק עניינו. המגלים והריקלינים מתבקשים לתחוב את לשונותיהם וזרגיהם חזרה למקומם.

כל הנושא היה חשוב פחות, וכאוב פחות, אלמלא שיעור ההתאבדות החריג מאד בקרב טרנסג’נדרים. כשסוטים כמו מגל וריקלין פוערים את לועם, הם מגבירים את הסכנה להתנכלות לטרנסג’נדרים ובהתאם את הסכנה שהם ישלחו יד בנפשם. בכל פעם שהם תומכים בכדורגלנים שבחרו לנצל קטינות, הם מגבירים את הסיכוי שעוד גבר-גבר יעשה את זה. ריקלין ומגל אולי סוטים, אבל לא שוטים: הם יודעים בדיוק שזה מה שהם עושים. זה סדר העולם שהם רוצים שישאר. וזה העולם שאנחנו צריכים להפוך.

ואת המלאכה מתחילים בכך שאת ריקלין ומגל, והציבור הגדול התומך בהם בשתיקה, מוציאים אל מחוץ למחנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גאולה מקודשת נדל”ן

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

DNdyLz_W0AAnCnD

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התפייטות על מות ילדים

הבעיה במיתוס מצדה מסגירה את הבעיה העיקרית בתפיסה של הימין היהודי: הסירוב להכיר בעקרון ההסכמה

יש ברנש בשם שמעון ריקלין. עבדכם הנאמן זכר אותו בתור פנאט פסיכי למדי מהתקופה שאחרי ההתנתקות, כזה אפילו במועצת יש”ע צחקו עליו, אבל מסתבר שבעשור האחרון הוא הפך את עצמו לכוכב תקשורת ימני. בדרך, הוא עשה את הפוילעשטיקים הרגילים עם קרקע ציבורית, בנה בית על קרקע פלסטינית פרטית ובלי לעדכן אף אחד, קידם את חוק ההסדרה. בקיצור, המודל הימני הרגיל של יושרה, ואני אפילו לא מדבר על הראיון המביך עם שרה נתניהו.

היום תקף ריקלין את השמאל, כמו בכל רבע שעה, והפעם היה לו משהו חושפני יחסית לומר: “במשך השנים מיתוס מצדה נדחה לצד בידי השמאל. טראמפ בביקורו בארץ שוקל להחיות את המיתוס הזה ולנאום שם. תגובת הפרשנים: תהליך השלום יחודש. בדיחה.”

טוב, נו. מותר לריקלין להתבשם מהמשיח החדש שלו, ומותר לו גם להאמין שלטראמפ יש מושג ירוק מהו מיתוס מצדה וזה לא הגיע אליו דרך יהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. אולי צריך להסביר מה הבעיה עם מיתוס מצדה ואיך הוא מדגים את הבעיה של הימין היהודי.

העובדות: שלוש שנים אחרי חיסול המרד הגדול, בשנת 73, הטילו הרומאים מצור על המצודה האחרונה שנותרה, מצדה. במקום היו ערימה של קנאים פסיכים מהמקובל, בהנהגת אלעזר בן יאיר. היסטוריונים יתארו לימים את המצור הארוך והמייגע על החור הלא סביר הזה כהוכחה לעקשנותה של רומא בדיכוי מרידות. לאחר מצור ארוך, הובקעה החומה; מנהיג המתבצרים נשא נאום נלהב שבו קרא לתומכיו להעדיף מוות על שעבוד; וכל הנוכחים שלחו יד בנפשם, פרט לשתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו בבור מים.

שימו לב לפרט האחרון. הוא קריטי.

יש כמה בעיות ביחס למיתוס הזה. נתחיל מההיסטוריות, כי הן קלות יותר. לכל האירוע יש בדיוק היסטוריון אחד: יוספוס פלביוס, מפקד יהודי שנכנע והסגיר את עצמו לרומאים והפך למשרת נרצע שלהם. יש לציין שיוספוס יוצא ממצב דומה – שבו, כמפקד, הוא נדרש להתאבד עם פקודיו ביודפת הכבושה – בצורה לגמרי לא ברורה. הוא העד היחיד ממה שהלך שם, והתיאור שלו אמין בערך כמו נתניהו ביום רע. כך שצריך להתייחס בזהירות לתיאור שלו של מצדה.

