החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני, אנטי-עיתונאי

עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבריון בכה מאד

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזושכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ג'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ברון תעשיית השקרים

תחת הנהגתו של בן דרור ימיני, הפך "מעריב" בשנים האחרונות לשופר של הימין הפסיכי הישראלי. "מעריב" היה זה שהזניק את "אם תרצו" לתודעה הישראלית. הדו"חות של "אם תרצו" הופרכו זמן קצר לאחר שפורסמו, אבל ימיני לא רק שלא נתן במה לכך – תפקידו של עיתונאי רציני – אלא קידם את התעמולה שלהם כנגד הקרן החדשה לישראל פעם אחר פעם. הוא הגיע לשיא חדש, או שמא יש לומר שפל חדש, כאשר ניפח מכתב היסטרי, נטול פרטים ובלתי ניתן לאימות, לעוד איל ניגוח.

בשבוע שעבר בחר לעצמו ימיני מטרה חדשה-ישנה: עיתונאי "הארץ", גדעון לוי. אישית, אני לא מחובביו של לוי, ואני חושב שיש בעיה רצינית בכך שאדם שתחום הסיקור שלו הוא הכיבוש הפלסטיני מצד השני של הגדר – נושא חשוב, שעמירה הס למשל מטפלת בו בדרך כלל היטב – לא דובר ערבית ונאלץ להסתמך על תרגומיהם של פלסטינים. אבל אצל ימיני הפך לוי ל"ברון תעשיית השקרים". בסוף השבוע פרסם לוי תגובה מפורטת: הוא פירק את הטענות של ימיני לתשע נקודות, וענה על כל אחת ואחת מהן. הוא חשף את הסילופים שערך ימיני בראיון שלו לאינדיפנדנט: כעקרון, ימיני בחר בשיטה החביבה על תועמלנים, הוצאת דברים מהקשרם.

הדבר החכם מצד ימיני היה לסתום ולקוות שהעסק יישכח, מה שהיה כנראה קורה תוך יומיים-שלושה. הוא בחר לענות, והוסיף עיוותים ושקרים נוספים, תוך שהוא מתעלם מרוב הנקודות של לוי ומנסה להטביע אותן במלל צווחני. אז הגיע הזמן לכספת את הטקסט של ימיני. את הראיון הרלוונטי באינדיפנדנט אפשר לקרוא כאן.

א. ימיני טוען ש"בשלב די מוקדם בראיון מסביר לוי את "מנגנון שטיפת המוח הכל כך יעיל" שעוברים הישראלים. כך שמלאכתו קשה. כל כך קשה, עד כדי כך שהניסיון להפוך את המצב הוא "כמעט כמו ניסיון להפוך חביתה לביצה". הנה לוי, חוזר לשנאת ישראל הישנה. התכונות השליליות טבועות ביהודים הללו."

על זה יש רק מילה אחת לומר: בולשיט. עצם השימוש בביטוי "שטיפת מוח" מעיד שלא מדובר ב"תכונות שליליות טבועות", אלא בשינוי תודעה באמצעות מנגנון תעמולה. בהתחשב בכך שלוי עצמו הוא יהודי, הרעיון שהוא יאמר – והוא לא אמר – שיש ביהודים "תכונות טבעיות" שליליות הוא נלעג. ימיני לא יכול להתמודד עם הטענה הזו – אחרי הכל, הוא חלק ממנגנון שטיפת המוח – אז השיטה שלו היא לכנות את לוי אנטישמי ("שנאת ישראל הישנה") ולקוות שזה ידבק. בקרב הקוראים שלו זה ודאי עובד. השאלה היא אם זה יעבוד גם על אנשים חושבים, לא על יג"עים שטופי מוח. זו גם הטענה המסכמת של ימיני: שאם איש ימין היה מתראיין ומדבר על "טבעם הרצחני" של הפלסטינים, הוא היה מואשם בהסתה. אבל לא מדובר, ומעולם לא היה מדובר, ב"טבע רצחני", אלא בשטיפת מוח; ובהתחשב בכך שימיני מדווח בעקביות ובצדקנות על פרסומי הסתה ברשות הפלסטינית, הטענה הזו, כשהיא מגיעה מצידו, היא צינית עד כדי להחליא.

