החברים של ג'ורג'

מכונת העשן של "אם תרצו"

לימין היהודי יש בעיה: תוך זמן לא רב, כל מה שהוא נוגע בו הופך לרדיואקטיבי. כך הפך הביטוי "מתנחלים", שפעם נושאיו השתמשו בו בגאווה, לכל כך רעיל שהמתנחלים נושפים חומצה גופרתית לעבר כל מי שמעז להמשיך ולהשתמש בו, ונעמדים על רגליהם האחוריות בדרישה שישתמש בביטוי "מתיישבים." פעם הם דיברו בהתפעמות על "מפעל ההתנחלות," אבל ברגע שהציבור קיבל דימוי ברור של איך נראה מתנחל, המתנחלים עצמם מיהרו לנסות לתקוע יתד בלב המותג. הם לגמרי לא לבד כאן: שלושים שנים של שלטון הימין בישראל גרמו למשרד החוץ של ליברמן להורות על פתיחת קמפיין חשאי, שהמטרה שלו היא הפצת מסרים של ישראל – קרי: של הימין היהודי – כשהם מגיעים לא ממשרד החוץ הישראלי או מכל גוף ישראלי רשמי, משום שאף אחד לא מאמין להם יותר, ובצדק.

תהליך דומה עובר על התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." פעם, היא היתה יכולה למכור את הזבל שלה ישירות ל"מעריב", בדרך כלל דרך בן כספית, ולפרסם אותו פחות או יותר כפי שהוא. הבעיה היא ששלוש שנות קיומה הציבורי (הפרסום שהזניק אותה היה הקשקוש על הקרן החדשה לישראל, ש"מעריב" שימש לו שופר, ב-2010) שחקו את הדימוי שלה. כשבן כספית כתב על רונן שובל בהתפעמות ב-2010, הוא כתב עליו כעל איש הייטק, איש מרכז, סתם מילואימניק טוב שכזה. היום אנחנו יודעים ששובל הוא מתנחל; שכל מקימי "אם תרצו" היו מתנחלים; שהם קודמו על ידי משרד הפרסום של קלוגהפט שטשטוש האמת בכל מה שקשור להתנחלויות הוא אמנותו; ששובל היה ראש "תא כתום" בזמן ההתנתקות; שהוא היה מועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי"; בקצרה, ש"אם תרצו" היתה אחת ההונאות הפוליטיות הגדולות של העשור האחרון. ל"אם תרצו" היו יותר מדי פליטות פה בשנים האחרונות, והיא נשרפה כתנועה "א פוליטית."

אז "אם תרצו" פועלת כמו משרד החוץ: היא מפיצה את המסרים שלה באמצעות כלים אחרים. במארס האחרון, פרסם אתר חדש יחסית בשם "מידה" מאמר מאת מיודענו ארז תדמור, גנב האמל"ח שמשמש כמנכ"ל התנועה, ובו נטען שעבדכם הנאמן, ככותב בקולקטיב +972, נטש את הקורא הישראלי כדי להתמקד בקוראים מחו"ל. לטענה הזו, כמו גם לטענה הדומה שהופנתה כלפי הכותבים האחרים של +972, לא היה בסיס – כפי שאפשר לראות, למשל, מריבוי הפוסטים בבלוג הזה. זה בפני עצמו לא היה מעניין; מה שכן מעניין הוא שיממה לאחר פרסום המאמר של תדמור, הופיע בנרג מאמר של אחד איתי ראובני, שחזר על אותה התזה בדיוק: ארגוני שמאל מואסים בציבור הישראלי ומעדיפים לדבר עם הקהל הבינלאומי. ראובני הוא חוקר (?) בנגו מוניטור, ארגון שעיקר כתיבתו באנגלית, אבל לו זה כנראה מותר.

בין נגו"מ (שעל איכות התוכן שלו אפשר לקרוא כאן), בין ארגון האב שלו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ובין "אם תרצו" מתנהלים כבר שנים יחסי גילוי עריות אינטלקטואליים שהיו גורמים ליוקסטה לזקוף גבה. מנהיגי "אם תרצו" הם בוגרים של קורסים של המכון לאסטרטגיה ציונית וחלק ניכר מה"דו"חות" שמפרסמת "אם תרצו" הם בעצם גרסה מדוללת של פרסומים של נגו"מ או של מל"צ. "מידה" מסתמן ככלי תעמולה נוסף של "אם תרצו", עוד כלי להפצת טענות של "אם תרצו" מבלי שהתנועה תצטרך לחתום עליהן – כי, כזכור, המוניטין שלה כבר מפוקפק. של "מידה" עוד לא.

