החברים של ג'ורג'

פוטשון

כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

השורקים לכלבים

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, עמד בראשם של רבנים מצפת שהכריזו לפני כשבוע וחצי על איסור להשכרת דירות ללא יהודים בצפת. כתוצאה מן ההסתה הלא לגמרי עדינה הזו – אליהו נפנף בדחליל הקבוע של "התבוללות" – פרצו עימותים אלימים בין חרדים בצפת ובין סטודנטים ערבים בעיר. שלא במפתיע, החרדים האלה היו תלמידי ישיבת חב"ד, תנועה שתחת המסווה של "אני אוהב כל יהודי" – הגרסה המקובלת בציבור חובש הכיפה הכללי היא "אהבת ישראל" – שונאים כל מי שאיננו יהודי.

שמע עובדיה יוסף את הקול, זיהה אותו כקריאת תגר, והראה מיד לאליהו למי יש יותר גדול. באחד השיעורים שלו השבוע, הוא אסר על השכרת דירה ללא יהודים לא רק בצפת, אלא בכל ארץ ישראל כולה.

בישראל יש חוק נגד הסתה גזענית. יוסף ואליהו לא חוששים ממנו. זהו חוק נטול שיניים, כל כך נטול שיניים שאפילו מאיר מרטין כהנא, שכנגדו הוצע החוק מלכתחילה, הצביע עבורו בכנסת. הסיבה לכך פשוטה: החוק אוסר על הסתה – אבל קובע במפורש (חוק העונשין, 144ג' ב') ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב', ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות." הסעיף הראשי של החוק, 144א', לא מתייחס לשנאה מתוך מניעים דתיים כאחד הסוגים של גזענות.

יתר על כן, יוסף ואליהו לא כתבו שום דבר שלא מופיע בספרי ההלכה לדורותיהם. הם נשענים על מצוות "לא תחנם", האבן הראשה של שנאת האדם היהודית. יוסף רגוע יותר: הוא יודע שלפרקליטות ולמשטרה אין את האומץ לגעת בו. הוא כבר ניסה אותם כמה וכמה פעמים. רק לפני שבועיים הוא הצהיר בפומבי שתפקידם של כל הלא-יהודים הוא להיות משרתיהם של היהודים, וכלום לא קרה.

אליהו כנראה עדיין קצת לחוץ: הוא נחלץ בעור שיניו לפני כמה שנים מסעיף אישום על עבירה זהה, ואז הוא התחייב שלא להסית יותר. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא מיהר להוציא הודעה פומבית שבה, יחד עם ראש עיריית צפת, הוא קרא "לאיפוק, סובלנות, וכבוד הדדי". כנראה שיש לו שליטה עצמית מרשימה, אחרת אני לא יודע איך הוא הצליח להשלים את ההצהרה – שכללה קריאה "לחקור את התקרית ואת מי שגרם לה" – בלי להתפוצץ מצחוק. אליהו יכול להיות רגוע: שר המשפטים הוא אדם שכבר התחייב להנחיל את משפט התורה בישראל, ואת בכירי המשרד הוא מוציא לסמינרים שכוללים גם הרצאות על מצוות "לא תחנם".

האיש שהוציא את "לא תחנם" ממרתף התודעה.

בינתיים הוצתה כנסיה בירושלים. עוד אחת. המשטרה חושדת שחרדים הם אלו שהציתו אותה. ניחוש סביר, בהתחשב. הפעם השריפה לא גרמה רק נזק לרכוש אלא גם פגעה ב-12 אנשים, ככה שיש סיכוי שהמשטרה תנסה לפתור את ההצתה הזו. עם זאת, לא הייתי מצפה ליותר מדי.

כמובן, גם עצם הרעיון של שריפת כנסיה הוא חלק ממצוות "לא תחנם": הרעיון שאסור להעביר נכסים לנוכרים בארץ ישראל, שמא ישתמשו בהם לעבודה זרה ויטמאו את הארץ. כמו יוסף ואליהו, המציתים יודעים ששום דבר לא יקרה להם, שספק אם תתנהל חקירה ראויה, שגם אם הם ייתפסו הם ישוחררו תוך זמן קצר – ויהפכו לגיבורים, למקדשי השם, בציבור שלהם. כמו מה שקורה למחבלים מתאבדים שנכשלו, רק בלי עשרים שנות המאסר הנלוות.

