החברים של ג'ורג'

מה בשם הזה, טרור

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם שוטים, לא מנהיגים

האם יאיר לפיד מסוגל לחבר משפט קוהרנטי אחד על סוגיית המלחמה בטרור? כנראה שלא

(כי לא אומרים “לא” לסילבי קשת)

יאיר לפיד פרסם אתמול (א’) סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא ניסה להתוות את התכנית שלו למלחמה בטרור ולהסכם עם הפלסטינים. לרוע המזל, אבל לגמרי כצפוי כשמדובר באפס שהתגלם בבשר, הטקסט מכיל סתירות פנימיות חמורות. נתחיל.

lapid1

“מאמר בעיתון הפינגטון פוסט” – הפינגטון פוסט איננו עיתון. הוא אגרגטור חדשות ובלוגים. לא שזה צריך להפתיע, ממישהו שההבנה הטכנולוגית שלו מתמצה בתפיסה שיש בגוגל אגף בינג.

“העקרון שישראל מנסה להסביר כבר לא מעט שנים” – ושככל הנראה מופיע כאן לראשונה.

“שם למד המערב שלא מספיק לנצח את האויב, צריך גם להחליט מה יבוא במקומו ביום שאחרי.” פה ליבת הטמטום המובהקת של כל הסטטוס של לפיד. כביכול, לא רק הנצחון של המערב בקרב מובטח, אלא גם יש לו את הזכות והיכולת לקבוע “מה יבוא במקומו.” לתפיסה הזו קוראים קולוניאליזם. אולי כדאי שלפיד יבקש ממישהו באגף בינג לגגל לו את זה.

בעיראק, הנצחון על הצבא של סדאם חוסיין היה רק יריית הפתיחה הראשונה של המלחמה. לפיד יוצא כאן מנקודת הנחה כאילו צילום “המשימה הושלמה” הידוע לשמצה של בוש אכן סימל משהו. עוד קודם למהלך הקרבות, חוסיין החל להפוך את צבאו ליחידות גרילה. ההרוג הראשון של האמריקאים היה מיחידת גרילה כזו. לא היה נצחון, פר סה; המשטר הופל – אבל נצחון לא הושג.

למה? כי מה לעשות, אי אפשר לבנות את ההיסטוריה של עמים אחרים באמצעות כוח כידונים. אם אתה מנסה, אתה מגלה שהמקומיים מתנגדים. לא ברור למה, אבל הם עושים את זה בכל מקום שבו לפידים למיניהם הורגים את בני משפחותיהם, משפילים את הנשים שלהם, וצועקים עליהם בשפה זרה ולאט שהם לא מבינים אותם ושהנה המשטר החדש והנוצץ שהביאו להם.

“בכל פעם שכורתים ראש, צומחים להם שניים” – זה, יאיר’קה, לא הידרה על סטרואידים. זו סתם הידרה.

“כל עוד לא תחליף את המדינה האיסלמית ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית” – ליבת טמטום מס’ 2. מה זו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”? ההאם לפיד יכול להצביע על אחת כזו? האם הוא באמת חושב שמה שחלקים של על עיראק צריכים הוא “מדינה סונית מתונה”? איך מייצרים ישות מדינתית סונית מתונה? אם התושבים המקומיים רוצים ישות מדינתית סונית מתונה, למה אין שם כזו? האם היתה שם כזו קודם? האם הישות המדינתית הסונית המתונה תשען על רצון הבוחרים? כי, כאמור, לא בטוח שזה מה שהם רוצים. אם לא, על מה היא אמורה להשען? על דיקטטורה צבאית נוסח סדאם חוסיין או אסד? על תיאוקרטיה רצחנית נוסח ערב הסעודית?

על מה תשען היציבות של המדינה הסונית הזו? האם היא תשען על רצון הנשלטים? כי, כאמור, לא נראה שהם רוצים כזו. האם היא תעמוד על סיוע זר (היא הרי “פרו מערבית”) כנגד רצון העם, באמצעות משטרה חשאית וצבא? אם כן, באיזה מובן היא תהיה יציבה? ואם לפיד חושב שהפתרון לטרור הוא דיכוי צבאי נצחי, למה הוא לא אומר את זה?

אה!

lapid2

כי בחלק של פתרון הבעיה הפלסטינית, לפיד אומר דברים מעניינים מאד. החמאס, הוא טוען, ודאי יעלה לשלטון בגדה המערבית. למה? כי הם עלו לשלטון בעזה. רגע, אין הבדלים ניכרים בין הגדה המערבית ועזה? עזה לא הרבה יותר דתית? האם האחים המוסלמים לא היו גורם דומיננטי ברצועת עזה עוד בימי השלטון המצרי? לא משנה.

