החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: שני גויים בבטנך

ינון מגל ועקיבא נוביק הביעו היום תמיכה במעשי הטרור של חגי סגל. מדינת ישראל מתפוגגת, ומדינת יהודה תופסת את מקומה

חגי סגל, כידוע, נוהג להתייחס לחלקו במחתרת היהודית של שנות השמונים כ“טרוריסט ללילה אחד”, אבל זה היה בזמנים שבהם הטמנת מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים ונסיון לפוצץ שישה אוטובוסים היה משהו מביך, משהו שצריך להעלים מהתודעה הציבורית. נראה שהזמנים האלה חלפו.

הבוקר התייחס ינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל לעברו של סגל במילים הבאות: “תן בבקשה כבוד לחגי סגל מעמודי התווך של הימין, איש עתיר זכויות, שהיה במחתרת היהודית למען עם ישראל.” העיתונאי עקיבא נוביק, בנו של חבר אחר במחתרת, ריטווט את הציוץ.

המחתרת היהודית רצחה מספר בני אדם, פצעה אחרים, ניסתה לפוצץ כמה אוטובוסים עמוסים בחפים מפשע, ועמלה על תכנית לפוצץ את מסגד אל אקצה, מה שכנראה היה מכניס אותנו למלחמת נצח. הם רצו את מלחמת הנצח הזו, כי הם האמינו שהיא תביא לבוא המשיח. כלומר, קבוצה של פסיכים החליטה לחטוף את העם בישראל, על דעת עצמה ובלי שום דיון ציבורי, בידיעה ברורה שחלקים ניכרים מהציבור ייהרגו וייפגעו, כי הם היו משוכנעים שהפעם יהוה יכניס את עצמו להיסטוריה ויביא גאולה. על הר גדול מאד של גופות, כמובן, אבל אנחנו מדברים על התכנית האלוהית, כך שכמה מיליוני חיי אדם (במקרה הטוב) הם בסך הכל בוטנים.

הציבור היהודי (את הפלסטינים, כמובן, לא סופרים פה) נחלק בשאלה הזו על פי שני קווים. האחד, זה שניצח, גרס שמדינת ישראל היא בסך הכל כיסוי ריק שמאחוריו מסתתרת מדינת העליונות היהודית. רוב האנשים שחשבו כך לא היו משיחיים, אבל הם לא ראו שום בעיה עם רצח פלסטינים, ועל הר הבית הם העדיפו לא לחשוב. סקרים הראו שחלק ניכר מהציבור תמך ברוצחים ומתכנני רצח העם. הצד האחר, וכיום אנחנו מבינים כמה חלש הוא היה, ראה במדינת ישראל מדינת חוק, שמתנהלת ככל הגויים; הוא האמין שהיא צריכה להתנהל על פי רצון תושביה, לא על פי הזיותיהם של מסוממי יהוה. הצד הזה הפסיד.

תוך זמן קצר, כל מורשעי המחתרת היהודית – שרק על חלקם בנסיון לחרחר מלחמת עולם היו צריכים לשבת במאסר עד סוף ימיהם – שוחררו. הם חזרו לחייהם, וחלקם התקדמו מאד. זאב “זמביש” חבר הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה, בא ויוצא מלשכות ראש הממשלה ושר הבטחון. חגי סגל הוא היום עורך של עיתון חשוב. הבן שלו הוא פרשן מדיני נחשב (תהרגו אותי אם אני מבין למה, האיש טועה יותר מאסטרולוג). גם לעקיבא נוביק יש קריירה עיתונאית מצליחה (וייאמר שבניגוד לעמית סגל, הוא אשכרה יודע על מה הוא כותב ולא מתבשם מעצמו). לוסי אהריש אמרה לפני כמה שנים שאם אבא שלה היה מחבל, אף אחד לא היה שוקל להעסיק אותה כעיתונאית. היא צדקה. מדינת ישראל היא מדינת העליונות היהודית. לא-יהודים מתבקשים בה לא להרים את הראש. והרבנים, שאישרו את כל זה? הם, כרגיל, חמקו מדין. ככה זה במדינה יהודית.

העבר של הרוצחים והמחבלים לא רדף אותם. הם התגברו עליו בקלות. היה מחנה פוליטי שלם מאחוריהם. במשך שנים הם נהגו לפטור את המעשים שלהם במשיכת כתף. אין עוד צורך: איש תקשורת בכיר פרסם היום דבר שבח למעשה טרור. אף אחד לא חושב בכלל לחקור אותו על כך.

המדינה הישראלית תמיד היתה חלשה. היא תמיד היתה קודם כל יהודית. דמוקרטיה, כידוע, איננה ערך יהודי. המדינה מוגדרת כ”יהודית ודמוקרטית.” קודם כל יהודית, אחר כך, בעיקר לצרכי חוץ, גם דמוקרטית. בני קצובר, ממנהיגי מדינת יהודה המתהווה, אמר לפני כעשור ש”כיום, לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בני היהדות.”