תועמלן ימין. בן דרור ימיני מבהיר איפה הוא עומד

ב. ימיני טוען, בתגובה לנקודה השניה של לוי – תיעוד של ירי של חמושי צה"ל לעבר מונית בה נסע ב-2003 – כי לוי לא מציין שמדובר ב-2003 וכי כעת "הוא משנה גרסה". ימיני לא אומר אמת. האינדיפנדנט מתייחס לתקרית כך: "In the summer of 2003, he was travelling in a clearly marked Israeli taxi on the West Bank….". ההדגשה שלי. בהתחשב בכך שזהו מאמר תגובה של ימיני, העובדה שהוא לא טרח לקרוא את המאמר באינדיפנדנט – אליו כל הסיפור מתייחס – ראויה לתמיהה, בלשון המעטה; העובדה שעל סמך כך הוא מאשים את לוי בשקר חדש היא חוצפה חריגה, אפילו בשבילו.

ג. פרשת הכלבים: לוי אמר לאינדיפנדנט שהעיתונות הישראלית דיווחה בהרחבה על מותם של כלבי צה"ל בעת עופרת יצוקה, אבל דחקה את מותם של עשרות ומאות פלסטינים לעמודים האחוריים. לוי טעה בתאריך פרסום התמונה – התמונה היא של כלב שמת שלוש שנים קודם לכן – אבל כלב אחר שמת מפגיעת קסאם, בשם בון, זכה לסיקור נרחב. את שמו של בון אנחנו מכירים, את שמותיהם של האזרחים שצה"ל הרג באותו יום – לא כל כך. ימיני מנסה להתפתל בנושא, חוגג על פערי התאריכים – אבל לא מצליח להכחיש את ההבדל בפער הדיווח.

ד. נושא ההפגזות. ימיני מתעלם מעיקר תשובתו של לוי – "על פי נתוני האו"ם, צה"ל פגע בהתקפה על עזה, ב-15 בתי חולים ומרפאות וב-43 חדרי עזרה ראשונה. 18 בתי ספר נהרסו כליל ו-280 אחרים נפגעו. 50 מתקנים של האו"ם נפגעו בהתקפה. 16 אנשי צוותים רפואיים, כולל רופאים, נהרגו ו-25 נפצעו. 12 אמבולנסים נפגעו אף הם" – כנראה משום שאין לו תשובה טובה. במקום זה, הוא טוען שלוי משקר כאשר הוא מדבר על 42 פלסטינים שנהרגו בהתקפה ישראלית על בית ספר של אונר"א. הוא מפנה לקישור ב"הארץ". התמימים שלא קראו את הטקסט המקושר עשויים לחשוב שאותם 43 (מספירה מאוחרת יותר) כלל לא נהרגו; בפועל, הם נהרגו גם נהרגו. אבל הם מתו מפגזים שנפלו בסמוך לבית הספר ולא פגעו בו ישירות. עכשיו נבצע את התרגיל האהוב על ימיני, ונשאל איך הוא היה מתייחס להתקפת מרגמות של חמאס, שהיתה הורגת 43 אזרחים יהודים שעמדו מחוץ לבית ספר, ואיך היה מתייחס להכחשות של חמאס שכל מטרתן לומר שהוא לא כיוון ישירות לבית הספר.

ה. ימיני טוען שדבריו של לוי, על פיהם הסכם אוסלו הוא הונאה מצד ישראל, הם "שקר". לכולי עלמא ברור שמדובר בהבעת דעה, רק שימיני סבור שזו דעה לא לגיטימית. הנה כמה עובדות שיתמכו בה. בין השנים 1993-2000, מספרם של המתנחלים – שימיני טוען מעת לעת בתוקף שהם מכשול לשלום – הוכפל. ישראל לא הסירה אף התנחלות באותה תקופה (שלאחריה חדל הסכם אוסלו להתקיים), ולא רק שלא הסירה, היא גם הוסיפה כמה חדשות והגדילה את הקיימות. כאשר ביצע ברוך גולדשטיין טבח בתושבי חברון, לקול מצהלותיהם של תושבי ההתנחלויות שם ("פורים שמח, יהודים!"), ממשלת ישראל לא הסירה את סרטן ההתנחלות משם, אלא… החמירה את מצבם של הפלסטינים תושבי העיר "מחשש לנקמה במתנחלים". (מי ששילם בדמו על החינגה של גולדשטיין ואוהביו, וחטף במקומם את פיגועי הנקמה היו תושבי ישראל המוגנים הרבה פחות, לא המתנחלים, אבל זה סיפור אחר.) מצבם של הפלסטינים התדרדר: מספר המחסומים עלה, וכתוצאה מכך נפגעה הכלכלה הפלסטינית קשות. כל אלה לא קידמו, בלשון המעטה, את השלום.

