החברים של ג'ורג'

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המדינה היהודית מעדיפה אלימות

החוק שקיבלה הכנסת אמש מראה שוב כיצד ישראל בוחרת, מרצונה ובמודע, בהתקוממות אלימה נגדה

כנסת ישראל הצביעה אמש (ב’) בעד מאבק אלים פלסטיני. הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של רועי “מי” פולקמן (כולנו) ובצלאל סמוטריץ’, שקובעת כי שר הפנים לא יאשר את כניסתו לארץ של אדם התומך בחרם על ישראל, כמשמעותו ב”חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם.” את הצעת החוק אפשר לקרוא כאן.

ההתייחסות לחוק החרם קריטית, כי כך הגניב הימין היהודי את איסור התמיכה בחרם על תוצרת ההתנחלויות לספר החוקים הישראלי. החוק, כזכור, חל לא רק על מדינת ישראל אלא על “אזור שבשליטתה”, אותו אזור שהפך לבעל כוח משיכה משל עצמו שהמדינה שלכאורה שולטת בו סובבת סביבו. במילים ברורות יותר, אם אתה קורא לחרם על ההתנחלויות ואתה לא אזרח ישראלי, לא תוכל להכנס “לאזור שבשליטת” ישראל.

וזו, בסופו של דבר, המטרה של החוק. אנשים שקוראים לחרם על ישראל, אחרי הכל, לא מנסים להגיע לישראל. הם מנסים להגיע לשטחים הפלסטיניים הכבושים; השטחים, שמתוקף העובדה שהם נשלטים על ידי הדיקטטורה הצבאית הישראלית, הכניסה אליהם מותרת רק ברצונו של הכובש.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מפגינה את העובדה שהיא ספרטה קטנה ומסריחה. בשנת 2008, מנעה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה את כניסתו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בטענה המטומטמת שהוא מהווה סיכון בטחוני. בשנת 2010, מנעו המנגנונים שלנו את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, מנעה ישראל את כניסתו של נועם חומסקי לגדה המערבית. בשנת 2014, מנעו המנגנונים את כניסתו של אמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי.

אבל החלטת הכנסת אמש חורגת מגבולות צרות המוחין המקובלת, או ממסגרת הצנזורה על טקסטים שהפעילה ישראל ב”אזור” שבשליטתה עד הסכמי אוסלו. מה משמעותו של מאבק באמצעות חרם כנגד ישראל? משמעותו היא דחיה של השימוש באלימות. הבחירה בחרם היא בחירה מודעת בפעולה לא אלימה על פני מאבק אלים.

יש לכך סיבה טקטית טובה: מאבק אלים משחק לידיה של הדיקטטורה הצבאית. האלימות שהיא מסוגלת להפעיל גדולה עשרות מונים מהאלימות שמסוגלים הפלסטינים להפעיל, ואין לדיקטטורה כמעט שום מעצורים ביחס לטרור שהיא מפעילה – כל זמן שהיא יכולה לתרץ אותו באלימות פלסטינית, בלתי יעילה ככל שתהיה. איום הקסאמים, למשל, משמש כל כמה שנים כאצטלה לטבח של מאות מאזרחי רצועת עזה (על מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הרצועה, בתקווה בקרוב).

המאבק האלים הישראלי במאבק כלכלי איננו חדש. חלק מרכזי מהאינתיפאדה הראשונה היה מאבק כלכלי: שביתות כלליות וסירוב לרכוש מוצרים ישראלים. ישראל הגיבה באלימות ושלחה חמושים כדי לאלץ סוחרים לפתוח חנויות, ובאפיזודה טראגי-קומית אף הכריזה על עדר פרות של פלסטינים כסכנה לבטחון הלאומי. את ה”אינתיפאדה הלבנה”, ההפגנות העממיות בשורה של כפרים בגדה, כינתה הדיקטטורה “טרור עממי” ודיכאה אותה באש והרוגים.

אוכלוסיה כבושה ומדוכאת מתקוממת. זה הטבע האנושי, ומולו קצת קשה לטעון שהמתקוממים אינם קיימים, אינם בעצם עם, או שאיזה לורד בריטי ביטל פעם את זכויותיהם עד דור אחרון במשיכת קולמוס. ההתקוממות יכולה להיות שלווה או שהיא יכולה להיות אלימה; אתמול הבהירה הדיקטטורה הצבאית הישראלית – זו שאחד מבכיריה, מי שספר קלוריות לתושבי עזה, כבר הצהיר שהיא “לא טובה בגנדי” – שהיא בוחרת באלימות.