לפני כשבוע, פרסם "מידה" עוד מאמר של תדמור, הפעם בטענה שהקצונה המרושעת של צה"ל תוקעת סכין בגב החיילים וכובלת את ידיהם במאבק ב"טרור העממי" בגדה. אגדת הסכין בגב הזו איננה חדשה: צבאות משמיעים אותה על בסיס קבוע כשהם נאלצים לרסן את כוחם. בישראל היא מושמעת שוב ושוב מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמיוחד באינתיפאדות. "אם תרצו" נולדה מהניצול של מאבק המילואימניקים על ידי לשכת נתניהו, ותמה מרכזית של מאבק המילואימניקים היתה אגדת הסכין בגב: הפוליטיקאים המרושעים והקצינים הפחדנים שלא נתנו לצבא לנצח. תדמור בעצם חוזר כאן למקורות.

וראה זה פלא, שבוע לאחר הפרסום של תדמור, מפרסם גם נרג – שתדמור הוא עכשיו ראש הדסק הפוליטי-מדיני שלו; גילוי עריות אינטלקטואלי כבר אמרנו?כתבה שנראית דומה מאד (מישהו הזכיר גילוי עריות?) למה שכתב תדמור ב"מידה." אותה אגדה על חיילים שידיהם כבולות, כולל קצין שמתלונן שהוא לא קיבל אישור לירות ירי חי לעבר משליכי אבנים, כולל קצין שהושפל מכך שפלסטיני נענע מולו את אבר המין שלו בעת הפגנה, ולא מבין איך לא נותנים לו לפוצץ לפלסטיני את הצורה: "בן אדם שעושה לך דבר כזה מול הפרצוף, התגובה צריכה להיות חריפה […] הוא אמור להירתע ממך, והוא פשוט מראה לך בדיוק מה הוא מרגיש כלפיך." אין ספק: כשבן הגזע הנחות נוקט בפעולה כזו, הקולוניאליסט הנאור חייב להבהיר לו את מקומו. איכשהו, היללות האלה על חיילים שלא נותנים להם לבצע טבח נדרש אף פעם לא מציינות את הקורבנות הפלסטיניים הרבים (מי שרוצה לראות את ה"איפוק" של קלגסינו החמודים מוזמן להצטרף להפגנת יום שישי באחד מכפרי ההתנגדות העממית; אשמח לסייע בארגון הנסיעה), כמו למשל נאג'י בילביסי, שחמוש צה"ל הרג אותו בירי בגבו.

עם הפרסום בנרג, מיהרה "אם תרצו" לברך עליו, תוך שהיא מוסיפה את הקשקוש הרגיל על "דה לגיטימציה" של לוחמי צה"ל והקרן החדשה לישראל. ספק אם יש משהו שמסוגל לבצע "דה לגיטימציה" לצה"ל כמו הרעיון שלקצין ישראלי מותר להעניש ב"תגובה חריפה" – קרי אלימות – פלסטיני שמתחצף אליו, אבל ב"אם תרצו" עוד לא קלטו את הקטע וספק אם יוכלו להבין אותו אי פעם. יתר על כן, המאמצים למנוע חיכוך בגדה – עד כמה שהם קיימים – לא נובעים מחשש ל"דה לגיטימציה" אלא מהחשש שקצת יותר הרוגים פלסטינים ממה שצה"ל רגיל לנפק בדרך כלל, ותפרוץ פה אינתיפאדה שלישית גם בלי שמישהו יתכנן אותה. חמושי צה"ל לא מבינים, מעולם לא הבינו, שתפקידם הוא לשרת את הדרג המדיני ושאם הוא חפץ בריסון האלימות, תפקידם לרסן אותה.

אז מה היה לנו פה? פרסום של ארז תדמור ב"מידה", שמתורגם תוך שבוע לפרסום בנרג (שם, במקרה, תדמור הוא ראש דסק), וזוכה תוך שעות לקידום נלהב מצד "אם תרצו." האם זה מעיד על כך ש"אם תרצו" הבינה שהיא הצטרפה לשורות המוטנטים של הימין, ושכשהיא מפרסמת משהו עדיף לה להלבין אותו דרך צד שלישי – או, במקרה הזה, דרך שני צדדים כאלה? יש לקוות שכן – ויש לפקוח עין לקראת הופעת יצור שדומה מאד ל"אם תרצו" בזירה הציבורית, אולי אפילו עם אותם אותן הדמויות עצמן, אבל תחת שם אחר, לוגו אחר ומוטו אחר.

למה כל זה טוב? די פשוט. "אם תרצו" יכולים להשען על הפרסום בנרג ולהצביע עליו כעל תמיכה בעמדה שלהם, כשהם מקווים שאף אחד לא יעלה במעלה השרשרת ויגיע ל"מידה" ותדמור. כך "אם תרצו" יכולה לטעון שמקור חיצוני העניק לגיטימציה לטענות שלה, גם כאשר המקור הזה לא היה מי יודע מה חיצוני; רוב הציבור לא מודע לכך. זה אותו התרגיל עצמו שבוצע עם הפרסום של ראובני ותדמור על +972: "מכון מחקר" עאלק עצמאי, למעשה חלק אינטגרלי של אותה מכונת העשן עצמה, מספק לגיטימציה לטענות של אנשי "אם תרצו."