יתר על כן, רבין עצמו אמר – כפי שהזכיר לנו השבוע בנימין נתניהו – שהסכם אוסלו לא מיועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית, הוא טבע את הביטוי "אין תאריכים קדושים", והעיד שמטרת כל הנסיגה הישראלית היא שיהיה משטר פלסטיני שיטפל בחמאס "בלי בג"צ ובצלם". ורבין עוד היה אחד התומכים בהסכם: תומאס פרידמן כתב ב-1995, בנספח לספרו "מביירות לירושלים", שרבין עצמו מנסה להגיע לשלום, אבל יש שרים בממשלתו שמחבלים בכך. אולי ימיני צריך להוסיף גם את פרידמן לרשימת "שונאי ישראל" שלו. במובנים רבים, הסכם אוסלו היה תרגיל Hasbara נהדר של ממשלת ישראל; את השלום, שכרוך בפירוק ההתנחלויות, הוא לא קידם בכלום. להיפך.

בקצרה, הדבר המשעשע והעגום שבכתיבתו של בן דרור ימיני הוא הוכחה לטענתו של לוי בדבר שטיפת המוח העוברת על הישראלים. לא ברור אם ימיני לא מבחין בכך או לא מסוגל להודות בכך.

(יוסי גורביץ)

הכירו את האנטישמים החדשים

קצת כואב לעקוב אחרי שקיעתו הקבועה של מעריב, שהיה פעם – לפני שנולדתי, אומרים – עיתון ראוי. אם היה ספק בכך שהעיתון גווע, הידיעה הזו מאתמול – קראו אותה בקפידה, זה לא יקח יותר מדקה – הסירה את הספקות.

מה היה לנו פה? ידיעה שגורעת מסך הידע האנושי, שמעליבה את האדם החושב, ושהצליחה להגיע למצב צבירה חריג: ידיעה שהטוקבקים שלה, ברובם, הגיוניים יותר ממנה עצמה.

לא נכנס עכשיו לכל ערמת הפרכות שנמצאת שם. לידיעה הזו יש רק הגיון אחד: נסיון להגדיר את האויבת החדשה של עם ישראל, בר רפאלי, כמי שמשתפת פעולה עם מגזין נאצי. עבדכם הנאמן היה מעדיף לא לשמוע על בר רפאלי, או על דוגמניות אחרות, אבל התקשורת הישראלית, שופר קבוע של הממסד. מאלצת אותו. היתה ההתנפלות עליה של האלוף הכושל ממלחמת לבנון, אבי מזרחי – ההוא שקרא לחיילים לבזוז במקרה שהוא ופקודיו לא מצליחים לארגן להם אספקה – והיו ההדלפות המרושעות כנגדה מרשות המיסים. בקצרה, הרשויות התירו את דמה, ומעליב – כפי שכינו אותו בשעתו כמה מעובדיו – ניסה להדחק לחגיגה.

ככה זה עובד בישראל 2010: יש כתב ויש עורך שחשבו ברצינות שיצליחו לקושש הצלחה קטנה בכך שיקשרו את רפאלי לנאציזם בגלל בלונדינית "בעלת מראה ארי" שהצטלמה על רקע מטוס קרב ישן שטייסו הפיל כמה מטוסי קרב נאצים – תמונה שלא נכנסה למגזין שבר הצטלמה אליו.

יצוין שאלו שמתנגדים לכך שרפאלי מצליחה למרות שלא שירתה בצה"ל ולמרות שהיא מעדיפה לשלם מיסים במקום פולשני פחות, בדרך כלל גם תומכים בהרחבת זכות ההצבעה בישראל לאנשים שחיים במקום פולשני פחות, לא משלמים מיסים ולא ממלאים את חובת השירות במילואים. הכוונה, כמובן, לחוק לדחיקת רגלי הלא יהודים, המכונה במקומותינו החוק להרחבת זכות הצבעה לישראלים הגרים בחו"ל.

