החברים של ג'ורג'

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בחזרה לצוק איתן

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא נהנה מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן היה ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל כ-2,000 אזרחים, ביניהם כ-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי היה, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה כ-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר יהיה נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא היה מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. זה הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, זה שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, כי היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום הזה, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן הזה, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר היה ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא היה אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא היה ירי מבצעי על פי צורך: הוא היה מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע כי זה הדבר הכי נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא היה לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא היה “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן היה חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן היה יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא היה מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, כזה שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, זה של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

ככה נלחם צה”ל ברצועת עזה ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פחד לילה

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מבצע לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור

האם פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, היא סוכנת של המשרד לעניינים אסטרטגיים, או סתם מטומטמת? כבר אי אפשר לדעת

לאחר לחץ ניכר ועתירות, נאלץ אתמול (ה’) המשרד לעניינים אטסטרטגיים לחשוף את עיקרי פעילותה של חברת הקש שלו. זה, כזכור, היה רעיון של אביגדור ליברמן, כחצי שנה לאחר טבח המרמרה: לארגן קבוצות של אנשים שלא מוכרים כקשורים לישראל כדי שיפיצו את התעמולה הישראלית. כבר אז הבין משרד החוץ הישראלי שהמותג שלו רעיל.

ובכן, המשרד לעניינים אטסטרגיים – שכדי למצוא לו סיבת קיום העבירו את נושא ה-hasbara ממשרד החוץ אליו – ניסה להקים חברת קש, שמטרתה להסתיר את המימון שמקבלים גורמים שתומכים בישראל בחו”ל מממשלת ישראל: הכסף אמור היה לעבור דרך החברה. אממה, הרעיון בעייתי מבחינת רוב האנשים, כי הם חוששים בצדק שהם ייחשבו לסוכנים זרים, אז החברה נאלצה לעשות כמעשה תאגידי אופל אחרים ולהחליף שם. במקור היא נקראה “קלע שלמה”; עכשיו היא ידועה כ”קונצרט”, כנראה כדי להקשות על אנשים שיקבלו ממנה הצעות מגונות וינסו לגגל במי מדובר.

השטיק לא כל כך הצליח: המדינה הקציבה לקלע קונצרט 128 מיליוני שקלים בשלוש שנים, בשיטת המאצ’ינג: על כל שקל שהגורמים הזרים היו מגייסים בעצמם, המדינה היתה מעניקה שקל משלה. עד כה הצליחו בקלע קונצרט להוציא רק 13 מיליונים (ועוד חמישה מיליונים משוריינים ל-2020).

מהפרוטוקולים עולה תמונה של פעילות אומללה למדי: הדרכת ישראלים לפני יציאה ל”טיול הגדול” בתאילנד בתעמולה, ותמיכה ב”מילואימניקים בחזית” למטרות דומות.

<תמונה קופאת> <צליל של תקליט נשרט>

מילואימניקים בחזית? אתם עשויים לזכור את השם הזה כקבוצת הסלפנים שרכבו על פרשת דין יששכרוף, שהפיצו סרטון שקרי שבו נראו חיילים שלא היו מעורבים בתקרית קוראים ליששכרוף שקרן. כמובן, כארגון hasbara מילואימניקים בחזית אמון על שקרים וסילופים; אין לו קיום אחר. כלומר, האנשים שהפיצו שקרים על דין יששכרוף ושוברים שתיקה מקבלים כסף מממשלת ישראל באמצעות חברת קש. הם מנהלים עבור הממשלה מלחמה פסיכולוגית – והם מפנים אותה גם כלפי אזרחים ישראלים.

מהעובדה שמילואימניקים בחזית הם סוכנים בתשלום של ממשלת ישראל, ומהעובדה שהקמפיין המרכזי שלהם היה ונשאר קמפיין נגד שוברים שתיקה ויששכרוף, עולה שאלה מטרידה אפילו יותר: האם המשטרה הישראלית והפרקליטות הישראלית תודרכו על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים בפרשת יששכרוף? כי זה יכול להסביר הרבה מאד דברים.

תזכורת: דין יששכרוף העיד שהוא תקף, כחלק משירותו הצבאי, פלסטיני בעת מעצר. מילואימניקים בחזית פיברקו את הסרטון שלהם, שטען שלא היו דברים מעולם. איילת שקד, שרת המשפטים, הורתה למשרד המשפטים לפתוח בחקירה נגד יששכרוף. תוך זמן קצר, תפסה משטרת ישראל פלסטיני בחברון, וגבתה ממנו הודאה בכך שיששכרוף לא הרביץ לו.

