החברים של ג'ורג'

מהיבריס לאיום מלחמת אזרחים – ביומיים

חמש הערות לאחר בחירות מארס 2020

היבריס: המדגמים של ערב הבחירות ציירו תמונה שקרית של התוצאות, והעניקו 60 עד 61 מנדטים לגוש נתניהו. נתניהו, לא הימין: יצאנו משלוש מערכות בחירות, מהלך חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית, משום שהנוכל מבלפור התעקש לאחוז בקרנות המזבח. משפטו ייפתח בעוד 11 ימים, והוא היה חייב רוב כדי שיתאפשר לו להעביר איזו חוק צרפתי או שטות אחרת שמשנה את חוקי המשחק תוך כדי תנועה.

שופרות הימין פרצו בצווחות שמחה, והשמאל המורגל בתבוסה הלך שוב להתכווץ בפינה. בתוך כל הבלגאן הזה, כמעט ואי אפשר היה לשים לב לעובדה מתמטית פשוטה: 60 קטן מ-61. לנתניהו לא היתה קואליציה.

התפכחות: לא משנה, אמרו השופרות. זה נכון, 60 זה לא 61, אבל – בבוקר יום שלישי – הם העלו אפשרות אחרת. הליכוד יקושש לו עריקים מבין מצביעי גוש הלא-ביבי. הם נקבו בשמות: הנדל, מה שמו שהיה פעם מזכיר הממשלה, עומר ינקלביץ’ שלא ברור מה לעזאזל היא עושה בכנסת; אולי אף אורלי לוי או עמיר פרץ.

הליכוד, בקצרה, ניסה לרמות בבחירות. הוא רצה לשכנע אנשים שנבחרו מטעם מפלגה אחת לערוק אליו, ולבגוד במצביעים שלהם. הוא רצה לקחת קולות של מתנגדי נתניהו ולגנוב אותם. בליכוד הודו שאכן מדובר בהתנהלות שמנוגדת לחוק, אבל הוסיפו שזה בסדר, חוקים אפשר לתקן.

אבל אז הגיעה הספירה של ועדת הבחירות המרכזית וגילתה שנתניהו בעצם הפסיד. גוש תומכי נתניהו עמד על 58 מנדטים וגוש מתנגדי נתניהו על 62. וכפי שמלמדים אלי כותרת ספרי הכתיבה, 62 גדול מ-58.

ביום רביעי, תפסו מתנגדי נתניהו שרגע, אנחנו בעצם הרוב. ושאפשר לעשות משהו עם הרוב הזה. נציגים של כחול לבן והמשותפת החלו להפגש לקראת פרויקט מיוחד: תיקון הלאקונה בחוק ראש הממשלה ושינוי החוק כך שלא יאפשר לנאשם בפלילים להתמודד על תפקיד ראש הממשלה.

הפסקה מתודית: כעקרון, אני נגד שינוי חוקי המשחק ללא דיון ראוי. חוק יסוד לא אמור להיות פלסטלינה. אבל אם יש מישהו שלא יכול להעלות את הטיעון הזה, הרי זו כת נתניהו. התקדימים של נתניהו בנושא רבים ומגוונים.

ב-2000, כשממשלת ברק היתה על סף קריסה, דחף נתניהו בכל הכוח חוק שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. כלומר, שיאפשר לבנימין נתניהו להתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו חדל מתמיכתו בחוק כשברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל החוק היה קרוב לעבור.

ב-2008, תמך נתניהו בשינוי חוק ראש הממשלה באופן זהה לזה המוצע עכשיו: מניעת חבר כנסת מלכהן כראש ממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום. המטרה אז, כמובן, היתה אולמרט. החוק עבר בקריאה טרומית, נערכו בחירות, נתניהו ניצח, ונתניהו שכח מהחוק, שירד לתהומות הנשיה.

ב-2009, עם קואליציה צרה ולחוצה, ערך נתניהו נסיונות עילאיים לשנות את חוק הכנסת, כך שיאפשר לשבעה ח”כים לפרוש ממפלגה ולא רק שליש ממנה. החוק, שכונה חוק מופז, היה מיועד לדבר אחד: לאפשר לשאול מופז ושישה ח”כים לפרוש מקדימה. החוק היה מחושב בדיוק: היה ברור שמופז לא ישיג את 10 הח”כים שנדרשו. נתניהו לא הספיק להעביר את החוק עד שמופז ניצח בפריימריז של קדימה; פיתה את מופז להצטרף לממשלה בעת דיונים מתקדמים על פיזור הכנסת – וזמן קצר לאחר מכן פיזר את הכנסת. קדימה התרסקה מ-29 ח”כים לשניים. לקח, אגב, שצריך לעמוד מול עיני גנץ.