* * * * *

אני חושד שזה לא מקרה שהגבב הזה התפרסם במעליב. רוח המפקד של העיתון, מזה זמן רב, היא מסע צלב עם כל מה שלא מתיישר עם הציונות הישנה והרעה. הדברים הגיעו לשיא בכיסוי של מעריב ל"דו"ח" של "אם תרצו". על "אם תרצו" עצמה, כבר כתבה עדי אלקין את כל מה שצריך לכתוב. ראוי לשים לב לסעיף העשירי במצע התנועה, שקובע שישראל היא "מדינה יהודית", ולא "יהודית ודמוקרטית". זה לא מרכז, זה ימין פייגליני. מעניין אם בן כספית טרח לקרוא את זה. על הפרכות בדו"ח כבר כתב (והוא צפוי להוסיף ולכתוב) היטב נמרוד אבישר.

כמובן, מעליב לא עומד לבדו במאבק בכל מי שחושב אחרת מהמרכז וימינה: באתר המסונף לגל"צ פורסמה השבוע קריקטורה אנטישמית למדי, עם רמיזות קלות להסתה לרצח. היא עמדה באתר כיממה, ואז הוסרה ממנו. אפשר לראות אותה כאן. קריקטורה אנטישמית, אמרתי? סליחה, היו שם לפחות שתיים. גל"צ, כזכור, היא התחנה ששדרניה ייחלו לתקיפה פיזית של אנשי "שוברי שתיקה".

דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד החוץ מתלונן על "רשת דה לגיטימציה" עולמית כנגד ישראל. באירוניה חריפה, הדו"ח הוגש לדני איילון, שהוא והשר שלו הם פרסומת מהלכת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. הדו"ח קובע שיש טשטוש בין "דה לגיטימיציה" של ישראל ובין "ביקורת לגיטימית" עליה. הוא מצפה שנאמין שדווקא ליברמן ואיילון הם אלו שיעמדו על ההבדלים הללו.

במקביל, צה"ל ויחידות שנאת הזרים – אה, סליחה, גירוש הזרים – של משרד הפנים מנהלים מסע רדיפה כנגד פעילי שמאל בינלאומיים בלתי אלימים. בתוך מה שהוא רשמית ישראל – שייח' ג'ראח – עוצרים קלגסי המשטרה עשרות פעילי שמאל, למרות שבתי המשפט משחררים אותם פעם אחר פעם, ומסבירים שהמעצר בלתי חוקי.

ראש ממשלתנו הנועז נשא נאום עלוב מהרגיל – בניגוד למקובל, מעולם לא התרשמתי מהרטוריקה שלו; הרפובלקניות האמריקנית לא עוברת טוב בתרגום, לפחות לא אצלו – ובו הזהיר מפני החשש שהצעירים הישראלים גדלים להיות "קוסמופוליטיים". ואפשר שבמילה הזו, הכל מתחבר.

"קוסמופוליט", כזכור, הוא הכינוי הסובייטי ל"יהודים". הבה נסתכל על התפיסות שמקדם המרכז הישראלי למי שמעז לחשוב אחרת: אנשים חסרי שורשים. אינטלקטואלים. מופעלים על ידי כוחות זרים. לא מתחברים או בלתי שייכים ל"עם". מופקרים מינית/מתוסכלים מינית/ הומוסקסואלים/בעלי רצון לקיום יחסי מין עם ה"צד השני" (רק במקרה של נשים). הבה נסתכל על המאשימים: אנשים הדוגלים במיליטריזם ובהוקעת מי שמתנגד לו (למשל, המקרה שאירע לאחרונה בגימנסיה הרצליה); אנשים המאמינים בלאומיות "אורגנית", כלומר לאומיות-דם ולא לאומיות אזרחית; אנשים שעצם המחשבה של קהילה אזרחית שנמצאת מעל ליחסי הדם מחרידה אותם; אנשים שהתפיסה שלהם של יהדות היא מהותנית, כלומר תפיסה שאומרת שמיהדות משחרר רק המוות, שהיהדות היא משהו שעובר בדם, שאי אפשר לעזוב; התפיסה שיהודים הם, במהותם, "תלושים", חסרי מולדת, אוהבי נוחות וממון (תפיסה שמופיעה אפילו בדבריו של נתניהו).