אני יכול להצהיר כאן שבאותה המידה המשטרה יכלה לחקור אותי, כי אני נפגשתי עם יששכרוף מספר פעמים והוא אף פעם לא הרביץ לי (תודה, דין!). המשטרה תפסה את הפלסטיני הלא נכון. פרקליטת המדינה לעניינים מיוחדים נורית ליטמן מיהרה, בהתאם, לצאת בהכרזה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים רצה: שיששכרוף שיקר, ושהוא בדה את האירוע. זה היה מהלך מאד, מאד חריג: הפרקליטות לא מחווה דעה על תיקים שהיא סוגרת.

ואז, כרגיל כשהמשרד לעניינים אסטרטגיים מעורב, הכל הפך לחרא. תוך זמן קצר, שוברים שתיקה מצאו את הפלסטיני שדווקא הוכה על ידי יששכרוף. כלומר, כמקובל בארגוני זכויות אדם, עשו את העבודה שהמשטרה והפרקליטות לא עושים. מותר להניח שבשוברים שתיקה רצו מאד משפט. הם היו הופכים אותו למשפט של צה”ל. הם היו מראים שהמקרה של יששכרוף לא היה “תקרית נקודתית”, אלא השיטה שבלעדיה אי אפשר לקיים כיבוש. שהכיבוש לא יכול להתקיים אלא באמצעות אלימות וטרור קבועים.

ויש להם את העדים. מאות מהם. זה היה הסיוט הגדול של המשרד לעניינים אסטרטגיים. משפט כזה היה מסוקר ברחבי העולם.

למזלם, נורית ליטמן נחלצה לעזרתם. היא מיהרה להודיע על סגירת התיק נגד יששכרוף בחוסר אשמה – אבל משכה את הטענה שהוא שיקר. נחזור על זה שוב: ארגון זכויות אדם מצא את האדם שבשל תקיפתו החלה כל החקירה כולה, והפרקליטה לעניינים מיוחדים ליטמן סוגרת את התיק. ולא סתם סוגרת אותו: בחוסר אשמה, כלומר שלא היתה עבירה.

אבל ליטמן כלל לא חקרה את העבירה. היא לא שלחה את הלואי דה פינס של משטרת ש”י לגבות עדות מהקורבן שזוהה. היא העדיפה לסגור את התיק, ולתת לאדם שעל פניו אחראי לתקיפה חמורה של אדם לחמוק ממשפט.

עכשיו, כל אחד מהאירועים הללו בפני עצמו היה יכול להיות מוסבר בכך שליטמן מטומטמת מכדי שתהיה ראויה לתפקידה. כעקרון, במקרה של כשל ציבורי, יש להניח טמטום, לא זדון. טמטום פשוט הרבה יותר נפוץ.

אבל הצירוף של כל האירועים הללו יחדיו מקשה על אופציית הטמטום. ועכשיו, כשאנחנו יודעים שהארגון שמהות קיומו היא מאבק בשוברים שתיקה ושהקמפיין הבולט ביותר שלו היה זה נגד יששכרוף ממומן על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים, אנחנו חייבים לתהות:

האם המשרד לעניינים אסטרטגיים ניהל שיחה קצרה עם ליטמן? האם הוא אמר לה שהמשטר זקוק להכרעות לא מבוססות בתיק יששכרוף? האם הוא אמר לה שדין יששכרוף הוא הגבעה שעליה, ברגע זה, נערכים גייסות ה-hasbara להסתער ולמות? האם הובהר לה שהמשרד לעניינים אסטרטגיים זקוק לסיוע ארטילרי מצידה?

האם, בקצרה, ליטמן התנהלה כפי שמתנהל כל פקיד בכיר בפרקליטות בכל פעם שמגיע אליו איש שב”כ או ארגון שושו אחר, ומניח לחוק לעלות בעשן כשהוא נוגע במדינה הסודית שלנו? האם היא שוכנעה שכיפוף האמת נגד יששכרוף – בכל צורה שלא תהיה, והיא נקטה בכמה – הוא אינטרס בטחוני של המדינה? האם היא השתמשה בכוחה החוקי כדי לרדוף אדם ולהרוס את שמו, לא צשום שהיה בכך צורך חוקי או משפטי כלשהו, אלא צורך שושואיסטי?