אז אנא, כשתגיע האלימות, אל תייללו. כשתדקרו ברחובות או תתפוצצו באוטובוסים – כל אחד מהמעשים האלה פשע מלחמה עד פשע נגד האנושות, ואף על פי כן הם יקרו, כי פשעי הדיקטטורה היומיומיים פשוט לא מגיעים לכותרות – זכרו שרועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ’ חושבים שמותכם הוא מחיר מקובל כדי למנוע חרם על ההתנחלויות. הנציגים שבחרתם בחרו להעלות אתכם לקורבן. את התלונות נא להפנות אליהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגזלנים בפאניקה

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

skhita

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כן, להחרים את פרטנר

חיים סבן ופרטנר בונים מאחזים בלתי חוקיים. הם לגמרי מטרה לגיטימית לחרם

בימים האחרונים, היתה סערה ציבורית ניכרת סביב ההצהרה של מנכ”ל אורנג’ העולמית – שבינתיים נראה שהוא מנסה לחזור ממנה למחצה, או על כל פנים לומר שהוא לא התכוון להעליב, כי סר אליו מר המוות של הלובי היהודי – שהוא מתכוון לנתק מגע עם החברה הישראלית פרטנר. זו האחרונה, יחד עם האוליגרך חיים סבן שמשמש כבעלים שלה, קרעה את בגדיה, שמה אפר על ראשה, והשמיעה זעקה גדולה ומרה: למה מחרימים אותנו. סבן אף השתתף בסוף השבוע בכנס הסגור של שלדון אדלסון למלחמה ב-BDS, ואמר שהחרם נובע מאנטישמיות גרידא.

רק שיש סיבה טובה מאד להחרים את פרטנר ואת סבן: הם שותפים לעבירה חמורה על המשפט הבינלאומי, והם מסייעים לבניית לפחות מאחז בלתי חוקי אחד, מגרון.

ראו נא את דו”ח טליה ששון, סעיף 5.7.1. הוא מתאר את בנייתו של המאחז הבלתי חוקי מגרון. תחילה, הודיעו המתנחלים למח”ט בנימין שיש צורך דוחק לבנות אנטנה סלולרית על גבעה, כדי “ליצור קשר דחוף עם נפגעים” במקרי פיגוע. האדמה היתה אדמה פלסטינית פרטית, אבל המח”ט אישר את הבניה. המתנחלים הציבו שם אנטנת דמה – לימים יגדיר זאת המח”ט כ”עמוד עם תחפושת.” אחר כך ביקשו לגדר את האנטנה, כדי שלא יפגעו בה. הגיוני.

ואז מגיעה הדרישה לחבר את האנטנה לרשת החשמל. פה אתה מתחיל לחשוד שהמח”ט הוא לא בדיוק הכפית החדה במגירה של צה”ל, או משת”פ שקט של המאחז, כי מה הטעם באנטנה מגודרת אם היא לא מחוברת לחשמל. חברת חשמל חיברה את האנטנה. משהוצבה האנטנה, היה צריך להציב עליה שומר. תוך כמה זמן, הוא קיבל גם הוא חיבור לחשמל. ואז מישהו פרץ דרך אל האנטנה. ותוך כמה זמן, מישהו הציב שם חמישה קרוואנים. המח”ט מתקשר למנהל האזרחי, שם אמרו לו שההצבה של הקרוואנים בלתי חוקית אבל שאין לו אישור לפנות אותם. הפינוי של המסמר בלי ראש הזה הצריך יותר מעשור של הליכים משפטיים. שטיק דומה, של הצבת אנטנה סלולרית (במקור אנטנת דמה) ואחר כך פלישה מלאה לשטח, בוצע גם במאחז פני חבר.