הימין הישראלי, בקצרה, מפגין את כל הסימנים של אנטישמיות קלאסית. זה היה נכון לפני שנים, זה נכון גם עכשיו – ובינתיים, הוא הדביק גם את מה שפעם היה המרכז. שנאת היהודים של הציונות, הבוז שלה ל"אבק האדם" של עיירות מזרח אירופה, הקנאה שלה בקוזאקים "הבלתי מתוסבכים", האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-עירוניות שלה (ויהודי אירופה, הרי, היו מיעוט אורבני ואינטלקטאולי), שנאת המין האנושי שינקה מהיהדות – כל אלה חוזרים עכשיו לשורשיהם. לא במקרה הימין הציוני והנאצים הסתדרו כל כך טוב.

למה נדדה האנטישמיות מהימין למרכז? בגלל שעולמו של המרכז הציוני קורס. העבר, על פלסטין שנמחקה ועל המסגדים שמוטטו, על עריו וכפריו המתים, מסרב לעשות את שלו וללכת. את הסיכוי היחיד לפתרון הסכסוך, רעיון שתי המדינות, הצליח הימין – בסיוע בשתיקה מהמרכז – לקבור. מה שנותר הוא דרום אפריקה: הציונים, גם ציוני המרכז, צריכים לבחור אם הם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד או אם יש בהם את האומץ לעבור אל המדינה שמעבר לאפרטהייד. הבעיה היא שלצד הפלסטיני אין, וככל הנראה לא יהיה – מדובר באספסוף מוסת אפילו יותר מהישראלי – נלסון מנדלה.

לא במקרה, כפי שהעיד יפה תום, חודר האפרטהייד לשיח הישראלי. אנחנו בשלב "הקרוקודיל הגדול", ואפשר כבר לראות את הסוף. הבעיה היא לא "תנועת הדה לגיטימציה": הבעיה היא העדר הלגיטימציה. ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש, דיכוי, סיפוח ושקר מזה 43 שנים כמעט, רוב ימיה. היא בנויה על בתי קברות דרוסים של פלסטינים, על חוקי עוול וגזילת אדמות, על תפיסת "עם נבחר" שהיתה מקובלת גם בקרב האפריקנרים. זו הבעיה: ארגוני השמאל הם רק ייצוגה של הבעיה. שני עשורים כמעט אחרי קריסת האפרטהייד, מתחילה ישראל לקלוט שהיא הבאה בתור. שהיא איבדה את אהדת העולם ואפילו את אהדתם של חלק ניכר מיהודי העולם. שקלף השואה כבר שחוק מרוב הפעמים שהשתמשה בו.

והרוב הציוני, כמו הרוב האפריקנרי בשעתו, מגיב באותו אופן: הוא מקצין ימינה. הוא דוחה את העולם. הוא מחפש לו שעיר לעזאזל – וכמו כל אנטישמי טוב, גם מוצא אותו. זה אירוני הרבה יותר כשמדובר בישראל. ואולי בעצם לא: הלורד רוטשילד הסביר בשעתו להרצל שהוא מתנגד למדינה יהודית, משום שזו תהיה מדינה דכאנית, צרת אופקים, שתרדוף את המיעוט הלא יהודי.

חבל שלא הקשיבו לו. הוא אולי לא כתב את "אלטנוילנד", אבל הוא תיאר את פניה של ישראל העתידית הרבה יותר מהרצל.

(יוסי גורביץ)

ה'חוסיין' הזה: קווים לדמותן של הבחירות לנשיאות

למועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מק'קיין – כן, כן, זה עוד לא הוכרע רשמית, אבל מייק הקאבי ציין שהוא נשען "על ניסים ולא מתמטיקה", ואני לא חושב שלאלוהים יש חוש הומור טוב כל כך – יש שורה של בעיות בדרך לבית הלבן.

