החברים של ג'ורג'

פוטשון

כמו כמעט כמו כל דבר רע בישראל, הבעיה מתחילה בשמעון פרס. ב-1985, כשישראל החלה להתאושש מהסחרור האינפלציוני שהביאה עמה ממשלת הליכוד הקודמת, הגישו פרס ושר האוצר מודעי את חוק ההסדרים. החוק הזה הפקיע למעשה מידי הכנסת את השליטה בתקציב, והעביר אותה בפועל לפקידי האוצר; הוא הפך את אחד משלושת התפקידים החשובים ביותר של הפרלמנט – העברת תקציב; האחרים הם דיון בשאלות של מלחמה ושלום ופיקוח על פעילות הממשלה – לבלתי ניתן לביצוע. חוק ההסדרים נכתב, במכוון, באופן בלתי מובן למי שאיננו פקיד אוצר. (זה לא שטיק חדש במיוחד: קאטו הצעיר קנה לעצמו תהילה מוקדמת כשאילץ את פקידי האוצר של רומא להפסיק את המנהג הנפסד הזה ולכתוב בשפה שבני הרפובליקה יכלו להבין). מאוחר יותר, על ידי שתילת פקידים משלו במשרדי הממשלה השונים – החשבים – ייקח האוצר לעצמו חלק ניכר מסמכויות השרים.

הכנסת מאבדת בעקביות מכוחותיה לטובת הממשלה, מבלי שהיא משקיעה מאמץ ניכר במאבק לכך. הממשלות הגדולות של 13 השנים האחרונות, מאז שריסק אהוד ברק את חוק יסוד: הממשלה וניפח את ממשלתו כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד (כמו כל חישוביו, זה היה חישוב סרק; הוא היה קצר הימים שבראשי הממשלה שלנו), טשטשו עוד יותר את ההבדל שבין הכנסת ובין הממשלה. כשרבע מהכנסת גם בממשלה, הכנסת נראית כמין ספח שמטרתו לשרת את הממשלה – ולא כגוף שאמור לפקח על פעולותיה.

בשנים האחרונות, משתמשת הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה ככלי ניגוח להעברת ההצעות שלה. מה שעובר בוועדת השרים לחקיקה, עובר – כמעט בלי יוצא מן הכלל – את הכנסת, ומה שמופל בה, נופל גם בכנסת. במידה רבה, הכנסת הפכה לחותמת גומי של וועדת השרים לענייני חקיקה.

היום העביר ראש הממשלה נתניהו – שבגלל גודלה של ממשלתו הקים גוף חסר סמכויות חוקיות בשם "השמיניה" שבכל זאת מקבל החלטות גורליות – שורה של שינויים בצורת העבודה של הממשלה. השינויים הללו מעבירים לראש הממשלה סמכויות רחבות הרבה יותר מכפי שהיו לו עד כה.

בפועל, ראש הממשלה מקבל שליטה בסדר היום של הממשלה (ראו כאן – זהירות, מסמך – עמ' 6). הוא יכול להחליט על מה הממשלה תצביע ועל מה לא. הוא גם יחליט (עמ' 8, סעיף שמיני) אם השרים יהיו מוכנים לישיבה: השרים אמורים לקבל מידע על הנושאים עליהם הם אמורים להצביע 48 שעות מראש – אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת "בגלל סודיות המסמכים או בגלל דחיפות העניין." במסגרת צמצום סמכויות הכנסת, סעיף 9 להצעת התנהלות הממשלה החדשה קובע שניתן להסתיר אמנות בינלאומיות מהכנסת "מטעמי דחיפות או סודיות." דיפלומטיה חשאית נוסח ערב מלחמת העולם הראשונה, חזרנו אליך שנית. כל נושא סדר היום בישיבת הממשלה מתומצת בסעיף 10 הנפלא, "ראש הממשלה רשאי להרשות, לפי הצורך, חריגה מהוראות פרק זה, כולן או מקצתן." כלומר, העברנו תקנה, אבל ראש הממשלה רשאי לגלגל ולעשן אותה כשבא לו.

ההחלטות החדשות מאפשרות לראש הממשלה לשבור את כוחם של שריו: סעיף 13 (ג') מאפשר לו למנוע הגעת מומחה למרות בקשת שר; אם שר ביקש לדחות דיון בנושא מסוים, ראש הממשלה יכול (15ב') להתעלם מהבקשה; ראש הממשלה יכול להחליט להעביר החלטה – אם הגיע למסקנה שההסתייגויות נגדה כבר הוסרו – גם בלי הצבעה (17ב'); הוא יכול להחליט למנוע משרים נעדרים שלא מינו לעצמם מראש ממלא מקום להצביע (17ג') – בניגוד למסורת של שנים, שבה השר היה משאיר פתק מראש עם הצבעתו. כלומר, ראש הממשלה מקבל סמכות מניפולציה מרשימה מאד על החלטות הממשלה. ברצותו, קולות ייספרו; ברצותו, יושתקו.

לראש הממשלה מוקנות הרבה סמכויות חדשות. הוא יכול להורות ליו"ר ועדת שרים לא לדון בנושא מסוים או לדחות את הדיון בו (26ב'); הוא יכול (30) להפוך ליו"ר של כל ועדת שרים ככל העולה על רצונו, או סתם להשתתף בדיון ולהצביע בו – ולהטות בכך את ההצבעה; הוא יקבע את סדר היום של ועדת השרים לבטחון לאומי (47); הפרוטוקול של הוועדה יהיה סודי, אלא אם ראש הממשלה החליט אחרת (50ג') – סמכות נהדרת לבצע הדלפות חוקיות; שרים שירצו לדעת על מה לעזאזל דנה הוועדה הזו, יצטרכו לשכנע את ראש הממשלה לתת להם לעיין בפרוטוקול (50ב').