מגרון פונה ב0סטמבר 2012. אבל, כפי שפרסם שבתי בנדט, חברות סלולר – ביניהן פרטנר – עדיין מנהלות הליך נגד המדינה בנסיון עקשני למנוע את פינוי האנטנות שלהן. במאי 2011 הוצא צו הפסקת עבודה לאנטנה של פרטנר, ובתגובה זו בנתה עליה הרחבה של חברת סלקום. ב-2013 הוצאו לאנטנה ולמתקן שלה צווי הריסה, אבל פרטנר כאמור ממשיכה להלחם נגדו. על כך אמר עו”ד מיכאל ספרד ש”אין מגזר של החברה הישראלית שלא הושחת עד העצם מהכיבוש, אבל דומה שקשה לחשוב על ניצול מקומם יותר מזה של חברות סלולר עשירות וחזקות המנצלות את כבשת הרש של חקלאים פלסטינים שמתנחלים גזלו את אדמתם. במקום להסתלק בבושת פנים כשנחשף קלונם, תוך התנצלות ותשלום פיצויים לבעלי הקרקע, בחרו החברות לעשות שימוש בממונם הרב ובמשרדי עורכי הדין המסחריים הנוצצים העומדים לרשותם ולהיאבק על המשך הגזל.”

פרטנר והבעלים שלה סבן, במילים אחרות, מהווים חלק בלתי נפרד מבניה של לפחות מאחז בלתי חוקי אחד. אין לדעת עוד כמה אנטנות של פרטנר נמצאות במאחזים ובהתנחלויות. בניה בהתנחלויות היא עבירה על המשפט הבינלאומי אליבא דכולי עלמא פרט לימין היהודי, ובניה במאחזים בלתי חוקיים היא עבירה גם על פי מדינת ישראל ובג”צ. פרטנר וסבן מצפצפים על כל זה. בניה בהתנחלויות ומאחזים היא סיבה מאין כמוה לחרם על פרטנר וסבן.

שלחתי לפני מספר שעות את הפניה הבאה לדוברת פרטנר:

partner

אם וכאשר תתקבל תגובה, אפרסם אותה. בינתיים, לאותם חלקים בשמאל הציוני שהוזים שהאוליגרך סבן יציל אותם וישמש משקולת-נגד לאוליגרך אדלסון, צריך להזכיר: האיש תומך בבניה של מאחזים בלתי חוקיים – ומרוויח מהם. קשה לחשוב על קנה רצוץ יותר.

תגובת פרטנר: “פרטנר מחויבת לספק תקשורת, על פי רשיונה, גם לשטחי יו”ש לרווחת כל האזרחים המתגוררים באזורים אלו. פרטנר קיבלה רשיון להקמת המתקן האזרחי האמון על התקשורת בשטח זה.”

שתי הערות. קודם כל, פרטנר מאששת את טענת הצורך להחרים אותה: היא פועלת בגדה המערבית בניגוד לחוק הבינלאומי וזה חלק מדרישות הרשיון שלה. שנית, פרטנר – בניגוד לטענתה – לא קיבלה רשיון ואף הוצאו צווי הריסה כנגד המתקן שלה. טרם התקבלה תגובת אורנג’ על הנקודה הזו.

תגובת פרטנר 2: “המדינה מבקשת מבג”צ להותיר את המתקנים עד סוף השנה, מועד בו יוקם מתקן חלופי.” יש לשים לב שהתגובה הזו סותרת את התגובה הקודמת, על פיה פרטנר קיבלה רשיון להקים את המתקן במגרון.

גילוי נאות: כמו מאות אלפי ישראלים אחרים, גם אני נעקצתי על ידי חברת פרטנר וגם את כספי היא גנבה. שיהיה למנהליה ולסבן לתרופות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מצליפה שוב בסוס הישן

מנכ”ל “אם תרצו” החדש יוצא בהתקפה פרועה על הקרן החדשה לישראל. כמה חבל שהוא לא מצליח להוציא משפט בלי שקר, הבל או סילוף

רונן שובל עזב את “אם תרצו” לפני מספר חודשים, ומאז התנועה מתקשה למצוא את דרכה. קצת קשה להמשיך ולדבר על “תנועת מרכז ציונית” כשהמנכ”ל לשעבר שלך מזדגג מהמחשבה על הסגולות הרוחניות והלאומיות הנעלות שיש בהתזת דם בהמות על קיר, וכשהוא עושה את זה הישר מ”ישראל ביתנו,” לא בדיוק סמן מרכזי בפוליטיקה הישראלית.

אז מתן פלג, מחליפו של שובל, החליט שכדי לחזור ולצבור שוב מומנטום, אין מנוס משיבה אל התחביב הישן, זה שהקנה ל”אם תרצו” (בסיוע נדיב של “מעריב” ובן כספית) את עולמה: התקפה על הארגון החביב על נבלים קולנועיים, על כל פנים בדמיונם של ציונים שמקורבים ללשכת ראש הממשלה, קרי הקרן החדשה לישראל.

