החברים של ג'ורג'

המחנק

רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

Screenshot_050117_042745_PM

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

עלילה וצילה

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון גז. למה? כי הוא יכול. כי ככה עושים. כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג הזה יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר הזה, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על עץ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? כי צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; כי הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה מילים בשבח ההטרלה הסוקרטית

מה אפשר ללמוד מהתרגיל הקטן שעשה גאון עלום שם לגורים של הצל בהפגנת השמאל האחרונה

במוצאי השבת האחרונה, אמורה היתה להיערך הפגנה של השמאל הציוני כנגד… אשכרה לא ממש ברור לי, בעצם. אבל המשטרה חיסלה את ההפגנה בכך שאסרה עליה, בתואנה של איסור של פיקוד העורף. התוצאה היתה שלכיכר רבין הגיעו אנשים הרבה יותר רדיקליים, כאלה שלא ממש אכפת להם מאיסורים של המשטרה או פיקוד העורף. מול המפגינים התאסף, כרגיל, האספסוף של הגורים של “הצל”, יואב אליאסי.

ואז שמו הצלמים שנכחו במקום לב לתופעה משונה: בקרב הפולקיסטים של אליאסי (כולנו כבר יודעים שלא מדובר בפאשיסטים, נכון?), נצפו מספר שלטים בזו הלשון: “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” כל מי שקיבל מינימום של השכלה על ההיסטוריה של הנאציזם, זיהה מיד את המקור: Ein Volk, Ein, Reich, Ein Fuhrer. פולק אחד, רייך אחד, פיהרר אחד. תומר פרסיקו מיהר להציב את הסיסמאות זו לצד זו.

sign

מה שקרה פה היה פשוט למדי: ליצן שמאלני מבריק כלשהו הדפיס את השלטים האלה על רקע דגל ישראל, ואחר כך הלך וחילק אותם לפעילי הימין, כשהוא מגחך לעצמו על הטמבלים שלא מבינים מה הם מחזיקים. במכה אחת, הוא הצליח גם להצביע על הנבערות של הבהמות של אליאסי, וגם לגרום להם להכריז על עצמם כיודו-נאצים. עבדכם הנאמן העלה את התיאוריה הזו מיד אחרי האירוע, ובפוסט אומלל – שנמחק אחר כך, אבל נשמר – הודה בכך גם אליאסי עצתו. הוא קרא לזה “פיגוע חזק ומבריק שלהם.”

tzell

התקרית הזו היתה אולי ההטרלה המוצלחת ביותר בציבוריות הישראלית, והיא היתה מוצלחת במיוחד משום שהיא הגיעה לרמה העילאית ביותר של הטרלה, שהיא ההטרלה הסוקרטית.

טרולים הם לעתים קרובות יצורים בזויים למדי. שתי הקטגוריות העיקריות שלהם הן מטנפי הקירות (אלה שמקללים ומאחלים לך אונס ומוות, קטגוריה נפוצה מאד בקרב הימין היהודי) וחוטפי הדיון (”אבל לא דיברת על מה שקרה בתרפ”ט!”) אלא שלעתים נדירות, נדירות מדי, אתה נתקל בטרול הסוקרטי.

סוקרטס, כזכור, הגדיר את עצמו כזבוב, בדיוק על שום העובדה שהוא מטריד. המטרה שלו, אמר במשפטו (על פי אפלטון, על כל פנים), להיות זבוב אל מול הסוס שהוא הציבור האתונאי; הזבוב מציק, לא נותן מנוחה, מרגיז את הסוס עד שזה, בהתקף זעם, פורץ את מוסרותיו – ובכך מסוגל, ולו לרגע, להשתחרר מהעריצות של חשיבה ישנה ולראות דברים בצורה אחרת. סוקרטס נהג – שוב, אצל אפלטוו; הבוהק המסמא שלו מקשה עלינו מאד להגיע אל סוקרטס ההיסטורי – לעמת את המשוחחים איתו עם הסתירות הפנימיות שבתפיסה שלהם. האם יראת האלים היא טובה בשל עצמה, או משום שהיא חביבה על האלים?

והחתירה הזו תחת שכבות של מחשבה עצלה, לעתים קרובות מחשבה עצלה של דורות קודמים שהונחלה הלאה, יכולה להטריף את הדעת. האם אנחנו אוהבים את הצדק? כמובן. האם אנחנו אוהבים את המולדת. כמובן. ומה קורה כאשר אהבת המולדת דורשת פגיעה בצדק? מי יעז ויאמר שמעשה של עוול, לעולם איננו מעשה של אהבת מולדת, אלא הטלת מום בה? התגובה המתבקשת היא הכחשה, התכנסות, התבצרות.

אבל, מדי פעם, הזבוב הסוקרטי חודר את מערכי ההגנה: אולי, אולי, אחד מהאנשים הצעירים והנלהבים שהתלוו לצל, מתוך אמונה שהם עושים את המעשה הפטריוטי הנכון, יבין מה המסר שהוא החזיק ביד, מה המקור שלו; יבין שהוא היה כל כך עיוור למשמעות של מעשיו, שהוא אפילו לא הבין מה הסיסמה הזו אומרת; יבין, יתחלחל, ויתעורר.

