רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח
כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.
האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.
סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.
סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.
בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.
אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.
ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!
הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.
הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.
ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.
הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות