החברים של ג'ורג'

בוקר באמריקה, שוב

בתוך זמן קצר יושבע ברק חוסיין אובאמה, יליד הוואי בן 47, לנשיא ארצות הברית. הרשת האמריקנית רוטטת לקראת ההשבעה; היא אירוע נוכח כמעט בכל מקום. יהיו שידורים מיוחדים, יהיו שטיקים בשידורי הטלוויזיה, יהיו שני מיליוני צופים, תהיה כנראה קריסה של הרשת הסלולרית.

 

ב-12:01, עם ההשבעה ולפני הנאום, יתפנה ג'ורג' וו. בוש מהבית הלבן ואנשיו של אובמה יתחילו לתפוס את מקומם. אחד הצעדים הראשונים יהיה להפוך את אתר חילופי השלטון לאתר הרשמי של הבית הלבן. באדיבות משתמש פליקר Barack Obama

 

ובעוד כמה ימים תדעך האופוריה, שוושינגטון לא ראתה כמוה מאז ימי קנדי, ותתחיל האפרוריות של יום קטנות. הרבו להשוות את אובמה לקנדי; יש לקוות שההשוואה בינו ובין הכשלון מצופה יחסי הציבור ההוא, שהדבר הטוב ביותר שקרה למורשתו היתה ההתנקשות בו, איננה מבוססת.

 

*           *            *            *            *

המטלות בפני אובאמה עצומות: בוש השאיר אחריו אדמה חרוכה. האניון הלעיג על תוצאות הבחירות באומרו ש"גבר שחור קיבל את הג'וב הגרוע ביותר בארץ", והוא לא הגזים הרבה.

 

המהלומה הכבדה ביותר נחתה על שמה של ארצות הברית. במשך שמונה השנים האחרונות היא הפכה ל"אומה סוטה": ממשל בוש נסוג בפועל, אם לא רשמית, מאמנת ג'נבה, כשהוא מאשר עינויים ומעניק חסינות לעצמו ב"חוק בתי הדין הצבאיים" של 2006. הבוז שהפגין הקיסר-הנער לקהיליה הבינלאומית הופגן במילות הפרידה שלו למנהיגי הג'י-8 ביפן: "להתראות, מהמזהם הגדול בעולם".

 

סימן ההיכר של ממשל בוש היה המאבק בג'יהאד העולמי. הוא הצליח לגרום נזק עצום למאבק הזה: ראשית כשסירב להתייחס לפן האידיאולוגי-דתי של הסכסוך ודיבר לא על מאבק באיסלמיזציה אלא על מאבק "בטרור"; שנית, כשהוליך את ארצו בתואנות-שווא למלחמה בעיראק, ביוצרו קשר שקרי בין פיגועי ה-11 בספטמבר ובין סדאם חוסיין, ובבזבזו בכך את האשראי הציבורי שנצבר בפיגועי ה-11 בספטמבר ובבאלי; שלישית, כשהניח לשלישיו למסמס את הנצחון הצבאי המהיר על משטר סדאם לכדי מלחמת גרילה פראית באכזריותה. הניסוי של רמספלד – להוכיח שניתן לכבוש מדינה בזמן קצר, תוך שימוש בכוחות קטנים ובכמות מסיבית של חימוש מדויק – הצליח; החולה כמעט ומת. הדבר היחיד המונע כעת מלחמת אזרחים שם היא נוכחות אמריקנית כבדה, לא רצויה, שנואה.

 

ממשל בוש שיחק הישר לידי אויביו. אילו רצה להכות בלב האויב, היה עליו למוטט את ערב הסעודית, המממנת את הטרור והמפיצה את האידיאולוגיה שלו, או את פקיסטן, קרקע הגיוס העיקרית למאבק והמדינה המסוכנת ביותר בעולם כיום, מדינה סונית לא שפויה עם פצצה. בוש העדיף לקרוא להן "בעלות ברית". המאבק הוסט מנתיבו בתואנות שווא, נוהלה מלחמה חסרת תוחלת, וכעת צריך מי שרוצה להצביע על האיום הגובר – ואפילו בגארדיאן הצליחו להבין שהוא גובר – מצד העולם המוסלמי ראשית כל להתנער מהחטוטרת של בוש ורמספלד.

 

וכמובן, הפלת שלטון הטאליבן ומשטר הבעת' סילקו בפועל את שני אויביה החשובים ביותר של איראן, שניצלה את שנות בוש ואת הגאות במחירי הנפט – שאיננה עוד – כדי להפוך את עצמה למעצמה אזורית. היתה דארפור: ממשל אמריקני אחר אולי היה זוכר את לקחי רואנדה ויוזם התערבות צבאית; אבל מי היה קונה עוד מלחמת שחרור מבוש ורמספלד?

 

תוצאת לוואי נוספת של מלחמת עיראק היא שבירת גבו של הצבא האמריקני, שמתמודד כעת עם אחוזים נמוכים מאד של מתנדבים ונאלץ כעת לגייס גם בעלי עבר פלילי. אירונית, המשבר הכלכלי שינה את המגמה: האמריקנים למדו לדעת מידי ממשל בוש שגם אם לא תהיה עבודה, תקציב הצבא לא יקוצץ, והמשבר הביא לעליה במספר המתנדבים.