פלג פרסם מאמר באכסניה הישנה של התנועה, נרג, בו הוא מעלה שלל של טענות נגד הקרן החדשה, בכדי לקדם קמפיין נגד השתתפותה באיזה מצעד בניו יורק. יש רק בעיה אחת: לאף אחת מהטענות הללו אין בסיס. אז הגיע הזמן לכספת (*) את הטקסט של פלג. מוכנים? נתחיל.

פלג פותח באחת הטענות הישנות נגד הקרן: לכאורה היא פסולה בשל “קשריה בעבר עם קרן פורד, הידועה בהיסטוריה האנטישמית שלה.” שקר ראשון. לקרן פורד אין שום היסטוריה אנטישמית. נהוג לייחס את קיומה להנרי פורד האב, אנטישמי מדופלם, אבל מי שהקים את הקרן היה בנו, אדזל (ההוא מהמכונית הכושלת.) הטענות על אנטישמיות הועלו נגדה אחרי שתמכה במספר ארגונים שקראו להכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד. אפשר לומר הרבה דברים על הטענה הזו – שנכונה, אם מתייחסים לישראל ככוללת גם את הגדה, כפי שעושה למשל ממשלת נתניהו – אבל אנטישמית היא לא. טענת האפרטהייד היא טענה שישראל נוקטת במשטר אפליה אסור; היא לא אומרת שום דבר על יהודים.

הלאה. מיד אחר כך, כותב פלג שהקרן פסולה ”כמו גם [בשל] מעורבות הארגונים הנתמכים על ידה בדוח גולדסטון, שהאשים את צה"ל בפשעי מלחמה.” זה שקר שני. חשוב לשים לב: לא “אם תרצו” ולא שום ארגון hasbara הפריכו אי פעם את הטענות שהועלו בדו”ח גולדסטון. הם פשוט טענו שלא יעלה על הדעת שארגונים ישראלים הם אלה שיספקו את החומר לדו”ח, כלומר הבעיה מבחינתם היא לא פשעי המלחמה עצמם – היא הדיווח על פשעי המלחמה. על כך שישראל מבצעת פשעי מלחמה, אין כל מחלוקת. פשעים כאלה הם חלק מטיבה של מלחמה (וזו הסיבה שיציאה למלחמה תוקפנית היא עצמה פשע.) למעשה, מי שיבחן היטב את דו”ח טירקל האחרון, ימצא שם קריאה לחקיקת פשעי מלחמה בישראל, וביקורת חריפה על מערכת החקירות הצבאית.

פלג ממשיך: עוד סיבה לתיעוב הקרן החדשה היא

“התבטאותה של חדווה רדובניץ', סמנכ"לית הקרן לשעבר, כי "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה טרגדיה.”

זה ציטוט ש”אם תרצו” אוהבים לחזור עליו, ומסלפים אותו פעם אחר פעם. הנה מה שאמרה רדובניץ’:

She commented that she believed that in 100 years Israel would be majority Arab and that the disappearance of a Jewish state would not be the tragedy that Israelis fear since it would become more democratic

שזה לא ממש דומה. רדובניץ’ מדברת על תהליך ארוך טווח, בו הרוב בישראל יהפוך להיות לא יהודי, ושזה לא יהיה נורא כל כך כי המדינה תהיה דמוקרטית יותר. כלומר, היא מתמודדת עם מה שמכונה בישראל “השד הדמוגרפי.” אפשר בהחלט לטעון שהיא לוקה באופטימיות ממארת; שאין שום סיבה שדווקא החברה הפלסטינית תאמץ את דוקטרינת הלחי השניה ותחיה בשלווה לצד המיעוט שדיכא אותה בעבר; אבל אי אפשר לטעון שהיא מדברת על היעלמותה של המדינה היהודית כתכנית פעולה. צריך לשאול את “אם תרצו” מה התכנית שלהם למקרה של רוב פלסטיני בשטחי ישראל: האם הם יעדיפו את המדינה היהודית על הדמוקרטית? כי אם כן, הם מצהירים על תמיכה באפרטהייד, רעיון שהם טוענים שהייחוס שלו לישראלים הוא אנטישמיות.

אופס.