ב-2015, כשלא היו לנתניהו מספיק תפקידי שרים לחלק (כי הממשלה הקודמת הקטינה את המספר ל-18 בלבד), הוא פשוט שינה את החוק מעכשיו לעכשיו, כשהוא חל על הממשלה הנוכחית.

בבחירות 2019 הראשונות, כשעל פי חוק המנדט אמור היה לעבור לבני גנץ, ביצע נתניהו מחטף באמצעות סריסו הנרצע יולי אדלשטיין, ופיזר את הכנסת שוב מבלי לתת לגנץ את המנדט.

בבחירות 2019 השניות, שוב השתמש נתניהו בסריס אדלשטיין כדי לנסות לדחוף ברגע האחרון את חוק המצלמות, שהמטרה המפורשת שלו היתה להרתיע בוחרים פלסטינים מלהגיע לקלפיות. הנסיון נכשל בקושי.

היסטריה: משהתחוור לאספסוף הביביסטי שוואלה, הוא הפסיד, ושאלילו עומד לעמוד למשפטו, הוא פרץ בצווחות. תוך זמן קצר, כותב בכיר בישראל היום תמך במלחמת אזרחים אם החוק יעבור. מאוחר יותר באותו היום, העביר נתניהו מסר דומה: בחוצפת שקריו, הוא טען שהגוש התומך בו מכיל 58 מנדטים, הגוש המתנגד לו מונה 47 מנדטים בלבד – כי את קולות הפלסטינים לא סופרים. “הרשימה המשותפת […] הם כמובן לא כלולים במשוואה הזו, וזה היה רצון העם.” אם החוק יעבור, הוא הזהיר, “חברי ואני ומיליוני אזרחים שבחרו בנו לא יתנו לזה לקרות.”

במחי מספר משפטים, נתניהו הפך לכהנא מלא-מלא. הפלסטינים הישראלים הם לא ישראלים. את הקולות שלהם לא סופרים. ואם ינסו לשתף אותם בממשלה, תהיה פה מלחמת אזרחים.

במילים אחרות, הדמוקרטיה הישראלית היא עכשיו מדינת אפרטהייד. אם המרכז-שמאל יעלה לשלטון, נתניהו לא יכבד את החלטתו ויאיים בהוצאת מיליונים לרחובות.

ועל כן, עם כל ההסתייגויות משינוי חוק יסוד תוך כדי משחק, עת לעשות ליהוה, הפרו תורתך. אי אפשר להקפיד על קוצו של יוד עם אדם שבמחי יד שולל את אזרחותם של יותר ממיליון אזרחים. העבירו את החוק. שימו קץ לשלטון היחיד של נתניהו. בנו ממשלה שתפקידה להעביר את תקופת הקורונה עם יד אמונה על ההגה, ואחר כך נלך שוב לבחירות. ואם נתניהו ינסה להוביל התקוממות אלימה, יש להורות למאבטחי השב”כ שלו לעצור אותו, ואחר כך להעמיד אותו לדין על בגידה.

הבעיה, כמובן, היא שיש לנו עסק עם אנשים כמו גנץ, שספק אם יוכלו לעמוד במבחן כזה. אלא שאם ייכשל בו, ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה.

אני מרוצה מהבחירה שלי: בחרתי, כידוע, במשותפת. הסיבה לכך היה, בין השאר, להבהיר לשמאל-מרכז הישראלי שהוא לא יוכל להגיע לשלטון בלי קולותיהם של הפלסטינים הישראלים – ושבהתאם, הוא צריך להתחיל להתחשב בהם. מעין המצב שהיה בדרום ארה”ב לאחר חוק זכויות האזרח, כשפוליטיקאים נאלצו להתחשב בקולות המיעוט במקום להתעלם מהם. לא תיארתי לעצמי שהדמוקרטיה הישראלית תוושע או תיפול בקולותיהם, אבל זו אירוניה נאה שאני חי איתה טוב.

יהיו השלכות, כמובן. הליכוד יהפוך לתנועת כ”ך. אבל הוא כבר היה בדרך לשם הרבה מאד זמן, ביתר שאת בשנה האחרונה. אולי הדחת נתניהו תהפוך את הליכוד מכת לתנועה אידיאולוגית, כזו שיש לה אפילו מצע.

