החברים של ג'ורג'

פה זה לא אמריקה

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום הזה הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לא לפחד כלל

השנה היהודית האחרונה היתה שנת ההפחדה, שנת נתניהו. המחאה החברתית לא הצליחה להתרומם, ושורה של גזירות עומדות לנחות עלינו מיד אחרי החגים – חלקן כבר הכו בנו, כמו עליית המע"מ. אירונית, דווקא התקוממות פלסטינית הצליחה להוריד את המע"מ אצלם, כמו גם את מחירי הדלק. המחירים הללו תלויים במידה רבה בישראל, בשל הסכמי פאריס (סיכום נאה של הנושא אפשר למצוא כאן), ועדיין הפלסטינים הצליחו לכופף את הממשלה שלהם ולהוריד אותם. למרבה הצער, לא נראה שאי פעם תהיה התקוממות דומה בישראל: שלטון הפחד, שאומר שתמיד יש סכנה חיצונית גדולה יותר מכל זוועה שהממשלה שלך עושה לך, עדיין מושל.

אבל נראים סימני התרופפות. מפלגת העבודה מדלגת בסקרים. עליה כמובן אסור להשען – הלוגו שלה מופיע במילון סמוך לערך "קנה רצוץ." אבל, בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב, ובניגוד לקולניות של האספסוף היהודי, השמאל הישראלי לא מת. הוא אפילו לא מריח מוזר.

הנתונים הבאים מתבססים על סקר פנימי של מפלגת מרצ שהועברו לי על ידי עוזריה של זהבה גלאון, ויש להתייחס אליהם בזהירות המתבקשת. מצד שני, מפלגות לא נוטות לשלם כסף לרמות את עצמן.

שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כ"שמאל", ועוד כ-11% מגדירים את עצמם כשמאל מתון. אחרי עשור של הסתה, שבו המילה "סמולני" הפכה לשם גנאי, זה לא מעט. הימין עדיין חזק משמעותית יותר: 15% מגדירים את עצמם כ"ימין מתון", ו-24% מגדירים את עצמם כ"ימין." אבל אחרי העשור האחרון, זה לא צריך להפתיע. כ-30% מגדירים את עצמם כאנשי מרכז, ו-12% סירבו לענות.

נראה מעט, כן. אבל המספרים האלה רק מגדירים את ה"שמאל הקשה." כשמנסים לברר מה גודל הקולות הפוטנציאלי שלו, באמצעות האנשים שעונים בחיוב על ההצהרה "לעולם לא אצביע ימין," 16% עונים על כך בחיוב ועוד 18% אומרים ש"בטוח אך עשוי להשתנות." כלומר, על פניו לשמאל יש פוטנציאל להגיע לעד 34% מהקולות. שיעור היהודים שענו בחיוב על ההצהרה "איני יכול לומר שלעולם לא אצביע לשמאל" גדול עוד יותר: 44%.

נתון מפתיע נוסף הוא הנטיה של המצביעים שהיגרו לישראל מחבר העמים. השיעור שלהם בקרב מצביעי "שמאל מתון" הוא אפס, ו-34% מהם מגדירים את עצמם כאנשי ימין (רק 5% כאנשי ימין מתון) – אבל השיעור שלהם שמגדירים את עצמם כשמאל עומד על 13%. הקול הרוסי מפורסם, במונחים ישראלים, בחוסר נאמנות גושית – או, במילים אחרות, בפרגמטיות. ב-1992 הם העבירו את המדינה לידי העבודה, ב-1996 לידי הימין, ב-1999 שוב נטו לשמאל, ומאז הם פונים לימין.