על כן, מה שלפיד מציע כפתרון לשאלת המדינה הפלסטינית הוא המשך הכיבוש. הוא קורא לזה “התיאום הבטחוני המתקיים היום – במסגרתו יכול לפעול צה”ל בכל מקום בגדה – יצטרך להמשך.” הסיבה לכך, לדבריו, היא שאם צה”ל לא יפעל בחופשיות בגדה, הרשות הפלסטינית תקרוס לידי חמאס.

כלומר, צה”ל ימשיך לפעול בגדה כדי לוודא שמשטר נטול תמיכה עממית ימשיך לשלוט שם ןלשרת את האינטרסים הישראליים. שזה נשמע באופן חשוד כמו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”, גם אם נטולת לגיטימציה.

לפיד משוכנע שהפלסטינים יסכימו למצב שבו הם לעולם לא יהיו חופשיים מישראל: “הרשות הפלסטינית תצעק קצת אמנם שמדובר בהפרה של הריבונות שלה, אבל גם הם יודעים שמדובר באינטרס מובהק שלהם. לחמאס יש תמיכה עממית רחבה גם בגדה המערבית.” ואיכשהו לפיד חושב שהתמיכה העממית הרחבה תעבור לרשות הפלסטינית כי זו משתפת פעולה באופן כנוע עם ישראל נגד רצון העם.

רשות פלסטינית כזו אולי תהיה סונית, וכנראה תהיה פרו מערבית – אחרי הכל, היא תוחזק בכידונים מערביים – ואולי תהיה מתונה ולא תוציא להורג אנשים בשריפה, אבל יציבה היא לא תהיה. כי משטר שלא נשען על תמיכה עממית לא יכול להיות יציב. הוא חייב להיות עסוק כל הזמן בדיכוי. ויום אחד בא פיצוץ.

מה יקרה כאשר ההמונים ברמאללה יחליטו לעשות במחליפו של אבו מאזן מעשה המצרים במובארק? מה יקרה כאשר הכוחות המזוינים ייזכרו שהם קודם כל בני העם? אז יצטרך לפיד להפיל את המדינה החדשה – שוודאי תהיה סונית, אבל לא תהיה לה שום סיבה עלי אדמות להיות מתונה או פרו מערבית – בכוח הנשק. כלומר, להחליף שוב את המוחבראת’ הפלסטיני בשב”כ.

מה שפחות ברור הוא למה לפיד בכלל רוצה את הרשות הפלסטינית. זו לדבריו הרי תומכת בטרור הסכינים. אבל זה בסדר, אתם לא אמורים לזכור את הפסקה הזו בעוד שש פסקאות.

lapid3

רגע, למה היא עושה את זה, יאיר’קה? יכול להיות שכל הפרענק… אה, סליחה, פרגמנטים האלה הם לא איזו קריקטורה מזרחית? יכול להיות שהם בני אדם? האין להם עיניים? האין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, תשוקות? אם תדקור אותם, כלום לא ידממו? אם תרעיל אותם, כלום לא ימותו? אם תפגע בהם, כלום לא ינקמו?

יכול להיות שהם בכל זאת בני אדם, לא כלי משחק? יכול להיות שהם רוצים להשלט על ידי ממשלה שבכל זאת קצת מקשיבה להם, לא משרתת נרצעת של כובש זר? יכול להיות שזו בעצם הבעיה של כל תפיסת הקולוניאליזם? יכול להיות שלפיד מנסה למכור לנו את אותה הסחורה המצחינה של הניאו-קונים שהיתה ליבת הבעיה בעיראק?

מילא זה. יכול להיות שמישהו עוד לוקח את האפס שהתגלם בבשר הזה ברצינות?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בעוד הדם רותח: חדל אש

אנחנו עוד לא יודעים מי ביצע את שורת הפיגועים בדרום, אבל שר הבטחון אהוד ברק כבר מצא את האשמים – תושבי עזה – ובסגנונם של פוגרומצ'יקי הגבעות כבר הבטיח "תג מחיר". בעזה כבר נכנסים למקלטים, ומי שעוקב אחרי צייצני טוויטר משם, חש את היאוש, את הרגשת האימה, את תחושת ה"לא שוב."