אשר למה שנשאר מהשמאל הציוני, עגו”ם (עבודה גשר ומרצ) הצליחו לאבד כ-40% מקולותיהם. חלק נדד לכחול לבן, חלק העדיף את השמאל על פני הציונות והלך לרשימה המשותפת. יש לקוות שבחלק השמאלי יותר שברשימה יעשו חושבים על המשך העתיד שלהם, כי בלי שינוי חד לא נראה כזה. שוב למדנו, אגב, שאורלי לוי היא בלון מלא אוויר חם ושלא מביא קולות. מי יודע, אם היו מוותרים עליה ומכניסים את סתיו שפיר, אולי זה היה נראה אחרת.

בצד הימני, למדנו שהמגזר הערכי בעיני עצמו שווה שישה מנדטים בערך, ושרפי פרץ – בערך מנדט אחד. יש לזכור את זה בעתיד.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה אצביע למשותפת

כי צריך לסיים את הכיבוש, ובגלל שנצטרך לחיות ביחד בארץ המעונה הזו

מחרתיים אצביע, בפעם השניה, לרשימה המשותפת, ואני קורא לכם לעשות כמוני.

למה? ובכן, ראשית ראוי שאסביר מדוע אני לא מצביע עוד למרצ, המפלגה שבה תמכתי בבלוג הזה במשך כעשור.

בבואי לשקול את הצבעתי, במשך שנים היה בפני שיקול אחד: מי יסייע יותר למאבק בכיבוש ובסיומו. בשנה האחרונה, לאור הפצת השנאה הבלתי פוסקת של נתניהו, התווסף שיקול נוסף: הגנה על המיעוט הפלסטיני-ישראלי וסולידריות איתו. אלה, מבחינתי, עילות ה-sine qua non להצבעה.

בשנה וחצי האחרונה, עם השתלטות סיעת האדומים בהנהגת אילן גילאון על מרצ, חלה התרחקות מתמדת של המפלגה מתמיכה במאבק לסיום הכיבוש, וחוויתי עוינות של ממש מצד ותיקי המפלגה בכל פעם שהעלתי את הנושא ונושאים סמוכים, כמו העובדה שצה”ל הוא צבא כיבוש וקיומה של הנכבה. בנושא האחרון, למשל, קיבלתי תגובות שנראו כאילו נשאבו מ”נכבה חרטא” של אם תרצו. כמובן, חלקים ניכרים במרצ שייכים לתנועה הקיבוצית, מרוויחה עיקרית משוד האדמות של 1948.

לקראת בחירות ספטמבר, החליטה מרצ החלטה שהיתה מבחינתי חציית קו אדום: השתלבות עם הלאזוכראיךקראולה של אהוד ברק. ניבאתי שהצירוף החדש לא יביא ולו שישה מנדטים. ההצבעה על צירוף ברק היתה איומה: קריאות גנאי למתנגדים, צעקות. נרשמתי לשאת דברים. לא קיבלתי את זכות הדיבור. היתה הצבעה, היא נגמרה 240-6 לטובת האיחוד. קש נוסף ששבר את גב הגמל היה יאיר גולן. כן, לאיש היתה התבטאות מוצלחת בנושא “זיהוי סימנים.” הוא גם הועמד לדין על ידי צה”ל בשל שימוש בנוהל שכן (קרי, שימוש במגן אנושי) לאחר שבג”צ אסר על כך. הוא ננזף. מבחינת החוק היבש, יאיר גולן הוא פושע מלחמה. כן, הוא פושע מלחמה שתומך בעמדות כמעט-כמו-אלה-של-מרצ. אהוד ברק הוא פושע מלחמה בשל מעשיו בעופרת יצוקה. רשימה עם שני פושעי מלחמה היתה יותר מדי בשבילי. זמן קצר לאחר ההצבעה לקבל את שני אלה, הודעתי על פרישתי מוועידת מרצ. עביט השופכין שנשפך עלי אז היה מדהים.

הצבעתי בספטמבר לראשונה למשותפת בחוסר חדווה ובהרבה דאגה. אני שמח לומר שההצבעה הוכיחה את עצמה בכל תקופת הרפאים שחלפה מאז. לאחרונה, החליטה מרצ להתמזג עם מפלגת העבודה. נושא הכיבוש ירד לחלוטין מסדר היום, ואת המחויבות שלה לפלסטינים הישראלים הוכיחה המפלגה בכך שהציבה את המועמד הפלסטיני הישראלי הראשון במקום 11 הלא ריאלי. עכשיו סיעת אמת רוצה שאכניס לכנסת את איציק שמולי, שהצטרף להתקפה על ארגוני זכויות האדם, ואת אשת הימין אורלי לוי. אלה שתי צפרדעים יותר מדי מבחינתי.