אולי הבעייתיות הגדולה ביותר גלומה בסעיף 18, "החלטה שלא כישיבת ממשלה." היא מאפשרת לראש הממשלה לעשות משאל טלפוני בפרק זמן שתלוי לגמרי בהחלטתו בנושא "דחוף." אם אחד השרים דורש לדון בנושא בישיבת ממשלה רגילה, ראש הממשלה יכול פשוט להתעלם מהדרישה. אם הוא הצליח לקושש רוב – שוב, הוא מוסמך להאריך או לקצר את משך המשאל הטלפוני כרצונו – הדבר ייחשב להחלטת ממשלה.

הסעיף הזה מנטרל את כל הרעיון של ישיבת ממשלה, שמטרתה קבלת החלטה קולקטיבית. השרים לא יכולים בפועל להתדיין זה עם זה; הם יכולים, במאמץ, להרים טלפונים דחופים אלה עם אלה, אבל למעשה הם צריכים להשיב לשאלת כן-או-לא של ראש הממשלה בלי יכולת ההיוועצות של ממשלה. הממשלה הישראלית בנויה על התפיסה של החלטה קולקטיבית, שכל השרים אחראים לה; יש בכך תפיסה של כובד ראש, של שרים שלא יתנו לראש הממשלה לגרור אותם להחלטה מסוכנת ואימפולסיבית משום שגם הם, ולא רק הוא, אחראים לה. לפעמים המערכת הזו עובדת (אריה דרעי בלם, כמעט לבד, את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, והתייצב מול ראש הממשלה ושר הבטחון), ולפעמים, עם דעיכת ערכה של הממשלה כגוף קולקטיבי, לא (ההצבעה המחפירה ערב היציאה למלחמת לבנון השניה; זכורים לרע חיימון "השפתיים" רמון ושמעון פרס, שהתנגד למלחמה אבל הצביע בעד כי אי אפשר לפגוע בראש הממשלה).

במערכת הישנה, ראש הממשלה היה primus inter pares, ראשון בין שווים; המערכת הנוכחית, שנתפרה למידותיו של נתניהו, מאפשרת לנתניהו לעקוף את ביטול חוק הבחירה הישירה ולהפוך אותו לנשיא-דמיקולו, מה שתמיד רצה להיות.

שינוי כזה בסדרי פעולה של ממשלה צריך לבוא בחקיקה ראשית, בשינוי של חוקי יסוד. יכול להיות שעם הכנסת הנוכחית, שמשמשת את נתניהו כחותמת גומי (כפי שקודמותיה שימשו את אולמרט ושרון, ורק את ברק הנבעך לא) השינוי הזה היה עובר, אבל נתניהו לא ניסה. למה לעורר דיון ציבורי, כשאפשר להעביר החלטת בזק בממשלה, שמרוקנת את חוק יסוד הממשלה מהרבה מאד ממשמעותו?

עכשיו תחשבו על התרחיש הבא: השעה שלוש לפנות בוקר. אתם שר. הטלפון מצרצר. על הקו ראש הממשלה. הוא מודיע לך שישראל חייבת לתקוף בתוך שלוש שעות באיראן ושלשם כך הוא צריך ממך החלטה תוך חצי שעה. שר הבטחון תומך בהתקפה, הוא אומר. לא, הוא לא יכול לומר למה, אין זמן ובכל מקרה הנושא חסוי. כן או לא? יש לך חצי שעה.

הדבר ההגון לעשות במצב כזה הוא להתפטר. אין טעם לשמש כקישוט להחלטה שאין לך שום יכולת מעשית להשפיע עליה. ראש הממשלה ממילא לא חייב לספור את הצבעת הנגד שלך; הוא רק צריך לקושש מספיק שרים כדי לקבל רוב. חובתך הראשונה – שבועתך – היא לציבור, לא לראש הממשלה. מספיק התפטרויות, וראש הממשלה יבין שהלגיטימציה שלו לצאת למלחמה מחוררת פטאלית. אבל ספק אם יהיו די שרים שיעזו לעשות את המעשה הנכון ולחסל את הקריירה שלהם.

הכל תקין, הכל יש להניח גם חוקי, ועדיין מדובר כאן בפוטש שקט, בסוג – עם כל ההסתייגויות – של "חוק הסמכה". אין אפילו צורך לשרוף את הרייכסטאג; זה שלנו מתקפל בענווה ומגיש את אוזנו לרציעה.

הערה מנהלתית: שבוע התלאות של מעבר הדירה הסתיים, אם כי הפעם הוא היה מכביד מהרגיל, והבלוג שב לפעולה. אני רוצה להודות לכל האנשים שבאו לפסטיבל הקומיקס ואמרו לי שהם מעריכים את הכתיבה בבלוג. זה אחד הדברים שמחזקים אותי. וכמובן, מי שקורע את בגדיו ושם אפר על ראשו משום שעדיין אין לו עותק של "איך נפלו גיבורים," יוכל למצוא פרטים על רכישתו כאן.

(יוסי גורביץ)

האפס המוחלט

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

שבע תועבות בליבו

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

הפיל עלינו את חוק ההסדרים. שמעון פרס

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם זה בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)