 

והיתה המלחמה הבלתי פוסקת כנגד האמת, האווירה של ממשל שחש בוז לתושביו ולא חושב שהוא חייב להם דין וחשבון. והיתה ההשחתה הפוליטית של השירות הציבורי, כשהממשל העדיף לגייס אנשים על פי קווי נאמנות אידיאולוגית/פוליטית ולא על סמך יעילות או מצוינות, כששתי הדוגמאות הבולטות הן אלברטו גונזלס כשר משפטים ו"בראוני", מייקל בראון, כמנהל הסוכנות למקרי אסון.

 

יאמר לזכותו של בראון שהוא ניסה להסב את תשומת ליבו של בוש לכך שניו אורלינס עומדת להיות מוצפת על ידי קתרינה עוד קודם שפגע ההוריקן בעיר. בוש, מתקבל הרושם, לא היה לגמרי עירני בתדריך ההוא: הוא לא שאל ולו שאלה אחת.

 

ואפשר לדבר על המדיניות שהניחה לוול סטריט להשתולל ללא השגחה, ועל ממשל שבימיו האחרונים עסק בשקדנות בהסרת ההגנות הסביבתיות ובחיסולם של עוד ועוד מינים נכחדים. אבל על זה כבר באמת נאמר כמעט הכל. קלינטון, על כל חסרונותיו, הותיר מאחוריו כלכלה משגשגת, תקציב עודף, ומדינה אהודה; בוש משאיר ליורשו מדינה חלולה, שכלכלתה נשאבת אל חור שחור, שתשתיותיה רקובות, ושנאלצת להתחרות באיראן על התואר הלא נעים של המדינה השנואה ביותר בעולם.

 

*           *            *            *            *

אובאמה מתחיל עם כמה יתרונות ניכרים: הוא זוכה לאהדה נרחבת בארה"ב, הרבה מעבר לאחוזי הנצחון שלו, וגם ברחבי העולם – ישראל היא חריג בולט – הוא נתפס כדמות חיובית. המשימות שבפניו נראות כבלתי מעשיות. השפעתו על הכלכלה, אחרי הכל, מוגבלת. אפשר להדק את הפיקוח על תאבי הבצע מוול סטריט, אבל הפרים כבר חמקו מן האורווה. את הדימום שגורמת עיראק למעמדה של ארה"ב בעולם אפשר להפסיק, אם כי סביר להניח שהמשמעות היא הרבה יותר דימום בעיראק עצמה, שבה תחודש כנראה מלחמת האזרחים.

 

הצעדים הראשוניים נראים חיוביים. מועמדו של אובאמה להנהלת הסי.איי.איי., לאון פאנטה,  הוא מתנגד חריף ועקבי לעינויים ולבתי הכלא הסודיים. ג'יימס ג'ונס הוא אדם שקול בתפקיד היועץ לבטחון לאומי. יש להניח שהילארי קלינטון לא תוכל לגרום יותר מדי נזק כשהיא כפופה לאובאמה. הוא מקבל לידיו הגה של ספינה גדולה, והזדמנות להתחיל ולסובב אותה. אוי לו, לארה"ב ולמערב אם ייכשל.

 

(יוסי גורביץ)

עיוורון בעזה, או: ללעוס מגבעת חמוצה מדם

זה נגמר.

 

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

 

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

 

אז מה?

 

*           *            *            *            *

 

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

 

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

 

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

 

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

 

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

 

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

 

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

 

*           *            *            *            *

 

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

 

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

 

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

 

*           *            *            *            *

 

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

 

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

 

*           *            *            *            *

 

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

 

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

 

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

 

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

 

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

 

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

 

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

 

(יוסי גורביץ)

מחשבות, לא בהכרח סדורות, על המלחמה בעזה

שבוע אחרי תחילת המתקפה הישראלית כנגד רצועת עזה, הדבר היחיד שאני יכול לומר עליה בבטחון הוא שהיא מתנהלת בצורה מטומטמת. אני מודה שההשכלה הצבאית שלי היא לחלוטין אוטודידקטית, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הגאונות הגדולה במכה אווירית עצומה, שאחריה כמה ימים של כמעט-כלום.

 

ברור היה שבנק המטרות של חיל האוויר יימצא באוברדראפט תוך זמן קצר; זה קורה תמיד. מודיעין צבאי מועיל עד רגע תחילת הלחימה; אחריו הוא כבר לא רלוונטי. אנשים ויחידות זזים, משתפרים, סופגים אבדות. מי שחשב שהוא יוכל להסתמך על מודיעין וחיל אוויר כדי להכריע את הלחימה, טעה. הוא טעה גם בלבנון – וצורת המחשבה הזו היתה שגויה כבר במלחמת העולם השניה. כוח אווירי לא מכריע.