בתור התחלה, הוא זכה לתמיכתו של ג'ורג' וו. בוש. סביר להניח שזה כבר גרע ממנו כמה אלפי קולות. האגף הימני של המפלגה שלו שונא אותו שנאת רצח; "מלכת הדראג המחופשת לפאשיסטית" (הזכויות, אני מאמין, שמורות לאנדרו סאליבן), אן קולטר, כבר הודיעה שאם מק'קיין יהיה המועמד, היא תעביר את תמיכתה לקלינטון.

הגורו הגדול של הפונדמנטליסטים, דר' ג'יימס דובסון, נמנע מהודעה על תמיכה במועמד רפובליקני – עד שמיט רומני, המחסום האחרון בפני נצחונו של מק'קיין, הודיע על פרישה. אז הודיע דובסון, באופן קנטרני, על תמיכתו בהקאבי. (ולמה לא תמך דובסון ברומני? משום שלפונדמנטליסטים יש בעיה משמעותית עם מורמונים).

זו יופי של התחלה גרועה. ואז התברר שמק'קיין, אפעס, לא ממש מבין בכלכלה, וזאת במילותיו-שלו. את המידע הזה הוא החליט לחלוק עם האמריקנים בשנה שבה הכלכלה מאבדת גובה באופן שהיה גורם לטיטאניק לקנא.

בשבוע שעבר פרסם הניו יורק טיימס תחקיר בעייתי משהו על מק'קיין. הכתבה נכשלה, והותקפה אפילו על ידי המבקר הפנימי של העיתון, משום שהיא התמקדה בחשדות בלתי מוכחים, על פיהם ניהל מק'קיין רומן עם לוביסטית. אלא שכתבה זהה, להוציא שאלת הרומן, פורסמה בוושינגטון פוסט: ליבן של שתי הכתבות לא היה במין, אלא בשאלה אם למק'קיין היו מגעים בעייתיים עם לוביסטים, והאם נתן להם להשפיע על מדיניותו. התשובה היא, ככל הנראה, "כן".

לאמריקנים יש מושג למשהו שאנשים נמנעים מלדבר עליו: "הפיל באמצע החדר". הפיל של מק'קיין, זה שמגמד את כל שאר המגרעות, הוא תמיכתו במלחמה בעיראק. אלא שמק'קיין מתעקש לטפס על גב הפיל ולנאום מעליו: לפני כחודש, במהלך עימות, הודיע שהוא תומך בשהות אמריקנית בעיראק במשך מאה שנים; כשניסה להבהיר, יצא לו "ואולי אפילו עשרת אלפים". המספר הזה הזכיר, למי שהספיק לשכוח, שלפני פחות משנה התבדח מק'קיין על הפצצת איראן. מעטים צחקו.

וכקינוח, ג'ון סידני מק'קיין השלישי הוא המועמד הזקן ביותר המתמודד על הנשיאות: באוגוסט הקרוב, הוא יהיה בן 72. באחד הבלוגים התבדח מישהו שתוצאות הפריימריז של הדמוקרטים יהיו תקדימיות בכל מקרה: אם אובאמה ינצח, ייבחר הנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ואם תנצח קלינטון, יזכה בנשיאות הגבר הלבן המבוגר ביותר.

מק'קיין, אם כן, הוא מועמד רפובליקני בעייתי מאד. הסיבה שהוא המועמד היא שהאחרים היו בעייתיים עוד יותר. מה, אם כן, תהיה תכנית הפעולה של הרפובליקנים? איך יצליחו להביא לבחירתו של זקן ספק-אשמאי, תומך בהמשכת מלחמה מאד לא פופולרית, שרוצה להרחיב אותה למדינה נוספת, שבנוסף לכל איננו מבין בכלכלה בעת משבר כלכלי? איך יצליחו להתגבר על הפער העצום בהתלהבות, שנראה היטב בפריימריז, בהם השתתפו מספרים חסרי תקדים של דמוקרטים, ומספרים עלובים של רפובליקנים?

אפשר שהתשובה נעוצה בשמו השני של מי שמסתמן כמועמד מולו בנובמבר: ברק חוסיין אובאמה.

* * * * *

ה'חוסיין' הזה עומד לאובאמה לרועץ בקרב הגזענים האמריקנים, מיהודים מבוגרים ועד לשמרנים הקיצוניים. הוא מסמן זרות, הוא מתקשר לאיסלם, והוא מזכיר אויבה המחוסל של ארצות הברית, רודנה הקודם של עיראק.