הגלגל הזה מוכר לכולם: פיגוע, תקיפה, פיגוע, תקיפה, פיגוע גדול (או לא), מבצע רחב היקף, פיגוע, תקיפה וכן הלאה. אולי, פעם אחת, נעצור אותו? ומכמה סיבות:

  • א. להפסיק עם הפבלוביות. ברק רוצה להוציא אותנו למבצע גדול בעזה? יואיל נא ויסביר לציבור מה הראיות שלו שהפיגוע מגיע משם (על פניו, ובהחלט יתכן שאתבדה, הוא נראה הרבה יותר כמו הפקה של אל קאעדה מכל מה שהחמאס הצליח להרים אי פעם), ושנית – מה בדיוק התכנית שלו לשינוי המצב. מספיק עם קלות הראש שבה ממשלה יכולה לצאת למלחמה/מבצע בלי לתת דין וחשבון לאוכלוסיה שלה.
  • ב. כבר לא עושים את זה יותר. ישראל היא בין המדינות האחרונות שעדיין נוקטות בשיטת פעולות התגמול של שנות החמישים. אהוד ברק טוען שהחמאס אחראי לרצח אזרחים ישראלים על ידי ירי טילים על אוטובוסים? יואיל נא לדרוש חקירה של האו"ם על מה שהוא פשע מלחמה לכל דבר. מה יש לישראל להפסיד, אם פעם אחת מאז 1948 היא לא תקח את החוק לידיה ותיתן סיכוי לחוק הבינלאומי? מה, המכה שהוא מתכנן עכשיו תשיג תוצאות שונות מכל קודמותיה? קחו אוויר, תנו לצבע האדום להיעלם מהעיניים, בואו נדבר על זה. לא מקבלים החלטות במצב כזה.
  • ג. חשש לחיי אזרחים. צה"ל לא יודע להלחם מבלי לפגוע באזרחים – לא שהוא מעוניין בזה יותר מדי. חלק ניכר מתורת הלחימה שלו – מהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה ועד למבצעי "ענבי זעם" ו"דין וחשבון", שתוכננו על ידי ברק – מיועד במכוון לתקיפת האוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה שלה. ספק אם אחרי עופרת יצוקה ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד מהלך כזה.
  • ד. חשד הפוטש. חלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא יאמין שליציאה למבצע נרחב בעזה יש קשר לפיגוע עצמו, אלא תראה בו נסיון לדכא את המחאה החברתית. בהתחשב בכך שאיוב קרא כבר קרא לפירוק המאהלים, ובהתחשב בכך שרק הבוקר חווינו בתקשורת אש כבדה בין משרדי האוצר והבטחון, קשה מאד יהיה להפיג את החשד הזה. במיוחד כששר הבטחון הוא אהוד ברק, שרק הציניות שלו מתחרה בתיעוב שחש לו הציבור.

בואו, פעם אחת, ננסה לא לירות כתגובה ראשונית. אם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לירות אחר כך.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות בזאת לתורם שהעניק לי אישית בקבוק יין, כתרומתו הצנועה לקרן הטבק והאלכוהול. מי יתן ולא תשרת במילואים תחת הגנרל ברק.

(יוסי גורביץ)

ואף על פי כן: מחשבות פזורות

מזמן לא התמלאו העיתונים וגלי האתר בכל כך הרבה מלל ריק כמו ביום שישי, שעה שקלטת התעמולה של החמאס שודרה פחות או יותר בכל בית בישראל. מומחים בטחוניים, אומללה המדינה שאלה מומחיה, אמרו ש"נראה שהחמאס הכתיב לו את הטקסט". מומחים לשפת גוף, שעילגים גם בשפת הדיבור, אמרו ששליט נראה לחוץ ומפוחד.

החגיגה נמשכה גם היום, עם גליונות מיוחדים בכל עיתון, כולל הראיון הבלתי נמנע (למה, בעצם, הוא בלתי נמנע?) עם משפחת שליט. מעריב-NRG הגדיל לעשות, והוא ציטט את האל שרק אל אווסט, שטען ש"מקור בטחוני בישראל" אמר בדיון של מערכת הבטחון שישראל יודעת היכן שליט נמצא, אבל לא רוצה להסתער לשם משום שהמקום ממולכד היטב. אל שרק אל אווסט ציטט את ה"מקור הבטחוני" שלו כזועק כלפי שמיא "אנחנו שיודעים את סודות הגרעין של איראן במתקן הסודי בעיר קום, וגילינו את הכור הגרעיני בסוריה, הייתכן שאנחנו לא יודעים את מקום המצאו של גלעד?"