חשוב לומר עוד משהו בנושא הזה. בשנת 1988 ראיתי את שולמית אלוני מתמודדת עם שאלה מדוע להצביע לרצ ולא למפ”מ. היא מנתה כמה סיבות, ואז אמרה בשלווה “ואם תצביע למפ”ם, אני לא אריב איתך.” השלווה חסרה לי, אבל אם אתם רוצים להצביע למה שנשאר ממרצ, לא אריב אתכם.

למה המשותפת, אם כן – או, ליתר דיוק, נתחיל בבעיות בהצבעה למשותפת. אני לא אוהב את הרשימה האיסלמית והייתי מאד שמח לא להצביע לה. גם דעותי על מק”י ידועות. אילו עמדה בפני האפשרות להצביע לבל”ד לבדה, או לאחמד טיבי, הייתי עושה את זה ללא היסוס.

אבל היכולת הזו נגזלה ממני על ידי קנוניה של אנשי ימין. בשנת 2014, נתניהו, לפיד וליברמן קשרו יחדיו להעלות את אחוז החסימה, כדי לחסל את הסיכוי של מפלגות ישראליות פלסטיניות לרוץ לבדן. עוד שטיק ציוני במסע הארוך של הציונות לחסל את ילידי הארץ ואת היכולת שלהם להגיע לכוח פוליטי. לפיד, ליברמן ונתניהו החליטו שלא תהיה לי האפשרות לבחור רק בבל”ד או בטיבי.

ואחרי זה: ההצבעה למשותפת איננה הצבעה מאונס. המשותפת, בהנהגתו של איימן עודה, מייצגת כרגע את האפשרות הטובה ביותר למי שאיננו ציוני. היא מדברת על פיתוח הארץ לטובת כל יושביה, היא דוחה את הגזענות על כל צורותיה, והיא שותפה נאמנה למאבק בכיבוש.

מעל לכל, היא מייצגת את הציבור הילידי במקום הזה, שנדחק לאחור על ידי פולשים זרים. הנכבה לא נגמרה. היא נמשכת גם כיום. ראינו את זה באום אל חיראן, כששוטרים ישראלים התייחסו לבדואים כאילו הם אויבים (ועל הדרך ירו כדור ספוג בעינו של ח”כ עודה, נקודה שהתקשורת היהודית התעלמה ממנה כמיטב יכולתה.) אנחנו רואים את זה בתכנית פראוור, בסירוב החוזר ונשנה לבנות תכניות מתאר לישובים הפלסטיניים-ישראלים ובמקביל בניהול מלחמה בבניה הבלתי חוקית בהכרח שלהם (חוק קמיניץ). המטרה של המשטר הציוני היתה ונותרה נישול באמצעות רדיפה והצקה של פלסטינים ישראלים, עד שיימאס להם ויילכו. בעוד מרצ מתפוגגת לתוך בועת צדק-חברתי-ליהודים, שיש עליה הסכמה כללית מהקצה השמאלי של הליכוד (סליחה, שרן השכל!), ובכן, מרצ, מישהו צריך להגן גם על הזכויות שאלה שבעוונם לא נולדו לעם הנבחר.

אמרו לי: זו לא הצבעה טקטית נבונה. עניתי: אין דבר כזה “הצבעה טקטית נבונה.” איש לא יודע איך יסתיימו הבחירות. “הצבעות טקטיות נבונות” נגמרות לעתים קרובות בכך שאתה מכניס לכנסת אנשים שגורמים לך להתחרט שיצאת מהבית להצביע. מרכיב ראשי להשגת צדק במולדת המעונה שלנו הוא להכיר בקיומם של ילידיה ובזכויותיהם; לשם כך צריך כמה שיותר קולות למשותפת, כדי שהמפלגות הציוניות לא יוכלו עוד להתעלם ממנה. לשם כך צריך כמה שיותר קולות יהודיים למשותפת, כדי שהפלסטינים הישראלים יבינו שהם לא עומדים לבדם במאבק הזה, שלא כל מי שמחוץ למחנה הוא עוין. סולידריות היא קריטית. ללא סולידריות, הנתניהוז והלפידים יפוררו אותנו.

