החברים של ג'ורג'

חקירת פשעי מלחמה: מ.ש.ל

במשך שבועות בנתה מערכת ה-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז געה שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, זה לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר יהיה להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול היה לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם היה שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל היה נלחם פעם? הוא היה מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון היה מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, כי אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., נניח – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את הנהג שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל הזה תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)

“כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים”

הישר מפי הסוס: מפקדי צה”ל מודים בביצוע פשעי מלחמה

אם יש משהו חריג ב”צוק איתן,” הרי זו העובדה שדוברי צה”ל, רשמיים ולא רשמיים, כבר הפסיקו להעמיד פנים כאילו הצבא נמנע מביצוע פשעי מלחמה. הם מודים בהם בלי למצמץ. המקרה המובהק ביותר הוא זה שבו הודיעו שורה של דוברים של הצבא שהם הפכו את בתי אנשי המשפחה של אנשי חמאס למטרות מותרות בפגיעה. שני מקרים מובהקים אחרים היו הפעלת “נוהל חניבעל” בסג’עיה וברפיח. על סג’עיה, ועל ההפגזה שספגה בעקבות מה שנראה כמו נסיון לחטוף את גופתו של אורון שאול, כמעט לא מדברים; על רפיח, שההרוג בה מוכר יותר – הדר גולדין, שחטיפת גופתו האפילה על מותם של עוד שני חיילים באותה התקרית – מדברים יותר.

מדברים כל כך הרבה, למעשה, שפוסט מופתי של אורי משגב מראה איך קציני חטיבת גבעתי פולטים לא רק את העובדה שנוהל חניבעל הוא בדיוק מה שחשבנו ובדיוק מה שהוכחש על ידי צה”ל – קרי, נסיון מכוון להרוג את החמוש החטוף; והם לא רק מוציאים את אסא כשר, מטהר האוויר הרשמי של צה”ל, כאידיוט מועיל; הם גם מודים, כמשיחים לפי תומם, בביצוע פשעי מלחמה.

עם היוודע עובדת חטיפת גופת גולדין, אומרים הקצינים, הם הפעילו אש כבדה כלפי רפיח, כולל הפצצה ממטוסי קרב. המג”ד ג’ינו מצוטט כאומר “כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי.”

כלומר, מבחינת קציני גבעתי, העובדה שהכוח שנלחם מולם העז לבצע פעולה צבאית שגרתית למדי – נסיון לקיחת שבוי – אומרת שמבחינתם, הוסרו כל ההגבלות, ומעכשיו “כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר.”

כשהמג”ד ג’ינו אומר “גם אם זה יגבה מחיר, חטיפה זה אירוע כבד מדי”, למי הוא מתייחס? הוא לא מתכוון לחמושי האויב; דמם ממילא מותר. גם קשה לראות אותו מתייחס כאן לגולדין. המשמעות היחידה שיש לדברים הללו היא שאת המחיר, ישלמו אזרחי האויב.

והם שילמו ועוד איך. הנסיון למנוע את חטיפת גופת גולדין כלל אמצעים שהיו מבטיחים את מותו אילו היה חי – אבל זה באמת עניינם של צה”ל ושל הציבור שמשרת בו. הירי הפראי, הבלתי מבחין, שביצעה חטיבת גבעתי ברפיח אחרי אירוע גולדין הביא למותם של כ-120 מתושבי רפיח. האזרחים הבלתי מעורבים הם אלה ששילמו בדמם את מחיר התפיסה של צה”ל, על פיה הוא חייב להרוג את החיילים שלו בטרם יפלו בשבי.

משגב מצטט גם את המח”ט הצלבן של גבעתי, אל”מ עופר וינטר, כאומר ש”מי שחוטף צריך לדעת שהוא ישלם מחיר.” אבל לא החוטפים שילמו את המחיר: תושבי רפיח הם ששילמו אותו.

והעובדה שהפקודות הללו מגיעות מהמח”ט והמג”ד הן אלה שמעידות מעל לכל, שאסור להניח לצה”ל לבצע את פסאדת החקירה שלו – נוהל חקירה כושל מראש, שמטרתו היחידה היא טיוח. אין אף גורם בגופי החקירה של צה”ל שמסוגל לחקור מח”ט, לא ברצינות. והפרקליטות הצבאית, שאישרה פחות או יותר את כל המהלכים של צה”ל ב”צוק איתן,” לא מסוגלת לחקור את עצמה ולשאול את עצמה האם היא טעתה או שמא צדקה. החקירה צריכה להיות חיצונית. ולא, היא לא יכולה להתבצע על ידי מבקר המדינה המבוית של נתניהו.