או, במילים גסות וראויות יותר, האם הפרקליטה הבכירה נורית ליטמן ביצעה עבירה של הפרת אמונים למען המשרד לעניינים אסטרטגיים?

האם, בהתאם, אנחנו צריכים לחשוד בכל החלטה של ליטמן, שמא יש בה עוד עבירה של הפרת אמונים למען ארגון שושו כלשהו? האם נורית ליטמן הפכה, לכל דבר ועניין, סוכנת של המשרד לעניינים האסטרטגיים בפרקליטות?

לעולם לא נקבל תשובה על השאלות הללו. המידע ההכרחי לתשובה עליהם תמיד ישאר חסוי. כך מתנהלות מדינות עומק: כך הן הורסות את האמון במוסדות המדינה מבפנים. החשש המכרסם תמידית שהחלטות תמוהות הן לא תוצאה של טמטום, לעתים חריג, אלא לחישה של איזה שוטר חרש (במקרה שלנו, אנשים שמשחקים בתפקיד של שוטרי חרש, שהיו רוצים להיות כאלה) על אוזנו של פקיד? וכך זה כשמדינה מנהלת לוחמה פסיכולוגית כנגד אזרחיה: היא מאבדת, בצדק גמור, את אמונם.

התנהלותה של נורית ליטמן בפרשת יששכרוף היא עוד סיבה לאובדן אמון במערכות שאמורות היו לשרת אותנו, והושחתו כדי לשרת לא את הציבור אלא את הממשלה. מחר (ז’) תיערך הפגנה גדולה מול בית ראש הממשלה. בואו בהמוניכם, לא רק כי צריך לתת תשובה לפלנגות הימניות שמשסה בנו המשטר, אלא גם כי המשטר הזה כולו צריך ללכת: להעביר ממשלת זדון מקרב הארץ. מגיעה לנו ממשלה שבה אין נורית ליטמנים ואין בכלל שאלה של שיחות חשאיות בינן ובין פקידים שמנהלים נגדנו מלחמה פסיכולוגית – בכספנו-שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני וחתולי מודים בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על תרבות השקר של צה”ל

ושתי הערות נוספות על תחקיר דין יששכרוף

למען ה-hasbara מותר לשקר: תחקיר של ברוך קרא שפורסם אמש בתכנית "המקור" (ה’) עסק בפרשת דין יששכרוף שהסעירה בשעתו את המדינה. אירוע מרכזי בפרשה היתה התייצבותו של אחד עמרי סיינר, רס”ן שלם בצה”ל, יחד עם שורה של חיילים אחרים. סיינר תיאר את עצמו כמ”פ של יששכרוף והחיילים תיארו את עצמם כחיילים ששירתו איתו; כולם טענו שהאירוע לא התרחש; כולם הישירו אצבע אל המצלמה, וכולם טענו שיששכרוף שיקר.

וכולם שיקרו.

אתמול נחשפה האמת ששוברים שתיקה ניסו, בהצלחה חלקית מאד, להוציא לתקשורת: שסיינר לא היה המ”פ של יששכרוף בתקופה המדוברת ושהאירוע התרחש בתקופת המ”פ הקודם, דן סוריאנו. האחרון אמר מפורשות שהוא לא הכיר את רוב החיילים שהופיעו בסרטון ההוא.

מה מניע אנשים כמו סיינר והבוס שלו ב”מילואימניקים בחזית”, עמית דרי, לשקר? זה די ברור, הם חיים מהשקרים הללו. הם תועמלנים מקצועיים. גורמים עלומים מעבירים להם מיליוני שקלים כדי שיפיצו את השקרים שלהם. אירונית, בהתחשב בטענה הקבועה נגד שו”ש = “למה בחו”ל” – עיקר הפעילות של דרי וסיינר היא בחו”ל.

אבל מה גורם לקבוצה של סתם חיילים לבוא ולהעליל כך (חלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך) על הקצין שלהם? משום שצה”ל והכיבוש בנויים על שקר. משקר החייל למ”מ שלו, משקר המ”מ למ”פ, וזה למג”ד וכן הלאה עד לרמטכ”ל. והם משקרים גם לציבור. הציבור, מצידו, אוהב שמשקרים לו. אחרי הכל, הוא יישן פחות טוב בלילה אם יידע מה בניו עושים. הכיבוש מבוסס על שקרים לציבור ואיננו יכול לעמוד בלעדיהם; והחיילים יודעים אינסטינקטיבית מה תפקידם: לשקר. ויש מספיק מהם שיעשו זאת בהתלהבות ובהנאה.