כשאליהו ויוסף מתחילים לדבר בפומבי על "לא תחנם", הם עושים מה שנקרא באנגלית Dog whistling, קרי משמיעים צליל שרק מי שאוזנו כרויה לקולטו ישמע אותו. הם מצהירים בפני בני קהילתם על מסלול הפעולה הראוי, תוך שהם רוחצים בנקיון כפיהם בפני הרשויות. רק ציטטנו הלכה, מה אתם רוצים?

כמובן, הרבנים המסיתים והצאן הקדוש נשענים על כך שהציבור הכללי שונא אדם, כלומר הוא חושב שהצתת כנסיה היא דבר בעייתי כי זה עשוי לגרום בעיות לגופי ה-Hasbara שלנו, אבל אין לו בעיה עם ההצתה עצמה. ראינו את זה היטב גם בפרשת שריפת ספרי הברית החדשה.

הם נשענים, בנוסף, על חולשתה של הממשלה. בנימין נתניהו הוא רכיכה רופסת במיוחד, שלא עמד לה האומץ אפילו לגנות את דבריו של יוסף על שעבודם המיוחל של הלא-יהודים; אבל צריך לזכור רכיכה אחרת, שמעון פרס שמה, שיצאה להגנתו של יוסף אחרי שייחל למותו של אבו מאזן. לאף ממשלה, מאז ימיו של בן גוריון, לא היה אומץ לעמוד מול הרבנים. לפרס, במיוחד, יש היסטוריה ארוכה ומגוונת של רפיסות. לעזאזל, זה האיש שהמשיך להתחנף לש"ס 15 שנה אחרי שזו מכרה אותו בתרגיל המלוכלך של 1990. כלומר, נוצרה כאן קטגוריה של עבירות – פגיעה בלא יהודים על רקע דתי – שהפכה בעקביות לנסבלת, אם לא מקובלת, חברתית. ככה זה, כש"יד ישראל חזקה": הגדר של "מפני דרכי שלום", שמטרתה למנוע פוגרומים, מתפוררת. וכל התקפה מוצלחת, כל אזלת יד של שלטונות החוק, מגבירה את הסיכוי להתקפה הבאה.

הדבר המדכא במיוחד הוא שזה היה צפוי מראש. לאנטי ציונים יצא שם רע, אבל יהודים חכמים היו אנטי ציונים כשעוד אפשר היה להרוג את הצרה בעודה קטנה. הלורד רוטשילד כתב להרצל, ב-1902, שהוא "חוזה באימה הקמת מדינה כזאת, מכיוון שהיא תהיה לא-ליברלית, תנהג בהתנשאות, תהווה גטו עם כל הדעות הקדומות של הגטו, ותשלול זכויות ממי שאינם יהודים". רוטשילד לא עמד שם לבד; לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, תיאר את רעיון המדינה היהודית כך: "היא לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת" (המקור הוא ב-The Balfour Declaration: The Origins of the Arab-Israeli Conflict, מהדורת הקינדל; התרגום שלי).

נוהגים לומר לנו שההיסטוריה הוכיחה את צדקתה של הציונות. בכלל לא בטוח. יותר ויותר מסתבר שרוטשילד ו-וולף צדקו לא פחות. אולי יותר. וולף אף ניסה כמיטב יכולתו לשכנע את משרד החוץ האנגלי לא לתת יד להקמתה של המפלצת הזו, ונכשל בשל העובדה שהציונות היא דמות הראי של האנטישמיות: חיים וייצמן ואחרים עמלו, בהצלחה, לשכנע את הבריטים שהם נציגיה של הקנוניה היהודית הכלל עולמית, והבריטים רצו אותה לצידם. (וייצמן אף לא בחל בתרגיל מלוכלך במיוחד, ושכנע את הבריטים שמורגנתאו, שליחו של הנשיא ווילסון שניסה להשיג שלום עם טורקיה – שלום שהיה מחסל את הצהרת בלפור – הוא סוכן גרמני, שמופעל על ידי יהודים גרמנים מפלג יהודי מתחרה. ההסתייגות הבריטית חיסלה את יוזמת מורגנתאו. וייצמן האריך בכך את מלחמת העולם הראשונה. אין לדעת כמה אירופאים, טורקים ושאר בני אדם מתו על קדושת המדינה היהודית כבר ב-1917-1918.)

לא שבמדינה שבונים לנו יוסף ואליהו מישהו יזכור משהו מכל זה; היהדות האורתודוקסית מצטיינת בשכחה ובמיתולוגיזציה. אבל תושבי מדינת יהודה יוכלו לפחות להתנחם בכך שהנבואה הישנה – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו – התגשמה. החלק השני, זה של "והוא שעמדה", בעייתי יותר. הוא תמיד היה.