והנה, אנחנו כמעט שם.

גרשום שלום הרחיק לראות, לפני מאה שנים, וזיהה את מטען הנפץ שבחזרה אל השפה העברית, ליבת החזון הציוני: “אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.”

הישראליות לא הצליחה להעמיד לעצמה עוגנים – בדיוק משום שדווקא כאן הוקמה מדינה יהודית. כאן, במקום שבו במשך כמעט אלפיים שנים יהודים האמינו שיבוא המשיח. מסתבר ש-100 שנים של תרבות חילונית למחצה אין די בהם כדי לסלק את המטען המשיחי. למייסדי הציונות לא היה העוז להתמודד עם הרעיונות היהודיים ולפרק אותם בפומבי – ואיך יעשו זאת, כשהם צריכים לנופף בקושאן האלוהי על הארץ? הישראליות התגלתה כחלשה כקורי עכביש, משום שלא העזה להתמודד עם היהדות. ונראה שרבים מאיתנו – צמחים זרים, ולא רק הם – ישלמו את המחיר.

(יוסי גורביץ)

פולארד והשאלה היהודית

למה הימין היהודי אוהב את הבוגד האמריקאי

בסוף השבוע הודיע משטר טראמפ שהוא לא יאריך את ההגבלות על הבוגד המשוחרר ג’ונתן פולארד. המשמעות היא שפולארד יוכל להגר לישראל, שבה יש לו קהל מעריצים גדול. למה הנושא הזה חשוב בכלל?

נתחיל בעובדות. פולארד, יהודי אמריקאי, היה קצין מודיעין ב-ONI, המודיעין של הצי האמריקאי. הוא תמיד היה מאוהב בתפקיד המרגל (הוא ניסה להתגייס ל-CIA, ונדחה כי הסוכנות ראתה בו אדם לא יציב מספיק), ובאמצע שנות השמונים הוא התחיל לנסות למכור מודיעין לשורה של מדינות: דרום אפריקה, פקיסטן, והוא העביר מסמכים גם לקצין מודיעין אוסטרלי, שנבהל מאד. על פי דיווחים שלא אושרו, הוא ניסה גם את הסינים, או שקל לנסות: לבקשת אשתו, הוא גנב מסמכים שקשורים לסין. כל המדינות הללו דחו את ההצעה: כשאתה מוצא מולך walk-in (סוכן שמציע את עצמו), אתה תמיד מסתכן בכך שמדובר בסוכן כפול ושמנסים להפיל אותך.

בסופו של דבר, פולארד מצא מדינה שתקנה את הסודות שלו: ישראל. הוא הופעל על ידי סוכנות עלומה, הלק”מ, שבעברה עסקה בגניבת סודות האטום ושהיתה צריכה צידוק לקיומה. פולארד קיבל כמות גדולה מאד של כסף, וזה מה שהתחיל את הנפילה. הוא הוציא הרבה יותר כסף ממה שיכול היה להיות לו, וה-ONI התחיל חקירה. ברגע שהחוקרים גילו שפולארד מוציא כמות גדולה של מסמכים מהמשרדים, חלקם הניכר מסמכים שלא היו קשורים לעבודתו כמנתח מודיעין, הם הבינו שיש מולם מרגל.

כשפולארד גילה שעלו עליו, הוא ניסה לברוח לשגרירות הישראלית, ושם – ברגע נדיר של צלילות מצד הרשויות הישראליות בכל הפרשה – סירבו לאפשר את כניסתו. הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע, ונידון לעשרות שנות מאסר. הפעלתו של סוכן מודיעיני יהודי בארה”ב גררה עליה באנטישמיות, ומבחינת שירותי המודיעין האמריקאים גם חשד שיהודים אמריקאים הם סוכנים ישראליים פוטנציאליים. פרשת הסוכנים של איפא”ק בעשור הקודם לא הועילה, בלשון המעטה.

ישראל היא שהפכה את פולארד לסמל. הסיבה לכך היתה בעיקרה לחץ מהימין היהודי. נתניהו ניסה להפוך את פולארד לקלף מיקוח בשיחות עם הפלסטינים. ב-1995, ישראל העניקה לפולארד אזרחות ישראלית.

אז איך הפך בוגד סדרתי, שפעל מתוך תאוות בצע, לגיבור בישראל?

ובכן, הוא התאים לימין היהודי כמו כפפה ליד. הימין היהודי דוחה את הלאומיות. אדם בעל תודעה לאומית יניח שפולארד הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך יהודי. נאמנותו היחידה אמורה להיות למולדתו. משהפר את הנאמנות הזו, ועוד עבור ממון, הוא בוגד ותו לא.