 

על כן, אם צה"ל היה רציני בקשר למלחמה הזו ובקשר לדוקטרינה של "הלם ואימה", המתקפה הקרקעית היתה צריכה להיערך תוך זמן קצר – שעות, לכל היותר – מהמתקפה האווירית. במקום זה קיבלנו שבוע של דשדוש, מריבות מתוקשרות בממשלה, והחל מאמש – חזרה לזוועה של הפגזה ארטילרית של אזור מיושב בצפיפות. אפשר להתווכח על יעילותה של פצצה חכמה בלוחמת גרילה; אין שום ספק שתותח הוא הכלי הגרוע ביותר בה. הוא הורג מספר עצום של אזרחים והוא לא יעיל כנגד משגרי הקסאמים. בצורה שצה"ל משתמש בו, הוא דומה מדי לאנשי החמאס. גם אל פסגת התבונה שדחתה הפסקת אש חד צדדית עוד לא הצלחתי להעפיל. 

 

אבל הטקטיקה היא עניין צדדי וחשוב פחות.

 

*           *            *            *            *

 

אמש נערכה עצרת גדולה של השמאל הרדיקלי – כמה אלפי אנשים; זה גודלו של השמאל המפגין היום – ובה, בטוב טעם חריג, נישאו דגלי פלסטין. אני מכיר בזכותם של הנ"ל לשאת דגלים כאלה, ואני חושב שטוב עשה בית המשפט כשדחה את טענות ההבל של המשטרה שרצתה לאסור על נשיאתם.

 

אבל אני גם מכיר בכך שאף שנשיאת דגלי אויב בזמן מלחמה היא חוקית, היא גם פחות או יותר הדבר המטומטם ביותר שאפשר לעשות, אם אתה רוצה לשכנע את עמיתיך האזרחים. מי שהתעקש על הדגלים, עמד בחזית זכות הדיבור – ובו זמנית הפך את עצמו ללא רלוונטי לרוב מוחלט של תושבי המדינה. הוא לא דיבר אליהם. לא ברור אל מי דיבר, אם בכלל. לא מיותר להזכיר שאלה אותם אנשים שראו בנשיאת דגלי ישראל באום אל פאחם פרובוקציה שזכות הדיבור לא צריכה לחול עליה.

 

אני יודע, אני יודע – לא מדובר בתומכי חמאס. הם לא תומכים בו. הם רק מצדיקים אותו. תמיד. החמאס צודק כשהוא רוצח אזרחים ישראלים באוטובוסים ובמסעדות, כי הוא מדוכא. זה לא נעים, זה "מצער", אבל ככה זה במלחמה. החמאס צודק כשהוא יורה לעבר ישוביהם של ישראלים מהמעמד הנמוך. זה לא צריך להיות ככה, כמובן, אבל א לה גר קום א לה גר. אלא אם, כמובן, ישראל משיבה אש; אז מדובר בפשעי מלחמה אפריורי. וזה כל כך מעייף.

 

ואולי זו הסיבה שמפלגת הדגל של השמאל הישראלי, מרצ, לא הצטרפה להפגנה אתמול. היא חפצת חיים פוליטיים. מי שבזמן מלחמה מניף את דגלי האויב, עוד לא התבגר ועוד לא הבין שהוא מניח מוקש תחת עמדותיו שלו. 

 

*           *            *            *            *

 

יפה כתב שלשום תומר פרסיקו שהוא מאמין לחמאס. כן, מאמין להם: גם כשהם אומרים דברים מזעזעים כמו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה".

 

גם אני מאמין לחמאס. הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. לא, הם לא פרגמטיים. זו לא דרכם של הילידים להביע את מחאתם כנגד הדיכוי המערבי המתמשך. אלה לא מילים. על כל פנים, לא רק מילים.

 

מתקבל הרושם שהשמאל הרדיקלי תמיד העדיף להסתכל הצידה ולא להביט ישירות אל מה שהפלסטינים אומרים. מעטים בהם המתונים. החאמסניקית שקוראת "להחזיר את היהודים לתנורים" (דקה 3:29) אותנטית יותר מהאינטלקטואל הפלסטיני הקורא לדו שיח חד צדדי. מצד שני, את הרטוריקה של הפסיכים הדתיים שלנו הם, אכן, מקבלים ברצינות. גם אני. וכבר התרגלתי למצב המוזר הזה, שבו אנשים שמשבחים אותך כשאתה תוקף את הגזענות היהודית, מאשימים אותך בגזענות ברגע שבו אתה מצביע על תופעות גרועות הרבה יותר וטקסטים קיצוניים יותר בצד השני. אפשר לדבר, באריכות, על הגזענות הרכה של התפיסה של המדוכא כמי שאין לו דרך להתבטא אלא באלימות, על האופן המשונה שבו פוסט מודרניסטים מוצאים את עצמם מאמצים את תפיסת "חצי ילד, חצי שד", של קיפלינג. אבל כבר אין לי כוח.

 

(אבל אם כבר קיפלינג, הנה כמה שורות שאולי בכל זאת שווה להזכיר:

It is wrong to put temptation in the path of any nation,
For fear they should succumb and go astray,
So when you are requested to pay up or be molested,
You will find it better policy to say:

"We never pay any one Dane-geld,
No matter how trifling the cost,
For the end of that game is oppression and shame,
And the nation that plays it is lost!")