גלימות במקום מגפיים: הכיבוש לא היה עומד ללא משפטנים שיצדיקו אותו, שיעטו אותו באצטלה מכובדת. אתמול הוכיחה הפרקליטה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, עד כמה נחושים הפרקליטים להתייצב גם לצד מערכת ה-hasbara. ליטמן הכחישה שהיתה כוונה פוליטית בנסיון ההעמדה לדין של יששכרוף, אבל לא הצליחה להסביר איך יצאה ההודעה חסרת התקדים שלה, שקבעה – לפי ההזמנה של סיינר ודרי – שיששכרוף הוא שקרן.

השקר שעליו לא התעכבה התכנית של דרוקר היה אחר. ההעמדה לדין של יששכרוף היתה צעד קיצון לא רק משום שמדובר היה בצעד פוליטי למשעי; הוא היה צעד קיצון משום שכעקרון, כחלק מטיוח הפשעים בגדה, הפרקליטות לא מעמידה לדין חיילים לשעבר. השיטה פשוטה: מצ”ח והפרקליטות הצבאית מורחים את הזמן עד שהחייל המעוול יוצא מגדר חוק השיפוט הצבאי, ואז אומרים שמה לעשות, אין להם סמכות עליו. אם הפרקליטות האזרחית רוצה, שתטפל. הפרקליטות מקפידה לא למסור נתונים, אבל המספרים של חיילים לשעבר שמועמדים לדין באזרחות על עבירות כנגד פלסטינים הם אפסיים.

כשקרא הציק לליטמן בכך שהציג לה עדות אחרת על התעללות, ליטמן התחמקה ואמרה שלא כך מנהלים חקירה. זה נכון. אבל על כל עובד ציבור שנודע לו על עבירה חלה החובה לדווח עליה. עכשיו נראה אם ליטמן תעשה את המינימום הנדרש ממנה. אל תעצרו את נשימתכם. היא רקובה כמו המשטר שהיא מסנגרת עליו, ומי שמפקח עליה – שי ניצן – רקוב ממנה.

הכלב שלא נבח: ואחרי הכל, קרא ודרוקר נכשלו במשימתם. סוריאנו אומר להם שהוא לא מבין בכלל למה מתייחסים לתקרית של יששכרוף, שהוא יכול לספר סיפורים הרבה יותר גרועים על חברון, שאלה זוטות. ואתה עוצר את נשימתך: האם זה יקרה? האם קרא יזמין אותו לפרט?

כמובן שלא. זה היה הורס את המשחק. והמשחק הוא העמדת פנים שאנחנו רודפי צדק. אנחנו נעמת את יששכרוף עם סיינר ודרי ואפילו נגבה עדות מפלסטיני מזדמן, אבל נקפיד לומר שהתקרית היא חריגה. שישו בני מעיכם, צופים יקרים: הכל בסדר. הכל היה תקרית מבודדת. ואם המ”פ אומר שיש דברים גרועים יותר, נקפיד לא לדעת מה הם. עלו על משכבכם בשלום. במופלא ממכם אל תדרשו.

אחרי הכל, אתם לא רוצים להיות דין יששכרוף החדש, נכון? זה דורש מחירים קשים לעיכול. יש גבול לרדיקליות שהתקשורת הישראלית מרשה לעצמה. אתמול דרוקר וקרא התוו אותו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פריעת חוק

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המלבין הרשמי של הכיבוש

התנהלותו של יאיר לפיד מדגימה כיצד המרכז הציוני לא רק הפנים את הכיבוש, אלא גם מקדם אותו

ביצת ה-hasbara כמרקחה: שלשום (ה’) הודיעו חמש משתתפות בסיור Birthright (שמשווק בישראל תחת השם התמים הרבה יותר, “תגלית”) שהן פורשות ממנו ומצטרפות לסיור של שוברים שתיקה. זו היתה פרובוקציה פוליטית מתוכננת היטב, שמטרתה היתה לפוצץ את בלון הא-פוליטיות ש-Birthright מתהדרת בו, והיא הצליחה.