וכאן אנחנו מגיעים לשקר הגדול מכולם, שקר עליו טורח פלג לחזור פעמיים. הוא מצטט הצהרה של הקרן שיצאה לאחרונה, על פיה

"מכיוון שהיא (הקרן) מתנגדת לכיבוש ולפעולת ההתנחלות (…) היא לא תימנע מלתמוך בארגונים המעודדים אי צריכה או רכישה של מוצרים המיוצרים בהן".

והוא מפרש אותה כך:

“ההבדל בין ארגונים המעודדים "חרם" על ישראל ובין ארגונים המעודדים "אי צריכה" של מוצרים ישראליים דומה להבדל שבין ארגון טרור לארגון שהורג חפים מפשע למען מטרות פוליטיות – כלומר, אין למעשה הבדל.”

שימו לב לתרגיל שעשה כאן פלג. הוא אמר שהקרן תומכת ב”אי צריכה” של מוצרים ישראליים, ואז טען שמדובר בחרם. אבל זה לא מה שהקרן דיברה עליו: היא דיברה על “התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות,” אשר על כן היא תתמוך בארגונים “שמעודדים אי צריכה או רכישה של מוצרים המיוצרים בהן.” בהן. לא בה. בהן. כלומר, בהתנחלויות.

פלג לקח את התמיכה של הקרן בדבר המתבקש מאליו – פעולה בדרכי שלום נגד חממות פשעי המלחמה המכונות התנחלות – והפך אותה לתמיכה בחרם על ישראל. זה שקר גס, שעליו הוא טורח כאמור לחזור שוב, בסוף המאמר:

“בשל העובדה שהקרן החדשה היא למעשה גוף התומך באי-צריכת מוצרים ישראליים, העם היהודי כולו חייב להוקיע אותה.”

אבל היא כזו רק בדמיונו הפורה של מנכ”ל ה-GONGO “אם תרצו.” נמשיך. מיד לאחר מכן, יוצא פלג בשקר כל כך מטומטם, שקשה לדעת אם הוא שוטה או חושב שהקוראים שלו שוטים. הוא מאשים את הקרן בכך שהיא

“תומכת בארגונים כמו "הטלוויזיה החברתית", המקדמת שימוש באפליקציית הסלולר Buycott (שילוב המילים "קנייה" ו"החרמה") לזיהוי ולהחרמת מוצרים ישראליים.”

וואלה. ובכן, לא מסובך היה למצוא את התמיכה של הטלוויזיה החברתית ב-Buycott. וראה זה פלא: אין שם ולו מילה על תמיכה ב”זיהוי והחרמת מוצרים ישראליים.” יש שם הרבה מאד על צרכנות אתית, כולל – כן – המנעות מרכישה של מוצרי התנחלויות. Buycott (מידע עליה אפשר למצוא כאן) לא מתמקדת כלל בישראל; היא מתמקדת בצרכנות אתית. כך נראה המסך שלה, שעסק בזכויות אדם:

buycott screencap

כפי שאפשר לראות, ישראל לא ממש בסביבה (אלא אם אתם חושבים ש”המנע מתמיכה בדיקטטורות תיאוקרטיות” תופס). פלג כנראה חשב שאף אחד לא יבדוק. אחרי הכל, הוא היה באמצע שתי דקות השנאה שלו לדמון של הציונים הטובים. מי יבדוק את העובדות? פלג סוגר את המאמר שלו ביציאה התמוהה הבאה:

“המושג "חרם" הוא צאצא ישיר של המושג "מצור", וירושלים כבר ידעה מצורים שהביאו לחורבנה. לכן, אין לנו המותרות להיות קלי דעת בעניין הזה. עלינו להוקיע את המבקשים להחריבנו ללא היסוס.”

דה פאק? חרם הוא פעולה צרכנית בלתי אלימה שמיועדת להביע מחאה. יהודים החרימו את מוצרי גרמניה הנאצית, שחורים החרימו בתי עסק שתמכו בעליונות הלבנה הישנה בדרום האמריקאי, ופחות או יותר כל העולם החרים את דרום אפריקה – להוציא, כמובן, החברה האחרת בברית המצורעים, זו שעל פי פרסומים זרים ערכה בדרום אפריקה את הניסוי הגרעיני שלה. יהודים דתיים עורכים חרם כמעט בכל פעם שהם קונים משהו: הם מקפידים לא לקנות מזון שאיננו כשר והם מקפידים לא לרכוש בעסקים שפתוחים בשבת. החרם הזה כל כך ארוך, כל כך טבעי, שפשוט שכחנו שהוא קיים. האם פלג רוצה לאלץ שומרי מצוות לרכוש מוצרים שיוצרו בשבת? לא? אז למה הוא חושב שהוא יכול לאלץ אנשים מצפוניים לקנות מוצרים שיוצרו על אדמה גנובה?