אבל הימין היהודי לא מקבל את התפיסה הלאומית. הוא חי בתפיסה פרה-לאומית, שבטית: פולארד הוא קודם כל יהודי, וכל השאר לא חשוב. לאום הוא המצאה מודרנית; השבט היה איתנו תמיד. הימין היהודי דורש מיהודי ארה”ב נאמנות לישראל, כביכול היא מולדתם. מי שחוו את זה על בשרם היו הנרי קיסינג’ר, שהימין היהודי קרא לו Jew Boy; מרטין אינדיק, שזכה לכינוי הזה מרחבעם זאבי; וכך גם הפקיד האמריקאי-יהודי שהוביל לביטול פרויקט הלביא.

ככל שיהודי ארה”ב ממשיכים לאכזב את הימנים היהודים בישראל (למשל, בתמיכתם העקבית במפלגה הדמוקרטית ובזכויות אדם, ופרטנית בהצבעה נגד דונלד טראמפ), מתחיל הימין היהודי לייחס להם את מה שהוא מייחס לשמאל הישראלי: שהם לא באמת יהודים. על פי הטענה הרווחת מדי, יהודים ליברלים (רוב יהודי ארה”ב, למשל) רק חושבים שהם יהודים. בפועל, הם “ערב רב”, צאצאי הנשמות של הערב רב שיצא עם בני ישראל ממצרים. פרקטית, הם נחשבים לעמלק. ועל פי תיאוריה קבלית אחת לפחות, השעבוד האחרון של היהודים לפני בוא המשיח יהיה תחת הערב רב.

פולארד – ששהוא אוהב להציג את עצמו כפטריוט יהודי ולא כנבל – מתאים לימין היהודי כמו כפפה ליד: הוא יהודי כמו שהימין אוהב, יהודי שהפשיט מעליו את הלאומיות, שלא רואה את עצמו מחויב לשום מסגרת שאיננה יהודית. יהודי שמאפשר להם לנגח את יהדות ארה”ב הליברלית, שזרקה את פולארד לכלבים כמה שיותר מהר ברגע שנחשפה בגידתו. פולארד איננו בוגד מבחינתם: הוא התגלמות הפטריוטיות.

ואם תהיה פה חגיגה גדולה כשהוא יגיע, ותהיה; ואם בשל כך יהדות ארה”ב תואשם בנאמנות כפולה, והיא תואשם; ואם טראמפ ינצל את הנושא כדי לחזור שוב על הטענה שהמדינה של יהודי ארה”ב ישראל – הימין היהודי יחגוג, כי מבחינתו יהודים שאינם משתפים פעולה עם החזון המשיחי שלו הם אויבים. ערב רב, אמרנו. ואם כתוצאה מהפצת השנאה של הנשיא של הימין היהודי הפזורה המצליחה ביותר בהיסטוריה היהודית תעורער, בהתנחלויות יפתחו בקבוקים.

והבגידה, ותאוות הבצע, והמסמכים לקצין האוסטרלי? כל אלה לא חלק מהתמונה שהיהודים הטובים מציירים לעצמם. הם לא מתאימים למסגור. וכיום, קל מאד להתעלם מהם ולומר שמדובר בפייק ניוז.

הלאומיות המודרנית רוויה בעיות. היא גורם שפיכות הדמים הגדול בהיסטוריה, וכנראה גורם העוול הגדול ביותר. ועל כן טוב מדי פעם שיש לנו תזכורת שיכול היה להיות גרוע יותר: יכולנו לחיות במסגרת שבטית. על כל מה שזה אומר, ובראש ובראשונה מיזוגניה. רק מסגרת על-שבטית יכלה לפרק את המבנים העתיקים האלה של הפטריארכיה; רק ריסוק של המשפחה כמסגרת הכוללת היחידה יכלה לפרוץ דרך החוצה. ועל כן אין זה כלל מקרה שהדוגלים בשבטיות יהודית הם גם מיזוגנים והומופובים בוטים.

ג’ונתן פולארד חבר לאויבי החברה הפתוחה הישראלית. הוא עושה זאת ביודעין עשרות שנים. ככזה, אין לי אלא לאחל לו את גורלם הקבוע של בוגדים מסוגו: הבזק תהילה קצר, ולאחר מכן שקיעה בדומן של אנונימיות ונסיון נואש וכושל להחזיר את עצתך לרלוונטיות. אני תוהה תוך כמה זמן נראה אותו בתכנית ריאליטי, ואנשים מנסים להזכר מי הוא היה בעצם. נקווה שלא יותר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פופוליזם נוסטרה אסט

אם השמאל רוצה לחיות, הוא צריך להשתלט מחדש על הפופוליזם

בשבוע האחרון השליכה ארה”ב את דונלד טראמפ לפח האשפה של ההיסטוריה; נקווה שעוד נראה אותו גם בכלא. אבל טראמפ, להפתעת רבים – כולל עבדכם הנאמן – אמנם הפסיד, הפעם לא רק בהצבעה העממית, אבל הגדיל באופו ניכר את מספר המצביעים שלו. מה שאומר שגם אם טראמפ לא יקושש איזו הפיכה כושלת, נפטר מטראמפ אבל לא מהטראמפים.