הדוברים מטעם עצמם של יוצאי ברה"מ אומרים לנו שהם כולם אנשי ימין, ואכן בקרב ההומו סובייטיקוס זה נפוץ. אבל, כפי שאמר רומן ברונפמן בראיון מרתק לשלום בוגוסלבסקי, "בהתחשב במאפיינים של הציבור, נכון יותר להגיד 'דוברי סובייטית' מאשר 'דוברי רוסית'. זאת לא רק שפה אלא הלך מחשבה. אני תמיד אומר שבישראל יש את השמורה הסובייטית הגדולה בעולם. דוברי רוסית בגרמניה, בארה"ב או בקנדה לא מחזיקים במאפיינים כאלה. אפילו מדינות ברה"מ לשעבר עברו תהליכי דמוקרטיזציה, תהליכי משבר, תהליכי זהות. השמורה הסובייטית בישראל לא עברה שום דבר. זאת בעצם מושבה סובייטית שיש לה חשיבה מאוד מסוימת, פחדים מאוד מסוימים וניתוק מאוד מסוים גם מהמציאות הישראלית וגם ממדינת האם. וזאת בעיה. לאנשים מהשמורה יש זכות הצבעה והם מצביעים לליברמן." אבל, "החצי השני [מחצית הציבור הרוסי שלא הצביעה לליברמן – יצ"ג] נהיה חופשי וביקורתי. הוא למד עברית, למד תקשורת ולמד לקרוא בין השורות. זאת גם הסיבה שכל כך קשה "לתפוס" אותו פוליטית. הוא כל כך מגוון, וכל כך ביקורתי, שהוא מתלבט ביסודו." Zehava Galon

הבעיה של מצביעי השמאל היא היאוש שלהם, היאוש שכל כך נוח להתפס אליו, היאוש שהוא הכלי פר אקסלנס של כוחות הימין, הכניעה הנוחה כל כך לתפיסה ש"שום דבר פה לא ישתנה, הכל אבוד, אין טעם, צא לגלות פנימית." זו תפיסה מובנת ואני עצמי לוקה בה מדי פעם, אבל היא זו שמחריבה אותנו. הסקר של מרצ מצא ש-24% מהאנשים שאמרו שהם לא הצביעו בבחירות האחרונות שייכים לשמאל, ו-14% שייכים לשמאל המתון.

עכשיו, בחירות בישראל מוכרעות על חודם של לא יותר מחמישה מנדטים. תזוזה של חמישה מנדטים מזיזה את השלטון כולו. אם אנחנו עובדים קשה על האנשים המהססים, אם אנחנו מביאים יותר מצביעים לקלפי, אנחנו משנים את התמונה כולה. בבחירות הקרובות תהיה לנו הזדמנות פז: נתניהו חלש תמיד בכל מה שקשור לכלכלה. אמנם, עיתונאים טפשים (שלום, בן כספית) מכרו לנו אותו בתור "קוסם כלכלי," אבל זה בגלל שהם לא טרחו לבחון מה המשמעות של הצעדים שלו וקנו את התעמולה הזולה שהוא מוכר. הציבור מרגיש את מדיניות נתניהו על בשרו. אם הבחירות יהיו על כלכלה, נתניהו צפוי להפסיד מספר גדול של מנדטים. גדעון סער היה מספיק ציני כדי לומר זאת לנתניהו, כשהלז שקל ללכת לבחירות.

הליכוד, והימין, חיים על הפחדה. הם לא מסוגלים לספק תקווה. הם רוצים יאוש ומספר נמוך של מצביעים. אבל בהנחה שנתניהו לא יתקוף באיראן – כפי שהדברים נראים עכשיו, ישראל יכולה לשכוח מסיוע אמריקאי בהתקפה כזו, מה שעשוי לגרום לנתניהו לחזור למצב הטבעי שלו, של היסוס וחוסר החלטה – לשמאל הישראלי בהחלט יש סיכוי לשנות את המצב בבחירות הבאות. אל יאוש.

ולמה מרצ? מכל הסיבות שצוינו כבר, ומעוד אחת: זו של יוסי שריד בבחירות 1992. הצורך "להמריץ את שלי." הצורך לשנות את השיח ולהפנות אותו כמה שיותר שמאלה. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שישראל היא מדינה כובשת, ושאין לה סיכוי להתקיים אלא אם תחדל להיות כזו. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שאם לא נקפיד על זכויות אדם, ניצור כאן בסך הכל דיקטטורה יהודית מגעילה, שמשתלבת היטב במרחב של האחים המוסלמים ואיראן. אסור להתנצל על עמדותינו ואסור לעמעם אותן. מי שרוצה עמעום ולא רוצה להפחיד את האספסוף, תמיד יוכל להצביע ליחימוביץ' או לפיד.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שקט, בונים

אתמול צריך היה להיראות אחרת. אפילו אם לא היינו רואים הפגנות המוניות להפלת הממשלה, היינו צריכים, לכל הפחות, לראות ח"כים מהשמאל, אדומים מזעם, חובטים בימין עד אבדן הכרה. במקום זאת, קיבלנו דברים כמו התגובה המעופשת הבאה: "אבו מאזן וממשלתו בראמאללה הם הפרטנר הפרגמטי והמתון ביותר שישראל יכולה לבקש. אם לא יחודש המשא ומתן בהקדם, עוד נתגעגע בעתיד להצעות הפלסטינים לפתרון הסכסוך".

