מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: עימאד מורנייה הרוויח את מותו ביושר. ספק אם הרוויח משהו אחר ביושר.

הבן לאדן של שנות השמונים והתשעים עלה בסערה השמימה. כך, ולא בכיבוש של מדינות כמו עיראק, צריך היה לנהל את המלחמה בג'יהאד העולמי. מי שהצליח לבצע את זה בלב דמשק ראוי להצדעה – אלא אם, כמובן, מדובר בשלטונות הסוריים עצמם.

מצד שני, אף שבכלל לא ברור שישראל עומדת מאחורי החיסול – רשימת הרוצים במותו של מורנייה ארוכה למדי, וכוללת את ישראל, ארה"ב, ואפשר שגם אלמנטים של אל קאעדה, שניסו בעבר להתנקש בנסראללה – סביר להניח שהיא תהיה מטרת התגובה.

שובו של החתרן: הוד מעלתו, נשיא המדינה שמעון פרס, קפץ לאחרונה לשדרות. לא כל כך מזמן, כשהוא נשא בתואר הריק מתוכן של "המשנה לראש הממשלה" – אתם יודעים, זה שלא אומר לראש הממשלה את האמת בזמן מלחמה, ונמנע, בעת מלחמה, מלהצביע על פי מיטב הכרתו – הוא לא כל כך הבין מה רוצים שם בשדרות. נו, אז מפגיזים אותם. "קסאם שמסאם", הוא אמר אז, כמיטב החידוד החביב עליו. אז הוא חשב ש"לא צריך להיות היסטריים".

השבוע הוא זימר זמירות אחרות לגמרי בשדרות. בניגוד לעמדת הממשלה, הוא הצהיר ש"יש לממשלה מספיק כסף למיגון שדרות"; ובעוד אולמרט מנסה, בשיניים, למנוע את ברק והבהמה הירוקה מלשעוט לתוך הרצועה, אמר שמעוננו ש"אם יורים עלינו, צריך להרביץ חזרה".

עכשיו, אני חושב שהממשלה צריכה למגן את שדרות. ואני חושב שהגיע הזמן לפעולה צבאית גדולה ברצועה, שמטרתה המוצהרת תהיה השמדת הצבא העוין – היינו, הריגתו או שבייתו של כל חמוש. זה יעלה בכמה עשרות הרוגים, ובמקרה שהצבא יפשל יותר מהרגיל, גם במאות הרוגים. אבל זה תפקידו של צבא: להרוג את האויב ולמנוע את הפגזת האזרחים.

אבל אני לא נשיא המדינה. הלז, ואלו הגדרות תפקידו, אמור להיות יצוגי ולשתוק, לא להתערב בפוליטיקה ובהחלטות יומיומיות של הממשלה. שימון כנראה לא מרגיש כבול יותר לאולמרט, הוא חש צורך עז בזרקורים, ורוצה לצאת קצת פופוליסטי. אולי תושבי שדרות ישכחו את ההתבטאות ההיא. והממשלה? והשלטון המסודר? שייחנק, זה שמעון פרס כאן.

וכל זה היה צפוי, כל כך צפוי, מראש.

כל הכבוד: סטיבן שפילברג עשה את הדבר הנכון ופרש מתפקידו כיועץ אמנותי לאולימפיאדת בייג'ינג, כשהוא מנמק את הפרישה בתפקידה של סין ברצח העם בדארפור. כמובן, יש המון סיבות אחרות שלא לשרת את משטר בייג'ינג – טיבט, בורמה, צפון קוריאה, זימבאבוואה, סין – אבל הפשעים שמתבצעים בתמיכתה השקטה של בייג'ינג בדארפור עולים כעת על כולם.

המוני הסינים, ככל הנראה, לא ישמעו על ההחלטה של שפילברג. המשטר מנסה לנתק את הקשר בין האולימפיאדה ובינו, בין ספורט ופוליטיקה. מי שזוכר את מינכן 1936 כחרפה, צריך לזכור גם שרצחנותו של משטר בייג'ינג מעמידה בצל את זה של היטלר, וגם בתחום התוקפנות – כיבוש טיבט, 1950; מלחמת בורמה, 1956; מלחמת הודו, 1962; מלחמת ויאטנם, 1980 – הוא לא מפגר הרבה מאחור. המשטר החל, בחודשים האחרונים, להגביר את הרדיפה כנגד דיסידנטים – מחשש לבעיות במהלך האולימפיאדה.