הבעיות הן:

א. פלביוס מדבר על כ-1,000 מתאבדים. במקום מצאו שרידים של כ-30 גופות. לא ברור מה קרה לכל השאר. ניפוח מספרים הוא אפשרי, ואלף הוא בכל מקרה מספר טיפולוגי.

ב. תיאור הקרב אצל יוספוס לא תואם את הממצאים הארכיאולוגיים, ומכל מה שאנחנו יודעים הוא כנראה לא היה שם אלא נשען על עדים, ולא עדים מהימנים כל כך.

ג. הנאום הנרגש של בן יאיר הוא ככל הנראה פברוק מוחלט, שמתבסס על המסורת של ההיסטוריונים אז לכתוב לא את מה שנאמר (השגת המידע המדויק היתה מסובכת למדי), אלא את מה שצריך היה להיאמר.

ד. כאמור, אין שום אזכור אחר בן התקופה לאירוע הזה. והמרד הגדול דווקא הוזכר לא מעט. בעולם העתיק היו מספר מקרים של התאבדות המונית שדווחו, לעתים בהערצה, כך שהשתיקה הזו משונה. הדבר הקרוב ביותר לסיפור מצדה שאפשר למצוא – מעין הד שלו – מופיע במסכת גיטין, בתיאור של “ד’ מאות ילדים וילדות שנשבו [במהלך המרד הגדול – יצ”ג] לקלון”, כלומר לעבדות מינית (ובמילים ברורות יותר, לאונס פדופילי), שמטביעים את עצמם בים. הבעיה היא שהסיפור הזה נטול כל ביסוס. באותם עמודים מסופר על כך שבביתר היו “400 בתי כנסיות, ובכל אחד מהם 400 מלמדי תינוקות, וכל אחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן”, ו”לכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.” יש להניח שהוצאה להורג של 64,000,000 ילדים היתה מושכת איזושהי תשומת לב, והחזרה של המספר 400 כאן ובסיפור “הילדים שנשבו לקלון” מערערת את שניהם.

ה. מנגד, התיאור מושך הלב של יוספוס של השעות האחרונות של המורדים – הוא די מתעב אותם באופן כללי, ומכל מה שאנחנו יודעים, בצדק – ושל הגבורה שלהם, במסמך שאמור להיות תעמולה קיסרית רשמית ובלי ספק עבר סוג של צנזורה, חותר תחת המסר של יוספוס עצמו, ועל כן יתכן שהוא מתעד משהו שקרה. לא כמו שתואר, לא באותם מספרים, אבל משהו שקרה. הרי אם הסיפור הזה לא היה ולא נברא, ספק אם הוא היה עובר את העורך הקיסרי. יוספוס פלביוס היה עבדו המשוחרר של אספסיינוס; החירות שלו היתה מוגבלת.