ההונאה הזו עשויה לעבוד על כמה אנשים. אבל, כפי שמעידה העובדה ששקרני "אם תרצו" צריכים כעת להרחיק את עדותם מעצמם, לא להרבה זמן. זו רק שאלה של זמן עד ש"מידה" וכנראה גם נרג ייראו לרוב הציבור השפוי כמו היצור מהביצה. אז יבנו לנו תדמור וחבריו יצור חדש, הישר מהמעבדה של ד"ר אדלסון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עלילת הדם החדשה של "אם תרצו"

"אם תרצו" יצאו אמש במסכת חדשה של השמצות כנגד ארגוני השמאל בישראל, הפעם באמצעות שיטת "אוי לרשע ואוי לשכנו", מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לפרכות. למזלם של אנשי "אם תרצו", הם נתקלו בעיתונאים עצלנים יחסית; לרוע מזלם, אפילו שופרות קודמים של הארגון, כמו בן כספית, מתחילים להביע סקפטיות. כספית עדיין חוזר כתוכי על הקו של "אם תרצו", לפיו צריך "שקיפות" מצד ארגוני זכויות האדם, אבל זה משום שהוא עצלן מכדי לברר את האמת: כל המידע ברשת.

ניגש למלאכה המייגעת. את הדו"ח של "אם תרצו" אפשר למצוא פה (זהירות, PDF), ואלא אם ייאמר אחרת, מראי המקום הם מתוכו. טענת הבסיס היא כזו: ארגוני השמאל הישראלים מקבלים כספים משני ארגוני מימון פלסטינים, ה-WA (Welfare Association) וה-NDC. ה-NDC היא ארגון-בת של ה-WA. חלק מהתורמים ל-WA הם טיפוסים חשודים – על ידי אם תרצו, על כל פנים – בטרור. מכאן שארגוני זכויות האדם ממומנים על ידי ארגוני טרור.

ובכן, למדינת ישראל אין שום בעיה להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים שחשודים בסיוע לטרור. היא הוציאה אל מחוץ לחוק עשרות רבות, אולי מאות, של "התאחדויות בלתי חוקיות" במהלך האינתיפאדה השניה, וגם קודם לכן. כל מה שצריך הוא חתימה של שר הבטחון על מסמך של השב"כ.

ה-WA לא רק שלא הוצאה אל מחוץ לחוק, היא גם נתמכת (עמ' 16) על ידי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם; על ידי הבנק העולמי; שורה של ארגונים אירופאיים; ועל ידי (עמ' 17) USAID, קרי (זהירות, PDF) קרן הסיוע הבינלאומית של ממשלת ארצות הברית. אפשר לומר בזהירות המתבקשת, שאם ה-WA לא הוצא אל מחוץ לחוק על ידי הממשלה הישראלית, והוא זוכה לתמיכה של הבנק העולמי וממשלת ארה"ב, הוא לא ארגון טרור.

הלאה. כדי להכפיש את ה-NDC, חברת הבת של ה-WA, שופרה של אם תרצו – מעריב – כותב ש"אופן רשמי, הקרן ממומנת על ידי ממשלות שווייץ, שבדיה, הולנד ודנמרק. אולם בדיקת אם תרצו מעלה נתונים מעוררי תהייה לגבי אותה קרן שתקציבה השנתי הוא כ-19 מיליון דולר ". בעמוד 28 של הדו"ח, מראה אם תרצו שה-NDC אכן קיבלה 412,000 דולר מה-WA, מה שלא צריך להפתיע בהתחשב בכך שהיא הוקמה על ידי ה-WA ושהקשר בין השתיים מעולם לא הוכחש. אבל אם תרצו, כרגיל, מסלפים: בדיקה מהירה, שלקחה פחות משתי דקות, העלתה שהתמונה שמציגה אם תרצו בעמ' 28 נלקחה מעמוד התורמים של ה-NDC. אבל היו שם עוד תורמים: מול 412,000 הדולרים של ה-WA, תרם הבנק העולמי 10,000,000 דולרים, הסוכנות הצרפתית לפיתוח 6,000,000 יורו, וקרן ארבעת המדינות (שווייץ, דנמרק, הולנד ושוודיה) עוד 6,000,000 מיליוני דולרים. כלומר, אם נחשב את 6,000,000 מיליוני היורו הצרפתים בחישוב גס של כתשעה מיליוני דולרים, הבנק העולמי ומדינות אירופה תרמו 25,000,000 מיליוני דולרים מול 412,000 הדולרים של ה-WA, התרומה של ה-WA היא פחות משני אחוזים מסך התרומות. אם תרצו, ומעריב איתם, מזועזעים מכך שחבר המנהלים של ה-NDC מורכב כולו מפלסטינים. מי היה מאמין: ארגון פלסטיני, שכל הנהלתו מורכבת פלסטינים!