את הפנטזיה הערבית הזו – אכן, סביר שלאל שרק אל אווסט מקורות רבים ומהימנים במערכת הבטחון הישראלית – שעד כמה שאני יודע נרקחה בכלל במחלקת הל"פ של החמאס, מכר Nrg לקוראיו תחת הכותרת "דיווח".

אפשר לדוש בשאלה מה קדם למה, האם צהבהבותו של הציבור גרמה לכך שהעיתונים ינסו לנחש איזה בשר טרי ירצה האספסוף הפעם, או שמא יצרו העיתונים את היצר הצהוב בקרב ההמונים. אני נוטה לתפיסה הראשונה.

אפשר גם לשאול איך הקוסם התקשורתי הידוע, ההוא מהזגוגית המתנפצת והנצחון הדחוק על פרס, הצליח להעניק לחמאס נצחון תעמולתי כל כך בולט. לעזאזל, אנחנו שילמנו להם כדי שיואילו בטובם לשדר את התעמולה שלהם במקרנים שלנו. הרי אם היתה ממשלת נתניהו אומרת לחמאס שכל 20 העצירות שהם חפצים ביקרן עפו לצינוק ולא יראו אור יום או אדם עד יום שחרורם, שאגב לא יגיע בעתיד הנראה לעין כי עם שחרורן הן תעצרנה במעצר מנהלי – וזו היתה תגובה סבירה יותר מאשר לשחרר אותן – לחמאס לא היתה ברירה אלא לשחרר את הקלטת לאל ג'זירה. הרי הם זקוקים לה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם צריכים להראות איזשהו הישג, אחרי כל החורבן שהמיטה חטיפת גלעד שליט על הרצועה.

ואחרי שהזעם והחימה חלפו, נותר לשוב על העמדה הישנה: אף על פי כן, אסור לשחרר את גלעד שליט במחיר שננקב עבורו. מותר לשחרר אסיר אחד עבורו, לא יותר; הפלסטינים יוכלו לבחור אותו. כל דבר שמעבר לכך הוא הזמנה לחטיפה הבאה, הענקת נצחון מיותר לחמאס וערעור מה שנשאר מהלגיטימיות של הפתח, שמתערערת גם כך.

מותר גם לומר שממשלה ישראלית נבונה, ולא כזו שנעה ממשבר למשבר, היתה ממהרת לשחרר את כל האסירים הפלסטינים שהיו מעורבים בעבירות התנגדות לישראל, שאינן כוללות רצח אזרחים, וכאלה יש אלפים. אבל כאלה הן ממשלות ישראל: תמיד הן מקמצות במחוות לידידים או ידידים למחצה, ומרעיפות אותן על אויבים. כך, למשל, שחררנו לחיזבאללה אזרחים ירדנים שירדן ביקשה את שחרורם.

נמאס לי מהטמטום של "לשחרר את גלעד בכל מחיר". השאלה היא פשוטה: האם אתה מוכן לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מות בנך/אחיך/חברתך בפיגוע הראשון שיבצעו משוחררי העסקה? צריך לרשום את פרטיהם של הטמבלים האלה, ולהרים להם טלפון בפעם הבאה שאחד ממשוחררי עסקת שליט יבצע פיגוע, ולשאול אותם אם הם עדיין סבורים שהיה שווה.

אבל כנראה שזה לא יעזור: אותה היסטריה היתה בארץ ערב שתי העסקאות הקודמות עם החיזבאללה, שבהן מסרנו עצורים תמורות גופות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. הרגשנות הזו פועלת כל פעם מחדש. אנחנו לא לומדים כלום.

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על העסקה הזו הוא שבניגוד לזו הקודמת, הפעם טרחנו לברר שיש סיכוי סביר שהאיש שעבורו אנחנו משלמים אכן נמצא בחיים, ושאנחנו לא משלמים רק על בשר. אני מניח שזו השתפרות.

(יוסי גורביץ)

ככה זה

הייתי בהפגנת השמאל בשבת. הלכתי עם אלפי אנשים וצעקתי סיסמאות עד אין גרון. בהתחלה הרגשתי טיפשי. אחר כך פחות.

