החברים של ג'ורג'

כשהתולעים צועדות

בליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן. שני עיתונאים – חגי מטר ואילן ליאור – הפכו לקורבן לנסיון לינץ'. מהבמה הסיתו נגד מטר, והאשימו את דפני ליף ואת אנשי J14 בכל הבעיות של דרום תל אביב. משם המשיך האספסוף לתקיפה של זרים (במקרה אחד, על פי הדיווחים, הוכה גבר שהחזיק את תינוקו עד שהתינוק נפל), ולביזה של חנויות. הלילה, על פי דיווחים ברשתות חברתיות, בוצע ירי לעבר פליט באשקלון, ופליט אחר נדקר בראשו. המשטרה עצרה כ-20 מתושבי השכונות בחשד לתקיפה.

כמה הערות. קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השניה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

שנית, ההסתה. משרד הפנים, שבראשו עומד אלי ישי, הצליח לשנות את היחס כלפי הפליטים באמצעות שימוש בלתי פוסק במונח "מסתננים", שמזכיר לישראלים – כלומר, אלה מהם שיש להם זכרון – את הפליטים הפלסטינים שבהם ירו חמושי צה"ל בשנות החמישים, ושבעקבות ירי כזה הפכו מסתם אנשים שמנסים לחלץ את רכושם הבזוז או לשוב לביתם למרות החלטות הממשלה הציונית, לפעילים אלימים נגד המשטר. הוא הצליח גם להסתיר את המצב האמיתי.

יאיר לפיד, ובכך הוא היה דומה מאד לפוליטיקאי מרכז-רדיקלי רבים אחרים, כתב שלשום (ה') ש"אני תומך במעצר וגירוש מסתננים, בהשלמת הגדר ובמניעת הכניסה שלהם לישראל, ואני חושב שארגוני זכויות האדם צריכים לחשוב קודם כל על זכויותיהם של תושבי השכונות, כי עניי עירנו קודמים." אחר כך הוא טרח לגנות את הפוגרום ואת חברי הכנסת שהסיתו לו. כלומר, לפיד חושב שהם צדקו (ביחס לפליטים, ביחס לארגוני זכויות האדם), אבל הגזימו.

אבל לא מדובר במסתננים, מדובר בפליטים. 60% ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ועוד כ-25% הם סודאנים. לשתי המדינות האלה אי אפשר להחזיר אנשים שנמלטים מהן, בגלל המשטר הדכאני שלהן. המקרה האריתראי מרתיח במיוחד: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שמנהלת יחסים דיפלומטים עם אריתריאה ומכירה ברודנות שלה, למרות סנקציות שהוטלו על המדינה. מותר לחשוד שמתחת לפני השטח, סוחרת ישראל בנשק עם הרודנות שם – אחרי הכל, אם אתה מתעלם מסנקציות בינלאומיות, אתה משיג יתרון מסחרי ניכר על פני סוחרי מוות ממדינות אחרות. כלומר, ישראל נושאת באחריות מסוימת לגורלם של רוב הפליטים המגיעים אליה, אבל מסרבת להכיר בהם ככאלה. במשרדי הממשלה יודעים היטב שאי אפשר לגרש אותם, אבל זה לא מפריע להם להסית נגדם.

המסית הראשי, אחרי בנימין נתניהו, הוא אלי ישי. בסוף השבוע הוא הודיע שיקנוס אישית ראשי ערים שמתירים לפליטים לעבוד בעריהם. זה מעניין, משום שאלי ישי הוא שר הפנים שהנפיק את המספר הגדול ביותר של אשרות עבודה לעובדים זרים – ובמקביל, גם זה שנמנע ככל האפשר מלחדש את האשרות הללו. כלומר, כל זמן שש"ס החזיקה במשרד הפנים או התמ"ת, היא האיצה את מדיניות הדלת המסתובבת. כל עובד שנכנס לארץ ברשיון שמנפיק לו ישי מכניס לחברות כוח האדם סכום ניכר; עובד שמקבל הארכה של אשרת השהיה, לא מכניס להם כסף נוסף. פליט שמגיע מאפריקה לא משלם לחברות כוח האדם שנקל, ועל כן הם – וחברי הכנסת של ש"ס – נאבקו בהצלחה בתכנית להעביר את אשרות השהיה בארץ לפליטים. נזכיר כי אחד השרים של ש"ס, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן כוח אדם, כדי להעניק אשרות כניסה לעובדים זרים; וכי אחד הרבנים החשובים בש"ס, המחזיר הידוע בתשובה ראובן אלבז ששימש גם כפטרונו של בניזרי, הורשע גם הוא בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע.

