החברים של ג'ורג'

מי קנה את נתניהו, ובכמה?

למה נתניהו כל כך מתעקש על מתווה הגז, גם אחרי שכל הנחותיו קרסו?

והיום, במסגרת תכניתנו “מזימה קפיטליסטית כל כך בוטה שבמאי המפלגה הקומוניסטית היו גונזים כתסריט פשטני”, מינתה הממשלה את שאול מרידור לתפקיד מנכ”ל משרד האנרגיה. אם השם “שאול מרידור” אומר לכם משהו, זה כנראה בגלל שאתם זוכרים אותו מתפקידו בוועדת צמח, אז הוא תמך בהתלהבות במכירת כמה שיותר מהגז הישראלי ליצוא, כשהוא טוען שאין טעם בכלל לשמור על רזרבות גז ל-30 שנים כי “מי יודע אם תהיה בכלל מדינה” עוד 30 שנה. מרידור, אז סגן הממונה על התקציבים באוצר, מונה לתפקידו החדש למרות ניגוד עניינים מובהק: אחיו, מתן, הוא עו”ד לענייני הגבלים עסקיים שמייצג גם את דלק של האוליגרך יצחק תשובה.

אני מתקשה להאמין שאין בישראל אנשים שהמינוי שלהם היה מרים פחות גבות מהמינוי של מרידור, אבל נראה שבשאלת מתווה הגז לראש ממשלת ישראל כבר מזמן אין כל עניין במה שחושב הציבור בנושא. מרידור ממונה לתפקידו כשבועיים לאחר תגלית הגז הגדולה במצרים, ששומטת את הקרקע מתחת למתווה הגז כפי שנתניהו מנסה להעביר אותו בכנסת.

נזכיר: הממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה, פסל את מתווה הגז משום שהוא משרת את האוליגרכיה ולא את הציבור. הממשלה המשיכה לקדם אותו בכל זאת, וגילה – בצעד נדיר במקומותינו – התפטר. כדי לעקוף את הסירוב של גילה לאשר את המתווה, הכריז נתניהו שהוא יבקש משר הכלכלה להשתמש בסמכותו על פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים כדי לעקוף את החלטת הממונה.

אממה, העילות היחידות שמאפשרות שימוש בסעיף הזה הן עילות בטחוניות או עילות של יחסי חוץ. אי לכך ובהתאם לזאת, קוששו משרד החוץ והמל”ל מסמכים מביכים למדי שמטרתם להסביר מדוע יש עילה בטחונית או עילת יחסי חוץ להפעלת סעיף 52. מנכ”ל משרד החוץ, דורי גולד, כתב ש”איראן הביעה נכונות למלא את החלל האנרגטי שהותירה מצרים, ולהפוך לספקית הגז של ירדן ואף של מצרים בטווח הארוך […] אי מימוש יצוא הגז פוגע ישירות במדיניות החוץ של ישראל.” ראש המל”ל, יוסי כהן, כתב ש”אין באפשרותה של מצרים אפשרות [כך במקור – יצ”ג] לספק גז למתקני ההנזלה שלחופיה,” וש”עיכוב של כארבע שנים [בפיחוח משק הגז] יקשה על ישראל לממש את התועלות [כך במקור – יצ”ג] המדיניות-בטחוניות, ולכן הוא בעל השלכות שליליות על הבטחון הלאומי.”

כל זה הוצג לממשלה לפני שהשרים ידעו שמצרים עומדת לעלות על תגלית גז ענקית. הטיעון, בקצרה, הוא שאם לא נמכור למצרים את הגז עכשיו תבוא איראאאאאאן, כי למצרים אין יכולת לספק גז לעצמה. זה היה התירוץ הבטחוני-מדיני שבמסגרתו דחף נתניהו בממשלה את מתווה הגז.