אז מה בעצם רוצה אם תרצו מ-WA? או, פה העניין מסתבך. יש ארגון בשם Islamic Development Bank, ב-2005, הוא תרם ל-WA 796,000 דולרים (עמ' 17), בהשוואה ל-10,477,609 של הבנק העולמי ו-656,805 של USAID. אז מה הבעיה? ובכן, בין הארגונים שלהם תרם ה-IDB נמצאות קרנות אל אקצה ואל קודס, שמיועדות (עמ' 22) "לתמיכה בעם הפלסטיני מול התוקפנות הישראלית". אל קודס עוסקת גם (עמ' 23) בסיוע למשפחותיהם של שהידים, ואל אקצה ב"שימור הזהות הערבית והאיסלמית של ירושלים".

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, אם תרצו והשופר שלה עושים כאן תרגיל הסחת דעת. הם מניחים שהקורא הישראלי שומע "שאהיד", וישר חושב על מחבל מתאבד. אבל המילה שאהיד מתורגמת ל-Martyr, והמשמעות שלה היא כל חלל במאבק. פלסטינים תיארו את ההרוגים שלהם כשאהידים עוד באינתיפאדה הראשונה, כשלא היו מחבלים מתאבדים, כשכמעט כל הפעילות נגד כוחות הכיבוש התבטאה בהשלכת אבנים. עומאר אל קוואסמה, למשל, שנורה על ידי חמושי צה"ל בסוף השבוע, הוא שאהיד. וכן, המשפחות של האנשים האלה זקוקות וראויות לתמיכה.

שנית, ירושלים היא עיר ערבית ומוסלמית. היא היתה הרבה, הרבה יותר זמן עיר ערבית ומוסלמית מאשר עיר יהודית. אם תרצו אולי לא אוהבים את זה, אולי היו רוצים למחוק את ההיסטוריה הזו – מה שממשלת ישראל עושה במרץ – אבל זו העובדה, וזו המציאות, ואין לכך כל קשר לטרור.

שלישית, וחשוב מכל, אין שום קשר – על כל פנים, אם תרצו לא הוכיחה כזה – בין קרנות אל קודס ואל אקצה ובין ה-WA, שלא לדבר על ארגוני זכויות האדם הישראלים. למותר לציין שהן לא הוצאו אל מחוץ לחוק. הגוף שתרם להן תרם גם ל-WA. זה הכל. ה-WA קיבלה כמעט פי 20 יותר כסף מהבנק העולמי.

אם תרצו מספקת לנו דוגמא לטיפוסים השליליים שבהם תומכת ה-NDC: שעואן ראתב עבדאללה ג'בארין (עמ' 14). המדובר, לדבריה, אדם שיש לו "מעורבות בפעילות טרור", ספציפית העובדה שהוא "נעצר מספר פעמים בחשד למעורבות בטרור, היה עצור במעצר מנהלי באשמת פעילות בארגון הטרור 'החזית העממית'". מאז 2006, מציינת אם תרצו, מונעים כוחות הבטחון מג'בארין לצאת מישראל. וכאן מגיע ה"קשר ארגונים ישראליים" (עלגות במקור): ארגוני זכויות אדם עתרו "בעד ג'ברין" (כך) ונגד צו איסור היציאה מהארץ.

חדי העין מביניכם ודאי שמו לב שמרשימת התארים שהצמידה אם תרצו לג'בארין נשמט תואר אחד: "הורשע ב…" ג'בארין מעולם לא הורשע בדבר. אפילו לא בבתי המשפט המאולפים של צה"ל. אפילו לא באמצעות "מידע חסוי". לזה קוראים באם תרצו "ניתן גיבוי משפטי לפעיל טרור". ג'בארין איננו פעיל טרור, כי הוא לא הורשע בכך; לכל היותר הוא חשוד בהיותו כזה. מה שאי אפשר לומר, למשל, על ארז תדמור, ממנהיגי אם תרצו, שהורשע בגניבת חומרי חבלה מצה"ל.

בקיצור, ארגון שאחד מראשיו הוא עבריין מורשע, שהסתבך בעבירות בטחוניות של גניבת אמל"ח וחומרי חבלה, עשה עוד תרגיל הונאה מרשים – וחלק מהעיתונות הישראלית בלע אותו ולא נודע כי בא אל קרבו. לגלות שרוב התרומות של ה-NDC מגיעות מהאיחוד האירופי והבנק העולמי לקח לי פחות משלוש דקות. לקרוא ולפרק את הטיעון של אם תרצו, ואחר כך להרכיב אותו מחדש לפוסט – פחות משלוש שעות. מסתבר שעמיחי אתאלי ועמיתיו מעדיפים לשמש כסטנוגרפים ולא כעיתונאים. זה כנראה מביא יותר כניסות.