ואם כך יהיה, אז הטרול הנהדר של ההפגנה ממוצ”ש הציל נפש אחת, קרי מימש את תפקידו החברתי של הזבוב הסוקרטי. וגם על עילום השם יסולח לו: תובנה כזו איננה יכולה להגיע כתוצאה מוויכוח פנים אל פנים, שבו כל צד אוטומטית מתחפר בעמדותיו, היא יכולה להגיע רק על ידי עקיפת ההגנות.

וכמו כן, כידוע, להיות זבוב זה עסק מסוכן. ויעיד סוקרטס. יהיה אשר יהיה, יבוא האיש על הברכה. אנחנו זקוקים לרבים כמוהו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ולפעמים, כיבוי אורות

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי הזה, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא זה שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם יהיה שינוי, הוא לא יגיע בדרכי שלום; שהגלישה במדרון הגיעה עמוק מדי; שאם יהיה שינוי, הוא יגיע מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

run away while you can

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ה-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשמילים הן נשק, סתימת פיות היא הגנה עצמית

מי שאחראי להתקפות הפראיות על השמאל הוא מי שבמשך שנים קשקש על “לוחמת תודעה” וטען שביקורת היא נשק ושככזו יש להתייחס אליה

דודו אלהרר, מהשוליים הפסיכיים של הימין הקיצוני, כתב השבוע בדף הפייסבוק שלו – בתגובה להערכה של אלדד יניב שמתקרב רצח של איש שמאל נוסף, כשהמטרה הבולטת היא העיתונאי גדעון לוי – שאם אכן יירצח לוי, זה יהיה באשמתו-שלו ושל המו”ל שלו בלבד. אלהרר גם הסביר מדוע צריך להרוג את לוי:

“המנשרים ההזויים שלו נגד ישראל מופצים בכל העולם וגורמים נזק בל יתואר… זה לא מכעיס – זה מסוכן! המלחמות המודרניות כיום הן על התודעה… שדה הקרב עבר לתקשורת… גדעון לוי בהבלי פיו מסכן את חיינו וחיי ילדינו וחיי כל היהודים ברחבי כל העולם כולו… האנטישמים נשענים על דבריו ומהדקים את השנאה לישראל בעטיים של דברי ההסתה שלו…”

ריבוי ה”…”, סימן מובהק של עילגות, במקור.

dudu elharar

אלהרר תמצת כאן את מה שחלקים בולטים של הימין הישראלי אומרים כבר כעשור: דיבור הוא סוג של נשק. יש מערכה, ועיקר המערכה לא מתרחש בשדה הקרב, אלא בתודעתם של אנשים. מה שחשוב הוא לא כמה שטחים כבשת או כמה אנשים הרגת, אלא מה אנשים חושבים על זה. במובנים מסויים, התפיסה הזו מגיעה הישר מהקשקושיאדה שעברה על צה”ל לפני יותר מעשור: זוכרים את “צריבת התודעה” של בוגי יעלון? זה אותו הקשקוש.

בצה”ל חשבו עליו מחדש אחרי מלחמת לבנון השניה, כשהסתבר שאשכרה תמרון בשטח – צה”ל שכח איך עושים את זה לפני 30 שנה בערך – והפעלה נכונה של כוח הם מה שמכריעים קרבות, לא איזו “תמונת נצחון” מיתולוגית. קשקשני ה-hasbara, מצד שני, נשארו עם אותה התפיסה. טוב, במידה מסוימת, כך הם עושים את הכסף שלהם: בשכנוע של אחרים שיש שיח מסוכן, שצריך לבלום אותו, ושהשיח המסוכן הזה הוא נחלתם של כמה שמאלנים. יש לציין שהתקשורת היהודית, שמתייצבת אוטומטית לימין צה”ל עם פרוץ קרבות, כבר הפנימה את הנוהל והיא משתתפת בקרב במלוא העוז: ראו את הניתוח המופתי של תום על התגובה שלה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה השבוע.

אלא שברגע שאתה מתחיל להתייחס לדיבורים כאל כלי נשק, מגיע ההיקש הבלתי נמנע: אם דיבור הוא נשק, ואם שיח ביקורתי או עוין הוא לא – כפי שהיינו רגילים לחשוב – חלק מוויכוח שיוכרע בכלים הרטוריים הרגילים, אלא סכנה ברורה ומיידית, אז מי שחושב אחרת ממך ואפילו מוכן לומר את זה, הוא אויב ובוגד ויש להתייחס אליו בהתאם.