יש כאן שלושה נושאים. קודם כל, התירוץ הזה נשמט. למצרים יש עכשיו מצבור גז ענקי. היא לא צריכה את הגז הישראלי. זה שומט את הסיבה שבגללה ניסה נתניהו לעקוף את ההחלטה של גילה – והסיבה שבגללה הוא יציג מחר את המתווה בכנסת. העובדה שהתירוץ הזה נעלם לא משנה לו הרבה: עכשיו טוענים דובריו שצריך לאשר את המתווה משום שהמצרים גילו גז. גיא רולניק כבר ציין שהמשמעות היא שלא משנה מה יהיה המצב, נתניהו ואנשיו יקדמו את מתווה הגז.

שנית, האם המל”ל ומשרד החוץ באמת לא ידעו שהתגלית המצרית בדרך? כי חברת הגז שאיתה עובדים המצרים די הכריזה על התגליות הללו. אם הם לא ידעו, אז מפחיד לחשוב מי אחראי על הבטחון ויחסי החוץ שלנו. אם הם ידעו, ובכל זאת סיפקו מידע לממשלה – פה אנחנו נכנסים לטריטוריה אחרת לגמרי.

שלישית, מי אחראי על המל”ל ועל משרד החוץ? מי יכול היה לבקש מהם להנפיץ מסמכים שמעידים על צורך לאומי בטחוני בלתי קיים במתווה הגז? שר החוץ הוא בנימין נתניהו. המל”ל כפופה לראש הממשלה.

אופס.

בחצי השנה האחרונה, נתניהו נכנס להיסטריה בתחום הגז. הוא דוחף אותו בכל הכוח, תוך שהוא עוקף את הדרגים הממונים, מפיץ שקרים ללא הרף (”אסור שהגז יישאר בים” – אבל חלק ממנו כבר זורם, ובמתווה שנתניהו קידם, הוא פטר את האוליגרכים מפתיחת המאגרים האחרים ומבניית צינור גז נוסף), משמיע הבלים בלתי פוסקים על איראן ומביא לפיטוריהם/התפטרותם של בכירי הרגולטורים – בתחילת אוגוסט הדיחו נתניהו ושטייניץ עוד רגולטורית שהתנגדה לעסקת הגז, יו”ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן. ליתר בטחון, הם גם העבירו החלטת ממשלה שהמחליף שלה ימונה ללא מכרז. הסיבה: פרקש-הכהן עשתה את תפקידה הסטטוטורי והתריעה שמחיר הגז שהמונופול מתכוון למכור לישראל יפגע בצרכני החשמל. פגיעה כזו, יש לציין, לא מוגבלת רק לחשבון החשמל הביתי שלכם; לא רק אותו יעלה נתניהו למען תשובה. העלאה במחירי החשמל תעלה את המחירים של כל מוצר שמיוצר בישראל.

אז למה כל זה? למה להתעקש על מתווה שמועיל רק לאוליגרכים, למה להדיח בפועל שני רגולטורים, למה להורות לפקידים לקושש משהו על צורך בטחוני-מדיני במתווה הגז? מה הלחץ?

כנראה שאף פעם לא נדע, אבל הנה התיאוריה שלי: נתניהו וברוני הגז ידעו מראש על התגלית המצרית. הם ידעו שאם הדבר הזה לא עובר מיד, תוך כמה שבועות או חודשים אזרחי ישראל יבינו שעבדו עליהם. הם יבינו שאין שוק מצרי, אין סכנה איראנית להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות גז, אין סיבה למחירים הגבוהים שנגבים מהם. יתר על כן, נתניהו והאוליגרכים ידעו שכאשר יגיעו הידיעות על הגז המצרי לשוק, היכולת של תשובה ונובל למכור את הגז במחירים גבוהים תתרסק. על כן הם חייבו את משק החשמל של ישראל לקנות את הגז במחירים לא סבירים.