*           *            *            *            *

למה מרצ לא היתה שם? מסיבות פוליטיות, כמובן, אבל היו עוד סיבות. בראש ובראשונה, התפיסה שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו. היא אמרה, ורבין אמר את זה במפורש, שאם סיוטו של בנימין נתניהו יתגשם, והפלסטינים יירו קטיושות לעבר אשקלון, ישראל תכבוש את עזה מחדש. עכשיו הוגש השטר הזה לפרעון; מרצ, אם ברצונה להיחשב רצינית, צריכה לעמוד על כך שייפרע.

 

הסיבה השניה היא הרדיקליזציה שהפלסטינים גורמים לישראלים. מדברים ללא הרף על הרדיקליזציה שעושות הפעולות הישראליות לפלסטינים ולעולם המוסלמי בכללו; מייקל ווייס היה הראשון שראיתי שדיבר על הרדיקליזציה ההפוכה, זו שגורם לה החמאס בשמאל הישראלי.

 

היתה תפיסה, בשנות ה-90, של "קורבנות השלום". עלילת דם ימנית ייחסה את הביטוי הזה לרבין או לפרס; ההוגה שלו הוא העיתונאי נחום ברנע. התפיסה אמרה, פחות או יותר, שלכל תנועה הסטורית יש חבלי משיח. תהיה תקופה סוערת של פיגועים, ולאחריה יבינו הפלסטינים מה האינטרס הלאומי שלהם, ויגיע, באיטיות, שלום שקט.

 

זה לא קרה. ערפאת קרץ לאורך כל הדרך לחמאס, בעוד השמאל הישראלי מעדיף להסתכל הצידה. אפשר להבין את ערפאת: אש"ף הוא פחות או יותר התנועה הלאומית היחידה שהושחתה עד העצם עוד לפני שהגיעה לשלטון. תוך זמן קצר, "שלטון הגנבים" של הפתח הפך לשנוא אך מעט פחות מזה של ישראל. ובינתיים, כמובן, חלה העליה ההיסטורית בכוחו של האיסלם הרדיקלי. לערפאת היה ברומטר רגיש מאד, הוא הבחין שפרס וביילין לא יפעלו נגדו בכוח, והוא הניח לחמאס לעשות כרצונו. אחרי חודש הדמים של מארס 1996 הוא החל לפעול כנגדם, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. שיטות הדיכוי שהפעיל ערפאת כנגד החמאס הזכירו להם, ולרבים אחרים, את שיטות הדיכוי המצריות כנגד האחים המוסלמים; כנראה שלא במקרה. כשיבוא יומו של החמאס, שנאה של 80 שנה כנגד משטרים מושחתים, חילוניים-למחצה, תתפרץ בפראות.

 

באותה התפרצות, ידווח בצלם, מצאו את מותם כ-344 פלסטינים, חלק ניכר מהם לא לוחמים, מהם 22 ילדים. חלק מן הלוחמים הושלכו, כבולים, מגגות בניינים. השמאל הישראלי לא הפגין, מועצת הבטחון לא התכנסה. ברברים הרגו ברברים. אין מה לראות כאן, לכו הלאה.

 

*           *            *            *            *

 

הגיל החציוני ברצועת עזה, מדווח הסי.איי.איי., הוא 17.2 שנים; של הגברים, 17. 44% מהאוכלוסיה צעירה מגיל 15. אפילו הגיל החציוני בסומאליה גבוה יותר: 17.4. ילדים לא טובים בדחיית סיפוקים. הגיל החציוני בישראל הוא 28.9, 28.2 בקרב גברים. גם זה חלק מהסיפור.

 

*           *            *            *            *

 

רוב הישראלים היו שמחים לא לשמוע עוד על עזה לאחר הנסיגה ממנה. אבל לא חלף חודש, והתברר, שוב, שהפלסטינים אינם בשלים למדינה. החמאס, וכנופיות אחרות, התחילו לירות רקטות לעבר ישראל.

 

מה שמדינה ריבונית, אפילו מדינה ריבונית בהקמה, היתה צריכה לעשות במצב כזה הוא לדכא במהירות ובאלימות את החותרים תחת ריבונותה ואת הקושרים קשר לגרור אותה למלחמה עם מדינה אחרת. ישראל היתה מסוגלת לכך; יעידו המעצרים אחרי רצח ברנדוט. הפלסטינים מעולם לא היו מסוגלים לכך; הפחד מההכתמה האוטומטית, הילדותית, בבגידה היה גדול מדי. יעיד הלינץ' ברמאללה: האירוע הזה היה, מבחינתי, הרגע שבו הפסקתי את השעיית הספק באשר לטענה שיש צד שני. אם הרשות הפלסטינית לא היתה מסוגלת להגן על שני חיילים ישראלים שהיו במשמורתה ושלהגנתם היתה מחויבת על פי חוזה, אם השוטרים שלה לא היו מסוגלים לפתוח באש לעבר אספסוף רצחני ולהגן על העצירים שבידיהם, אז אין עם מי לדבר.