זו היא תגובת "שלום עכשיו" לחשיפת מסמכי פלסטין, והיא מסכמת היטב את התגובה משמאל. לא רק למסמכי פלסטין, אלא בכלל. בעשור האחרון לפחות, אולי יותר. אולי הייתי אמור להתרגל, אבל קשה לי. התגובה הזו היא דוגמא כל כך נאה לכל מה שעגום ומקרטע בשמאל הפוליטי בישראל, שהידיים שלי עדיין רועדות מזעם. ממשלות ישראל שלחו במשך שנים ישראלים למותם, תוך שהן מסרבות לדון אפילו בהצעות מרחיקות הלכת ביותר של הרשות הפלסטינית, ובטח שלא ליידע את הציבור בנוגע לכך, וזה כל מה שיש לנו להגיד? שיש פרטנר?

במהותה, זו תגובה. ובמהותה, כל תגובה מקבלת את הנחות היסוד של הצד השני. ו"יש פרטנר" מניחה שנושא הדיון הוא כשירותם של הפלסטינים לשלום. זה לא הנושא. זה לא צריך להיות הנושא. הנושא הוא דם, דמם של ישראלים ופלסטינים, שנשפך במשך עשור בעוד ממשלות ישראל ממחיזות את שטיק ההסברה האחרון שלהן – משא ומתן. על פי ויקיפדיה, בין 2000 ל-2007 מתו 1,115 ישראלים כחלק מהסכסוך, ולמעלה מ-8,000 נפצעו. בין 4,210 ל-4,269 פלסטינים נהרגו, וכ-30 אלף נפצעו. לא יודע אם יצא לכם לראות פעם "פצוע" כזה. לי כן. ראיתי דרוזי שנורה בראשו במחסום. היה לו שקע ברקה, והוא סבל מכאבי ראש ונדודי שינה, וכנראה ימשיך לסבול מהם. הנתונים האלה לא אומרים כמה אנשים איבדו רגל, כמה מהם איבדו ידיים, עיניים, שלווה. הנתונים לא מספרים על "עופרת יצוקה", ולא מספרים על כל הפלסטינים שאיבדו את ביתם, או על תושבי שדרות שצריכים לחשב את המרחק בין גן הילדים לבין המקלט הקרוב, למקרה ש.

האינתיפאדה השניה, גל הטרור הגדול של תחילת שנות האלפיים, חומת מגן ועופרת יצוקה, כל אלו היו רק רעש רקע, מנגינת ליווי למוטיב המוזיקלי היחיד שממשלות ישראל יודעות לקיים – תופי הטם-טם היגעים של הבניה. ובשלום עכשיו עדיין מדברים על פרטנרים.

***

השמאל הפוליטי תמיד מגיב. תמיד מגיב רע ובנימוס. תמיד משתעל במבוכה כדי שיתנו גם לו מקום. וזה לא מפסיק להדהים אותי. תגובת ברירת המחדל שלו היא "בבקשה אל תרביצו לנו".

ג'ון סטיוארט העיר פעם שהמשפט "הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים משחקים שש-בש" הוא לא נכון. הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים יושבים בחדר האחות כי הם שוב הדביקו לעצמם את הביצים. התיאור הזה מתאר במדויק את השמאל הישראלי. השמאל האמריקני עוד יודע לנצח בחירות.

השמאל הישראלי ימשיך להפסיד, ובצדק, כל עוד בתשדירי הבחירות שלו הוא ימשיך לנופף בחוקים החברתיים שהוא העביר, אותם חוקים שאיש לא מקיים לעולם. הוא ימשיך להפסיד משום שתפקידו של ח"כ אינו רק לחוקק. תפקידו הוא גם לעצב את הדיון הציבורי. ואת זה הימין יודע לעשות, והשמאל לא. למעשה, הימין כל כך התרגל לעשות זאת עד שגם החוקים שהוא מעביר הם לא יותר, במקרים רבים, מאשר כלי רטורי.