במשך ארבע השנים האחרונות שמענו הרבה מאד את המילה “פופוליזם” כשם גנאי למדיניות של טראמפ. בפוסט הזה אני אטען שאם השמאל לא יחזיר לעצמו שליטה על הפופוליזם, הוא ימשיך להפסיד.

מקור המילה “פופוליזם” בתנועה הפופוליסטית בארה”ב של סוף המאה ה-19. חקלאים ובעלי עסקים קטנים נחנקו על ידי השיטה הכלכלית הרווחת, שהתבססה על הצמדה של ערך הכסף למחיר הזהב. בקצרה, המשמעות היתה שמאחר וזהב הוא מתכת נדירה שערכה עלה כל העת, החקלאים ובעלי העסקים – שנזקקו תמידית להלוואות כדי לשרוד את השנה – נאלצו לשלם שוב ושוב סכומים גדולים יותר מההלוואות שלקחו, משום שאם לווית אלף דולרים ב-1890, ב-1891 היית צריך להחזיר שווה ערך של כ-1,100 דולרים – לא כולל ריבית. ערך הכסף עלה. התנועה הפופוליסטית (שהתקציר הזה בהכרח עושה עוול למורכבות שלה, ואני ממליץ לכולם לקרוא את The People, No של Thomas Frank שעוסק בתנועה האנטי-פופוליסטית) דרשה לבטל את ההצמדות לזהב ולעבור או למטבע מבוסס כסף (silver) או מטבע מבוסס נייר.

כל הממסד של אותו הזמן, הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי, יצא כנגד הפופוליסטים בדם ואש, לעתים כך ממש. התנועה היוותה סכנה מרכזית הן למפלגה הרפובליקנית הן לשלטון של המפלגה הדמוקרטית בדרום המשועבד-מחדש: היא הצביעה בפני העובדים על כך שיש להם אינטרסים משותפים, ששני המפלגות פועלות נגדם. בדרום, היא ציינה בפני הרוב הלבן העני שהרוב השחור הוא עני גם הוא, והחקלאי השחור משועבד על ידי אותו הממסד שמשעבד את החקלאי הלבן. כאן המקום להזכיר שבאותה העת, חקלאים הם רוב האוכלוסיה.

הדרישה הפופוליסטית היתה פשוטה: לעבור מכלכלה ופוליטיקה מבוססים אליטה לכאלה שמבוססים על הרוב, העם. התנועה נשברה כאשר הדמוקרטים בדרום והרפובליקנים איחדו כוחות, אבל היא זעזעה את ארה”ב לשנים ארוכות. כלכלנים טענו בתוקף שהפופוליסטים לא יודעים על מה הם מדברים, אבל “המדע האומלל” משרת בעקביות את האליטות. כעבור כמה עשרות שנים, ארה”ב אימצה את הדרישה העיקרית של הפופוליסטים והפסיקה להצמיד את ערך הדולר לזהב: היא קיבלה את דרישת הכלכלנים הפופוליסטים לעבור לכסף נייר, מבוסס על אמון הציבור. המעבר בוצע בשתיקה יחסית. זה היה מביך לכל המעורבים.

פופוליזם הוא הדרישה שהכלכלה והפוליטיקה, ואי אפשר להפריד ביניהם, ישרתו את העם ולא את האליטה. ההיסטוריה של המאה ה-20 (שוב, הפשטה גדולה כאן) דחפה את השמאל לדחות את הפופוליזם. נאציזם מצד אחד, דיקטטורות קומוניסטיות מצד שני, ומק’ארתיזם מצד שלישי הובילו את האליטות הליברליות לאמונה שפופוליזם הוא סכנה מהותית.

הבעיה היא, שאם אתה לא פופוליסט, אתה אוליגרכיסט. לא במקרה אנחנו לא שומעים את השם הזה. אף אחד לא מוכן להזדהות איתו. אבל כשאנחנו דוחים את הפופוליזם, זה מה שאנחנו מאמצים.

יש, כמובן, פופוליזם ימני. אנחנו חווים אותו מכל עבר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים אלמלא השיטה היתה מעוותת כל כך. בארה”ב, אפלצ’יה והמעמד שכונה בבוז Hillibillies חווים דעיכה מזעזעת. אין מקומות עבודה, וכמו לרוב האוכלוסיה לאנשים האלה אין את היכולת להצטרף לעשרת האחוזים שמהווים את סקטור ההייטק והפיננסים. התעשיה גוועת, וחיים בתעשיית השירותים מבטיחים עוני שאין לצאת ממנו. (ראו, לצורך זה, את HillyBilly Elegy של J.D. Vance ואת Nickeled and Dimed הוותיק ועדיין מדויק של ברברה אהרנרייך). עשרות מיליוני אנשים יודעים שהשיטה זרקה אותם מאחור; הם יודעים שהם הקורבן של מגפת האופיאטים; הם יודעים שסמים וגל נורא של התאבדויות עושים שמות בקהילות שלהם. הם יודעים גם שהם מושא ללעג ושנאה מצד הממסד הליברלי.