אנשי ש"ס לא לבד. מירי רגב, שהסיבה שהיא מוכרת לציבור הישראלי היא שהורידה את האמינות של דובר צה"ל לשפל במלחמת לבנון השניה, ניסתה לפני מספר חודשים לתקן את החוק כך שיסיר את כל ההגבלות ליבוא עובדים מעל חברות הקבלן. הצעת החוק הזו היתה מנוגדת לאינטרסים של כל המעורבים, פרט לרגב והחברות שהיא החליטה לייצג. הצעת החוק נזרקה לפח, ורגב – שאף אחד לא שמע אותה בנושא קודם לכן – התחילה להסית בפראות נגד הפליטים. כאמור, כל פליט שמגיע לישראל לא עובר את המסננת של רגב, ש"ס וחברות כוח האדם, ובהתאם לא רווחי להם. הגזענות – ואין לי שום ספק שמירי רגב ואלי ישי הם קודם כל גזענים – משתלבת כאן נהדר עם תאוות הבצע.

נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות.

ועוד דבר אחד: במהלך העשור האחרון הוגשו 322 עתירות לבג"צ בקשר למעצרים מנהליים של פלסטינים. רק שתיים מהן התקבלו: האחת של הפרקליטות נגד שחרורו של עציר, ואחת שהתקבלה אחרי שהעציר כבר שוחרר. משך הדיון הממוצע במעצר מנהלי הוא 20 דקות, ואחת היא אם העציר מוחזק חודשים או שנים. רוב משך הדיון מתנהל ללא נוכחות העציר או סניגורו, משום שהפרקליטות תמיד טוענת שיש לה "חומר סודי", שעליו איש איננו יכול לערער. ויהי בימי שפוט השופטים, אומרת מגילת רות; יגיעו הימים שגם שופטינו יישפטו, על הענקת מסווה הלגיטימיות למערכת עוול שלא היתה יכולה להתקיים בלעדיהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי ביותר בעולם

קם לו בוקר אחד אלוף, במקרה שלנו ראש אט"ל אבי מזרחי, ונוכח לחרדתו שהציבור הישראלי – שלא לדבר על עשרות אלפי חיילים – מתעב אותו, וזאת רק משום שנכשל לחלוטין בתפקידו. היינו, הוא לא טרח לספק מזון ומים לעשרות אלפי החיילים ששלח לקרב.

במצב הזה, יכול היה האלוף לנקוט בכמה צעדים. הוא היה יכול, למשל, להדיח את ראש אגף הלוגיסטיקה בפיקוד צפון; אין כמו סיום קריירה כדי לחדד את חשיבתו של המחליף. הוא יכול היה להגיע למטה פיקוד הצפון ולוודא בעצמו שדברים מתקתקים. הוא יכול היה לארגן חוזה דחוף עם חברת אספקה כלשהי. הוא גם יכול היה להודיע על הקמת ועדת בדיקה.

דא עקא, שכל אלה היו מעידים על כשלון מסוים מצידו. על כן, נחוץ פתרון גברי יותר, שימחיש את הקשיים בהם מצויים לוחמינו האמיצים. ואכן, האלוף מזרחי לא אכזב: "אם לוחמים שלנו בעומק לבנון נשארים בלי מזון ומים, מבחינתי אפשר לפרוץ גם לחנויות מקומיות של לבנונים כדי לפתור את הבעיה", אמר ללא מצמוץ.

