החברים של ג'ורג'

למה הקריקטורה כאן

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

"אני הולכת, אבל השאלות נשארות"

עוד תבוסה לאירופה במלחמה נגד האיסלם: עייאן הירסי עלי, גורשה למעשה מארצה המאמצת, הולנד. הירסי עלי ערכה אמש מסיבת עיתונאים אמוציונלית, בה, על סף דמעות, אמרה "בעצב אך בהקלה, אני אורזת את חפצי ונוסעת שוב. אני הולכת, אבל השאלות נשארות: השאלות על עתידו של האיסלם בארצנו, דיכוי הנשים בתרבות המוסלמית, והשתלבות המוני המוסלמים במערב".


 



הירסי עלי יוצאת מהפרלמנט, באדיבות Jaap Arriens

הירסי עלי, מהנשים האמיצות ביותר החיות כיום, איננה מוכרת דיה לציבור הישראלי, ולאור האירועים האחרונים רצוי להציג אותה. היא בת 36, ילידת סומליה. בילדותה עברה את הטכס הברברי שעוברת כל ילדה סומלית: מילת נשים. מאוחר יותר, משפחתה – שם לידתה הוא מגאן, לא עלי – היגרה לקניה, ומשם לגרמניה. בגיל 22, החליטה משפחתה להשיא אותה, בניגוד לרצונה, לאדם שלא הכירה, תושב קנדה.



בניגוד למיליוני נשים מוסלמיות אחרות, הירסי עלי נמלטה. היא פשוט עלתה על רכבת, נסעה להולנד, ושם ביקשה מקלט מדיני, בציינה שמשפחתה מנסה להשיא אותה בניגוד לרצונה. בבקשת המחסה, היא שיקרה בקשר לגילה ובקשר לשמה האמיתי, מחשש לדבריה שמשפחתה תמצא אותה. על השקרים הללו היא התוודתה בראיון בשנת 2002, זמן קצר לפני שמונתה על ידי מפלגתה למקום ריאלי בפרלמנט ההולנדי. היא החזיקה באזרחות הולנדית מאז 1997 ועד שלשום.



הירסי עלי יצאה למאבק כנגד האיסלם, מאבק שחלקם של הנשים בו הוא יוצא דופן: מרג'אן סאטרפי ("פרספוליס"); אזאר נאפיסי ("לקרוא את לוליטה בטהראן"); אירשאד מאנג'י ("הצרה עם האיסלם"); ואפה סולטאן קורעת לגזרים, בשידור חי באל ג'זירה, מטיפים מזוקנים ("אין כאן התנגשות בין תרבויות, יש התנגשות בין תרבות ובין ברבריות") .



והירסי עלי לא היתה יוצאת דופן: היא כתבה לבמאי תיאו ואן גוך את התסריט ל"כניעה", המתעד את שעבודן של נשים באיסלם. בתגובה, נרצח ואן גוך בנובמבר 2004 על ידי קנאי מוסלמי. הרוצח, מוחמד בויארי, הצמיד לגופתו בסכין מכתב ובו איום על חייה של הירסי עלי – אותה כינה "הירשי עלי", משום שכמי שיוצאת נגד האיסלם, היא ודאי יהודיה.



הירסי עלי, שכבר היתה חברת פרלמנט, נאלצה לרדת למחתרת למספר חודשים. האירוע הפך אותה לסמל הן לברברים והן למתגוננים מפני האיסלם. אף שהוציאה ספר חדש ("The Caged Virgin"), השנה האחרונה לא היטיבה איתה: לפני כחודש, היא אולצה לעזוב את ביתה. השכנים חששו שבני דת השלום יפוצצו את הבניין עליה ועליהם. אפשר להבין אותם: זו, אחרי הכל, לא תהיה הפעם הראשונה. הממשלה ההולנדית טענה בבית המשפט כי מדובר בבניין המאובטח ביותר בממלכה, אך לשווא.



לפני שבוע, שידר אחד הערוצים בהולנד סרט על הירסי עלי, בו רואיינו בני משפחתה וטענו כי הם לא ניסו לכפות עליה את הנישואים שבגללם ברחה; לדבריהם הם בוצעו בהסכמתה. קשה לי להבין מדוע יש להאמין לאותם אנשים שהטילו מום בבת משפחתם, אבל שרת ההגירה ההולנדית, ריטה ורדונק, קפצה על האירוע כמוצאת שלל רב.



ורדונק כבר הצליחה להוציא לעצמה שם רע, לאחר שהורתה לגרש הומוסקסואלים חזרה לאיראן. היא שללה את אזרחותה של הירסי עלי במהירות שיא, תוך יומיים. עם זאת, היא הבהירה שבניגוד לכמה פרסומים, אין בכוונתה לגרש אותה חזרה לסומליה.



להירסי עלי נמאס. אתמול, כאמור, היא הודיעה כי היא מתפטרת מן הפרלמנט. היא עוברת לארצות הברית, שם כבר הובטח לה תפקיד במכון מחקר ניאו-שמרני.