וכאן המלכוד. אילו המפלגה הדמוקרטית היתה משכילה לאמץ מדיניות פופוליסטית, היא יכלה לזכות בקולותיהם של האנשים האלה. אבל מאז ימי ביל קלינטון, מהדוחים שבנשיאי ארה”ב, המפלגה הדמוקרטית יישרה קו עם הרפובליקנים ועשתה שמות במדינת הרווחה, במקביל לגלובליזציה שמחסלת מקומות עבודה מקומיים והאיום הגדול, שאנחנו רואים בינתיים רק את קצה הקרחון שלו – אוטומציה. הכלכלה העולמית עומדת לאבד מספר עצום, בלתי ניתן לשיעור, של מקומות עבודה, משום שלכמה אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם “יזמי הייטק”) נוח מאד לא לשלם שכר לעובדים. האנשים במערב וירג’יניה, אוהיו ומזרח פנסילבניה אולי משכילים פחות מאיתנו, אבל הם כלל לא טיפשים. הם יודעים שהקרחון שם, והם כבר חווים אותו.

אז הם מצביעים למי שמבטיח להם שהוא ידאג להם – גם כאשר הם יודעים, ואין ספק שחלק גדול מהם יודע (שוב, הם לא טיפשים) שההבטחות האלה ריקות. הם מצביעים לו משום שטראמפ הצליח, בגאונות נדירה, לקחת את הטינה כלפי האליטות של החופים והליברלים ולהפוך אותה לנשק פוליטי חסר תקדים. האנשים שיודעים שהמערכת פועלת נגדם למדו לשנוא את אלה שהמערכת פועלת למען האליטה שלהם. ומעל הכל, עדיין יש את הפחד של הלבנים העניים שכאשר לבנים יהפכו למיעוט בארה”ב, הם יירדפו. הרודף מהעבר משליך את עצמו אוטומטית על אחרים.

אבל, שוב: לא מדובר בטיפשים. כשהם האמינו שברק אובמה יסייע להם, הם הצביעו לו, למרות ההערה ב-2008 על אנשים “ממורמרים, שנצמדים לדת ולרובים”, למרות שהוא היה גבר שחור. אובמה לא הצליח לקיים את הבטחותיו, והילארי קלינטון – שעמדה לצד בעלה כשזה חיסל את מעמד הרווחה, שהיתה שם כשחתמו על NAFTA, שהיתה חברה טובה של מיליארדים ובנקאים – חטפה את מכת התסכול. היא זכתה ברוב העממי (נוטים לשכוח את זה) אבל היא איבדה את “החומה הכחולה” של המערב התיכון, שהחיסול של הכלכלה המסורתית עושה שמות גם בו, ובעקבות כך הפסידה. אז גזענות לבנה משחקת תפקיד, וכנראה לא קטן, אבל הסיפור הוא לא רק גזענות לבנה. הוא השילוב הנפיץ בין טינה לאליטות, בין הפחד שמעמד חדש עומד לתפוס את מקומך, והמעבר לכלכלה אחרת, כלכלה שמשרתת את מי שנולד נכון יותר – הרבה יותר – משהיא שירתה במחצית השניה של המאה ה-20.

ואת הפסיפס המורכב הזה אפשר למשוך חזרה, אם השמאל – בישראל ובארה”ב – יחזיר לעצמו את הפופוליזם: להיות המפלגה שדואגת להמונים במקום למעטים. מרכיב מרכזי במדיניות הזו יהיה נטישת תפיסת “הקטר של ההייטק.” שיעור האנשים שיכולים לעבוד בהייטק קבוע למדי בעשורים האחרונים: כ-10%. אלה אנשים שנולדו נכון. כן, יש את הסיפורים שהתעשיה אוהבת להפיץ, על חנון המחשבים מיריחו שהתקבל לעבוד בגוגל. אבל הנתונים מראים בעקביות תעשיית ההייטק היא הכל חוץ מ”מריטוקרטיה”, כפי שהיא אוהבת לקרוא לעצמה.

אם אתה רוצה לעבוד בהייטק, כדאי שתיוולד להורים הנכונים, בעיר הנכונה, עם מערכת החינוך הנכונה, ואחר כך תלך ליחידות הנכונות בצבא – יחידות שבוחרות את המועמדים אליהן בדיוק על פי כל הקריטריונים של לידה, מגורים, חינוך. התוצאה היא שבזמן שמישהו שלא נולד נכון ישרוף שלוש שנים מהחיים כעובד כפיה בצה”ל, עם בונוס אפשרי של פוסט טראומה בשל שירות בשטחים, מי שנולד נכון ייצא מהצבא עם כישורים שיזניקו אותו בחיים.