[]

אתמול ביקשו ממני לכתוב על השתקפות המלחמה ברשת. לא רציתי. כתבתי. הכתבה עלתה. כצפוי, חתכו ממנה את שתי הפסקאות הראשונות:

ביום שבת, בין אלפי מפגיני השמאל הצועדים, מישהו התחיל לצעוק ”פלשו לעזה“. הצעקה עברה בין איי המפגינים, נצעקת לאחור, עד שכולם שמעו. אף אחד לא ידע מי צעק בפעם הראשונה, ואף אחד לא ידע עד כמה זה נכון. אבל הצעקה עברה, ממפגין למפגין. חלקם בכו. חלקם קראו סיסמאות ביתר שאת, בזעם. מאוחר יותר הם חזרו הביתה, פתחו טלוויזיה, וגילו שאכן, צה“ל פלש.

כך, בערך, נראית גם הרשת בימים האחרונים. היסטוריונים מכנים זאת ”עיוורון שוחה“ – חיילים שמכירים את המלחמה רק מתוך השוחה הקטנה שלהם. הם היו שם, אבל כל מה שיש להם בידיים הוא אנקדוטה, רסיס מפאזל. מי שחשב שתוכן הגולשים יוכל לספק לו את כל החדשות האלטרנטיביות על המלחמה, יגלה במהירות שלגולשים אין הרבה מה להציע. המון שוחות, ובלי מפה שתחבר ביניהן.

את שאר הטקסט חתכו בכותרות משנה. אבל שאר הטקסט לא חשוב.

[]

כאשר הלכתי להפגנה, כבר הייתי די בטוח בהתנגדותי למלחמה. די, לא לגמרי. הלכתי כי ראוי היה ללכת. כלומר, עבורי היה ראוי. אם אינך בטוח, עזור לאלו שזקוקים לך יותר. לא הסכמתי על כל סיסמה. איני חושב שכל חייל הוא פושע מלחמה. איני בטוח אם ברק הוא פושע מלחמה. סיסמאות מגוחכות. פוליטיקה גרועה, של אנשים שאינם מאמינים עוד שביכולתם להשפיע.

בזתי גם לסיסמאות אחרות. ”בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות,“ היא סיסמה טובה, אך לא לישראל. ידעתי איך יראו אותנו, יפי הנפש, אלו שהתעטפו בדגלי ישראל בצד, שחושבים שכדאי לשלול מאיתנו אזרחות. ושנאתי את הדגלים האדומים, וריחמתי קצת על הבחור ההוא שהניף דגל של צ‘ה גווארה. והרגשתי קצת כמו במסיבת כיתה ביסודי או באיזו גרסה תיכונית של מסיבות כיתה. כלומר, הרגשתי קטן.

[]

זה טוב, להרגיש ככה. בישראל מצפים ממך להחזיק בפתרון. בכדי שתהיה ראוי לעמדה פוליטית, עליך לשחק את נהג המושב האחורי – לדעת לאן אתה, לו היית, רוצה לכוון את הספינה. זה גם חשוב, אני מניח, אבל מטעה. כי אני לא קברניט, ואני לא רוצה להיות. ואין לי פתרון, ואולי החיפוש אחר פתרון הוא מוטעה מיסודו. פתרון, אמר לי היום רועי, מניח שדברים מסתיימים. אבל דבר לא נגמר לעולם. אין פתרונות, יש תהליכים.

אני לא קברניט. אני איש. קטן. כדאי לזכור את זה. הפתרונות היחידים שאני יכול לאמץ אינם מדיניים, הם אישיים. עבורי, אין אנחנו והם. יש רק אני והם. והם אלה כולם, כולכם, בשני הצדדים. זה משחרר. כאשר אני מביט בכם, אני רואה חבורות של מטורפים, אוחזים זה בזה באחיזת חנק, מסלימים זה את זה. עד דם. והשאלה היחידה שנותרת היא מה אני יכול לעשות. אז הפגנה.

[]

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

ואני, שלא רוצה, יכול להפגין. זה לא פתרון. זה לא יעצור את המלחמה. אבל אולי זה גמגום לכיוון של תהליך. ואולי לא.

[]

אולי אני טועה. אולי כדאי להילחם. אבל אם טעיתי, לא היה כאן זדון. ואם טעו חברי, שלצידם הלכתי, לא מזדון הם טעו.

[]

ואני מאמין שגם אתם, שהכיתם מפגינים, לא מזדון עשיתם זאת. אולי ראיתם כל יום כיצד מפגיזים את תושבי שדרות, וחשבתם שאנו מפגינים למען ילדי עזה.