חרם הוא לא קריאה להחרבה, הוא קריאה לשינוי. לעתים השינוי הוא דרסטי: החרם בדרום ארה”ב נועד למוטט את משטר העליונות הלבנה. החרם על דרום אפריקה נועד למוטט את משטר האפרטהייד. גם החרם על ההתנחלויות מיועד למוטט משטר אפרטהייד. באף אחד מן המקרים לא היה מדובר ב”חורבן”, אלא בעיני הגזענים שתמכו במשטר; מדובר היה בשינוי, שינוי שיאפשר ליותר אנשים להשתתף בשלטון.

וזה, אחרי הכל, מה שמפחיד את “אם תרצו”: המצב בו יהודים בישראל יהיו שווי ערך לאנשים אחרים. וכדי למנוע את זה, היא משסה את האוכלוסיה בישראל – אמנם, זו לא זקוקה ליותר מדי שכנוע – באנשים שמנסים לקדם את המצב הזה. פלג ודומיו רוצים לשמור על משטר האדונים שלהם.

זה, בסופו של דבר, הכל.

(*) לכספת: לפרק טקסט לגורמים כדי להפגין את מופרכותו, נקרא על שם בן כספית, שמקפיד לייצר טקסטים כאלה. המקור נקרא Fisking, על שם רוברט פיסק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יידען, העיירה בוערת

כבר אי אפשר לטעון שהחרם הבינלאומי על חברות ישראליות הוא זניח: שורה של חברות אירופאיות סירבו או נסוגו מהצעת מכרז לפרויקט הנמלים הפרטיים החדש, פרויקט מרכזי של ממשלת נתניהו. החברה שבכל זאת שלחה הצעה, שלחה אותה בשם חברת בת, מחשש שתוחרם. זה הרבה מאד כסף שחברות בניה משאירות על השולחן, וכפי שמציין עמי קאופמן ב-972, הן עושות את זה משיקול עסקי קר. כניסה למכרז, הן יודעות, תעלה להן יותר. פעילות בישראל הופכת למשקולת כלכלית.

אמש (ב') התבשרנו שאחד ממסלולי ההשקעה של הדויטשה בנק, מסלול ההשקעה למשקיעים בעלי מצפון, מונה את בנק הפועלים בין הארגונים שאדם מוסרי איננו יכול להשקיע בהם. הדויטשה בנק, שאין לו בעיה להמליץ על בנק הפועלים במסלולי ההשקעה חסרי המצפון הרגילים שלו, לא נימק את ההחלטה; אבל יש להניח שהיא נובעת לא מהרגלה של בעלת הבנק חובבת החוצנים לפטר עובדים תוך כדי קשקוש על כך ש"השלום מתחיל בתוכך," וגם לא מעמלות העושק של הבנק, אלא מהעובדה שבנק הפועלים הוא אחד המסבסדים הגדולים של הבניה בשטחים הכבושים, בכלל זה גם במאחזים שאפילו אליבא דממשלת ישראל הם בלתי חוקיים. אחרי הכל, בנק הפועלים מספק משכנתאות לישראלים שפולשים לשטחים המיועדים למדינת פלסטין. ככזה, הוא מרוויח ישירות מגזל האדמות שם.

כתוצאה מכך, עלתה הצווחה של הימין היהודי השמימה. ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו) טען ש"בנק גרמני מחרים יהודים כאילו לא היו דברים מעולם"; וראש הממשלה נתניהו אמר דברים דומים. לדבריו, "זו שערורייה שעל אדמת אירופה מדברים היום על חרם נגד יהודים […] אחרי שניסו להביס אותנו בכלים צבאיים ונכשלו, כעת מנסים להשתמש כנגדנו בנשק מסוג חדש – חרם. בעבר קראו להחרים יהודים, כעת קוראים להחרים את המדינה היהודית. מי שקוראים להחרים את ישראל הם אנטישמים בלבוש מודרני." על כל פנים, אלה הדברים שאמר נתניהו לקוראיו הישראלים; לקוראי האנגלית הוא אמר דברים מעט שונים: הוא הפנה אותם בעיקר לפעילי תנועת ה-BDS, ונזהר שלא להכליל את כלל האירופאים. בכל זאת, נתניהו לא רוצה שבארה"ב ואירופה יתייחסו עליו כאל סוג של ארדואן. בדברו אל הישראלים, עם זאת, הוא הגביר את מדורת הפראנויה.