אבל הבעיה עם מיתוס “קטר ההייטק” היא לא רק הבחירה מראש של אליטה כלכלית: הבעיה היא התפיסה שכל השאר אמורים לשרת אותם. הרי הקטר, מסבירים לנו, עובד כך: יש איש הייטק. הוא מקבל משכורת אגדית. מהמשכורת האגדית שלו, הוא משלם למוסכניק שיטפל ברכב שלו, למסעדן שיביא לו ארוחות, למישהו שינקה את המשרדים שלו. זוכרים שלפני כמה שנים נפתלי בנט עורר סערה כשהוא קרא לאנשים ללמוד מסגרות ולא משפטים? זה היה חצוף במיוחד מצידו של איש הייטק לשעבר. אבל מה המשמעות של תפיסת ה”קטר” אם לא “אנחנו נעשה את המיליונים, ואתם תהיו שואבי המים וחוטבי העצים שלנו”?

אז, שוב: רוב האוכלוסיה לא מקבלת, ולא תקבל, את ההכשרה והחינוך שיאפשרו לה לעבוד בהייטק. שולחים אותה להיות מסגר – והיא יודעת שהתעשיה הזו גוועת. היא גם יודעת כמה מרוויח מסגר. לכו, בקצרה, ותהיו עניים, אתם וצאצאיכם.

ואז מגיע בנימין נתניהו – כמו דונלד טראמפ – ואומר לרוב המתוסכל שכן, מה לעשות, רווחה כלכלית לא תהיה פה (הוא דאג לכך אישית), אבל היי, לפחות אתם יהודים. וכיהודים תמיד תהיו טובים יותר מערבים. הממשלה מפלה אתכם בהשוואה לסקטור ההייטק, בטח, אבל היא תמיד תדאג שאת הערבים היא תפלה יותר. רק תנהרו בבקשה לקלפי, כן?

תומר רזניק, בעוונותינו מזכ”ל מרצ, אמר דבר מטומטם מהמקובל בישיבת הנהלת מרצ בשבוע שעבר. לדבריו, התייחסות לנושא היהודי-ערבי היא “עיוורון מעמדי” לאור המשבר הכלכלי שנובע ממגפת הקורונה. רזניק ממשיך פה את הקו של מורו ורבו, אילן גילאון, שטען בשעתו שאין מה לדבר על הנושא הפלסטיני כי “הכל כלכלה.”

אם היה מרקסיזם יותר זול, הוא היה מופץ מהר יותר מההדפס ההוא של צ’ה גווארה. אפשר לטעון שהתפיסה האתנו-לאומית, ובארה”ב התפיסה הגזעית, היא תודעה כוזבת. יכול להיות. זה לא משנה. היא קיימת. היא נוכחת. היא בכל מילה שאנחנו אומרים. זה שבעולם אידיאות כלשהו אין לזה שום משמעות, היא התחמקות מהעובדה שבחיים הממשיים מאד שלנו, זה גורם מרכזי מאד.

רזניק טועה לא רק בהתעלמות מהנוכחות הממשית של האתניות בסכסוך המורכב מאד שאנחנו חיים פה: הוא טועה גם בכך שככל שאדם שייך לאתנוס הלא נכון, הסיכוי שלו להיות עני גבוה יותר. פלסטינים ישראלים עושים כמיטב יכולתם להתפרנס. הממשלה היהודית מקשה עליהם באלף דרכים. אחת הבולטות שבהן, כמובן, היא הקצאת קרקעות, ולו לשם אזורי תעשיה בישובים פלסטיניים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מסרבת לבנות ישובים פלסטיניים חדשים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מקבלת כמה שפחות פלסטינים ישראלים לעבודה בשירותי הממשלה, המעסיק הגדול במשק.

עשרות מליוני אמריקאים לא-לבנים הבינו השבוע שמבחינת עשרות מיליוני אמריקאים לבנים, הם לעולם לא יהיו אמריקאים אמיתיים. פלסטינים ישראלים יודעים את זה מזמן. מי שרוצה שלא נדבר עליהם ולא נעמוד לצידם לא צריך להיות בשום תפקיד במפלגה שרואה בעצמה מפלגת שמאל.

כפי שהשסע הגזעי, תוצאה של אחד הפשעים האיומים בתולדות האנושות, עדיין קיים ונוכח בארה”ב, כך השסע האתני בישראל – תוצאת לידתה בחטא של ישראל מתוך הנאכבה – לא הולך לשום מקום. שני המוקשים, הכלכלי והאתני, תלויים אלה באלה. העשור האחרון הוכיח ששמאל שנוטש את הנושא הפלסטיני רק מתרסק.