שיחות עם כמה פעילים בארגוני זכויות האדם מצאו אותם המומים. הם הצביעו שוב ושוב על כך שבכל מסמך שלהם הם מצהירים במדויק על מקור ההכנסות שלהם, בכלל זה ה-NDC. הם מסבירים שזה כסף "צבוע", שמיועד על ידי המדינות התורמות ושה-NDC משמש רק ככלי מעבר שלו, וכמפקח על כך שהארגונים אכן מוציאים אותו על מה שהתחייבו להוציא. זה לא עוזר. השקר, במיוחד בעידן השיעתוק הדיגיטלי, מקיף את העולם בזמן שהאמת עדיין מחפשת שרת פנוי. שאלתי את ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, אם הוא לא היה מעדיף לקבל את הכסף שלו מממשלת ישראל ולא מהאיחוד. התשובה שלו, כמובן, הבהירה מה באמת חשוב: "הייתי מעדיף שלא היה צורך בארגון, שממשלת ישראל תפסיק לענות". אבל קשה מאד להאמין שנגיע למצב המבורך הזה, אם מסיתים כמו אם תרצו וסייעניהם בתקשורת ישכנעו – מי בזדון ומי ברשלנות – את הציבור הישראלי שהמתנגדים לעינויים ממומנים על ידי אל קעאדה.

בהתחשב בכך שבשלוש הפעמים האחרונות שניסיתי להוציא תגובה מאם תרצו, נעניתי ב"לא רוצים לדבר איתך", לא טרחתי הפעם לנסות להשיג את תגובתם.

(יוסי גורביץ)

ברון תעשיית השקרים

תחת הנהגתו של בן דרור ימיני, הפך "מעריב" בשנים האחרונות לשופר של הימין הפסיכי הישראלי. "מעריב" היה זה שהזניק את "אם תרצו" לתודעה הישראלית. הדו"חות של "אם תרצו" הופרכו זמן קצר לאחר שפורסמו, אבל ימיני לא רק שלא נתן במה לכך – תפקידו של עיתונאי רציני – אלא קידם את התעמולה שלהם כנגד הקרן החדשה לישראל פעם אחר פעם. הוא הגיע לשיא חדש, או שמא יש לומר שפל חדש, כאשר ניפח מכתב היסטרי, נטול פרטים ובלתי ניתן לאימות, לעוד איל ניגוח.

בשבוע שעבר בחר לעצמו ימיני מטרה חדשה-ישנה: עיתונאי "הארץ", גדעון לוי. אישית, אני לא מחובביו של לוי, ואני חושב שיש בעיה רצינית בכך שאדם שתחום הסיקור שלו הוא הכיבוש הפלסטיני מצד השני של הגדר – נושא חשוב, שעמירה הס למשל מטפלת בו בדרך כלל היטב – לא דובר ערבית ונאלץ להסתמך על תרגומיהם של פלסטינים. אבל אצל ימיני הפך לוי ל"ברון תעשיית השקרים". בסוף השבוע פרסם לוי תגובה מפורטת: הוא פירק את הטענות של ימיני לתשע נקודות, וענה על כל אחת ואחת מהן. הוא חשף את הסילופים שערך ימיני בראיון שלו לאינדיפנדנט: כעקרון, ימיני בחר בשיטה החביבה על תועמלנים, הוצאת דברים מהקשרם.

הדבר החכם מצד ימיני היה לסתום ולקוות שהעסק יישכח, מה שהיה כנראה קורה תוך יומיים-שלושה. הוא בחר לענות, והוסיף עיוותים ושקרים נוספים, תוך שהוא מתעלם מרוב הנקודות של לוי ומנסה להטביע אותן במלל צווחני. אז הגיע הזמן לכספת את הטקסט של ימיני. את הראיון הרלוונטי באינדיפנדנט אפשר לקרוא כאן.

א. ימיני טוען ש"בשלב די מוקדם בראיון מסביר לוי את "מנגנון שטיפת המוח הכל כך יעיל" שעוברים הישראלים. כך שמלאכתו קשה. כל כך קשה, עד כדי כך שהניסיון להפוך את המצב הוא "כמעט כמו ניסיון להפוך חביתה לביצה". הנה לוי, חוזר לשנאת ישראל הישנה. התכונות השליליות טבועות ביהודים הללו."

על זה יש רק מילה אחת לומר: בולשיט. עצם השימוש בביטוי "שטיפת מוח" מעיד שלא מדובר ב"תכונות שליליות טבועות", אלא בשינוי תודעה באמצעות מנגנון תעמולה. בהתחשב בכך שלוי עצמו הוא יהודי, הרעיון שהוא יאמר – והוא לא אמר – שיש ביהודים "תכונות טבעיות" שליליות הוא נלעג. ימיני לא יכול להתמודד עם הטענה הזו – אחרי הכל, הוא חלק ממנגנון שטיפת המוח – אז השיטה שלו היא לכנות את לוי אנטישמי ("שנאת ישראל הישנה") ולקוות שזה ידבק. בקרב הקוראים שלו זה ודאי עובד. השאלה היא אם זה יעבוד גם על אנשים חושבים, לא על יג"עים שטופי מוח. זו גם הטענה המסכמת של ימיני: שאם איש ימין היה מתראיין ומדבר על "טבעם הרצחני" של הפלסטינים, הוא היה מואשם בהסתה. אבל לא מדובר, ומעולם לא היה מדובר, ב"טבע רצחני", אלא בשטיפת מוח; ובהתחשב בכך שימיני מדווח בעקביות ובצדקנות על פרסומי הסתה ברשות הפלסטינית, הטענה הזו, כשהיא מגיעה מצידו, היא צינית עד כדי להחליא.

