החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: תקווה מעבר לזעם – תגובה לאיתמר שאלתיאל

ידידי איתמר שאלתיאל פרסם היום פוסט שזוכה לתפוצה נרחבת ברשתות, פוסט חריג בחריפותו הרטורית עבור האיש נעים ההליכות הזה. איתמר זועם, ובצדק, על (חוסר) התגובה של השמאל הישראלי לחשיפות של אל-ג'זירה מהימים האחרונים. לדעתי, עם זאת, הוא לא מבין נכון את הסיבה לשתיקה הנבוכה של השמאל; חוסר ההבנה הזה נובע מחוסר הבנה של המשמעות האמיתית של המסמכים שנחשפו, ואי לכך איתמר לא מצליח להצביע על כיוון אחר עבור השמאל. חבל, כי הבנה נכונה של משמעות המסמכים יכולה להצביע על אסטרטגיה חלופית בשבילנו.

איתמר צודק באומרו ש"כשירותם של הפלסטינים לשלום" איננה הלקח העיקרי של חשיפות אל-ג'זירה, כפי שטוען הזומבי המכונה "שלום עכשיו". אבל מהו הלקח, אם כן? הוא אינו אומר זאת מפורשות, אבל נדמה שבעיני איתמר הלקח הוא דווקא אי-כשירותה של ההנהגה הישראלית לשלום, אי-כשירות שאותה השמאל לכאורה אינו מדגיש מספיק.

אבל זה כלל וכלל איננו המסר העיקרי, לפחות לא בשביל הפלסטינים היודעים היטב כבר שנים רבות שההנהגה הישראלית איננה מעוניינת בשלום. הלקח בשבילם דווקא כן נוגע להנהגה הפלסטינית: המסמכים חושפים אותה בערוותה כמשתפת פעולה פעילה עם פשעי הכיבוש הישראלי. לא רק שלא מדובר בפרטנר לשלום אלא שהרשות הפלסטינית תחת אבו-מאזן הפכה לזרוע של הכיבוש עצמו, שותפה לתכנון חיסולים ומבצעי הרג. כפי שכותבת כרמה נבולסי, הנזק הכי גדול כאן הוא הבגידה המוכחת, הבלתי ניתנת לערעור, של ההנהגה הלאומית-חילונית במטרה הלאומית הפלסטינית. הכרזה הבאה מביעה, בוולגריות לא פחותה מזו שבה מסיים איתמר את הפוסט שלו, את הזעם הפלסטיני לנוכח בגידת ההנהגה (לשון הכיתוב: "אנחנו שותפים לשלום, ואתה?").

בכל הנוגע להנהגה הישראלית, המסקנה היא לא שהיה צ'אנס לשלום ואולמרט דפק אותו, אלא שגם ההצעה הבזויה והנאלחת ביותר שהציע העבד הנרצע של הכיבוש ושל האמריקאים, אבו-מאזן, לא התקבלה על דעת ראש ממשלה ישראלי הנחשב ל"מתון" יותר מזה הנוכחי. נכון – על כך יש להוקיע את השלטון הישראלי. אבל נשגה באשליות אם נחשוב שבכך חרג אולמרט מהמנדט שניתן לו. הכוחות שמנהלים את מדינת ישראל מעוניינים לא רק בבאנטוסטניזציה של פלסטין – שאותה הגיש להם אבו-מאזן על מגש של כסף – אלא גם בהמשך שפיכות הדמים שתיאר איתמר, ובהמשך פילוגו של העם הפלסטיני. רק כך אפשר להבין את כשלון המשא ומתן שניהל הכיבוש עם יציר כפיו שלו.

בהחלט מצב שמעורר זעם ותסכול. אבל האם יש טעם להפנות את הזעם הזה פנימה, אל השמאל הישראלי, ולעשות שוב את מה ששמאלנים אוהבים, לדברי איתמר – לתקוף שמאלנים אחרים? הרי מה שאיתמר רוצה שהשמאל יזעק – שהמדינה "ויתרה על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל" – הוא שטות גמורה, כי הסכם שלום מהסוג שאבו-מאזן ונתניהו יכולים היו לחתום עליו איננו כזה שהעם הפלסטיני יכול להרשות לעצמו לקבל. הוא איננו הסכם מהסוג שהשמאל העקבי בישראל ובפלסטין מדבר עליו כבר שנים: הסכם שיכלול פיתרון אמיתי לפליטים הפלסטינים, הכולל מרכיב של שיבה לישראל, ריבונות פלסטינית במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, ופינוי של כל ההתנחלויות. הסכם כזה, למרבה הצער, לא יתקבל בצד הישראלי, לא היום ולא מחר. ולשמאל נותר התפקיד של המתריע בשער, חסר אונים אך צודק.