 



השאלות של הירסי עלי נשארות מאחוריה. אבל הולנד, ואיתה חלק גדול מאירופה, איננה רוצה לשמוע אותן. הפחד מפני הברברים כבר גרר שורה של כניעות. "כניעה", סרטו של ואן גוך, לא הוצג בפסטיבל סרטים בהולנד – שהוקדש, כמה אירוני, לחופש הדיבור – לאחר שמוסלמים איימו לפוצץ את האולם בו הוקרן.



לאחר הפרעות בשל הקריקטורות הדניות – בהן, רצוי להזכיר, הוצתו שגרירויות סקנדינביות ברחבי המזרח התיכון, מעשה שהוא קאסוס בלי – החליטו שרי האיחוד האירופי לקדם חוקים שיאסרו "דיבור הפוגע בדת". לא סביר, עם זאת, שהחוק יפגע בפארודיות אנטי-קתוליות. לכולם ברור באיזו דת מדובר. חוק כזה כבר הוצע, ונפל, בבריטניה – שם הניפו הברברים שלטים בנוסח "צפו לשואה האמיתית" ו"אירופה – ה-11 בספטמבר שלך בדרך" במהלך פרשת הקריקטורות.



לאחרונה, קיבל הבלוגר הבלגי פול בליין, מפעיל הבלוג "The Brussels Journal", איומים בתביעה, אם לא יפסיק לכתוב את האמת. עם זאת, הפסקת שידורי תחנת החיזבאללה "אל מנאר" לא צפויה בקרוב.


 



הסיבה שהירסי עלי מציקה כל כך לאנשי השמאל הקיצוני היא שבירת המיתוסים שהיא מייצגת. בארבעים השנים האחרונות, ניסו הוגי דעות נאצים, סאדו-מזוכיסטים ותומכי חומייני – המקובצים יחדיו תחת השם "פוסט-מודרניסטים" – לשכנע אותנו שאין פרטים, יש רק קבוצות. כך, תומאס ג'פרסון הוא בסך הכל גבר לבן מת, בן המעמד העליון.

הירסי עלי, על פי ההגדרה הזו, היא "אשה בת המיעוט המוסלמי". וכידוע, אסור למתוח ביקורת על מיעוטים, ודאי כאלה שבאים מהעולם השלישי. ביקורת מותר למתוח רק על התרבות המערבית. עצם הרעיון שיש תרבויות עליונות ותרבויות נחותות, שיש הבדל בין תרבות שמלות נשים ושורפות הומוסקסואלים ובין תרבויות המעניקות להם זכויות שוות, נתפס לאחרונה כגזעני.

הירסי עלי, על פי הפרדיגמה הפוסט-מודרנית, היתה צריכה להתחתן עם הגבר שמצאה לה משפחתה ולשתוק. אבל היא אשמה בחטא הגרוע מכל: כשנאלצה לבחור בין התרבות האותנטית והשורשית של סומליה המוסלמית ובין תרבות הצריכה הנלעגת של המערב המנוון, היא בחרה ללא היסוס באחרונה. היא הוסיפה חטא על פשע, כשניקבה את בועת האוויר של ה"רב תרבותיות" ובהציגה את פניה של הברבריות החדשה. על כך, לא יסלחו לה אנשי "השמאל החדש" לעולם. הפליטה מאפריקה הפכה כעת לפליטה מאירופה.


היא לא לבד. בעקבות רציחתו של ואן גוך, ובעקבות התקפות על הומוסקסואלים באמסטרדם מצד כנופיות מוסלמים, התרחש בהולנד מהפך שקט: יותר ויותר הולנדים נמלטים ממולדתם. לראשונה מאז שנות השמונים, להולנד יש מאזן הגירה שלילי. חברה המסייעת לאנשים להגר קיבלה 13,000 פניות ממשפחות המבקשות להגר בשבוע שלאחר רצח ואן גוך. המעמד הבינוני ההולנדי הבין את המסר של הירסי עלי, המסר שהאינטלקטואלים והפוליטיקאים מסרבים להבין.

תגובה אחרת היא פניה לימין הקיצוני, שנמצא כעת בעליה בכל אירופה. צריך לזכור, שהתוויות כאן ובאירופה שונות: מנהיג "הימין הקיצוני" בהולנד היה, עד לרציחתו, פים פורטיאן – הומוסקסואל ליברלי. הלוואי עלינו "ימין קיצוני" שכזה.

בליין כתב כי "האורות כבים בכל אירופה"; ציטוט, מודע או לא, של שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ערב מלחמת העולם הראשונה: "המנורות כבות בכל אירופה. לא נראה אותן דולקות שוב בימי חיינו". כבות? אולי מוקדם מדי. מתעמעמות? בוודאי.

(Hirsi Ali photo published courtesy of Jaap Arriens)

(נאום ההתפטרות המלא של הירסי עלי. ארוך אבל שווה קריאה).

(יוסי גורביץ)