 

ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, שהתחדש לאחר הנסיגה משם, הוכיח שוב את הנקודה הזו. ומה שהשמאל הישראלי מנסה לשכוח הוא שהסגרים על הרצועה התחילו לאחר הירי. אני עדיין זוכר. מי שמתלונן על המצור הישראלי על עזה, צריך לזכור גם את הפיגועים כנגד מסופי המעבר, ואת המחבלת המתאבדת שהתחזתה לחולה. גם אלה גורמי רדיקליזציה. 

 

*           *            *            *            *

 

היו, בעצם, שני סוגים של אנשי שמאל. היה שמאל ישראלי, שאמר שהכיבוש משחית אותנו והורס אותנו, ושעל כן עלינו להפסיקו – אבל מתוך הנחה שאפשר להגיע לשלום של קבע תמורת נסיגה משטחים. ההנחה הזו, למרבה הצער, נראית בעייתית הרבה יותר היום. עם החמאס אין על מה לדבר; עם אבו מאזן והשרידים הדועכים של הפתח אין טעם לדבר. הם משענת קנה רצוץ.

 

והיה השמאל שהעדיף להעמיד פנים כאילו יש כאן רק צד אחד בעייתי, רק צד אחד תוקפני, שהעדיף לא להביט אל העובדות ולראות שעם כל חטאיה של ישראל, הם כשלג ילבינו לעומת אלה של הצד השני. ובעקביות – לא מפתיעה, שכן רוב האנשים האלו מקורם בארגוני המשת"פיות של ברית המועצות – הם הפכו לסנגוריו הקבועים של הצד האחר. לישראלי הממוצע לא היה להם מה לומר. הם העדיפו לדבר אל יודעי הח"ן של השיח הפוסט קולוניאליסטי.

 

ב"המטוטלת של פוקו", מתאר אומברטו אקו רגע הכרעה של השמאל האיטלקי. מנהיגיו היו צריכים לבחור בין הפועלים ובין בן-דמותו של לאקאן והתיאוריות שלו. הם בחרו בלאקאן. הם איבדו את יכולת ההשפעה שלהם על משהו שמחוץ לשדה הסמנטי. יש בשמאל הרדיקלי המון אנשים טובים, שדוגלים בדברים הנכונים ביותר. משבחרו להניף את דגל פלסטין, הם לא יקבלו את הזכות לנסות ולממש אותם.

 

*           *            *            *            *

ואחרי כל זה, יתכן שכבר מדובר בתבוסה. המצב כאן מורכב יותר משאפשר לקלוט ב-30 שניות. התעמולה של הצד השני פשטנית יותר וקליטה יותר. תפיסת העולם הפוסט-קולוניאליסטית שלטת. כמו כל שקר אופנתי, גם היא תחלוף. השאלה היא אם יש לנו זמן.

 

גלן גרינוולד, בלוגר שמאלי חשוב בארה"ב, ציטט בשבוע שעבר את המילים הבאות, בהתייחס לישראל וארה"ב: "קרבה רגשית לאומה אחת על פני אחרת מניבה מגוון רעות. סימפתיה לאומה המועדפת, המקלה על יצירת אשליה של אינטרס משותף מדומיין במקום שבו אין כל אינטרס כזה, והחדרה של שנאותיה של השניה אל חשיבתה של הראשונה, מביאה את הראשונה לכדי השתתפות במריבותיה ומלחמותיה של השניה ללא עילה או הצדקה הולמת". זהו תרגום רעוע למדי של נאום הפרישה של ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב שהזהיר את ארצו מפני התערבות במלחמות לא-לה.

 

וזה מסוגל להפוך לאסון של ממש. גרינוולד מקורב לממסד הדמוקרטי. הבלוגר השמרני המשפיע אנדרו סאליבן ציטט אותו בהערכה, ואת סאליבן קוראים שמרני "אמריקה תחילה" רבים. חלק ניכר מהתופעה של המועמד הרפובליקני העצמאי רון פול נובע בדיוק מהרגש הזה, של הסתבכות יתר בענייניהן של מדינות אחרות. ארה"ב תיסוג מעיראק ב-2010; היא מלקקת את פצעיה. מה שהיא צריכה מהמזרח התיכון הוא בעיקר שקט. ישראל, יותר ויותר, לא מסוגלת לספק את הסחורה הזו. היא גם נתפסת, בעקבות לבנון, ככוח צבאי שוקע – מה שעשוי להזמין התגרויות נוספות.

 

וכמובן, כיבוש רצועת עזה יכבה שריפה אחת, אבל ידליק אחרת: הוא ינמיך את האלימות הפלסטינית אבל יצור כיבוש ישראלי מחודש. הכיבוש הזה יהיה כנראה אכזר מקודמו: רוני דניאל היה צריך לנזוף באיזה קצין כדי להפסיק את השערוריה של אנשי חב"ד עמוסי סופגניות המשלהבים את החיילים לריקודי "מוות ערבים". זה צבא אחר, בהמי יותר, נטול משמעת יותר; משולב היטב במרחב. בעיית עזה הכבושה תצריך פתרון יצירתי. בדור הזה, על כל פנים, לא נראה כזה, והכיבוש – על כל בעיותיו – נראה כפתרון הפחות גרוע משלל הפתרונות. ועל זה כבר נאמר "אבוי למנצחים".