אם השמאל חפץ חיים, הוא יצטרך להניף את שני הדגלים, ולהיות הרבה יותר רדיקלי בהנפתם. התחום הכלכלי הוא קל יחסית לבליעה מצד רוב האוכלוסיה. הצעדים הבאים:

· החזרת מס הכנסה ומס חברות למה שהיו לפני כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר

· קיצוץ דרמטי בתקציב הבטחון

· אימוץ הקריאה של ברני סנדרס לביטולם של מיליארדרים, תוך מערכת חינוך שתסביר את הנזק שעצם קיומם גורם לכולנו

· הפסקת התמיכה הממשלתית בסקטור ההייטק

· הפסקת הדיבורים על “קטר” והבטחה ממשלתית לכך שכל עבודה תאפשר לבעליה להתקדם, במידת הצורך על ידי מס הכנסה שלילי גבוה

· השקעה מטורפת בתשתיות וחינוך, משהו מעין מה שהבטיח ביידן עם ה-Green New Deal

יזכו לתמיכה של רוב גדול מהאוכלוסיה. כן, הכלכלנים יהיו נגד. הם תמיד נגד. הם חיים בתפיסה שיש יצור על אנושי שנקרא “הכלכלה” או “המשק.” הם מסרבים להבין שאם המשק או הכלכלה לא מסייעים לתושבים, הם צריכים שינוי. דחוף.

אבל השינוי הכלכלי לא יקרה בלי שינוי גם בחזית האתנית. צריך להיות מסוגלים לומר ביושר: אנחנו רוצים מדינת כל אזרחיה, כי מדינה שאיננה מדינת כל אזרחיה היא מדינת אפרטהייד. אין לי אח מתנחל, אבל יש לי אח פלסטיני. אנחנו חיים כאן, ואף אחד לא הולך לשום מקום. לא נרים את עצמנו אלא אם נרים את עצמנו ביחד, את כולנו.

כי אם לא נרים בעצמנו את הנושא האתני, נתניהו ויורשיו תמיד יוכלו להשתמש בו נגדנו. צריך להכיר בו, ולומר באופן חד משמעי שעוני בקרב יהודים ישראלים הוא אותו העוני בקרב פלסטינים ישראלים, ושניהם צריכים לעבור מן העולם; שמי שמנסה לרכב על הפיצולים בינינו – והם קיימים, אסור להכחיש אותם – רוצה לשמור על שיטת הקטר. אני והחברים (והבני דודים) שלי נעשה כסף; אתם תהיו חוטבי עצים ושואבי מים, אבל נעביר לכם חוק לאום.

אחד מרגעי השיא של התנועה הפופוליסטית בארה”ב הגיע כאשר אחד מחברי התנועה, חקלאי שחור, נכלא בתואנת שווא כלשהי באחת ממדינות הדרום, והיה ברור שהוא צפוי ללינץ’. 400 חקלאים לבנים עלו על סוסים, חמושים, ודהרו לשחרר אותו. הרגע הזה לא החזיק הרבה זמן; השיסוי הגזעי הקבוע, מתודלק בהרבה כסף של בעלי ההון, שבר את התנועה. אבל זה לפיד, והגיע הזמן שנדליק אותו שוב. אין לנו הרבה מהם, אחרי הכל.

האם זה אפשרי בעוד שנה? לא. שנתיים? לא. עשור? כנראה שכן. ועל כל פנים, אסור לנו להמשיך לדשדש במקום. קראו לעצמכם פופוליסטים, ועשו זאת בגאווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

Hasbara, אחותי, את על מטומטם

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, כי בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו חיי פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון כזה. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול זה עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. זה, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה היה אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, כי היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת גזע. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים היה מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את הגז הרעיל הזה. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון הזה הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה הגיעה למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק הזה – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, זה שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור היה להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את זה הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ציונות היא גזענות, גרסה 786,219

איימן עודה הפגין אומץ פוליטי נדיר. הוא קיבל, כצפוי, יריקה בפרצוף מהמרכז הציוני

מנהיג חד”ש, איימן עודה, מסר אתמול (ה’) הצהרה דרמטית למדי: אם יתקבלו מספר תנאים, המשותפת תצטרף לקואליציית שמאל-מרכז. התנאים של עודה היו שינוי חוקי הבניה המפלים, הקמת בית חולים במגזר הפלסטיני-ישראלי, מבצעים יעילים נגד האלימות בחברה הפלסטינית, ביטול חוק הלאום וחזרה למו”מ על שתי מדינות.

המהלך של עודה לא מובן מאליו: המפלגות הפלסטיניות סירבו היסטורית לשבת בקואליציה, משום שישיבה כזו בהכרח הופכת אותן לשותפות לניהול הכיבוש בגדה המערבית ועזה ולהרג השיטתי שישראל מבצעת שם. ההחלטה של עודה עוררה מיד רוגז, צפוי למדי, בתוך הרשימה המשותפת.