בעיתוי מעניין, אם כי לא מפתיע, החליטה המשלחת האולימפית הבריטית לאסור על ספורטאיה למתוח ביקורת על היחס הבעייתי של משטר בייג'ינג לזכויות אדם. עכשיו, לאחר המהומה הצפויה, חושבים שם שוב על ההחלטה הזו. הפייסנות לא מתה עם צ'מברליין, כמסתבר.

עדכון פריימריז: מאז שבת, זכה אובאמה בסדרה של נצחונות – מדינת וושינגטון, לואיזיאנה, נברסקה, איי הבתולה, מיין, וושינגטון די.סי., מרילנד ווירג'יניה – ובילארי לא ניצחו באף פריימריז. רוב הנצחונות היו בהפרש ניכר, לעיתים ביחס של 2:1. ביום שלישי הקרוב, תצבענה הוואי ו-וויסקונסין, ואובאמה צפוי לנצח בשתיהן. אם זה יקרה, זו תהיה שרשרת בלתי מופרעת של עשרה נצחונות. יתרון הכרת השם של בילארי מתפוגג במהירות, אך צריך לציין שהכל עדיין פתוח. בילארי מהמרים כעת על טקסס ואוהיו, בתחילת מרץ, כמקום שבו ייבלם המומנטום של אובאמה; נראה.

ראש המטה של קלינטון, פאטי סוליס דויל, התפוטרה לאחרונה. במאמר בעל השפעה באטלנטיק מונת'לי, שמצוטט לאחרונה בבלוגים פוליטיים רבים, נטען שסוליס דויל אולצה להתפטר, לאחר שהסתירה מקלינטון את המצב הכספי האמיתי של הקמפיין – שהתגלה רק לאחר ניו המפשייר. קלינטון, שהתחילה את השנה עם יותר ממאה מיליוני דולרים (!), נאלצה בסוף ינואר להלוות לעצמה חמישה מיליוני דולרים. סוליס דויל הצליחה, בעבר, לשרוף 30 מיליונים על מרוץ הסנאט של קלינטון כנגד רפובליקני אלמוני, מה שהפך את המרוץ ההוא ליקר ביותר בתולדות מרוצי הסנאט. התורמים, איך לומר, לא היו משועשעים.

פרשת סוליס דויל גרמה לביקורת רבה על קלינטון. סוליס דויל היתה בלתי פופולרית בעליל בקרב הצוות, והיא החזיקה בתפקידה בשל נאמנותה רבת השנים לקלינטון. חוסר היכולת שלה, וחוסר היכולת שלה לומר אמת לקלינטון במצב קשה, גרמו לפרשנים שונים לתהות על מידת הדמיון בין הנשיא הנוכחי וקלינטון. (לקווי דמיון נוספים, קראו את הפוסט המשובח של רוגל).

ובעיתוי מושלם, צצה לה פרשיה מכוערת במיוחד מן העבר. הוול סטריט ג'ורנל – עיתון שמרני במוצהר – פרסם אתמול כתבה על אחת החנינות היותר מסריחות של ממשל קלינטון. 16 טרוריסטים מפורטו ריקו נחננו על ידי ביל, שעה שהילארי היתה עסוקה במרוץ לניו יורק, שבה יש תפוצה פורטו ריקנית גדולה. העניין הוא שחלק מן הטרוריסטים האלה בכלל לא ביקשו חנינה, ואחרים לא רצו לקבל אותה, והחנינה התבצעה בניגוד לדעת כל הגורמים המעורבים – האף.בי.איי, הסוכנות לניהול בתי הכלא, ועוד. הממשל הסתבך והלך, הילארי הכחישה כל קשר, וביל הטיל חסיון על המסמכים הרלוונטיים. אם בילארי חשבו שהם יוכלו לצייר את עצמם כחזקים יותר מאובאמה בנושאי בטחון לאומי – ובכן, מסתבר שלרפובליקנים יש זכרון ארוך וארכיון מצויד היטב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)