(יוסי גורביץ)

להתראות, חבר

פולחן יצחק רבין מגיע לשלביו הסופניים: ב-30 באוקטובר תיערך עצרת זכרון לרבין בכיכר שבה נרצח, אבל מתקבל הרושם שהיא תהיה האחרונה. חלק מהמארגנים הגיעו למסקנה שאין בהן טעם עוד. אם תשאלו אותם למה העצרת נערכת דווקא ב-30 באוקטובר ולא, נניח, ברביעי בנובמבר, תאריך הרצח, כנראה שאף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה טובה, וגם זה חלק מהעניין.

יצחק רבין היה פוליטיקאי בינוני, והמחויבות שלו לדמוקרטיה היתה נמוכה מכך. היום, לאחר שעלה וישב לימין האל, עטור ענני תהילה, כבר לא כל כך מדברים על זה, אבל הוא האיש שנתן לנו את "בלי בג"צ ובצלם", הוא שהחל למסמס את תהליך אוסלו במילים "אין תאריכים קדושים", הוא שייחל לטביעתה של עזה בים, הוא האיש שלא העז גם אחרי טבח גולדשטיין לפנות את המתנחלים מחברון, הוא מי שבאינתיפאדה הראשונה נתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים", אבל הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריותו כאשר החיילים והקצינים שמילאו את הפקודה עמדו בעטיה לדין. במערכת הבחירות של 1988, הוא נסע מעצרת בחירות אחת לאחרת, והתפאר במספר הבתים שהחריב כשר בטחון בשטחים הכבושים. כראש ממשלה, הוא נכנע לש"ס והוציא את שולמית אלוני ממשרד החינוך, ובעצתו של החושי הארכי הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, חיים "הלשון" רמון, התיר לש"ס לשחק בללכת-בלי-ולהרגיש-עם, להיות מחוץ לקואליציה אבל לקבל תנאים של מפלגה שנמצאת בתוכה. הוא זה שהחליט על גירוש 400 חשודים בהיותם אנשי חמאס ללבנון ללא הליך משפטי. הוא תיעב את השמאל, וזכה לאותו יחס בחזרה. אומרים שהוא עבר תהליך של זיקוק ושינוי בחודשים האחרונים לחייו, שהוא ראה את הדברים אחרת. יכול להיות. ויכול להיות שזה פשוט היה יחצ"ן וכותב נאומים טוב יותר. הואשם בפומבי בהוצאת הפאתווה על רבין, וחמק. דב ליאור

כך או כך, יצחק רבין הפוליטיקאי לא היה צריך לעניין אותנו לאחר מותו. על אחת כמה וכמה לא יצחק רבין הסב. מה שהיה צריך לעמוד במרכז הבמה הציבורית הוא יצחק רבין, ראש הממשלה הישראלי שנרצח על ידי מחנה של בני עוולה. יגאל עמיר היה שליח ציבור: הוא לא פעל לבדו. היו לו שני שותפים שהורשעו יחד איתו, שניהם בחורי ישיבות הסדר. הם לא היו לבדם: שלושה בחורי ישיבות הסדר אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת נשק וחומרי חבלה עבור התא הטרוריסטי של עמיר. עמיר הפליל את שוורץ, והודה שקיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה של בנו.

מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי מניעת פשע – וניסתה גם לברר כיצד יוכל לפרוץ עמיר לנשקיה של ההתנחלות שלה – הלכה מטעמו של עמיר אל הרב שלמה אבינר כדי לברר האם חל על רבין דין רודף. אבינר נרעש מהפניה, משום שהיו כה רבות מסוגה; הוא טרח להוציא פסק הלכה ששלל את התפיסה, והדגיש ש"ראש הממשלה איננו ערב רב". אבל אבינר לא טרח לעדכן את המשטרה באנשים שביקשו ממנו פסקי הלכה כאלה, שיש להם משמעות ברורה מאד, כי, נו, אתם יודעים, הוא היה הופך למויסר והוא לא רצה לגמור כמו יואל בן נון. האחרון, אגב, נקב בשמותיהם של דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שקבעו כי דין רודף חל על רבין. הרבנים לא הועמדו לדין. בקושי נחקרו. שולמית הראבן כתבה אז מאמר מריר, "הרבנים לא יהיו שם", על האופן שבו רבנים יתחמקו מאחריותם ויפילו אותה על המאמינים שיבצעו את מה שהרבנים ירצו שיבצעו.