 

(יוסי גורביץ)

מנה כפולה של דו פרצופיות

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

התיילדות קולקטיבית

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

 

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

 

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

 

אין לזה שום קשר לאדישות. יצגלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

 

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

 

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

 

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

 

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

 

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

 

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

 

(יוסי גורביץ)

ימי לולמרט האחרונים, בין ישראל להודו, לקראת מדיניות רשמית של פשעי מלחמה, וחרפת קליטת האתיופים: ארבע הערות על המצב והערה מנהלית

בוש הולם אותו: במובנים מסויימים, כלל לא מפתיע שביקורו הממלכתי האחרון של לולמרט נערך דווקא אצל בוש. שניהם מנהיגים שאיבדו במהירות את אמון הציבור (במהלך מלחמת לבנון התבדח בוש וביקש מלולמרט שישאיל לו כמה אחוזי תמיכה; זה לא חזר על עצמו), ואת שניהם רוצים אזרחיהם לראות כמה שיותר רחוק ממרכז הכוח, ללא הועיל. ביום ראשון שעבר קרא תומאס פרידמן בניו יורק טיימס בבוש להעביר למעשה את השלטון לידי ברק אובאמה, עוד קודם להשבעה בינואר; עמוד המערכת יצא ביום שישי בקריאה דומה ללולמרט.

בבדיחה הידועה ההיא של ווינסטון צ'רצ'יל, מכונית ריקה עצרה מול דאונינג סטריט 10, וראש הממשלה (קלמנט אטלי) יצא מתוכה. לולמרט יהיה, לאסוננו, ראש ממשלה עד אפריל, ונראה שהעיסוק העיקרי שלו הוא פגיעה בכל הסובב אותו. הוא מסרב לצאת לחופשה – יש לכך תקדים, מצבו של רבין בסוף ממשלתו הראשונה – והוא משאיר את ישראל למעשה ללא הנהגה עד לאחר הבחירות. אנחנו נמצאים במשבר כלכלי עצום, שהאוצר מסרב להכיר בו, ומול התלקחות אפשרית ברצועת עזה, שעשויה לגרור התלקחות אזורית – ויש לנו ראש ממשלה, שמתוך ילדותיות מעדיף לעלות על הגג ולנגן "נא נא נא נא נא" בכינור.

צריך לזכור גם את זה ללולמרט, לכשתבוא שעת הקאמבק שלו. והרי ברור שהיא תבוא: אם בנימין נתניהו העז, אם אהוד ברק לא מצמץ, גם תורו יבוא.
כתריאליבקה הקטנה והדוחה: מי שצפה במאורעות מומבאי דרך עין-הנמלה של התקשורת הישראלית, ולא הקיא מגועל, כנראה שהוא איש תקשורת או בעל קיבת-ברזל מסיבה אחרת. ההתחלה היתה מנומנמת: פיגוע הטרור הגדול ביותר בשבע השנים האחרונות לא עורר התלהבות או עניין.
ואז התברר שיש יהודים שמוחזקים כבני ערובה, ביניהם מיסיונר של חב"ד. הופה! יש זווית יהודית! עזבו אתכם ממאה ויותר הרוגים, ממאות פצועים, מהפצע הפעור בגופה של הודו עצמה, מהאפשרות של מלחמת אזרחים (עוד אחת) בין הינדים ומוסלמים, מהאפשרות של (עוד) מלחמה בין הודו לפקיסטן, מההשערה שמטרת התקיפה היא להנחית מכה קשה דווקא על הכלכלה ההודית – יש זווית יהודית, את מי מעניינים כל הערלים האלה?

ומיד, מאחר וכלי התקשורת שלנו עמוסים באנשי בטחון שהצליחו להפלט מהמערכת הבטחונית הלא-מי-יודע-מה-בררנית שלנו, מיד התחילו נחרות הבוז כלפי הטיפול הלא מקצועי של ההודים במשבר. פרשנים השוו בהנאה את ביצועי הצבא ההודי עם אלה של סיירת מטכ"ל – תוך שהם מתרפקים על אנטבה וסבנה, ומעדיפים לשכוח את מעלות, שבה הסתער עלוב-הפיקוד-לעתיד עמירם לוין על הקומה הלא נכונה ואיפשר למחבלים לטבוח בעשרות ילדים (מה שלא פגע בקידומו), ואת הטבח בפיגוע כביש החוף. היהודים הגאים זחלו מתחת לסלעים שלהם והתחילו לקונן על כך שהודו לא מוותרת על ריבונותה ולא מתירה לכוחות ישראלים לפעול בשטחה – כאילו מי מהם היה מוכן לקבל כוח קומנדו הודי על אדמת ישראל, אם איזה ג'יהאדיסטי פלסטיני היה לוקח בטעות כמה עובדים זרים הודים כבני ערובה.