תועמלן ימין. בן דרור ימיני מבהיר איפה הוא עומד

ב. ימיני טוען, בתגובה לנקודה השניה של לוי – תיעוד של ירי של חמושי צה"ל לעבר מונית בה נסע ב-2003 – כי לוי לא מציין שמדובר ב-2003 וכי כעת "הוא משנה גרסה". ימיני לא אומר אמת. האינדיפנדנט מתייחס לתקרית כך: "In the summer of 2003, he was travelling in a clearly marked Israeli taxi on the West Bank….". ההדגשה שלי. בהתחשב בכך שזהו מאמר תגובה של ימיני, העובדה שהוא לא טרח לקרוא את המאמר באינדיפנדנט – אליו כל הסיפור מתייחס – ראויה לתמיהה, בלשון המעטה; העובדה שעל סמך כך הוא מאשים את לוי בשקר חדש היא חוצפה חריגה, אפילו בשבילו.

ג. פרשת הכלבים: לוי אמר לאינדיפנדנט שהעיתונות הישראלית דיווחה בהרחבה על מותם של כלבי צה"ל בעת עופרת יצוקה, אבל דחקה את מותם של עשרות ומאות פלסטינים לעמודים האחוריים. לוי טעה בתאריך פרסום התמונה – התמונה היא של כלב שמת שלוש שנים קודם לכן – אבל כלב אחר שמת מפגיעת קסאם, בשם בון, זכה לסיקור נרחב. את שמו של בון אנחנו מכירים, את שמותיהם של האזרחים שצה"ל הרג באותו יום – לא כל כך. ימיני מנסה להתפתל בנושא, חוגג על פערי התאריכים – אבל לא מצליח להכחיש את ההבדל בפער הדיווח.

ד. נושא ההפגזות. ימיני מתעלם מעיקר תשובתו של לוי – "על פי נתוני האו"ם, צה"ל פגע בהתקפה על עזה, ב-15 בתי חולים ומרפאות וב-43 חדרי עזרה ראשונה. 18 בתי ספר נהרסו כליל ו-280 אחרים נפגעו. 50 מתקנים של האו"ם נפגעו בהתקפה. 16 אנשי צוותים רפואיים, כולל רופאים, נהרגו ו-25 נפצעו. 12 אמבולנסים נפגעו אף הם" – כנראה משום שאין לו תשובה טובה. במקום זה, הוא טוען שלוי משקר כאשר הוא מדבר על 42 פלסטינים שנהרגו בהתקפה ישראלית על בית ספר של אונר"א. הוא מפנה לקישור ב"הארץ". התמימים שלא קראו את הטקסט המקושר עשויים לחשוב שאותם 43 (מספירה מאוחרת יותר) כלל לא נהרגו; בפועל, הם נהרגו גם נהרגו. אבל הם מתו מפגזים שנפלו בסמוך לבית הספר ולא פגעו בו ישירות. עכשיו נבצע את התרגיל האהוב על ימיני, ונשאל איך הוא היה מתייחס להתקפת מרגמות של חמאס, שהיתה הורגת 43 אזרחים יהודים שעמדו מחוץ לבית ספר, ואיך היה מתייחס להכחשות של חמאס שכל מטרתן לומר שהוא לא כיוון ישירות לבית הספר.

ה. ימיני טוען שדבריו של לוי, על פיהם הסכם אוסלו הוא הונאה מצד ישראל, הם "שקר". לכולי עלמא ברור שמדובר בהבעת דעה, רק שימיני סבור שזו דעה לא לגיטימית. הנה כמה עובדות שיתמכו בה. בין השנים 1993-2000, מספרם של המתנחלים – שימיני טוען מעת לעת בתוקף שהם מכשול לשלום – הוכפל. ישראל לא הסירה אף התנחלות באותה תקופה (שלאחריה חדל הסכם אוסלו להתקיים), ולא רק שלא הסירה, היא גם הוסיפה כמה חדשות והגדילה את הקיימות. כאשר ביצע ברוך גולדשטיין טבח בתושבי חברון, לקול מצהלותיהם של תושבי ההתנחלויות שם ("פורים שמח, יהודים!"), ממשלת ישראל לא הסירה את סרטן ההתנחלות משם, אלא… החמירה את מצבם של הפלסטינים תושבי העיר "מחשש לנקמה במתנחלים". (מי ששילם בדמו על החינגה של גולדשטיין ואוהביו, וחטף במקומם את פיגועי הנקמה היו תושבי ישראל המוגנים הרבה פחות, לא המתנחלים, אבל זה סיפור אחר.) מצבם של הפלסטינים התדרדר: מספר המחסומים עלה, וכתוצאה מכך נפגעה הכלכלה הפלסטינית קשות. כל אלה לא קידמו, בלשון המעטה, את השלום.