והוכיח, שוב, שכאשר צה"ל נלחץ, הפתרון הראשון שלו הוא לא ביטול המשימה או דחייתה, אלא פשע מלחמה. בצבא נורמלי הוא היה מודח מתפקידו לאלתר בשל כשלונו, ומועמד לדין בשל ההתבטאות; אבל אנחנו מדברים על צה"ל. ובהתחשב בכך, יש להודות לאלים שאין לאלוף מזרחי אפשרות קידום.

בבואנו לשפוט את טענות הצבא על "נצחון", רצוי שנזכור גם את ההתבטאות הזו.

(תודה לנילי אורן שהפנתה את תשומת לבי לידיעה)

עדכון: דוברת צה"ל מכחישה. מתוך הארץ: דובר צה"ל הבהיר אמש (שני), כי האלוף אבי מזרחי, ראש אגף הלוגיסטיקה, הרפואה והמרכזים בצה"ל, לא אמר את הדברים שיוחסו לו, כאילו מבחינתו מותר לחיילי צה"ל לפרוץ לחנויות מקומיות בלבנון כדי לפתור מצוקה של מחסור במזון ובמים. בראיון לגלי צה"ל הבוקר, אמר האלוף מזרחי רק כי "אם אנחנו בתוך מלחמה ויש סכנה שהחיילים לא יוכלו לבצע את המשימה המבצעית כמו שצריך ומה שהם צריכים לעשות זה לקחת מים מחנות, אז כן – אפשר לקחת מים מחנות" .מקור הציטוט השגוי, שזכה לתהודה רבה, הוא אתר האינטרנט של גלי צה"ל, שפירסם קטע מהרעיון עם הציטוט הבא: "אם לוחמים שלנו בעומק לבנון נשארים בלי מזון ומים, מבחינתי אפשר לפרוץ גם לחנויות מקומיות של לבנונים כדי לפתור את הבעיה". כאמור, דברים אלה לא נאמרו על ידי האלוף.

אני מודה ומתוודה שההבדל הסמנטי הזה מזכיר לי את הוויכוחים על ההתגשמות של ישוע: "דרך האב" או "באמצעות האב".

(יוסי גורביץ)

רגב ואדם הביתה, חלוץ להאג

קובלנה קבועה של ימני ישראל היא על "איכות ההסברה": לשיטתם, אם היינו רק דואגים לדוברים יצירתיים ורהוטים, תמונות גופות הילדים/מוצבי האו"ם המופצצים/האמבולנסים המותקפים מהאוויר/הזוועה התורנית שביצע צה"ל היו מטשטשות, והעולם היה מבין ומחבק אותנו. לשיטתם, הבעיה איננה במציאות; היא בצורה בה היא משתקפת.

בדרך כלל, מדובר בשטויות גמורות. פשע מלחמה הוא פשע מלחמה, ושום חיוך של דני גילרמן או עניבה נכונה של בנימין נתניהו לא ישנו את זה. אבל בימים האחרונים, מתקבל הרושם שבצה"ל לא מבינים שהם משחקים גם במגרש ההסברה ולא רק במגרש ההפצצה, ושבמערכה הזו הם טובים בעיקר בגולים עצמיים.

דוגמא אחת מני רבות: פרשת המסוק שהופל. למה, לעזאזל, היה דובר צה"ל צריך לצאת בהצהרה שהמסוק הסתבך בקווי מתח גבוה, כשהיו עדים רבים לכך שהוא החל להסתחרר בגובה רב יותר? הניחוש שלי הוא שרגב ואנשיה ניסו להכחיש נחרצות את טענת החיזבאללה שהוא שהפיל את המסוק. אבל להוציא גירסה, שמופרכת תוך פחות משעה? זה מצריך גאונות, מהסוג שהביא לכם את "האלונקה היא בעצם קסאם" ו"הפגיעה בסטי"ל היתה קלה ושולית".

עוד זה מדבר וזה בא: הלילה תקף חיל האוויר מוצב של האו"ם והשמיד אותו. חמישה משקיפים בינלאומיים נהרגו. בשלוש לפנות בוקר, בעוד דובר צה"ל עסוק נואשות בלומר ש"הנושא בבדיקה", כבר התנצלה ישראל רשמית על התקרית. מסתבר שאפילו משרד החוץ הישראלי לא מאמין ל"בדיקות" של דובר צה"ל. המקרה עוד עשוי להתפתח: מפקד כוח יוניפי"ל טוען שהוא הזהיר את ישראל שש פעמים מפני פגיעה באנשיו. צרפו את זה לידיעה על כך שצה"ל היה מוכן להסתכן בהפצצתו של ראש ממשלת צרפת, וקבלו תמונה מטרידה מאד.