כלומר, בחסותם של מפיצי שנאה קבועים – בן דרור ימיני, ג’ראלד שטיינברג, רונן שובל ושאר הכנופיה של הימין הקיצוני שמתחזה למרכז – עורער עצם הלגיטימיות של שיח ישראלי שאיננו השיח הימני. מעשי בגידה של ממש – כמו אלה של זאב אלקין ואורי אריאל, שהעבירו מידע למתנחלים על תנועות צה”ל כנגדם, ובכך סייעו לסכל אותם – מטואטאים הצידה, בעוד שמה שמסוכן באמת הוא העובדה שגדעון לוי חושב, בצדק, שטייסי צה”ל הם פושעי מלחמה. גרוע מכך, הוא אומר את זה לא רק בין יהודים, אלא מעז לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

כל המערכה הזו היתה מיועדת לקעקע את עצם היכולת למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל, במיוחד על מדיניות הסיפוח הזוחל שלה ועל הפשעים שהיא מבצעת כנגד אוכלוסיה כבושה. הימין היהודי ראה בשמאל הישראלי בוגד כבר עשורים – לא בגלל מעשיו, אלא בגלל עצם הנכונות לומר דברים שונים רדיקלית, בגלל עצם הנכונות להעמיד מול האספסוף היהודי דעה אחרת. והימין היהודי, כידוע, כבר רצח שמאלנים בגלל אמירת הדברים הלא נכונים.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה, שבה תקף אספסוף ימני את המפגינים. ההפגנה האלימה אורגנה על ידי איזה עלוב חיים שעונה לשם יואב אליאסי, שהתפאר באלימות בעמוד הפייסבוק שלו. המשטרה שהגיעה למקום תמכה, אליבא דאליאסי, בו ובחבריו. אף שהאלימות תועדה בווידאו, ואף שזהותו של מארגן האלימות ידועה מאד, עד כה אליאסי לא נחקר או נעצר. השאלה האם מדובר ברשלנות הרגילה של המשטרה, או שהפעם יש לה גם גוון פוליטי, פתוחה בינתיים.

התגובה של אלהרר, שמותח קו ישר בין תפיסת הביקורת כנשק ובין הצורך לפגוע במשמיע הביקורת, חריגה יחסית. אלהרר הוא בכל זאת איש תקשורת. אבל הנה בן דרור ימיני על ההתפרעות בכיכר הבימה.

ben dror

אז מה קרה פה בעצם? כמה דברים. קודם כל, כהרגלו, ימיני טופל האשמה של אנטישמיות במקום שבעליל אין כזו. הוא לוקח את הביטוי “קולוניה ארורה,” מתרגם אותו לאנגלית כ-bloody אף שתרגום מילולי יהיה a damned colony, ואז מכריז שיש כאן בעצם דמיון למונח a bloody Jew, וטראח. עלילה אנטישמית חדשה נולדת ממוחו הקודח של ימיני. אני אפילו לא מדבר על כך שבאנגלית אפשר להצמיד את המילה bloody לכל דבר בערך, כך שאפילו אם אתה מתרגם “ארור” ל-bloody, צריך סוג פרוע במיוחד של דמיון כדי לדלג דווקא ל-bloody Jew. .

אחר כך, ימיני מאשים את המפגינים – כהרגלו, באמצעות אשמה של קרבה. אנשים בשמאל הישראלי הובילו, לדבריו, ל”נאציפיקציה” של ישראל, ואיכשהו הביטוי הזה הפך לשווה ערך להתקפה אלימה על אנשים שהפגינו נגד המלחמה. כלומר, ביטוי חריף הוא שווה ערך לתקיפה פיזית. והרושם שעולה מהטקסט של ימיני הוא שקצת קשה לו להמנע מללקק את השפתיים. זה מצליח לו.

כלומר, מתחתם ביקורת חריפה על ישראל? אז במה שימיני מתעקש שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אתם תוכלו להאשים רק את עצמכם אם תותקפו פיזית ברחוב, והעיתונאי שמנצח על מסע השנאה ארוך השנים, שמטרתו היא לבלבל במכוון בין דיבור ובין אלימות, יגיד לכם שהגיע לכם.

ויעשה את זה במוסף השבת של העיתון הפופולרי ביותר בישראל.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי האחרון, דרשה האגודה לזכויות האזרח בבג”צ מהמדינה להציב מיגון בפזורה הבדואית. המדינה סירבה, בטענה שזה לא בסדר העדיפויות שלה; מעניין להשוות את סדר העדיפויות שלה במקרה הזה ובין, למשל, סדר העדיפויות שלה במקרה של הגנה על מאחז בלתי חוקי. המדינה המליצה לתושבי הפזורה הבדואית להשכב על הקרקע כאמצעי מיגון. טוב שלא דרשה מהם להכנס אל מתחת לשולחנות שלהם, כי לחלק ניכר מהם אין שולחנות. המדינה סירבה לענות על השאלה האם “כיפת מגן” מכסה גם את הישובים הבדואיים ואת אלה שהמדינה לא מוכנה להכיר בהם. הדיון נערך ימים ספורים לאחר ששתי אחיות בדואיות נפצעו קשה מירי רקטות מרצועת עזה. בג”צ, כמנהגו במצבים כאלה, דחה את ההחלטה, כנראה בתקווה שהאירועים ימנעו ממנו את הצורך להחליט. היום, יומים אחרי הדיון, נהרג בדואי מפגיעת רקטה וארבעה מבני משפחתו נפצעו. זה מה ששווים חיי לא יהודי במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)