יתר על כן, רבין עצמו אמר – כפי שהזכיר לנו השבוע בנימין נתניהו – שהסכם אוסלו לא מיועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית, הוא טבע את הביטוי "אין תאריכים קדושים", והעיד שמטרת כל הנסיגה הישראלית היא שיהיה משטר פלסטיני שיטפל בחמאס "בלי בג"צ ובצלם". ורבין עוד היה אחד התומכים בהסכם: תומאס פרידמן כתב ב-1995, בנספח לספרו "מביירות לירושלים", שרבין עצמו מנסה להגיע לשלום, אבל יש שרים בממשלתו שמחבלים בכך. אולי ימיני צריך להוסיף גם את פרידמן לרשימת "שונאי ישראל" שלו. במובנים רבים, הסכם אוסלו היה תרגיל Hasbara נהדר של ממשלת ישראל; את השלום, שכרוך בפירוק ההתנחלויות, הוא לא קידם בכלום. להיפך.

בקצרה, הדבר המשעשע והעגום שבכתיבתו של בן דרור ימיני הוא הוכחה לטענתו של לוי בדבר שטיפת המוח העוברת על הישראלים. לא ברור אם ימיני לא מבחין בכך או לא מסוגל להודות בכך.

(יוסי גורביץ)

בחזרה אל הקור

הנאום של נתניהו בכנסת, כבר כתב מקס הזועם, היה בזוי אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של הפנטזיונר. אפשר להבין את השרץ הקטן: כל האנשים שמתחרים איתו בבחירות הקרובות מצטלמים יפה מאד על רקע הפיצוצים בעזה, ורק הוא נשאר מחוץ לפריים, נאלץ להודיע בסוף המבזק ברדיו שהוא תומך בממשלה וכולם נזכרים שהוא ראש אופוזיציה. מה הפלא, אם כן, שהוא גונב את השורות של ליברמן?

 

סביר להניח שההבדלים האידיאולוגיים בין נתניהו לליברמן קטנים ביחס. אין לשכוח שנתניהו העסיק את ליברמן בתחום שבו הוא מצטיין – בריונות. הם עבדו ביחד שנים ארוכות. יש לראות בהצהרות הללו הסרת מסכות. נתניהו צריך, מעבר לכמה שיותר אור זרקורים, להחזיר אליו כמה שיותר קולות מן הימין הקיצוני, שאבדו לו אחרי פיאסקו פייגלין.

 

הבעיה היא שקשקושים על "יד ברזל כנגד תומכי החמאס בינינו" זוכים לתמיכה מדאיגה בציבור. אירוע מחריד, שהוצנע למדי, הוא העובדה שכאשר רצח החמאס הבוקר אזרח ישראלי באשקלון, אספסוף יהודי גאה התאסף סביב מקום הפיגוע – והשמיע קריאות שמחה. הסיבה? הנרצח נקרא האני אל מחדי.

 

השנאה כלפי ערביי ישראל התחזקה משמעותית בשנה האחרונה: היו פרעות עכו, היתה הכניעה המבישה של המשטרה לאספסוף היהודי, והיה נסיון של חובשי הכיפות לייצא אותן לערים אחרות. בשכונת התקווה, ניסתה קבוצת נקמה להצית דירות של תושבים ערבים בשכונה באמצעות בקבוקי תבערה. בפסגת זאב ביצע המון של צעירים יהודים, שהגיע משום מקום, נסיון לינץ' בשני צעירים ערבים שעברו במקום. ירושלים הפכה לזירה קבועה של פיגועים של חובשי כיפות כנגד פלסטינים – והידיעה הזו מגיחה לרגע, מחליקה הצידה ונעלמת.

בסקר שנערך לפני כשנה, אמרו 75.3% מבני "עם הסגולה" שהם לא מוכנים להתגורר בשכנות לערבים, 61.4% לא יארחו חבר ערבי, 55.6% רוצים הפרדה במקומות הבילוי ו-51% בכלל רוצים שהממשלה תעודד טרנספר שקט. זו חבית אבק השריפה שלידה משחק נתניהו בגפרורים.

 

הבעיה היא שנתניהו וליברמן לא לבד. לגמרי לא לבד. אתמול נערכו הפגנות רגועות-ביחס בשורה של ישובים ערביים, וכן אוניברסיטאות. אבים ציין יפה את סגנונה הבלתי ראוי ובלתי נסבל של שרה בק, שהיתה לה החוצפה לומר ש"חשוב לציין שאלו סטודנטים שנהנים הרבה פעמים גם ממילגות לימוד, נמצאים במעונות של האוניברסיטה העברית לדוגמא, שייכים לאקדמיה העברית אבל כשצריך לבחור איפה הם מעמידים את עצמם, אזי הם בוחרים להפגין כנגד הפעילות של הצבא." באמת לא ברור מאיפה הם שואבים גסות הרוח הזו – לחשוב שאם הם אזרחים מותר להם להפגין נגד הבהמה הירוקה הקדושה.