מירי רגב היא מטרה קלה מדי בימינו אלה. הבה נעבור לרעה הבכיר ממנה, האלוף אודי אדם. אלוף פיקוד צפון זה צווח באוזנינו ש"זו לא השעה לספור גופות" – אבל מסתבר שהוא התכוון לגופות ישראלים, שכן אנשיו מציגים שוב ושוב את מספרי גופות אנשי החיזבאללה שבידיהם.

בבוקר אתמול חברו השניים, רגב ואדם, לשקר הגדול של המלחמה עד כה: ההודעה על כיבוש בנת ג'בייל. הידיעה השתנתה במהלך היום: בצהרים היה מדובר לא בכיבוש, אלא ב"מצור" על "מאות" לוחמי חיזבאללה; בערב ירד מספר הלוחמים במקום ל-100 בלבד; ובלילה נאלץ דובר צה"ל להודות שלא כיבוש ולא נעליים: צה"ל רק "מכתר" את העיירה.

החרפה הוחרפה הבוקר, כשהאנשים שהודיעו לנו על כיבוש בנת ג'בייל נאלצו להשתמש במילות הקוד המוכרות, "קרב מר" ו"נפגעים", כדי להודיע שבעצם, בנת ג'בייל לא רק שלא נכבשה, למעשה היה שם קרב קטלני. עד כה הותר לפרסום כי שמונה חיילים נהרגו שם. יתכן שיש עוד.

זו לא הפעם הראשונה שאדם ממהר לדווח על כיבוש שלא בוצע: ביום רביעי שעבר, שמח האלוף לדווח על כיבושה של מארון א ראס. יממה לאחר מכן – טראח. חמישה הרוגים בקרב סביב מארון א ראס, שכיבושה הושלם בעצם רק ביום ראשון.

מצבם של רגב ואדם טוב, יחסית: השימוש היצירתי שהם עושים בערפל הקרב מצריך רק את הדחתם. מצבו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, קשה הרבה יותר. הבעיה שלו היא שהוא עומד במילתו: בתחילת המלחמה, הוא איים להחזיר את לבנון 20 שנים אחורה. הוא קיים את ההבטחה, ועכשיו נראה את מירי רגב מסבירה את זה.

שלשום נתן חלוץ פקודה נוספת: על כל פגיעת רקטה בחיפה, יחריב חיל האוויר עשרה מבנים בביירות. מישהו בצה"ל הבין שיש כאן בעיה, כי בפרסומים מאוחרים יותר, הפקודה יוחסה ל"מקור בכיר". גם ההבטחה הזו קוימה: אמש החריב חיל האוויר עשרה רבי קומות בביירות, זמן קצר לאחר הפגזת חיפה.

וזה כבר חורג מהונאת האזרחים ונסיון מלאכותי לניפוח המוראל הלאומי. כאן מדובר בפשע מלחמה. תקיפתם של מבנים אזרחיים כנקמה – סתם מבנים אזרחיים, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה – היא עונש קולקטיבי. בדיוק מה שרגב טוענת שישראל לא עושה.

הנחמה היחידה ב-48 השעות הנוראיות האחרונות היא ההופעה האחרונה של נסראללה. משהו נסדק בתולעת. הוא כבר לא נראה זחוח ומרוצה מעצמו – ובפעם הראשונה, הוא הכניס גול עצמי. הטענה שלו ש"צה"ל תכנן לתקוף אותנו בספטמבר" הזכירה לי את שר התעמולה של סדאם בימיו האחרונים. מסתבר שעם די לחץ, אפילו נסראללה נסוג לתעמולה הערבית הזולה, שלעומתה אפילו רגב נראית אמינה.

(יוסי גורביץ)

עוד הערה קצרה

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

פער האמינות מתרחב

I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.


אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)