[]

הרגשתי קטן בהפגנה. לו הייתי מארגן אותה, היא היתה נראית אחרת. מישהי שאלה למה ההפגנות הללו לא יכולות אף פעם להיות שקטות. ככה. כי לו היו מורים על הפגנה שקטה, היינו מקבלים גוש אנשים גדול ומהמהם. כי אי אפשר לשלוט על הכל, גם אם אתה המארגן. מי אני שאומר לפלסטיני לוותר על דגלי פלסטין? אני יודע שזה מזיק לנו פוליטית, אבל מי אני? ומי אני שאומר לחד“ש לוותר על הדגלים האדומים? ככה זה.

[]

נסו פעם לוותר על ההנהגה המדומיינת, לוותר על החיפוש אחר פתרון או סוף או תכלית. רק לראות את גלגלי השיניים של העולם, מתנדנדים לבד. פתאום דברים נעשים ברורים. אם תפגינו בעד המלחמה, חשבו על המשכיה. חשבו כיצד פוליטיקאי ישראלי יצדיק יציאה מעזה, וכמה חודשים ידרשו עד שנראה שם את ההתנחלויות הראשונות. חשבו על זה כאילו זה אינו תלוי בכם, ותראו לאן הדברים יובילו. ואם תפגינו נגד המלחמה, ראו כיצד יקברו את הידיעה בעמוד 13, וכיצד תתויגו, למרות הכוונות, למרות מה שאמרתם. ואם אתם הולכים להפגין, דעו שלא תשלטו בכל דגל, ולא בכל הינף סיסמה. כי ככה זה. אלה אתם, ואלה הם.

[]

וזו גם התשובה למי ששאל על למה לא הפגנו למען תושבי שדרות. הפגנו – בכל הפגנה נגד הכיבוש. למה לא הפגנו ”למען תושבי שדרות“, ספציפית? כי ידענו מה תחשבו שאנו דורשים – מלחמה נוספת. כי גלגלי העולם זזים מאליהם. ואלא אם אתם מוכנים לתת יותר, להקריב באמת, כך הם גם יזוזו לעד.

איתמר שאלתיאל

(הפוסט התפרסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של)

התיילדות קולקטיבית

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

 

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

 

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

 

אין לזה שום קשר לאדישות. יצגלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

 

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

 

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

 

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

 

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

 

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

 

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

 

(יוסי גורביץ)

כן, לכבוש; התביעה הנלעגת של השנה; התיאוקרטיה הישראלית; והעליה המבורכת במחירי הנסיעות לפולין. ארבע הערות על המצב

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע נחזה להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד הח"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נקמתם של המרגלים

היתרון העיקרי של ממשל בוש על מתנגדיו מבית הוא המונופול הכמעט-מוחלט שיש לו על פרסום מידע הקשור לביטחון לאומי. יתרון זה הגיע לשיא גרוטסקי, כאשר אישר בוש את "ביטול הסיווג" של זהותה של ואלרי פליים – כלומר, הורה למעשה על הדלפת שמה של סוכנת חשאית, כדי לפגוע בבעלה, יריב פוליטי.

אבל הבית הלבן הוטרד במשך חמש השנים האחרונות באופוזיציה מבית: אנשי הסי.איי.איי ומחלקת המדינה – אנשים שבחוגו של בוש כונו "מבוססי-מציאות" בניגוד לנשיא ואנשיו, "מבוססי אמונה" – נלחמו ועדיין נלחמים מלחמת גרילה פנימית כנגד הממשל הגרוע ביותר ב, אה, 160 השנים האחרונות לפחות.

אחד השקרים המכעיסים ביותר את אנשי הסי.איי.איי., הוא האשמתם בכשלון המודיעין בעיראק. הם שבים וטוענים כי הם התנגדו למלחמה, וכי נאבקו במשך כשנה בנסיונות הממשל בוש לצאת למלחמה למרות המודיעין. ספרו החדש של רון סוסקינד, The One Percent Doctrine, הוא נקמתם המתוקה של המרגלים.

לאחר בחירות 2004, מינה בוש את אחד ממלחכי פנכתו, פורטר גוס (Goss) לראש הארגון. גוס היה, אי אז בשנות השישים, קצין צעיר בארגון; שום דבר אחר לא הכשיר אותו לעמוד בראשו. אבל הוא היה כלי נאמן.

לפני כחודשיים נאלץ גוס להתפטר, וזה לא בגלל שהרס את הסי.איי.איי, כפי שכנראה עשה; לא בגלל שניסה להפוך זרוע מחקרית ומבצעית למשרתת של הממשל; לא בגלל שהביא לפרישתם של מאות קצינים וסוכנים מנוסים; לא, כרגיל בממשל בוש, זו היתה פרשת שחיתות. אחד ממקורביו – Gosslings, קראו להם – נתפס בפרשת שחיתות, כשהוא מגניב חוזה של כמה מיליונים לאספקת מים מינרליים תמורת משחקי פוקר עמוסי שתיה וזונות.