התוצאה היא קמפיין לחישה, הרומז שאובאמה הוא בעצם מועמד מנצ'ורי, מוסלמי שבא להשתלט על ארה"ב בעת מלחמתה בג'יהאד העולמי. המם הזה חזק מאד בקרב יהודי הימין, במיוחד בישראל, ואפילו – לטענת 'מעריב' – בקרב 'גורמים מדיניים בירושלים'. לכך נוספת גם גזענות מושרשת כלפי שחורים, המקובלת בישראל; יואב קרני טיפל יפה בנקודה הזו.

אבל הישראלים הם לא הבעיה של אובאמה, וגם לא היהודים. היהודים הצעירים ממילא אצלו, היהודים המבוגרים – כמו כל המבוגרים – הם ממילא הקהל של קלינטון. הבעיה שלו היא בורותו של הציבור האמריקני ביחס אליו; תפיסת ה'מוסלמי המתחפש' רווחת למדי, ועם מספיק חזרה עליה בתקשורת – במיוחד בקרב האנשים שסבורים משום מה שרשת פוקס מספקת חדשות – היא יכולה להשתרש.

שלא במפתיע – הקלינטונים תמיד נלחמו מלוכלך – ההשמצות בנוסח הזה יצאו דווקא ממחנה קלינטון. בוב קרי (לא ג'ון קרי, חבר קונגרס אחר) חזר שוב ושוב על ה"חוסיין" לפני איווה, עד שאולץ להתנצל. מישהו בקמפיין של קלינטון שלח למאט דראדג' – הסימביוזה בין קמפיין קלינטון לדראג' מרתקת, בהתחשב בכך שדראג' חשף את פרשת לווינסקי – תמונה של אובאמה, שלבש בעת ביקור בקניה לבוש סומאלי מסורתי (בקניה יש מיעוט סומאלי גדול, בשל אי קיומה בפועל של מדינה סומאלית).

הקמפיין של אובאמה, בדרך כלל מתון, הגיב הפעם בחריפות. המסר הסמוי היה ברור: הנה אובאמה בלבוש מוסלמי, הנה הזרות בהתגלמותה. העובדה שקמפיין קלינטון סירב להכחיש שההדלפה יצאה מתוכו לא סייעה; חברת הקונגרס הפרו-קלינטונית סטפאני טאבס ג'ונס, שאמרה – כשנשלחה להגיב בשם הקמפיין – ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את הבגדים המסורתיים של בני ארצו" הזיקה בפועל.

זה, כנראה, יהיה קו התקיפה של הרפובליקנים: פחד מזרים, פחד מן החלום האמריקני עצמו, שמבטיח למהגרים סיכוי לאושר אם יאמצו את ערכיה של הרפובליקה. זה ישתלב היטב בשנאת המהגרים הלטיניים שסוחפת כעת את המחנה הרפובליקני.

האם מק'קיין עצמו יאמץ את הקו הזה? כלל לא בטוח. כשמנחה רפובליקני הציג את מק'קיין לאחרונה, לאחר שנקב שלוש פעמים בשם "ברק חוסיין אובאמה", מק'קיין התנצל, התנער ממנו, והבטיח שהאיש הזה לא יציג אותו יותר. הוא עשה את הדבר הנכון. ולא בלי סיבה.

בתו בת ה-15 של מק'קיין, ברידג'ט, עשתה לפני שנה טעות קשה: היא גיגלה את עצמה. היא גילתה את הקמפיין המכוער שניהל ג'ורג' וו. בוש נגד אביה המאמץ ב-2000. ברידג'ט היא ילידת בנגלדש; המסע הקודם של אביה לנשיאות התרסק בדרום קרולינה, כשקרל רוב הפיץ בכל הכוח את השמועה שברידג'ט היא ילדה שחורה, שלא אומצה על ידי אביה אלא שהיא בתו מחוץ לנישואין. זה קצת יותר מדי לילדה בת 14: "אמא, למה הנשיא שונא אותי? בגלל שאני שחורה?" מק'קיין מכיר היטב, בדמעותיה של בתו, את מחירם של קמפייני הגזענות הרפובליקנייים. האירוניה היא שעל פי ידיעה שפורסמה היום, בהחלט יתכן שמק'קיין הוא הזר: הוא נולד מחוץ לארצות הברית, ויש אפשרות סבירה לגמרי שמועמדותו לנשיאות מנוגדת לחוקה.