אם אנחנו רוצים לזעום על השמאל הישראלי (ואנחנו רוצים, כמובן), אנחנו צריכים להסתכל על הגילויים של אל-ג'זירה בהקשר אזורי רחב יותר. השבועות האחרונים הם שבועות היסטוריים בשביל אגן הים התיכון המזרחי. המהפכה בתוניס היא הפעם הראשונה שמאבק עממי מצליח להפיל דיקטטורה פרו-מערבית מאז סוף המלחמה הקרה. מאז נפלה ממשלת חרירי בלבנון, פרץ מאבק עממי נגד הממשל השמרני באלבניה, והיום החלו הפגנות ענק חסרות-תקדים במצרים. בכל המאבקים האלה משתתפים כוחות חילוניים, דמוקרטיים ושמאליים. אף אחד מהם אינו מובל מטהראן. האדון האמריקאי והאסלאם הפוליטי הם כבר לא המשחקים היחידים בשטח.

כל זה כמובן מתקשר ישירות לחשיפות של אל-ג'זירה. גם אם ברחובות שכם וחברון עדיין לא החלו הפגנות הענק, הפעמון התוניסאי שמצלצל למובארכ וחרירי מצלצל גם לעבאס. בהקשר הזה, אפשר לזעום על השמאל הישראלי מסיבות אחרות לחלוטין, לזעום בעיקר על הפרובינציאליות הבלתי-נסבלת שלו ועל כך שהוא כיבה מזמן שני נרות שאמורים לעמוד לרגליו של כל שמאל, בכל זמן ובכל מקום: אינטרנציונליזם ואנטי-אימפריאליזם. אפשר לזעום על כך שהוא הימר בכל הכוח על ה-pax americana, שאינו אלא המשך המלחמה "בעצימות נמוכה" שאותה מבכה איתמר יפה יותר משאוכל אני לעשות, ושהוא ממלא פיו מים בכל הנוגע לפשעיו של ה"פרטנר המתון" שאינו אלא רודן תאב-בצע וחסר לגיטימציה.

האם שמאל ישראלי אינטרנציונליסטי ואנטי-אימפריאליסטי צפוי להצליח, בטווח הקצר, בכיבוש הלבבות של אזרחי ישראל היהודים? סביר להניח שלא. אבל אם נסתכל מעבר לגבולותינו הזמניים והחדירים נגלה עשרות מיליונים של אזרחים מתקוממים שניתן לשלב עמם ידיים במאבק משותף נגד העוני הגובר וכלכלת המלחמה שגוררת את כולנו לאבדון. זהו אופק חדש לשמאל הישראלי שקשה לנו אפילו לדמיין – אבל הוא פותח בפנינו אפשרויות שעליהן לא חלמנו. אפשרויות שמעבר לזעם ולתסכול, אפשרויות של תקווה.

פוסט אורח: שקט, בונים

אתמול צריך היה להיראות אחרת. אפילו אם לא היינו רואים הפגנות המוניות להפלת הממשלה, היינו צריכים, לכל הפחות, לראות ח"כים מהשמאל, אדומים מזעם, חובטים בימין עד אבדן הכרה. במקום זאת, קיבלנו דברים כמו התגובה המעופשת הבאה: "אבו מאזן וממשלתו בראמאללה הם הפרטנר הפרגמטי והמתון ביותר שישראל יכולה לבקש. אם לא יחודש המשא ומתן בהקדם, עוד נתגעגע בעתיד להצעות הפלסטינים לפתרון הסכסוך".