 

בוש חשב, ככל הנראה, שהטיהור שמבצע גוס בסי.איי.איי יסייע לו, יפסיק את המאבק הפנים-ממשלי, ימנע את ההדלפות הבלתי פוסקות. הוא שכח עובדה אחת: עובדים מפוטרים וממורמרים לא חשים שום נאמנות לדרג הפוליטי שלשיטתם מכר אותם במורד הנהר.

סוסקינד מכיר את ממשל בוש היטב: זהו ספרו השני העוסק בו, אחרי The Price of Loyalty, שסיפר את סיפורו של שר האוצר פול או'ניל, שנוכח לדעת שבממשל בוש, הנאמנות לבוס מנצחת את היעילות. היום זה לא מחדש שום דבר לאף אחד – אבל הספר יצא שנה לפני קתרינה.

סוסקינד ערך ראיונות עומק עם בכירים רבים בסי.איי.איי. ובמערך הביטחון האמריקני: רבים ממרואיניו עושים זאת בגלוי, ביניהם סגן ראש הסי.איי.איי לשעבר, ג'ון מקלוהין. והם מספרים עובדות מביכות, ללא עכבות.

הבעיה העיקרית, אומרים אנשי הסי.איי.איי., היא שלאחר ה-11 בספטמבר, הגה צ'ייני דוקטרינת פעולה חדשה: בכל פעם שיש סיכוי, אפילו של אחוז אחד, להתקפה קטלנית על ארצות הברית, יש לפעול כאילו מדובר בוודאות מלאה.

מכאן היתה הדרך קצרה למלחמה בעיראק: לא משום שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית, או משום שהיווה איום על ארצות הברית; לא משום שהיה לו קשר כלשהו לאנשי אל קאעדה; אלא משום שבעתיד היה עשוי ליזום קשר כזה, היה עשוי להפוך לאיום, היה עשוי להשתמש בנשק להשמדה המונית. הדוקטרינה הזו, המנתקת בין המציאות לדימוי המציאות, נתנה לספר את שמו והיא עומדת במרכזו.

הספר מכיל שני סיפורים מקפיאי דם. האחד עוסק בתדרוך שקיבל בוש בשישי באוגוסט 2001, שכותרתו "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". בוש איננו אוהב לקרוא; הוא דורש תקצירים בני עמוד אחד, והוא מעדיף הרצאות בעל פה. בסי.איי.איי. ידעו שמשהו עומד לקרות: הם לא ידעו מתי, הם לא ידעו איפה, אבל היו להם מספיק אותות כדי להבין שמשהו גדול מגיע.

הם הצליחו לשכנע את בוש לפנות קצת זמן מחופשתו, ושלחו אליו אנליסט. תחת מבטו הקפוא של הנשיא, שלא אהב את ההפסקה שנאלץ לבצע מגזימת העצים, קמל האיש. הוא הסביר, כמעט התחנן, שמדובר בסכנה כבדה. והוא הרגיש שהוא לא מגיע אל בוש, והוא התחיל להכנס לפאניקה. בוש פטר אותו במשפט אחד: "בסדר, אתה יכול ללכת. כיסית את התחת שלך".

הסיפור השני נוגע לאבו זוביידה, פעיל מדרג ג' של אל קאעדה. האיש עסק בעיקר בלוגיסטיקה מדרג נמוך – ארגון דרכונים לנשותיהם וילדיהם של פעילי אל קאעדה – ולאחר לכידתו, התברר שמדובר באדם מעורער בנפשו. בינתיים, בוש – בחיפוש נואש אחר הצלחה – כבר הכריז עליו כטרוריסט בכיר. "ג'ורג'," הוא אמר לטנט, ראש הסי.איי.איי., "אני אמרתי שהוא בכיר. אתה לא תשבור לי את המילה, נכון?"

טנט, כמובן, לא שבר לנשיאו את המילה. אבל אז נוצרה בעיה: בוש רצה לדעת מה המידע שהכיל כריש-הטרור שעל לכידתו הכריז. הוא הורה על חקירתו בעינויים. ותחת עינויים, עשה אבו זוביידה את הצפוי: הוא התחיל להזות מזימות, וכדי לסכל את המזימות שהמציא אבו זוביידה בהוראתו של בוש, הופעלו אלפי סוכנים וחיילים. סוסקינד סיכם זאת כך: "לראשונה, עינתה ארצות הברית אדם חולה בנפשו – ואז קפצה, מצווחת מפחד, למשמע כל מילה שאמר".