בקיצור, הגועל נפש הקבוע. יש צונאמי ומאה אלף איש טובעים? מיד נברר מה מצב שני המטיילים הישראלים באזור. קבוע, אבל מגעיל כל פעם מחדש.

(והערה אחת על הנושא עצמו: הודו היתה תחת התקפות מוסלמיות מאז המאה השמינית. לפני כשבוע, בשקט, התהפך הגלגל. הצי ההודי הטביע ספינת פיראטים סומאלית – איסלם ופיראטיות תמיד הלכו יד ביד – במימי קרן אפריקה, וקיבל אישור מהאו"ם לבצע פשיטות כנגד הפיראטים גם במימי סומאליה עצמה. הרחבת המלחמה הזו, והעובדה שההינדים עובדי האלילים הצליחו לחצות את הים ולפגוע באפריקה המוסלמית, בהחלט עשויה לספק רוח גבית לרגשי הנחיתות המוצדקים לחלוטין שהם הדלק של הג'יהאד העולמי. לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך. אי אפשר פשוט להטביע את הפיראטים האלה מהאוויר?).

שפל חדש: גלעד ארדן, שבדרך כלל עולה לכותרות מתוקף תפקידו – החיובי למדי – כשפן האנרג'ייזר של הכנסת לענייני הגנת הצרכן, הצליח לארגן לעצמו כותרת חריגה: הוא הציע להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, כדי להפוך אותם לבני ערובה כנגד התקפת קסאמים.

הייתי רוצה להאמין שהרעיון הזה נובע מהפריימריז המתקרבים בליכוד, אבל אני לא בטוח שאפילו זה עשוי להיחשב לתירוץ קביל לרעיון עוועים מהסוג ששפך עלינו ארדן. יש לציין, למרבה הצער, שארדן מכיר היטב את נפש בהמותיו, ושאם זה הפתרון שהוא מציע – זה כנראה הפתרון שהם רוצים לשמוע. אחרי הכל, יש בזה הגיון – אם צה"ל הפעיל את "נוהל שכן", שבמסגרתו סוכנו חייהם של אזרחים פלסטינים במקום אלה של החיילים, ואם בג"צ נדרש לשנים ארוכות כדי לומר במפורש שהחוק הבינלאומי אוסר זאת, אז למה לא להשתמש באסירים פלסטיניים כמגנים חיים?

המהפכה הטורפת את בניה: מדוע הבאנו לכאן את יהודי אתיופיה – רק לאלוהי הציונות פתרונים, ועוד פחות מכך ברור מדוע אנחנו ממשיכים להעלות אותם. עשרים ושבע השנים האחרונות כבר הוכיחו שקליטתם, להוציא במספר מקרים מועט של יוצאי דופן, היא כשלון מהדהד. אבל אנחנו ממשיכים, מתוך אינרציה ציונית ומתוך דחף דמוגרפי, להביא לישראל אנשים שתועלתם לה תהיה מועטה וככל הנראה מועטה מהסיוע שיקבלו, שיסבלו מגזענותה הממארת של האוכלוסיה הישראלית, ושיהיו נתונים לשרירותה של הרבנות.ממראות מחנה המחאה בירושלים (יצ

ישראל יכלה – ולדעתי מוטב היה אילו עשתה כן –  לומר שרווחתם של יהודים אתיופים היא בעייתה של אתיופיה, לא של ישראל; אבל משעה שהובאו לפה, יש לישראל חובות כלפיהם. ואת החובות האלה היא מזניחה בעקביות. הייתי ביום חמישי, יחד עם ידיד, במאהל מחאה של מהגרים מגונדאר שהוקם במגרש החניה של בנק ישראל. היה קר, ורוב האנשים במקום – רובם ילדים – לא היו לבושים כיאות. פעילים הומניטריים מחו"ל הסתובבו ביניהם, חילקו מזון וביגוד, וניסו להעלות את המוראל באמצעות שירה וניגון. עוברים ושבים – שהיה להם מראה כללי של בעלי תואר שני בכלכלה – ניסו להתחמק מהאנשים המציקים האלה ולהעמיד פנים שהם לא שם.

המראות, סליחה על הביטוי השחוק, היו קשים. במיוחד אלה של הילדים. אתמול (שישי) חזרו המהגרים למרכז הקליטה שלהם, לאחר שוועדה של הכנסת דנה בנושא. עיקר טענותיהם הם שבתי הספר שלהם מרוחקים, שאין להם גישה לדברים בסיסיים כמו מכולת, שהם סובלים מזלזול מצד הפקידות – ושמשום שטרם סיימו את גיורם, נאסר עליהם לעבוד. נקווה שזה ישתפר. לא הייתי מהמר על זה; ההיסטוריה אומרת אחרת, היא אומרת שהם הובאו לפה כדי שיהיו בשר תותחים ושמן על גלגלי המהפכה הציונית, ללא כל התחשבות ברצונם שלהם, בתקוותיהם שלהם.