ובכל זאת: מה ביחס להפלת נתניהו? זה לא מסובך, למעשה. אין לגנץ אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת המשותפת – אלא אם הוא הולך לשבת עם הליכוד. לפיד אמר זאת בקולו: המטרה של כלום לבן היא לשכנע את הליכוד ללא נתניהו לשבת איתם. מעבר לכך שזה לא אפשרי – הליכוד לא ישליך את נתניהו בקרוב – קיבלנו כאן הצצה למה שרוצה כלום לבן: עוד מאותו הדבר, אבל עם פחות שחיתות. העתיד שלנו יהיה זהה – הדיקטטורה הצבאית בשטחים תמשך, הגזל הציוני בתוך ישראל יימשך – אבל האנשים שינהיגו אותנו יקחו פחות לכיסם וישתדלו להיראות מהוגנים יותר.

אני מאמין שמגיע לנו הרבה יותר מזה, ולכן אנחנו צריכים את המרכיב שאיננו כלום-לבן בגוש המרכז-שמאל חזק ככל האפשר. אם למשותפת יהיו 15 מנדטים או יותר, גנץ ייאלץ לשאת ולתת איתם. ואם לא עכשיו, אז בסיבוב הבא. בחירות אינן עומדות בפני עצמן. הן נקודות במאבק ארוך.

לכו עם מצפונכם. אפשר לשבור את מעגל היאוש, אבל לשם כך אנחנו חייבים לשבור את מעגל האינרציה ולהכריח את המערכת הפוליטית היהודית לקבל את מפלגת הילידים. זה לא יהיה קל, ויהיו לא מעט משברים בדרך, אבל זו הדרך היחידה לצאת ממעגל שלטון הימין: לקבל את מי שאומרים לנו שאסור לקבל. בפשטות: לשמאל הישראלי אין סיכוי ללא הפלסטינים הישראלים.

לא לפחד כלל.

https://www.facebook.com/JointListHebrew/videos/767447903746582/

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אמא’לה, שוויון

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רק לפיד יטפל בזועבי’ז

אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. חיי השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.

אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.

אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.

מאיפה להתחיל?

אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.

שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.

שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? כי אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא זה שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, זה המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.

אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.

ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”

טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:

ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,

הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל”ף-בית.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגט.

[…]

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה

נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.

אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.

אה, נכון. אין לו בגרות.

[…]

חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.

העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.

למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”

מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי כזה, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.

לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.

ככה נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ככה נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא כזה. זה עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.

במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”

אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא הגיע למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: זה כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. זה הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא היה להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

"הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא": חנין זועבי במילותיה-שלה

חנין זועבי אומרת דברים קשים, אבל הם מאלצים אותנו לחשוב. הח"כית המושמצת ביותר בישראל, בעברית, בלי הסנן של התקשורת היהודית

לפני כמה שנים, פרסם "הארץ" שער שבו נראה יוסי ביילין כמטרה, והוא הוגדר כאדם השנוא ביותר בישראל. אם היה מפרסם שער כזה כיום, כנראה שמי שהיתה מככבת עליו היתה ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת), האשה שהמחנה הציוני – זה שמשתרע בין מיכאל בן ארי ובוז'י הרצוג – אוהב לשנוא. עד כדי כך שהיא נאלצת להסתובב עם שומר ראש.

מה שהציבור היהודי כמעט שלא מקבל הוא את חנין זועבי ללא פילטר, את מילותיה-שלה בלי רעש הרקע הציוני שמנסה למסגר אותה. זה מה שניסיתי לעשות בראיון הזה. לצערי, מפאת קוצר הזמן (כשסיכמנו ראשונית על הראיון הזה, עוד לא היו בחירות) הוא התנהל במייל ולא פנים אל פנים. ההדגשות בטקסט הן שלי.

מה התחושות שלך ביחס למפלגה המאוחדת החדשה? האם בל"ד תמצא את מקומה לצד יריבים כמו חד"ש?

לא מדובר ביריבים, אלא בשונות בתפיסה האידיולוגית, פוליטית לצד הרבה דברים בהם אנחנו כן מסכימים. הבעייה היא דווקא זו, שלא "רבנו " מספיק מבחינה פוליטית. לא הייתה מספיק התדיינות סביב מחלוקות אידיולוגיות ופוליטיות וחברתיות, וסביב ליבון הנושאים בינינו לאורך השנים.