הידיעה על הרצח התקבלה תחילה בשמחה רבתי בקרב חובשי הכיפות. משלחת "בני עקיבא" לפולין פרצה בריקודים ספונטניים; בתפוח ומקומות מחליאים במיוחד אחרים הוציאו את בקבוקי המשקה. מועצת יש"ע אמנם גינתה את המעשה, אבל בנשימה אחת גינתה גם את רבין, טענה שהפעולות שלו גררו תסכול בהתנחלויות ולמעשה הטילה את האחריות לרציחתו עליו.

אחרי 24 שעות, קלטו שם מה קורה ואיך הם נראים, ושינו מיד עמדה. פתאום, התחילו לדבר על "הסתה" נגד הציבור הדתי. לא היתה הסתה כזו. התחילו – פחות מ-24 שעות לאחר הרצח; באוזני שמעתי – לפמפם את האגדה שרבין הוא זה שירה על אלטלנה; התחילו – 48 שעות לאחר הרצח – להפיץ את האגדה שהשב"כ הוא זה שרצח את רבין. התחילו, בקצרה, בכל התפתלות נואשת אפשרית כדי להדחיק את העובדה שידיהם דמים מלאו.

התגובה שלו לרצח היתה נסיון להסכם קואליציוני עם המפד"ל. פרס

השמאל הישראלי, ודאי השמאל הציוני, היה בהלם. שנים דיברו שם על הסכנה הנשקפת מהמתנחלים, וכשהיא התפרצה והכתה – שוב! – הם לא ידעו איך להתמודד איתה. מיד התחילו לדבר על "פיוס", ועל הצורך להמנע מ"מלחמת אחים". מכה רצינית, מהירה, אז – סגירת ישיבות ההסדר, פינוי התנחלות או שניים, פעולת "תג מחיר" שכזו – היתה עוברת בהסכמה ציבורית רחבה. לפרס לא היו הביצים לצעד כזה. יכול להיות שהעובדה שהוא עצמו ניצל מהתנקשות רק בגלל שעמיר החליט להתמקד במטרה העיקרית גם היא שיחקה תפקיד. כך או כך, פחות משבוע אחרי הרצח, כשהוא מנסה להרכיב את הממשלה שלו, הוא שולח את יוסי ביילין וחיים רמון לנהל שיחות קואליציוניות עם… המפד"ל.

ומיד לאחר מכן התחילו לעמעם את הרצח ואת רבין. הוא הפך מהג'ינג'י הנרגן שהיה במציאות למין סבא מיטיב. סיבת מותו התעמעמה גם היא: היה לה קשר כלשהו לאלימות, זה בטוח, אבל כשניסו לכתוב בהודעה רשמית "נרצח על ידי מתנקש חובש כיפה", מה שהיה מדויק בעליל, קמו מחאות והיא נגנזה. משנה לשנה, טושטש האירוע ההיסטורי; הדיבור עליו, במיוחד על האווירה שקדמה לו – כל ההפגנות המאורגנות האלה של בחורי ישיבות, עם הקריאות הקצובות של "בדם ואש/את רבין נגרש", שגרמו למתנקש להבין שהוא אכן שליח ציבור – הפך ל"הסתה". צחי הנגבי, האישיות הפוליטית היחידה בישראל שנאלצה להתנצל על מעורבותה בהסתה לשתי רציחות פוליטיות – הקודמת היתה זו של אמיל גרינצווייג – הפך ליקיר הממסד.

אז לא דיברו על הרצח, ודאי לא על הסיבות לרצח. ודאי לא על המסיתים לרצח ועל הנהנים מהרצח. כל מה שנשאר היה דמות סב מטושטשת ולא ברורה, שירים נוגים, ומסר שהיה מעל לכל א-פוליטי. 15 שנה אחרי, ודאי אחרי האינתיפאדה השניה, אין שום סיבה טובה שמישהו עדיין יילך לעצרות הללו. ומאחר ורצח ראש הממשלה הנבחר בישראל לא תואר כמה שהוא היה – התנקשות בדמוקרטיה מצד מחנה שתמיד דחה אותה – ומאחר ורוב הישראלים כבר אינם דמוקרטים, זה לא צריך להפתיע אף אחד שכל העסק התפוגג.

(יוסי גורביץ)

התחמן

כשהתפרסמה הטענה שחיים רמון, אזרח פרטי, נפגש עם סאיב עריקאת, נציג רשמי של הרשות הפלסטינית, וביקש ממנו שלא לנהל משא ומתן עם ממשלת ישראל הנבחרת, לא הופתעתי. רמון תמיד היה כזה: איש של רווח פוליטי בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך.