ועל העובדות הללו לא יכסו שקרים בלים מזוקן על “הצבא המוסרי בעולם,” גם אם הם נאמרים בפרצוף חמור סבר באו”ם וגם אם הם מופיעים על כותרת החינמון של הקריקטורה האנטישמית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"אלימות בפועל"

בתי המשפט הישראלים, אולי עלה התאנה המוצלח ביותר של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, ירדו היום עוד מדרגה. אחרי "טרור דיפלומטי," מטבע הלשון של צאר החוץ שלנו, ואחרי ששמענו על "טרור תרבותי" (קריאה להחרמת אירועי תרבות בישראל) ו"טרור כלכלי" (קריאה להחרמת מוצרי התנחלויות), האשים בית המשפט המחוזי בחיפה את ארגון ISM ב"אלימות בפועל", גם כשאין מחלוקת שהוא לא היה מעורב באלימות.

המדובר בפסק הדין בתביעה האזרחית שהגישה משפחת רייצ'ל קורי, שנדרסה למוות על ידי דחפור של צה"ל ברפיח ב-2003. קורי ניסתה למנוע את הריסתו של בית פלסטיני ברפיח על ידי צה"ל למטרות, אה, אף אחד כבר לא זוכר בעצם. הגנה על ציר פילדלפי או משהו. בית המשפט טען שצה"ל עסק ב"חישוף", מונח שציין בדרך כלל הריסה של עצים או רכוש חקלאי אחר. לעתים קרובות ל"חישוף", שנטען שהוא מיועד למנוע מארבים, היה מעט מאד קשר לפעילות צבאית טהורה והרבה יותר לטרור של מדינה – הטלת אימה על התושבים הפלסטינים לבל יעזו להתקומם. ארגון בצלם ציין בשעתו שבמסגרת ה"חישוף", חמושי צה"ל השמידו גם שדות של עגבניות וקישואים, שבהם – איך לומר – לא כל כך קל להסתתר. הנזק, במקרים רבים, היה בלתי הפיך. בצלם הגדיר את המדיניות הזו כענישה קולקטיבית.

ראש המנהל האזרחי דאז בגדה, תא"ל דב צדקה, אמר בשעתו ש"בעזה – מאוד. לטעמי עשו כמה דברים שחורגים. אחרי האירועים של אלי סיני ודוגית ביצעו חישוף מאוד מסיווי. הם עקרו מאות דונמים של תות ומטעים וחממות. לדעתי זה לא הגון… זה יגרור שנאה והתלהמות, ולכך שעוד אנשים יצטרפו למעגל האיבה. זה פשוט לא חכם. גם באיו"ש יש מקומות שאנחנו לא נקיים מזה. לפעמים אני מאשר היקף מסוים של חישוף, אבל כשאני מגיע לשטח אני מוצא היפראקטיוויות של הכוחות […] האם הגזמנו במקומות מסוימים? עם יד על הלב – כן. בטח. בטח. אתה מתיר להוריד 30 עצים, ולמחרת אתה בא ורואה שהורידו 60 עצים. החייל או המ"פ שבמקום נסחפים. היו מקרים כאלה, ואסור להתעלם מהם. אנחנו ערבים לעניין הזה. מבוצעים תחקירים בעניין הזה. מביאים אנשים לדין." או לא ממש: צדקה הודה בחיוך שאף אחד לא הועמד לדין אבל "עשו לו נו-נו-נו. חד משמעית."