בל"ד וחד"ש לא "רבים", כלומר מתדיינים מספיק במחלוקות, מבחינה פוליטית, סביב אודות הבדלים אידיולוגיים ופוליטיים וחברתיים, ובכך אולי היינו מנותקים מבחינת יצירת מרחב פוליטי נוח לדיונים ולהדגשת מחלוקות – ויותר חשוב, ויותר קריטי למאבק הפוליטי שלנו – לצמצום מחלוקות.

פעילות פוליטית משותפת, שמתחייבת מהמציאות החדשה של הרשימה המשותפת, דווקא היא שאמורה לייצור מרחב נוח ואחיד לדיון הפוליטי המבורך. אנו השותפות לאיחוד צריכות לשאוף לרמת ביטחון עצמי גבוה הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו ליצירת קונסנזוס אידיולוגי ברמת המאקרו,

ברמת מהות הסכסוך, ברמת מהות האזרחות שלנו, ועד כמה הסתירה בין הזהות שלנו לבין האזרחות שלנו מחייבת אותנו להתעמת עם האידיאולוגיה של המדינה, ועם הנראטיב, הפרויקט המייסד שלה. ואיך לתרגם פרקטית, בפרקטיקה היומיומית שלנו, בתוך הכנסת ומחוצה לה, בפעילות שלנו, בשיח שלנו, את "העימות הזה", ואיך מגדירים את גבולותיו.

האווירה הפוליטית של הרשימה המשותפת מדללת את החשדות ההדדיים, ואת חוסר האמון הפוליטי בין הצדדים, בפרט בין הצדדים האידיאולוגיים הבסיסיים של בל"ד וחד"ש, נותנת לנו לשים את המחלוקות שלנו על השולחן ולהתעמת איתן, ומאפשרת לנו לפנות לאפיקים פוליטיים חדשים, ולקהל שחי בניכור עמוק ומתסכל עם מה שמתרחש מסביבו, קהל שמתעב את הפוליטיקה, לא מאמין בכוח הפוליטי שלו, ואפילו לא מבחין בעוצמה הפוליטית של המאבק שקיים מסביבו.

הרשימה המשותפת נותנת אויר חדש לקהל הזה, שלא מצביע בכלל, ומאפשרת לנו להרחיב את האופק שיכלול גם אותם, ויחזק את המחויבות והמרץ הפוליטי של אלה שיחסם היחיד לפוליטיקה הוא ללכת ולהצביע, ולעקוב אחרי התקשורת.

מי שנאבק למען הזכויות שלו, מי שנאבק מול גזענות שהולכת ונעשית למפלצתית יותר, מי שרואה שגזענות זו רודפת אותו ומנסה לצמצם את מרחב הפעילות הפוליטית שלו, ומצליחה גם אם בצורה חלקית, חייב מדי פעם לבחון מחדש את אמצעי המאבק שלו, תוך כדי רגישות גבוהה לפוטנציאל הקיים והמפוספס. ואני פה לא מדברת רק על הפלסטינים בישראל, אני מדברת גם על האזרחים היהודים.

איך היית מסכמת את הכהונה האחרונה שלך? מה היו ההישגים הבולטים שלך וההחמצות הגדולות שלך? איפה היית משקיעה יותר?

זו היתה קדנציה קשה, מדירה ועוינת גם בימיה הלא סוערים. למשל, ח"כיות שאמורות להיות קצת יותר רגישות לגבי, "גונבות" חוק שלי של ייצוג הולם לנשים ברשימות המקומיות, ומנסות להתנכר לזו שיזמה אותו שנה לפני. והאבסורד הוא שבגלל הצעד הלא אתי הזה, החוק שלי עבר! בגלל שהצלחתי להצמיד אותו לחוק הזהה שהח"כיות של יש עתיד הגישו! [ח"כ זועבי מתייחסת כאן לחוק שח"כ עליזה לביא ויפעת קריב מ"יש עתיד" התגאו בו. – יצ"ג]

החוק הזה הוא גם הישג שאני גאה בו, אבל גם דוגמה לעוינות ולהתנכרות של המקום הזה לא רק למאבק שלי, אלא אפילו לעבודה השוטפת שלי.

מה ההחמצות הגדולות שלי? שלא שכנעתי את הגזענים להיות דמוקרטים.