כבר היינו שם, מזמן: אלתרמן כתב עוד ב-1949

ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת/

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/

יושב הנו בזכות מלאה ולא בחסד/…

ככל צירי הבית, גם טובי/

יושב בו בתוקף המשטר…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

 

60 שנה כמעט, ורק מעטים עוד זוכרים.

 

גולת הכותרת שייכת, כמובן, לנרג –  שבהתייחסו להפגנות הללו כתב (בכותרת המשנה) ש"ערביי ישראל בישובי הצפון ממשיכים להתקומם" (כך!), ובפתיח ש"…מצטרף חלק נכבד מערביי ישראל לגינויים של העולם המוסלמי וממשיך להתקומם נגד פעילות צה"ל". המשטרה, ייאמר לזכותה, היתה הרבה יותר ערוכה מאשר באוקטובר 2000, ההפגנות היו הרבה יותר רגועות מאשר אז, אבל מתקבל הרושם ש"כתבי נרג" נכנסו להיסטריה – או ניסו ללבות אותה. שעות מאוחר יותר הוסר הניסוח הזה,  אבל במשך שעות אתר חדשות מרכזי, אם גם נוטה לימין, התייחס לערביי ישראל כ"מתקוממים", כשכל מה שהם עשו היה להפגין. כן. הם חסמו כביש. גם סטודנטים חסמו כבישים, ולא שמעתי שאיזשהו כלי תקשורת התייחס לכך כאל התקוממות.

 

כמה טוב שיש מי שיזכיר לך שגם אם חיל האוויר שלך מפסיק להתייחס לסיכול ממוקד כאל הרשאה לסיכול אזור מיקוד, ושגם אם הצד השני הוא מפלצת נתעבת שהיתה גורמת לגרנדל ולפוליפמוס לבצע תמרון זריז לאחור, גם הצד שלך הוא די חרא, בעצם. תודה, נתניהו, בק ו"כתבי נרג". מה הייתי עושה בלעדיכם.   

 

(יוסי גורביץ)

העולם על פי נר"ג

לכשיחקרו, ויש לקוות שיחקרו, את התנהגותה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה, יהיה מקום להקדיש פרק מיוחד במחקר לאחד אתרי החדשות הפופולריים ביותר, מעריב nrg, או בקיצור נר"ג. (גילוי נאות: הכותב עובד באתר חדשות מתחרה).

בתור אתר שלא הצליח להחליט אם שמו הוא ישראלי או לא, נר"ג הוא הסמן הימני הקיצוני בקרב אתרי המיינסטרים. התופעה בולטת במיוחד בנר"ג מתנחלים (המוסווה כ"נר"ג יהדות"), אבל היא פשתה באתר כולו. האתר היה יותר פטריוטי מפטריוטי, ובשילוב עם עיתון האם מעריב יצא במתקפה על עצם הרעיון של ביקורת על הצבא והממשלה. במיוחד הצבא. בהתאם, יצא נר"ג למתקפה שוצפת על התקשורת הישראלית, וכפי שכבר נכתב כאן העלה מאמר דעה סהרורי במיוחד, שקרא לגיוס התקשורת הישראלית.

השבוע יצא האתר בשאלון, שאמור להבהיר מי האשם במחדלי המלחמה:

 

 

לי, אישית, חסרים כמה מועמדים. למשל, לא ברור לי מדוע הצבא נתפס כמי שאין לו כל קשר לכשלון צבאי, ואיך הצליח דני חלוץ להתחמק מרשימת החשודים, בעוד דווקא אהוד ברק נמצא בה. לא הבנתי איך התקשורת אשמה במצב יותר מאשר, נניח, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. בין הפותרים נכונה יוגרל דן מרגלית.

וויליאם רנדולף הרסט נזכר לדראון עולם, לאחר שפמפם את היסטריית המלחמה עם ספרד ואמר, על פי האגדה, לאחד מכתביו: "אתה ספק את הכותרות, אני אספק את המלחמה". נמרודי ונר"ג מפרכסים את דעת הקהל הימנית כזונות המפרכסות זו את רעותה, מפמפמים אווירה היסטרית של חוסר אמון במערכת הפוליטית האזרחית, ומקדמים את אגדת הסכין בגב. הם מתעלמים מהעובדה שהמערכה נגד התקשורת היא בומרנג; היא תחזור גם אליהם.

על אחת כמה וכמה אם הדברים יצאו משליטה והמיאוס מן הפוליטיקאים יביא להעברת השלטון רשמית לידי הכת הצבאית. אז יגלה נמרודי עד כמה צונח העניין בעיתון פטריוטי. אלא שאז יהיה מאוחר מדי, ולא יהיה מי שיזכור אותו, אפילו לא כהרסט ישראלי.

(יוסי גורביץ)

שקט, מתחנפים

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

באדיבות נילי אורן

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)