אבל גם אם מק'קיין לא ינקוט בשיטות הללו – ומק'קיין, בניגוד לדימוי המוקפד שלו, הוא הרבה יותר פוליטיקאי מהשורה מאשר חריג – ישנה מכונת השנאה שנבנתה עוד בימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. היא לא מוותרת על כוח בקלות, והיא לא בוחלת באמצעים.

הטיעונים הרפובליקניים אפסו, החשיבה השמרנית הגיעה לפשיטת רגל; נותרה רק השנאה. יהיה מלוכלך, מלוכלך מאד, לפני שזה ייגמר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הבעיה הנאצית של דנקנר

זה שב"מעריב" לא אוהבים את "הארץ", זה לא חדשות: בעבר, הקדיש "מעריב" את כל עמוד הדעות שלו לעימות עם מאמר שכתב מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. היום, עם זאת, דומה שהם חצו את גבולות הטעם הטוב.

 

תחת הכותרת "הבעיה הנאצית של הארץ", מדווח nrg שאביו של המו"ל הנוכחי של הוצאת "דומון שאוברג", שרכש 25% ממניות "הארץ" בשבוע שעבר, "קיים קשרים עם השלטון הנאצי ואף היה חבר במפלגה הנאצית". בכותרת המשנה של הכתבה, משתמש nrg במילה 'מו"ל' במקום 'הוצאה לאור', ויוצר מצג שווא, על פיו המו"ל הנוכחי הוא-הוא הנאצי.

קריאה מעמיקה יותר מגלה שיש מעט מאד אש, יחסית לכמות העשן. האב, ד"ר קורט נבן-דומון, הצטרף למפלגה הנאצית בשלב מאוחר מאד, ב-1937, וסביר להניח שהיה מאבד את העסק שלו אלמלא עשה כן; עצם העובדה שעשה זאת רק ב-1937 מעידה על חוסן מסוים, נדיר בקרב גרמנים בני התקופה. הוא אף קיבל מדליה מסוימת ב-1944 – ובפרסום, שנשען על "ידיעות אחרונות", נטען כי קיבל אותה "חודש לאחר הקשר נגד היטלר" – נסיון פאתטי-משהו לרמוז שיש פגם בכך שנבן-דומון האב לא השתתף בקשר.

השאלה היא למה, בעצם, זה צריך לעניין מישהו. האב, נאצי פושר או נלהב ככל שיהיה, מת מזמן. כפי שציין שוקן בתגובתו, "פועלו [של בנו – יצ"ג] מאז שהיה לאדם מבוגר מדבר בעד עצמו. אין שום סיבה להטיל עליו או על החברה את האחריות לתקופה שמלפני זמנו".

ובכך, בצליל האמיץ הזה, זה היה צריך להסתיים. אבל לא: ב"הארץ" נבהלו, ושלחו את ארי שביט לערוך כתבת תדמית שמסבירה שהם לא באמת נאצים. וחבל. היה מקום לגלות אומץ לב רב יותר.

לא זכור לי ש"מעריב" ניהל בשנים האחרונות קמפיין כנגד החברה שמייצרת את "רכב העם", הפולקסווגן, שנשארה עם השם בעל הניחוח הנאצי גם שישים שנה אחרי מותו של היטלר. לא שמעתי על קריאות זועמות ברחוב קרליבך נגד חברת מרצדס, שהעסיקה עובדי כפיה. זה לא. את הצביעות הזו, מפנה "מעריב" – ואפשר שגם "ידיעות"; לא ראיתי את הכתבה המקורית – רק כלפי מתחרה עסקי.

ראוי היה להפוך את היוצרות, לעמוד באומץ על העקרון הליברלי שחטאי אבות אינם סימן לבנים, ולהטיח בפניו של עורך הצהובון של המדינה שהבעיה הנאצית היא אצלו: מי שחושב שדעות או עמדות עוברות בתורשה, דרך הדם, חולק הרבה יותר עם הנאצים מאשר מו"ל גרמני ליברלי.

(יוסי גורביץ)