התקשורת היהודית יוצרת לך דימוי דמוני, נטול פרופורציה בהשוואה לחברי כנסת אחרים (מירי רגב, דני דנון). בהנתן שהדימוי הזה הוא בעיקר בציבור היהודי, איך את מתכוונת להתמודד איתו? האם את מתכוונת להתמודד איתו?

השנה השנייה בקדנציה הייתה סוערת במיוחד, כי כאשר מסתערים על עזה, אי אפשר שלא להסתער גם על "הח"כית של המרמרה." ואז מייצרים משמעות אחרת סביב ההסתערות הגזענית, ואני מוצגת מצג שווא כפרובוקטיבית, כאשר כל השאר – המראיינים, העיתונאים וחברי הכנסת שתוקפים אותי – מוצגים כהתגלמות המוסר, ערכי האדם וחופש הביטוי, ואני זו "הפרובוקטיבית" שלא מחזירה בהוקרת תודה לאלה שלכאורה חובקים אותי ואת העם שלי בחום, באהדה ובתמיכה.

ממש מציאות מדומה, בה אני זו שלא מבינה שאם מתנכרים לזכויות שלי, אז זה בגלל שלא מגיע לי; ואם הורגים בעם שלי, אז זה בגלל שההורגים מגינים על עצמם, לפני שאנחנו הדמונים נרצח את כולם. ואם נאבקים נגד הגזענות, אז זה בגלל שאנחנו "שונאים" את היהודים, ואם מתעמתים עם המשטרה שמרביצה למפגינים, אז זה בגלל שאנחנו "איום ביטחוני."

הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה עם הדמוניזציה היא להמשיך באותה דרך; הרי מי ששונא ומסית נגדי, "הם" לא שונאים אותי ולא עושים זאת בגלל שהם רוצים או אוהבים לשנוא, לא, אני לא חושבת שזה המצב. מי ששונא אותי, שונא אותי בגלל שאני מכאיבה לו באיזה שהוא מקום: אני לא נותנת לו לחיות בשקט עם הדיכוי שלו. ולחיות בשקט, זה לומר את הביקורת בתחום הנוחות שלו – שלא מזיז לו את הגבינה.

אבל המאבק של המדוכא לא צריך להיות נוח למדכא, אחרת הוא אינו יעיל; והמבחן של היעילות לא צריך להיות מבחן קצר טווח. מאבק יעיל הוא מאבק מכאיב, עיקש, ממושך, שמעצים את המדוכא, ומוציא את המדכא מעבר לגדרותיו.

ממש כמו המאבק הפמיניסטי, ככה גם כאן. הגזענות לא רק שהיא הולכת ומתחזקת, אלא גם שהיא הולכת ומשתגעת. ושיגעון זו חולשה, כי אי אחנין זועבי, נובמבר 2014פשר להחזיק מעמד עם "השיגעון" הזה, החברה הישראלית לא יכולה לאפשר לעצמה להשתגע למשך זמן רב, אנחנו צריכים להתמיד עם השיח.

אם אתה נשאר בגבולות הקונסנזוס, אם האחר ישן בשקט עם מה שאתה עושה, אז אתה בעצם לא עושה כלום. ואני מודה שאני מכאיבה, לא מלטפת. אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לשינוי, צריכים להתמיד, לאורך זמן, ולרוחב השיח, עד לשלב שבו מה שנראה כעת קיצוני, נהפך לחלק מהשיח השגרתי, עד שהאחר מעכל את “הסטירה” בתור אמירה הגיונית ולגיטימית, גם אם הוא לא מסכים איתה.

זה האני מאמין שלי. ובכל התחומים, גם ביחס לזכויות נשים למשל. וזה לא רק חלק מהאני מאמין שלי, זה גם חלק מהאישיות שלי. בוטות אינה מלה גסה בעיני. אולם צביעות, שקר, והכפשה הן מלות גסות, שאני פוסלת אותם גם בזירה הפוליטית וגם בזירה האישית.

שורה של מפלגות ימין מנסה לפסול לא רק את הרשימה המשותפת, אלא אותך אישית. מה יש לך לומר על כך?

אוקי, גם אני רוצה לפסול את כל הגזענים, ודווקא הפסילה שלהם לגיטימית ביותר, כי מדובר בגזענים, שנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בכל מדינה דמוקרטית. פה, רודפים דווקא את הדמוקרטים ה-vocal, ודווקא אותם רוצים לפסול.