מה שאקוניס והפיתום שלו אומרים השבוע הוא מה שבנט ופושע המלחמה מוטי יוגב צווחו בכנסת לפני שבוע: שלגרמנים אין זכות למתוח ביקורת על ישראל בגלל אתם-יודעים-מה ושחרם הוא מהלך פסול, מהלך אנטישמי. נתניהו נוהג להתהדר בכך שהוא בנו של היסטוריון, כאילו שזה מעניק לו תכונות כלשהן (אני בנו של חשמלאי, זה לא מנע ממני להתחשמל), כמו גם בייחוס הז'בוטינסקאי שלו; מותר היה לצפות, על כן, שהוא יזכור את החרם שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית על מוצרים גרמנים החל מאמצע שנות השלושים. המטרה של החרם הזה היתה זהה למטרה של ה-BDS: פגיעה בשלטון עוול מבוסס אפליה אתנית באמצעות פגיעה בכיסו. החרם הזה, שהתנועה הרוויזיוניסטית התגאתה בו רבות – ובמידה של צדק – נשמט פתאום מזכרונו של נתניהו. נו, אתם יודעים. לא נעים למצוא את עצמך בתפקיד הנבל בסיפור. ועוד הנבל הזה.

האם פעילי ה-BDS אנטישמים? חלקם, אולי. האם זה משנה? לא באמת. יש סיבות טובות מאד לחרם על ישראל, ובמיוחד על גרורותיה שבשטחים הכבושים, גם בלי להיות אנטישמי. כמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, כך העובדה שאנטישמים מאמצים את העמדות שלך לא אומרת שאתה טועה. למה ממהרים בנט, נתניהו, יוגב ואקוניס לצרוח כל כך מהר "אנטישמיות" ו"נאצים"? קודם כל משום שהם התרגלו, שנית משום שאף שהשטיק הזה מאבד מכוחו מהר מאד בחו"ל, בארץ הוא הוא עדיין רץ חזק מאד, ושלישית משום שזה יופי של כיסוי תחת.

נתניהו לא יבצע נסיגה מהשטחים. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא להפיל את התיק של כשלון המו"מ על הפלסטינים. את זה כבר ראינו. אבל זה כבר לא יעבוד. ישראל כל כך מצורעת, כל כך לא אמינה, שמשרד החוץ שלה לא יכול להוציא את המסרים שלו בעצמו – אף אחד לא יתייחס אליהם – אלא מדבר כבר שנים על ההפצה שלהם דרך צד שלישי, כביכול לא מעורב. הבעיה של ישראל היא לא עם ממשלות אירופה; היא עם הפעילים הפוליטיים של אירופה והציבור שם. הממשלות עוד עשויות לקנות שקרכלשהו על כך שהמו"מ לא הצליח, ישראל ממשיכה להתנחל אבל זו לא אשמתה ובכל מקרה אין לה כל כוונות סיפוח; הציבור, על כל פנים הציבור העירני, כבר לא קונה את זה. ולציבור יש כוח. אתם מרגישים אותו בטיפות הזיעה שעל מצחו של נתניהו.

ומאחר ונתניהו ימשיך למכור את ישראל עבור חלום סיפוח הגדה המערבית; ומאחר והציבור יתחיל תוך זמן מה להבין שיש מחיר למדיניות ההתנחלות; ומאחר והציבור יקלוט פתאום שהממשלה ראתה את הצונאמי בא אבל לא עשתה כלום; ומאחר והציבור גם ייזכר שבעצם, הממשלה דופקת אותו גם בתחום הכלכלי ואף מגבירה את הלחץ – נתניהו יצטרך איזשהו תירוץ. לומר את האמת הוא לא מסוגל, כנראה לא מסוגל ברמה פסיכולוגית.

אז הוא יגיד לכם שכולם אנטישמים. זה עבד די טוב עד כה, אחרי הכל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם מ פ ח ד י ם

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)