יאיר לפיד, האיש שמשחק בתפקיד שר החוץ בעמוד הפייסבוק שלו, מיהר לגנות: “הנסיון הבזוי של ‘שוברים שתיקה’ לפגוע ב’תגלית’ הוא הוכחה נוספת לכך שהם חלק מתנועת ה-BDS ומנסים לפגוע במדינת ישראל והעם היהודי.” שוין.

שמע, יאיר’קה, אתה משתמש המון במילה BDS. נסה פעם לברר מה המשמעות שלה: פירוק המשטר הציוני באמצעות חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות על המשטר. חלק מתומכי ה-BDS רוצים חרם מלא על כל מדינת ישראל, בטענה שאי אפשר להפריד בין המדינה ובין גרורותיה בשטחים; אחרים מאמינים בחרם על ההתנחלויות בלבד.

ואף אחת מהתפיסות הללו, שאני מתנדנד בין שתיהן, לא קשורה לשוברים שתיקה. שו”ש באו כדי להראות לצעירים יהודים את מה שיאיר לפיד וממסד ענק מנסים להסתיר מהם: את המציאות של שליטה ישראלית, דיקטטורה צבאית ישראלית, במיליוני פלסטינים ואת המשמעות שיש לכך על חייהם של הפלסטינים. הם עושים זאת באמצעות הדגמה של המציאות על ידי סיורים בשטח ועל ידי עדויות של חיילים לשעבר שמתארים את מה שנאלצו לעשות. שו”ש לא תומכים ב-BDS ואין להם דעה על איך צריך הכיבוש להסתיים – רק שהוא צריך להסתיים.

וזה מה שלפיד לא רוצה שתשמעו. הוא המלבין הרשמי של הכיבוש. מבחינת הליכוד וימינה, הכיבוש הוא לא הבעיה: יש בעיה עם כל הפלסטינים האלה שצריך להפטר מהם איכשהו, אבל אין בעיה עם השליטה בהם. לפיד מייצג את המרכז הקיצוני: זה שקיומו של הכיבוש כל כך מפריע לו לשנ”צ ולשתות משהו טוב בערב, שהוא משקיע כמויות עצומות של מאמצים בהדחקתו והכחשתו.

למחנה שלפיד מייצג נמאס לשמוע על הכיבוש. נמאס לו לראות את הכביסה המלוכלכת של המדינה. זה מחנה גדול למדי. השוו את רמת הדיווח היומית על המתרחש בשטחים הכבושים היום לזו של לפני עשור. פעם היו כתבים לענייני שטחים. היום יש כתבים לענייני התנחלויות. גדר ענקית מנסה להעיף אותם מהעיניים שלנו. וכמה שלפיד ודומיו מנסים להדחיק אותם, הפלסטינים מתעקשים לפרוץ לתודעה. במידת הצורך, באמצעות עפיפונים.

תמיכה במדינה היהודית היתה, ב-51 השנים האחרונות לפחות, תמיכה בדיכויו של עם אחר. הימין מדבר בגלוי על כך שהפלסטינים ינוצחו רק אחרי שתאבד תקוותם, אחרי שהם יושפלו עד עפר והחברה שלהם תפורק לאטומים. לפיד לא רוצה לחשוב על המחיר, אז הוא מעדיף לתקוע אצבעות באוזניים.

הבעיה היא שלפיד אולי עדיין מוזמן לכנסים של הנהגת יהודי ארה”ב, אבל ההנהגה איבדה את צעיריה. במשך עשורים, כתב פטר ביינרט, דרשה הנהגת יהודי ארה”ב, בבואם אל הציונות, להשאיר את הליברליות שלהם בכניסה. הם בחרו לוותר על הציונות שלהם. ארגון IfNotNow – שספק אם לפיד היה מזהה את המשמעות של שמו (ומאליו מתנגנת, אם כי לא אצל לפיד, הרישא: אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מי אני?) – הוא ארגון של צעירים יהודים שקצו בכך שדיקטטורה צבאית מזרח תיכונית מדברת בשמם. הצהרת המשימה שלהם אומרת ש”הגיע הזמן לסיים את התמיכה של הקהילה שלנו בכיבוש. אנחנו נהיה הדור שיסיים אותו.”