הרי בזה הם רוצים לרדוף את המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולא אותי אישית. אין "זועבי", יש מאבק פוליטי שזועבי חלק ממנו, וגם אם פוסלים אותה, לא נפטרים מה-"זועביז", ולא מהמציאות שהובילה ל"זועביז", ולא מהגזענות, ולא מהכיבוש.

שנית: לא המאבק העיקש נגד הדיכוי, הוא הקטע ה"מיותר" של מציאות נורמאלית, דווקא הוא הקטע הכי נורמאלי ושפוי ומתבקש, ה"מיותר" והמחויב פסילה, הוא הדיכוי. ולא היה המאבק עולה לפאזות "צורמות", אם הפאזות הפחות צורמות היו מצליחות ולו לעצור את ההתדרדרות. כאשר לא רואים שהמאבק מצליח לקעקע את הקרקע מתחת לגזענים, דווקא צריכים להעצים את המאבק, ולא להחליש אותו.

מסע הפסילה התאפשר אחרי מסע ארוך ועקבי, שלא פסל שום כלי: שקר, הסתה, דמוניזציה, רדיפה בתקשורת, הכפשה בכנסת, גירוי היצרים הכי נמוכים, שנאה, פופוליזם זול, שטחיות, שובניזם, עליונות, וכל מה שאתה יכול להעלות בדעתך. תוך כדי שתיקת "השמאל" בתוך ומחוצה לכנסת, חוץ מקולות בודדים.

אולם מסע הפסילה הזה של חנין זועבי לא היה מתאפשר, אם לא קדם לו מסע פסילה ארוך לעם שלם, פסילת החרות שלו, פסילת הזכות שלו לחיים נורמאליים, פסילת הזכות שלו למאבק למען חיים וחירות. מסע הדמוניזציה התחיל לפני 66 שנה, כדמוניזציה לעם שלם.

בלי דמוניזציה זו, אי אפשר היה לגרש 85% מהעם שלי ב-1948, ובלי דמוניזציה מתמשכת שנמשכת מאז, לא היה אפשר להצדיק את הגירוש ולהמשיך אותו בצורת תוכניות טרנספר למיניהם, תוכנית פראוור היא רק אחת מהם.

אנחנו שקופים ביחס לחברה היהודית, מה שקורה איתנו שקוף, אנחנו "לא מוכרים", המציאות שלנו "לא מוכרת", ההתעמרות של המדינה בנו, שקופה, אנחנו נוכחים נפקדים, כולנו.

ומי שנצמד לתודעה, הוא זה שצועק, ואז אותו ספיציפית רוצים לפסול.

במרצ הביעו רצון לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת ולהכנס יחד איתה לקואליציה. האם תסריט כזה אפשרי בכלל? האם בל"ד יכולה לשבת בקואליציה שבכל זאת, למשל, ממשיכה את המצור על עזה?

לא הרשימה המשותפת, ולא אף מפלגה ערבית לחוד, לא תשב בקואליציה של מדינה הכובשת את העם שלנו ומנהלת נגדו את המשטר הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובנוסף מתייחסת לכל פלסטיני באשר הוא כנתין אויב.

הקוראים שלי לא נתקלים בזה הרבה, כי הם צורכים תקשורת יהודית. האם תוכלי לתאר, במילותיך שלך, את האני מאמין שלך?

הנה האני מאמין שלי: הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא. אלו זכויות מוחלטות, ואין טעם לחיים בלעדיהן. הם חלק מהאנושיות שלנו. לצערי, זה לא מובן מאליו לכולם. יש שלא מבינים, פשוט, שמגיע לאחרים לחיות כמוהם, ולא מבינים שאף בן אדם לא היה משלים עם הדיכוי שלו; ושכל אלה שמשלימים עם הדיכוי, עושים זאת או מתוך תודעה כוזבת, או מתוך תבוסה וחולשה פנימית.

אני מאמינה במאבקים צודקים, שמעצימים, ושמבוססים על תפיסת יסוד של הזכות לצדק, לחירות ולשיוויון. אני מאמינה באחריותי בתור מנהיגה לחזק את המוראל של העם שלי; להילחם בתסכול, באדישות, בתחושות הנקמנות וההישענות על אלימות פוליטית, כאלטרנטיבה לאי יעילות המאבק הפוליטי עצמו. אני מאמינה ומקדמת מאבק פמיניסטי, בתור מאבק של צדק כולל, שאינו משלים עם הכיבוש, ועם הגזענות או עם כל סוג של עליונות או פריוויליגיות על בסיס אתני או מיני.

(יוסי גורביץ)