נניח, לצורך הדיון, שמשהו מעין זה אכן קרה. על כל פנים, למיתוס – להבדיל מהאירועים שהוא מתיימר לתאר – יש קיום משלו. כותבי התלמוד, משת”פים של הרומאים בעל כורחם, העלימו את הסיפור לגמרי ויהודים לא הכירו אותו באלף הראשון לספירה. יוספוס, שכתב יוונית, שרד בעיקר דרך הכנסיה. גרסה של הספר, ספר יוסיפון, התחילה להסתובב באשכנז בסוף האלף הראשון. התקופה קריטית: מאה שנים אחר כך, ירצחו יהודי הריין את ילדיהם ויתאבדו במהלך מסע הצלב הראשון (פרעות תתנ”ו). לאחר ויכוח, כנראה לא פשוט – פאקינג רצח ילדים – החליטו רבני אשכנז שהרוצחים הללו היו “מקדשי השם.” קידוש השם הפך למושג נפוץ באשכנז – וכשהציונים הגיעו לפלסטינה וחיפשו מיתוס גבורה מכונן, הם מצאו את סיפור מצדה. הוא הזכיר את המיתוסים מהבית, אלא שהחלק של רצח הילדים וכל האמונה הדתית של בן יאיר היו בעייתיים, אז הם הושמטו מהסיפור המקובל. כלומר, סיפור שהועלם על ידי הרבנים מחשש לקנאות שהוא יעודד, הועלה מן האוב על ידי הציונים בדיוק כדי שיעודד קנאות. הרוצחים שביצעו מעשי טבח בעין גדי הפכו לגיבורים לאומיים בשל האופן שבו מתו.

יש המון בעיות עם הקבלה של מיתוס מצדה. השמאל, בשנות השבעים והשמונים, טען כנגדו שהוא מעודד אתוס של מוות על פני אתוס של קיום, וזה בלי ספק נכון. אבל יש נקודה אחת שלא הודגשה: שתי הנשים וחמש הילדים שיצאו משם.

כשבוצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, לא רק הגברים הלוחמים מתו: הם הרגו קודם כל את נשיהם ואת ילדיהם. הנימוק של בן יאיר – כמו בסיפור 400 הילדים התלמודי – היה המנעות משביה לקלון. אפילו אם נניח שהנשים בחרו במוות מרצונן, בהנחה שהיה להן רצון חופשי, לילדים ודאי לא היה רצון כזה. והם היו כשליש מהקורבנות.

רצח ילדים על ידי הוריהם, ודאי כשהוא תוצאה של מה שנראה כהיסטריה קולקטיבית, הוא משהו שנהוג למחוק מהזכרון. איך זה נראה? יש לנו תיאורים מרצח הילדים בתתנ”ו: “והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת [כאן מתארת הכרוניקה כיצד מקריבה האם את שתי אחיותיו של אהרן, בילא ומדרונא]… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא.” שימו לב לתיאור החוזר ונשנה של הרצח כקורבן: שאם לא כן, אם היה הפשע הנתעב המוכר ביותר לאדם מתואר כפשוטו, לא היה הלב עומד בכך. “מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע”, שר רבי קלונימוס.

האם שמעון ריקלין תומך ברצח ילדים לצרכי כבוד לאומי? האם היה מוכן לזבוח את ילדיו לשם כך? במחשבה שניה, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה התשובה. אבל זו הנקודה: מאחורי המיתוס של ה”התאבדות” במצדה עומדת מציאות של רצח ילדים וכנראה נשים. האם ריקלין לא יודע את זה? אולי זה לא חשוב. כי, בסופו של דבר, הבעיה של הימין היהודי היא עם עצם הרעיון של הסכמה. ריקלין הגן על החבר המטריד מינית שלו, ינון מגל, כי מה חשובה ההסכמה של הנשים. הוא מגן על הכיבוש של פלסטינים, כי מה חשובה הסכמת הנשלטים. והוא רוצה את מיתוס מצדה, כי מה זה חשוב איך נראו הרגעים המזוויעים האחרונים של כ-300 ילדים כשאביהם קם עליהם לשוחטם. הסכמה? רצון? קבלה? זה לחלשים. ריקלין רוצה שהגבר היהודי יחליט, והאשה והילד הם הרי רכושו של הבעל.

המיתוס של מצדה חזר לחיינו כשהיה צורך במיתוס גבורה לאומי, רצוי צבאי. ב-60 השנים האחרונות יש נסיגה שקטה ממנו. רצח הילדים שהוא מסווה כהתאבדות הוא סיבה מספקת לדחיקתו אל הנשיה שממנה הועלה. מי שרוצה להחזיר אותו לחיינו, מוטב שינמק את דבריו היטב.

(יוסי גורביץ)