קצת הופתעתי, עם זאת, שאף אחד לא שם לב שרמון לא הכחיש את המיוחס לו – לא בצורה ישירה, על כל פנים. הוא אמר ש"מדובר בעדות שמיעה מסולפת של אדם שטוען שישב לידי במסעדה וחושב ששמע את מה שהוא שמע. למען הסר ספק – חלק מן הדברים לא היו ולא נבראו, בחלק האחר מדובר בפרשנות של אדם שטוען ששמע את מה שהוא שמע". רמון מקפיד לא לומר מה מהדברים "לא היה ולא נברא", וזה חשוב.

בנוסף, הוא אומר "מגוחך לחשוב שבגלל דבריו של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, מחליטה ישות מדינתית אחרת לקבל החלטות. הפלסטינים מעריכים את הערכותיהם ביחס לנתניהו בהתבסס על דבריו ופעולותיו, ולא בהתבסס על דעות פוליטיות של אדם פרטי". לסוג הזה של הצהרה התחילו לקרוא, בימי ווטרגייט, a non-denial: משהו שנראה כמו הכחשה אבל בעצם איננו, כדי שלא לסבך את המצהיר. רמון אומר, בעצם, שהוא לא היה הגורם היחיד שגרם לפלסטינים לקבל את ההחלטה. אבל הוא יכול להיות אחד הגורמים. גם ציפורה לבני, מנהיגת המפלגה של רמון, הסתפקה באי-הכחשה: "מדובר בעדות שמיעה מאדם בלתי מזוהה, אותה שמענו מעל גבי האתר".

למה כל הזהירות הזו? כי בהקלטה, שאפשר לשמוע בקישור למעלה, האיש שהאזין לרמון מתחמק בעקשנות מהשאלה האם יש לו הקלטה. מה שאומר שיש סיכוי סביר שהקלטה קיימת, ואם רמון ולבני לא רוצים למצוא את עצמם מסובכים עד צוואר, מוטב להם לא לומר שום דבר שאפשר לסתור. הדבר היחיד שרמון מכחיש בתקיפות הוא שהוא נשלח למשימה על ידי נשיא המדינה, שמעון פרס.

מה שלא הפתיע אותי הוא ההתגייסות התקשורתית לצד רמון: היא התגייסה לצידו גם בפרשת המעשה המגונה, השתיקה את העובדה ששלוש מהעדות שהביא רמון נמצאו עדות שקר ושהעלימה את העובדה שכנגד רמון היתה מתלוננת שניה, מה שהופך את חיימון לעבריין מין סדרתי. סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה. רמון אולי חושב שהוא וציפורה מתאימים יותר לנהל את המדינה, אבל מה לעשות והבוחר החליט אחרת. רמון וציפורה יכולים לעשות הרבה מאד דברים – לארגן הפגנות, להחתים על עצומות, להגיש שאילתות, לנאום בזעם, להגיש הצעות אי אמון ובמקרה שכלו כל הקיצים, לצאת לשביתת רעב. הם לא יכולים, במדינה שפויה, לחתור תחת סמכותה של ממשלה נבחרת לנהל מדיניות חוץ. הם לא יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית משלהם. (מה גם, במאמר מוסגר, שהיכולת המדינית שלהם, כשהיו בתפקיד, לא היתה מזהירה במיוחד).

החתירה של ניקסון תחת ג'ונסון ב-1968, שעה שהנשיא האמריקני הפורש כבר היה מוכן לסגת מוויאטנם, האריכה את המלחמה שם בחמש שנים נוספות והעלתה בעשרות אלפים את מספר האמריקנים שנהרגו שם ובמאות אלפים – את מספר הוויאטנמים. רמון מהמר על כך שממשלת נתניהו תיפול בקרוב; אחרי הכל, ההישג הפוליטי היחיד שלו היה הפלתה של ממשלת נתניהו הקודמת. הוא לא חשב מה יקרה אם הוא ייכשל, אם ממשלת נתניהו תשרוד, הפלסטינים יקשיבו לעצת חושי הארכי שלו ויסרבו למו"מ, וכתוצאה מכך המצב יסתחרר לאינתיפאדה שלישית. כמה שווה רצינותו ואחריותו ערב מלחמה, ראינו כבר ערב ישיבת הממשלה ביולי 2006.

אם עשה חיים רמון את המיוחס לו, יש להעמיד אותו לדין ולכלוא אותו לתקופה ארוכה, סיום ראוי לקריירה שלו. אם ציפורה לבני היתה מודעת לכך, היא צריכה לפרוש בחרפה מהחיים הפוליטיים. טובת המפלגה לא יכולה לעמוד מעל טובת המדינה ואזרחיה.

(יוסי גורביץ)