זו היא תגובת "שלום עכשיו" לחשיפת מסמכי פלסטין, והיא מסכמת היטב את התגובה משמאל. לא רק למסמכי פלסטין, אלא בכלל. בעשור האחרון לפחות, אולי יותר. אולי הייתי אמור להתרגל, אבל קשה לי. התגובה הזו היא דוגמא כל כך נאה לכל מה שעגום ומקרטע בשמאל הפוליטי בישראל, שהידיים שלי עדיין רועדות מזעם. ממשלות ישראל שלחו במשך שנים ישראלים למותם, תוך שהן מסרבות לדון אפילו בהצעות מרחיקות הלכת ביותר של הרשות הפלסטינית, ובטח שלא ליידע את הציבור בנוגע לכך, וזה כל מה שיש לנו להגיד? שיש פרטנר?

במהותה, זו תגובה. ובמהותה, כל תגובה מקבלת את הנחות היסוד של הצד השני. ו"יש פרטנר" מניחה שנושא הדיון הוא כשירותם של הפלסטינים לשלום. זה לא הנושא. זה לא צריך להיות הנושא. הנושא הוא דם, דמם של ישראלים ופלסטינים, שנשפך במשך עשור בעוד ממשלות ישראל ממחיזות את שטיק ההסברה האחרון שלהן – משא ומתן. על פי ויקיפדיה, בין 2000 ל-2007 מתו 1,115 ישראלים כחלק מהסכסוך, ולמעלה מ-8,000 נפצעו. בין 4,210 ל-4,269 פלסטינים נהרגו, וכ-30 אלף נפצעו. לא יודע אם יצא לכם לראות פעם "פצוע" כזה. לי כן. ראיתי דרוזי שנורה בראשו במחסום. היה לו שקע ברקה, והוא סבל מכאבי ראש ונדודי שינה, וכנראה ימשיך לסבול מהם. הנתונים האלה לא אומרים כמה אנשים איבדו רגל, כמה מהם איבדו ידיים, עיניים, שלווה. הנתונים לא מספרים על "עופרת יצוקה", ולא מספרים על כל הפלסטינים שאיבדו את ביתם, או על תושבי שדרות שצריכים לחשב את המרחק בין גן הילדים לבין המקלט הקרוב, למקרה ש.

האינתיפאדה השניה, גל הטרור הגדול של תחילת שנות האלפיים, חומת מגן ועופרת יצוקה, כל אלו היו רק רעש רקע, מנגינת ליווי למוטיב המוזיקלי היחיד שממשלות ישראל יודעות לקיים – תופי הטם-טם היגעים של הבניה. ובשלום עכשיו עדיין מדברים על פרטנרים.

***

השמאל הפוליטי תמיד מגיב. תמיד מגיב רע ובנימוס. תמיד משתעל במבוכה כדי שיתנו גם לו מקום. וזה לא מפסיק להדהים אותי. תגובת ברירת המחדל שלו היא "בבקשה אל תרביצו לנו".

ג'ון סטיוארט העיר פעם שהמשפט "הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים משחקים שש-בש" הוא לא נכון. הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים יושבים בחדר האחות כי הם שוב הדביקו לעצמם את הביצים. התיאור הזה מתאר במדויק את השמאל הישראלי. השמאל האמריקני עוד יודע לנצח בחירות.

השמאל הישראלי ימשיך להפסיד, ובצדק, כל עוד בתשדירי הבחירות שלו הוא ימשיך לנופף בחוקים החברתיים שהוא העביר, אותם חוקים שאיש לא מקיים לעולם. הוא ימשיך להפסיד משום שתפקידו של ח"כ אינו רק לחוקק. תפקידו הוא גם לעצב את הדיון הציבורי. ואת זה הימין יודע לעשות, והשמאל לא. למעשה, הימין כל כך התרגל לעשות זאת עד שגם החוקים שהוא מעביר הם לא יותר, במקרים רבים, מאשר כלי רטורי.