מה שהיה פחות צפוי היתה התגובה האלרגנית של הרשימה שמתיימרת רשימת מרכז, כחול לבן. אחד מראשי הסיעה, יאיר לפיד, שלח את עודה לברר מי החברים שלו ברשימה והודיע שוב שהוא לא יישב עם הזועבים. הוא דרש מעודה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראש הסיעה שלו, וכנראה המועמד המוזר ביותר לראשות הממשלה אי פעם, בני גנץ, טרח להוציא סרטון שטנה לנתניהו שעיקרו הוא שנתניהו קושר עם הפלסטינים – גנץ ציטט בזעזוע את המאמר של צלם החצאיות הלאומי, נתן אשל, שקורא לפלסטינים הישראלים “להשתלב בהנהגה” – וקינח בכך שנתניהו נפגש עם ערפאת (!).

על פניו, מדובר בכדור עצמי בראש. אם לפיד וגנץ אכן רוצים להרכיב ממשלה משלהם, הם חייבים את הרשימה המשותפת. אחת המספרים לא מסתדרים.

גנץ 32

העבודה 6

מרצ 8

זה שם אותנו ב-46. אפשר לשחק עם המספרים שני מנדטים לכאן או לכאן, אבל זה מה שיהיה. אם גנץ רוצה להיות ראש ממשלה, הוא צריך את עשרת המנדטים של הפלסטינים ולהקריב עז לאיזה אל שאול כדי שליברמן ישאר מחוץ לממשלת ימין, ואז, אולי, הוא יגרום לאחת המפלגות החרדיות לערוק אליו. אולי.

בלי הפלסטינים אין לגנץ וללפיד ממשלה. המקסימום שהם יכולים לבנות עליו הוא ממשלת אחדות עם הליכוד, עם או בלי נתניהו, וליברמן. הממשלה הזו לא תהיה מסוגלת לעשות כלום, מהסיבה הפשוטה שלליכוד יש שותפים טבעיים (החרדים והחרד”לים), ואם הוא ישתתף בממשלה כזו ליותר מדי זמן או יעשה משהו, הוא ישלם על כך מחיר כבד אחר כך. כזכור, נתניהו אולץ כבר על ידי לפיד להשתתף בממשלה לכאורה אנטי-חרדית, ותוך פחות משנתיים פיטר את לפיד ובקדנציה שלאחר מכן מחק את כל החקיקה של הממשלה ההיא.

אז למה הצמידה כחול לבן אקדח לראשה ולחצה על ההדק? כי היא מפלגה גזענית שמייצגת את המרכז הגזעני. היא לא יכולה לשבת עם ערבים בקואליציה כי היא לא באמת מוכנה להכיר בהם כאזרחים. היא לא מוכנה להכיר בשבר הגדול שיצרה הקמת המדינה הזו, בעובדה שהמדינה כבשה 20% מאזרחיה אחרי שטבחה באחיהם וגירשה את רובם. היא לא מוכנה להכיר בכך שישראל הטילה עליהם משטר צבאי, שהיא טבחה בהם פעם אחר פעם (כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר). בקצרה, כחול לבן – מפלגת אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון – לא מוכנה להתייחס לחטא הקדמון של מדינת ישראל, ולא מוכנה להשיט יד לאיזשהו סוג של פיוס. יד כזו, אם תשלח, תדחה בבוז.

בשנות ה-80 החלו הפלסטינים הישראלים לנסות להתגבר על הטראומה הלאומית שלהם ולנסות להתערות בחברה הישראלית. זה לא היה פשוט ולא קל. רגעי השיא היו בימי ממשלת רבין השניה, כשהמפלגות הפלסטיניות היו תומכות מבחוץ של הממשלה. רבין הואשם אז בכך שהוא משתף ערבים בשלטון. על כך הוא בין השאר נרצח – הרוצח טען בחקירתו שהנאומים בעצרת “היו בערבית.” אחר כך באו שנות נתניהו הראשונות, ולגודל האסון אחרי נתניהו בא ברק. טבח אוקטובר פתח מחדש את כל הפצעים.

חלפו 19 שנה, ומנהיג ישראלי-פלסטיני מנסה להושיט יד מעל הבור. הוא חוטף בעיטה בראש מאנשים שטוענים שהם החלופה לשלטון. הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים האלה לא פחות גזענים מהליכוד, רק צבועים יותר; הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים הללו הם פחדנים מוחלטים שרועדים בתחתוניהם מעצם המחשבה שמישהו יקרא להם “אוהבי ערבים.”

עודה הושיט יד, תוך סיכון פוליטי עצמי ניכר. היא נדחתה בבוז. במאבק הבלתי פוסק על נשמתם של הפלסטינים הישראלים, בין השתלבות והסתגרות, למדו תומכי ההשתלבות שאין טעם, שכל נסיון להתקרב אל המרכז היהודי ייגמר בכך שהוא יברח מהם בבעתה.

הם למדו את זה מהאיש שרואה בעצמו את הכי ישראלי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

געגועי (בערבון מוגבל) לכהנא

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המוסד המיוחד של המדינה היהודית

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

netanyahu

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אזרחים סוג ב’

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)