אנחנו מכירים את נתניהו לא מהיום. הוא יותר מתוחכם מאולמרט ועל כן בחיים לא יתפסו אותו עם מעטפות כסף. אם היה פה שוחד, הוא היה בשיטת שלח לחמך: כשלנתניהו ומקורביו יימאס לשחק בהנהגת מדינה, הם יקבלו ג’וב נוח עם אפס עבודה והמון הכנסות בתאגידי הגז. אף אחד לא יוכל להוכיח כלום, כי שום דבר לא נכתב ושום סכום כסף לא הועבר, אבל זו אחרי הכל השיטה שבה עובדים פקידי האוצר בישראל: מוכרים את הציבור ואז מהוונים את המכירה הזו לג’וב נוח מאד אחר כך. מישהו באמת חושב שניר גלעד קיבל את הג’וב שלו כי הוא כל כך מוכשר? מישהו באמת חושב שבפגישות שנתניהו ניהל עם תשובה ועליהן הוא מסרב להגיב (ואותן ניסה להסתיר במשך שנים), עתידו של נתניהו לא הוזכר? מישהו חושב שיוג’ין קנדל סתם השתיק את מתנגדי מתווה הגז? מישהו חושב שהעובדה שהוועדה של קנדל לא שמרה פרוטוקולים היא מקרית?

תיאוריות קונספירציה הן בעייתיות. זה לא אומר שאין קונספירציות, רק אומר שיש לבחון את התיאוריות בזהירות. בסיפור של הגז, ודאי בחצי השנה האחרונה, יש יותר מדי נעלמים. יש, עם זאת, קו אחד שמחבר בין כל הנקודות: נתניהו עושה הכל כדי להעביר את מתווה הגז, לא משנה מה קורה. הוא מדיח רגולטורים ומפיח שקרים על צורך בטחוני – וממשיך גם כאשר הצורך הבטחוני המופרך מתפוגג.

על כן אנחנו צריכים לשאול: מה ידע בנימין נתניהו על תגלית הגז המצרית? מתי ידע זאת? מה ידע המודיעין הישראלי, ומתי? מדוע לא שותפה הממשלה במידע הזה, שכאמור היה זמין בהודעות חברת הגז המצרית?

או, במשפט קצר ובוטה יותר: מי קנה את בנימין נתניהו, וכמה עלה לו לקנות את ראש ממשלת ישראל?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עובדים עלינו ישר בעיניים

מערכת הבטחון משקרת לנו בגסות בפרשת מורנייה, והתקשורת היהודית משתפת איתה פעולה

לישראל יש היסטוריה ארוכה מאד של מניפולציות במודיעין לצרכים פוליטיים, החל מזיוף תקיפות של פדאיון ב-1956 לקראת מלחמת השולל בסיני, עבור ב”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף” של רפול ב-1982, כלה בכמעט כל הצהרה של נתניהו על סכנה מתקרבת. בין המניפולציות הבוטות במודיעין של השנים האחרונות, אפשר למנות את הטענה שחמאס אחראי לפיגוע מסיני ב-2011, את הטענה שאיראן אחראית לפיגוע בבורגוס, והמניפולציה הגדולה מכולם – העמדת הפנים ששלושת הנערים ביוני נחטפו ולא נרצחו. בכל המקרים הללו, אי אפשר היה לבצע את המניפולציה בלי סיועה הנלהב של התקשורת.

עכשיו בואו נראה מה קרה אמש. כידוע, אתמול חיסל חיל האוויר קבוצה של אנשי חיזבאללה בסוריה, שלאחר זמן התחוור שאחד מהם היה ג’יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה, לשעבר הבערך-רמטכ”ל של חיזבאללה, שגם הוא חוסל ככל הנראה על ידי ישראל. רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומו של מורנייה ג’וניור, אבל זה בסדר: שיתוף הפעולה בין התקשורת היהודית והממסד הבטחוני כבר וידא שעד הבוקר, כולנו אמורים לדעת שמורנייה ג’וניור, בן 20 בסך הכל, היה שילוב של קים יונג איל, בן לאדן ושקרניק.