וכמובן, היתה עיראק. ראוי היה שכל מה שנזכור מבוש הוא הוראות העינויים הללו, השיחות הנלהבות עם המענים, אותם זימן אישית – "זה באמת עובד? באילו אמצעים אתם משתמשים?" – אבל עיראק תמיד תהיה צמודה לשמו.

צ'ייני ואנשי הפנטגון טענו שהם לא הורו לאנליסטים של הסי.איי.איי. לשנות מידע. יכול להיות שזה נכון. אבל הם הפעילו עליהם לחץ בלתי נסבל. הם ביקשו מהם לאשש מידע על קשר בין עיראק לאל קאעדה; המרגלים אמרו שאין כזה, ופסלו את הידיעה על מפגש בין עטא ובין המודיעין העיראקי בפראג. בפגישה הבאה, שוב שאלו אנשי צ'ייני על מגע בין עיראק ובין אל קאעדה, שוב העלו את פראג; אנשי הסי.איי.איי. שוב אמרו שאין מידע כזה, ופסלו את פראג שנית. ושלישית. ורביעית.

בשלב מסוים, נכנסה ראש ה-DDI, מחלקת האנליזה של הסי.איי.איי. למשרדו של טנט, על סף התמוטטות עצבים, ואמרה "אני לא הולכת לשם עוד פעם. אני לא מוכנה לשמוע שוב את השאלות האלה, לעבור שוב על הנושאים שעברתי עליהם כל כך הרבה פעמים". טנט – סוסקינד אוהד אותו מאד, ומתאר אותו כגיבור טראגי: "שגינו, אבל לא היינו מושחתים" – גיבה את העוזרת שלו, צרח על סטיב האדלי, עוזרה של קונדליסה רייס, והמשבר חלף. עד הפעם הבאה.

מפתה מאד לערוך הקבלה עם מלחמת ויאטנם. גם שם, הפנטגון והצבא רצו מלחמה; גם שם, הסי.איי.איי. הזהיר שאי אפשר לנצח בה. עד שנת 1968, שלחה תחנת הסי.איי.איי. בסייגון דו"חות קודרים מאד על המתרחש, בניגוד לאופטימיות הוורודה ששידר הפנטגון.

עד שיום אחד, הבין ראש תחנת סייגון שהוא ראש התחנה הרביעי במשך ארבע שנים; שחדשות רעות לא מקדמות אף אחד; שהתנגדות לרצונו של הנשיא היא לא דרך לפיתוח הקריירה; והוא התחיל לשנות את ההערכות. המודיעין הוכפף לרצונו של הבית הלבן – וארצות הברית התעוורה לחלוטין. נדרשו חמש שנים נוספות, ותבוסה מוחלטת, ללא עוררין, כדי להוציא אותה משם.

וזה בדיוק מה שניסה לעשות גוס, בהוראתו של בוש: להכפיף את המודיעין לצרכי הבית הלבן, וליתר דיוק – לצרכי יחסי הציבור שלו. אינני יודע מי ראש תחנת הסי.איי.איי. בבגדאד, ומה הוא כותב בדו"חות שלו, אבל לא אופתע לשמוע שטון הדיווח השתנה לחלוטין במהלך שנת 2005.

הנשיא האמריקני שנאלץ, לאחר שורה של שקרים ותבוסות, לסגת מוויאטנם היה ריצ'רד ניקסון. בממשלו, היו שני פקידים לא בכירים במיוחד – דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. הם העבירו את רוח ממשל ניקסון לממשל בוש. כפי שהדברים עומדים כעת, הם העבירו עמם גם את התבוסה, את אובדן האמון של הציבור בממשלו, ואת אובדן מעמדה של ארצות הברית בעולם.

אבל ויאטנם היתה זירה זניחה ולא חשובה. לגורלה, אילו נמנעה ארה"ב מלהתערב במלחמת האזרחים שלה, לא היתה כל השפעה על המלחמה הקרה. עיראק, מצד שני, היא זירה מרכזית במלחמה בג'יהאד העולמי.

וכפי שהדברים עומדים עכשיו, אנחנו מפסידים. ספרו של סוסקינד מסביר היטב מדוע.

(יוסי גורביץ)