לא “פגיעה במדינת ישראל”. לא פגיעה ב”עם היהודי”: קריאה ליהודים להפסיק את תמיכתם בכיבוש. מבחינה זו, Birthright היא מטרה שנבחרה בקפידה: שהרי מה מטרתה? להלבין את הכיבוש. לנרמל את הדיקטטורה הצבאית הישראלית בפני מי שיכול לסיים אותה. לשכנע אנשים צעירים שהם צריכים לחבק את ישראל ולשמש כשגריריה למרות מה שהיא עושה בשמם.

או, במילים מנומסות פחות, להפוך את יהודי העולם לסייענים שנושאים באחריות לפשעיה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. הארגון שמביא אותם לסיורים מלוקקים כאן נקרא Birthright, כאמור: הוא מתיימר לומר שיש להם זכות בארץ, אף אם מעולם לא נולדו בה. ואשר לתושבים המקוריים של המקום, ובכן, בואו לא נדבר על זה.

מדובר בפרויקט תעמולה שאיש ימין מובהק כשלדון אדלסון הטביע בו יותר מ-100 מיליוני דולרים. ואם אתם חושבים שאדלסון יטביע סכום כזה בלי כל כוונה פוליטית, יש לי מערכת בחירות למכור לכם. Birthright היא קמפיין תעמולה ימני נקי.

כמובן, הוא לא יכול היה להציג את עצמו ככזה בארה”ב. צריך הרי לרמות את הקורבנות המיועדים. ולכן, אם אתה נכנס לאתר של Birthright, הוא אומר שאתה יכול להשתתף בפרויקט אם יש לך הורה יהודי או שהמרת את דתך ליהדות, ואם אתה בטווח גילאים מסוים. אין שלט “הכניסה לשמאלנים אסורה,” אין איסור על דיבור על הכיבוש. פשוט… לא מדברים על זה. (אם כי, היה והנער לעניינים מלוכלכים, השר לענייני BDS, יחליט בקרוב לסנן את הנכנסים לישראל באמצעות Birthright על ידי השוואת הנכנסים לרשימת מתנגדי כיבוש, זה כבר לא יפתיע אף אחד.)

מובן למה הימין מתעצבן כשחושפים את התעמולה הכמעט שקופה שלו. המרכז הרדיקלי, קצת פחות – עד שאתה נזכר שמדובר בפחדנים מושבעים. אנשים שניצבים מול שורה של דילמות איומות במשך עשרות שנים, ופעם אחר פעם בוחרים לא להחליט. אנשים שטוב להם, ושמקווים שימשיך להיות טוב להם, ומאד לא רוצים לטלטל את הסירה. אנשים שטוב להם, והם לא רוצים לחשוב על מי שמשלם את המחיר.

(מישהו תמיד משלם את המחיר. בכל דף נצחון; מי בישל את סעודת המנצחים? כל עשר שנים איש גדול; מי שילם את החשבון?)

כי בסופו של דבר, הם יודעים, תצטרך להתקבל הכרעה. אבל הם מפחדים ממנה. היא תדרוש מאמץ וכנראה לא מעט דם. ומשום שהם פחדנים ומפונקים, הם מוסרים את המדינה לימין. ובישראל אין ימין אלא ימין קיצוני.

אפשר היה לצפות שלפיד, שמתיימר להיות ציוני, יקדיש את מירב זמנו ומרצו לצמצום הכיבוש, שמכרסם את הסיכוי שישראל תוכל להתקיים. אבל הוא מעדיף להוציא את האנרגיות על ארגונים שמתנגדים לכיבוש. זה פחות מכעיס, פחות שנוי במחלוקת, הרבה יותר קל.

וכשאתה מתנגד למתנגדים לכיבוש, אתה מלבין אותו. ללפיד זה בא טבעי: אנחנו מדברים, אחרי הכל, על חשוד בפשעי מלחמה שהיה מעורב בהחלטות הקבינט במהלך צוק איתן. כשהוא רודף את שוברים שתיקה, הוא רודף את מי שחושפים את פשעי המלחמה שבהם היה מעורב.

ללפיד זה בא טבעי, כן. אבל לתומכים שלו? הם לא מבינים שבתמיכה בלפיד הם מוכרים את המדינה לנתניהו ולבנט? אם זה המצב, אין מנוס מהמסקנה שהם מקדישים לעתיד מולדתם פחות מחשבה, דאגה ועניין משמשקיעים הצעירים של IfNotNow. יש לזכור שבשעת צרתה של ישראל הדמוקרטית, הם זכרו את דבר אבותיהם: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)