שימו לתמונה הזו. היא מביאה פסקה כמעט זהה ב”הארץ” ובמקור ראשון:

mournieh

הידיעה של הארץ כאן, של נרג כאן.

ועכשיו שימו לב לתמונה הזו, מטמקא:

mournieh 2

מה קורה פה? מאד פשוט. כל שלושת האתרים משתמשים באותו הטקסט, שהגיע ממקור אחד. הטקסט מעלה את הטענות הבאות:

א. הוא הגיע ממקורות מודיעיניים מערביים. זו הנקודה הקריטית.

ב. מורנייה ג’וניור היה מעורב בתכנון פיגועים כנגד מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ג. היו לו “פיגועים מוכנים בקנה.”

ד. הפיגועים המתוכננים כללו “ירי רקטות וטילי נ”ט.”

המקור של הטקסט הוא אותו המקור, והטקסט המקורי נכתב בעברית, על ידי גורם בטחוני ישראלי. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לעברית צבאית מאשר “מוכן בקנה.”

עכשיו, אנחנו צריכים לשקול שני תרחישים אפשריים:

1. יש בכיר במודיעין המערבי שלא רק דובר עברית צבאית רהוטה, אלא גם החליט לתת תדריך, בעברית, מתוך טקסט כתוב זהה, לכל כלי התקשורת דוברי העברית.

2. דובר צה”ל, או גורם hasbara צבאי אחר, דחף את הטקסט הזה לכל מערכות העיתונים בישראל ודרש מהם להשתמש בביטוי “בכיר במודיעין המערבי” כדי להסוות את המקור.

מה נשמע לכם סביר יותר?

אני לא יודע מה המטרה של הספין המודיעיני הזה, אבל אני יודע שיש כזה. מערכת הבטחון מנסה לשכנע אותנו שהחיסול של מורנייה ג’וניור היה מוצדק. מאחר והיא יודעת שהמידע שהיא עצמה תפיץ ייתקל בספקנות מסוימת, שכן היא האחראית לחיסול, והעיתוי שלו מפוקפק; האלוף במיל’ גלנט כבר רמז שהעיתוי פוליטי. אז היא דוחפת את הידיעה הזו בשם “מודיעין מערבי” כלשהו. והתקשורת היהודית בולעת את השקר הזה ומפיצה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה.

התקשורת היהודית כבר רגילה לשתף טקסט שנכתב על ידי דובר צה”ל, מבלי ליידע את הקוראים שלה שזה המצב. הפרקטיקה הזו מכונה “פרסום בשם הכתב.” עכשיו, כמסתבר, יש פרקטיקה חדשה, של “פרסום בשם מודיעין מערבי.” לזה שמערכת הבטחון מנסה לרמות אותנו, כבר התרגלנו למרבה הצער. על שיתוף הפעולה של מה שאמורה להיות תקשורת חופשית עם ההאבסה הזו במידע שקרי אסור לעבור לסדר היום.

וכן, שקרי. הוא שקרי לפחות בנקודה אחת. אני לא יודע כלום על האם מורנייה תכנן או לא תכנן פיגועים, אבל הייחוס של הטענה הזו ל”מודיעין המערבי” הוא שקרי. ואם הם משקרים בזה, אני חושד בכל מה שהם אומרים, וכך יעשה כל אדם ביקורתי.

עוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה על גלנט. אתה אומר שהחיסול של ג’בערי ב-2012 בוצע משיקולים פוליטיים? מעניין. איפה היית בשנתיים האחרונות? למה הסתרת את המידע הזה מהציבור? מה הוא צץ עכשיו, כשאתה יריב פוליטי של ראש הממשלה? אם זו רמת אומץ הלב הציבורי שלך, למה שניתן בך אמון?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)