אז ככה נראה "חישוף": ענישה קולקטיבית שפועלת נגד האינטרסים של המבצעים אותה, שהם בעצמם ונדליסטים להוטים להרס שיודעים שהמערכת לא תעשה להם שום דבר חוץ מ, אולי, "נו-נו-נו חד משמעי." שנה אחרי המקרה של קורי, אפילו כמה ישראלים הזדעזעו מהיקף ההרס של הבתים ברפיח, ויוסף לפיד אמר שתמונות פליטה קשישה שמחטטת בהריסות ביתה אחר תרופותיה מזכירות לו את סבתא שלו, שחיה כידוע בתקופה אפלה (TM) שאין נוקבים בשמה. זה הביא לבוגי יעלון את הסעיף. (כאן ראוי לציין שיעלון טוען בידיעה הזו שהכוונה היתה להרוס 12 בתים בלבד, אבל שבוע קודם לכן הוא מדבר על הריסה מתוכננת של מאות בתים. כנראה חשב שאף אחד לא ישים לב). פחות משנה לאחר מכן, ועדה שמינה אותו יעלון מצאה את מה שכל אדם יכול היה לדעת לבד: שהריסה קולקטיבית של בתים איננה יעילה. למוסר אנחנו לא מצפים – אחרי הכל, מדובר בצבא שמוסרי יותר מהחמאס.

והנה, פסק הדין של השופט עודד גרשון מחזיר אותנו עשר שנים במנהרת הזמן. כאילו לא היו הדברים מעולם, קובע גרשון שפעילי ISM שימשו כ"מגינים אנושיים" – טענה מקובלת של מערכת ה-Hasbara הישראלית, שמעולם לא אוששה – וסייעו "סיוע כספי, לוגיסטי, ומורלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם, והפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים." כל זה, אמר השופט, מעיד על כך "שהארגון מנצל לרעה את השימוש בשיח זכויות האדם והמוסריות כדי לטשטש את חומרת מעשיו המתבטאים באלימות בפועל." וואו, לא ידעתי שבתי המשפט הצטרפו לקמפיין ה-Hasbara.

בוא נאמר שזה קצת חצוף לשמוע משופט ישראלי דרשות על "מגינים אנושיים", שעה שבית המשפט העליון נדרש ליותר משלוש שנים כדי לאסור על הצבא הישראלי לקחת פלסטינים כמגינים אנושיים – מנהג שאין סיבה טובה להניח שהופסק. מעבר לזה, מסתבר שאם אתה מעניק "סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי" לפלסטינים ואפילו לכאלה שהם בני משפחה של מי שישראל מגדירה כמחבלים; אם אתה מנסה למנוע הריסת בתים – ענישה קולקטיבית אפילו אליבא דצה"ל, שהוא מעשה פסול מבחינה חוקית – או את אטימתם, כלומר את ענישתם של אנשים שלא ביצעו בעצמם כל עבירה, אז עצם ההתנגדות שלך לעבירה על החוק היא "אלימות בפועל." שלך, לא של האנשים שמגרשים אנשים שלא חטאו מביתם עם מעט החפצים שהם מספיקים לאסוף ואז הורסים אותו; שלך, לא של האנשים שהפכו גם את בני משפחותיהם של מפגעים למטרה מותרת.

השופט, כמובן, קיבל את עמדת הצבא, שהחייל שדרס את קורי לא הבחין בה – זאת למרות שחקירתו במצ"ח לא הושלמה, לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה לשבש את החקירה והורה לנהג הדורס לא לדבר עם חוקרי מצ”ח. אלמוג, כמובן, לא זוכר את זה. הם אף פעם לא זוכרים. חוקר מצ"ח דווקא זוכר, והוא מגובה במסמכים. הממשל האמריקאי לא התרשם: הוא מצא שחקירת צה"ל בפרשת מותה של קורי "איננה מספקת, ולא היתה מעמיקה, אמינה ושקופה כנדרש."

אז אם לא היתה חקירת מצ"ח כנדרש, והחקירה הצה"לית נשענת רק על עדותו של הדורס – שכמובן, רוצה להרחיק את עצמו מהפרשה – והיא סותרת את עמדתם של עדים אחרים, שאומרים שלא יכול להיות שהדורס לא ראה את קורי, אז מה הפלא שבתי המשפט הישראלים, שברוב מוחלט של המקרים הם חותמת גומי של מערכת הבטחון הישראלית, מעדיפים להאשים את הארגון שאליו השתייכה? אחרי הכל, אם נטיח בו האשמות, ועוד בפסק דין, אולי אף אחד לא ישים לב שלא הארגון הוא שנתבע אלא צה"ל, ושאנחנו הולכים בדרכו של אלמוג ומטייחים את החקירה של צה"ל.

ומעדיפים להעביר את ההאשמה באלימות מאלו שדרסו וירו לאלו שנורו על ידי צה"ל ונדרסו על ידיו.

(יוסי גורביץ)