ואני יודע, אם יש משהו ששמאלנים אוהבים לעשות זה לתקוף שמאלנים אחרים. ואני יודע, דברים שרואים משם וכו'. אבל בשלב מסוים מישהו צריך היה לומר רבאק. לא כולם, מישהו. כאשר "מקורבי" נתניהו אומרים שמסמכי פלסטין מוכיחים שהקפאת הבניה היתה מיותרת, מישהו היה צריך לצעוק שהאיש ויתר על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל עבור כמה חודשים של בניה. ומישהו היה צריך לצעוק על לימור לבנת, זו שאמרה ש"כולם יודעים שאריאל תמיד תישאר בריבונות ישראל", שאפילו הממשל הפלסטיני הנוכחי לא היה מוכן לקבל את אריאל; שבמשך שנים ישראל משקיעה מיליארדים באריאל כדי להרוס את הסיכוי של המדינה הזו לקצת שקט, פעם אחת בחייה הקצרים; לשאול איך היא העזה לשקר כך לציבור, כשהיא היתה חלק מהממשלות שאיבדו כך הסכם שלום אחר הסכם שלום; לשאול אותה כמה מתים יספיקו לה, עד שתבין.

ואפשר גם לשאול אותם, את הימין הישראלי, איפה הם עכשיו, כשגדר ההפרדה, שאמורה היתה להגן על החיים שלנו, נבנית עקום, בעלות של מיליונים ובניגוד לכל היגיון ביטחוני, על מנת לספח עוד קילומטר. ואפשר לשאול אותם איך הם מצדיקים את ההתנגדות שלהם, דאז, לגדר, על מחיר הדמים שלה, כדי שחלילה לא נאבד עוד גבעה, עוד שעל.

וכשליברמן שואל מאיפה מגיע הכסף לארגוני שמאל, צריך היה לשאול אותו מאיפה מגיע הכסף שלו. ולהתעקש על זה. כי, אני לפחות, עדיין לא הבנתי. ואני גם תוהה בנוגע לבת שלו, ואיך היא התעשרה כל כך מהר. ואם אנחנו כבר שם, ומדברים על דה-לגיטימציה, אז איפה האנשים שישאלו אותו על אפסותה המוחלטת של מדיניות החוץ שלו, ואיך זה ששר חוץ, ששנותיו בתפקיד היו שנות השיא של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, מעז להאשים בחרם הזה תנועות שמאל שקיימות למעלה מעשרים שנה.

הטיעון העיקרי של הימין הישראלי הוא שהשמאל אינו לגיטימי. עוד לפני ועדת החקירה, ואפילו לפני שבוגי יעלון השווה שמאלנים לווירוסים, הטיעון הזה היה שם. זה מה שהימנים אומרים כשהם אומרים לכם ללכת לעזה, "אם כל כך אכפת לכם מהפלסטינים". זה מה שהם אומרים כשהם שואלים למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות. הם אומרים דבר אחד, והוא פשוט וקליט – לשמאל אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהישראלים. אז לא. די. כי אם ימני אומר לכם ללכת לעזה, אמרו לו ללכת לשם בעצמו. זה הוא שרוצה לחיות שם ממילא. ואם ימני שואל למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות, שאלו אותו מתי הוא היה שם. ושאלו אותו, אם כבר, מה הוא עושה למען מפוני בית שאן, ולמה לגזלני ההתנחלויות מגיע בית מפונפן ותקציבי ענק, כשבישראל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דירה בשכירות. ודי. הייתי ממשיך, אבל נמאס לי. כבר שנים שנמאס לי.

***

יש טעם אמיתי בעבודת הכנסת, כרשות מחוקקת. אבל ח"כים הם אישי ציבור, ומה שהם אומרים נכנס לתקשורת. ליברמן יודע את זה, ביבי יודע את זה, אפילו דני דנון יודע את זה. בשמאל עדיין לא. במקום לנסות לשכנע את הציבור, מעדיפים אצלנו לפנות לבג"ץ, לנהל קרב מאסף. במקום שבו מתעלמים מפסיקות בג"ץ, שבו מוסדות שלמים מתנהלים במחשכים וללא פיקוח, בשמאל עדיין מתנאים ברשימת החוקים החברתיים שלהם. ובכל פעם שיש בחירות, במקום לנסות לנצח הם מעדיפים לנסות לגנוב מנדטים ממפלגות שמאל אחרות, מביצה שהולכת ומצטמקת. והגיע הזמן שזה יפסיק, לא משנה איך. אמרו שליברמן מזיין חזירים, מבחינתי. אני רוצה לראות אותו מכחיש.

(איתמר שאלתיאל)