ואני יודע, אם יש משהו ששמאלנים אוהבים לעשות זה לתקוף שמאלנים אחרים. ואני יודע, דברים שרואים משם וכו'. אבל בשלב מסוים מישהו צריך היה לומר רבאק. לא כולם, מישהו. כאשר "מקורבי" נתניהו אומרים שמסמכי פלסטין מוכיחים שהקפאת הבניה היתה מיותרת, מישהו היה צריך לצעוק שהאיש ויתר על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל עבור כמה חודשים של בניה. ומישהו היה צריך לצעוק על לימור לבנת, זו שאמרה ש"כולם יודעים שאריאל תמיד תישאר בריבונות ישראל", שאפילו הממשל הפלסטיני הנוכחי לא היה מוכן לקבל את אריאל; שבמשך שנים ישראל משקיעה מיליארדים באריאל כדי להרוס את הסיכוי של המדינה הזו לקצת שקט, פעם אחת בחייה הקצרים; לשאול איך היא העזה לשקר כך לציבור, כשהיא היתה חלק מהממשלות שאיבדו כך הסכם שלום אחר הסכם שלום; לשאול אותה כמה מתים יספיקו לה, עד שתבין.

ואפשר גם לשאול אותם, את הימין הישראלי, איפה הם עכשיו, כשגדר ההפרדה, שאמורה היתה להגן על החיים שלנו, נבנית עקום, בעלות של מיליונים ובניגוד לכל היגיון ביטחוני, על מנת לספח עוד קילומטר. ואפשר לשאול אותם איך הם מצדיקים את ההתנגדות שלהם, דאז, לגדר, על מחיר הדמים שלה, כדי שחלילה לא נאבד עוד גבעה, עוד שעל.

וכשליברמן שואל מאיפה מגיע הכסף לארגוני שמאל, צריך היה לשאול אותו מאיפה מגיע הכסף שלו. ולהתעקש על זה. כי, אני לפחות, עדיין לא הבנתי. ואני גם תוהה בנוגע לבת שלו, ואיך היא התעשרה כל כך מהר. ואם אנחנו כבר שם, ומדברים על דה-לגיטימציה, אז איפה האנשים שישאלו אותו על אפסותה המוחלטת של מדיניות החוץ שלו, ואיך זה ששר חוץ, ששנותיו בתפקיד היו שנות השיא של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, מעז להאשים בחרם הזה תנועות שמאל שקיימות למעלה מעשרים שנה.

הטיעון העיקרי של הימין הישראלי הוא שהשמאל אינו לגיטימי. עוד לפני ועדת החקירה, ואפילו לפני שבוגי יעלון השווה שמאלנים לווירוסים, הטיעון הזה היה שם. זה מה שהימנים אומרים כשהם אומרים לכם ללכת לעזה, "אם כל כך אכפת לכם מהפלסטינים". זה מה שהם אומרים כשהם שואלים למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות. הם אומרים דבר אחד, והוא פשוט וקליט – לשמאל אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהישראלים. אז לא. די. כי אם ימני אומר לכם ללכת לעזה, אמרו לו ללכת לשם בעצמו. זה הוא שרוצה לחיות שם ממילא. ואם ימני שואל למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות, שאלו אותו מתי הוא היה שם. ושאלו אותו, אם כבר, מה הוא עושה למען מפוני בית שאן, ולמה לגזלני ההתנחלויות מגיע בית מפונפן ותקציבי ענק, כשבישראל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דירה בשכירות. ודי. הייתי ממשיך, אבל נמאס לי. כבר שנים שנמאס לי.

***

יש טעם אמיתי בעבודת הכנסת, כרשות מחוקקת. אבל ח"כים הם אישי ציבור, ומה שהם אומרים נכנס לתקשורת. ליברמן יודע את זה, ביבי יודע את זה, אפילו דני דנון יודע את זה. בשמאל עדיין לא. במקום לנסות לשכנע את הציבור, מעדיפים אצלנו לפנות לבג"ץ, לנהל קרב מאסף. במקום שבו מתעלמים מפסיקות בג"ץ, שבו מוסדות שלמים מתנהלים במחשכים וללא פיקוח, בשמאל עדיין מתנאים ברשימת החוקים החברתיים שלהם. ובכל פעם שיש בחירות, במקום לנסות לנצח הם מעדיפים לנסות לגנוב מנדטים ממפלגות שמאל אחרות, מביצה שהולכת ומצטמקת. והגיע הזמן שזה יפסיק, לא משנה איך. אמרו שליברמן מזיין חזירים, מבחינתי. אני רוצה לראות אותו מכחיש.

(איתמר שאלתיאל)