מנהלתי קצר: לאחר זמן ארוך שבו קירטע הבלוג עם כמה הפניות לא מתפקדות – "ארכיון", "קשר", ו"אודות" – בוצע רענון. שתיים מן ההפניות נמחקו, ולשלישית – "אודות" – נוצק תוכן. כמו כן, מתקבל הרושם שהבעיות עם הכתיבה באנגלית הסתיימו. על הסיוע הטכני בכל אלה אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל.

(יוסי גורביץ)

עוד מנשרים מחזית מלחמת התרבות

חמושי חמאס פרצו לספריית ימק"א ברצועת עזה, ופוצצו אותה. אלפי ספרים הושמדו. בארבעים השנים האחרונות, נפוצים שרידי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון לכל עבר; הנה עוד דוגמא למה. בעזה חיים חיי שפלות כ-3,500 נוצרים; כנראה שמבחינת החמאס הם לא מושפלים דיים. המשפט הנפתל בידיעת "הארץ" – 'שני אנשי הבטחון במקום לא היו יכולים לעצור את החמושים שפרצו למקום. השניים הועברו לצפון הרצועה ושוחררו שם' – זוכה במועמדות לפרס ניוספיק לתקשורת העברית לשנת 2008. אבל, חזרו אחרי: האיסלם הוא דת סובלנית, במיוחד לבני עמי הספר. (תודה לאיתמר שאלתיאל שהפנה את תשומת לבי לידיעה הזו).

הנה ידיעה שלא תשמעו עליה, ולמרבה הפלא היא מופיעה דווקא בגארדיאן. בשנת 2006, הורה טוני בלייר להפסיק חקירת שחיתות הקשורה לסחר בנשק עם ערב הסעודית. עכשיו אנחנו גם יודעים למה: הסעודים – ספציפית הנסיך בנדר בן סולטן, החשוד בקבלה של כמיליארד (!) שטרלינג כדמי שוחד – איימו כי אם תמשך החקירה, הם יפסיקו העברת מודיעין על טרוריסטים מוסלמים לבריטניה. החוקרים אוימו כי אם תמשך החקירה, הם יהיו אחראים ל"עוד 7.7". סביר להניח שבנדר, שאשתו היתה מעורבת בהעברת כספים לאל קאעדה, ידע על מה הוא מדבר.

ואם אנחנו כבר בבריטניה, מחקר של המשטרה מעלה כי מספר הנשים הנופלות קורבן לאלימות – עד כדי רצח – על רקע 'כבוד המשפחה' עומד על כ-17,000 מדי שנה. הנתון הזה גבוה פי 35 ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה. מאות ילדות, חלקן בנות 11 בלבד, מוברחות מבריטניה ונישאות בכפיה בחו"ל. למשטרה יש יחידה מיוחדת לנישואי כפיה, ולדבריה היא מחלצת שלוש נערות מדי שבוע מאונס חוקי באיסלמבד – וזה קצה הקרחון.

הנתון הזה מגיע בדיוק בזמן, משום שאם תתקבל הצעתו של הארכידרואיד מקנטרברי להכניס את חוקי השריעה לבריטניה, כפי שציין יפה כריסטופר היצ'נס, תמנע מן הילדות הללו הגנת המשטרה; זה יהיה חוקי לחלוטין. השריעה, למי שאינו יודע, מכירה בנישואים מגיל תשע שנים (וזהו גיל הנישואין החוקי באיראן, למשל), משום שזה היה הגיל שבו כפה עצמו מוחמד על עיישה. לזכור ולשמור, בפעם הבאה שיאמרו לכם שהטענה שמוחמד היה פדופיל היא 'איסלמופובית'.

אגב הארכידרואיד, אפילו הוא הביע התנגדות להקמתה של מערכת כריזה במסגד באוקספורד, שתשמיע חמש פעמים ביום את הקריאה לתפילה. רוב המתגוררים באזור המסגד אינם מוסלמים. כפי שיעיד מסגד המריבה המאפיל על כנסיית המולד, וכפי שיעידו קריאות המואזין הנשמעות בווליום גבוה במיוחד בכנסיית הקבר, זה לא מקרה.

משטרת דנמרק נחלה הצלחה השבוע, ועצרה שלושה מוסלמים שתכננו התנקשות בחייו של אחד ממאיירי קריקטורות מוחמד (כן, ההן מלפני שנתיים). כאקט של סולידריות עם קולגה מאוים, חזרו העיתונים הדנים ופרסמו אותן. התוצאה היא חמישה ימים של מהומות ברובעי מהגרים – ויאטנמים, יש להניח – בקופנהאגן. מישהו שמע על זה? אין מה לראות פה, עברו הלאה.

קל ללגלג על האיסור הסעודי על מכירת ורדים אדומים, שמא יחטאו תושבי החסודים של הממלכה הקסומה בפולחן זר של הקדוש ולנטינוס, אבל הסיפור הבא מצחיק פחות. אשה סעודית בשם פאוזה פליח נעצרה בחשד… לכישוף. היא צפויה להוצאה להורג. היא אושפזה בעקבות עינויים בידי המשטרה הדתית, המוטאווה. סביר להניח שכמו רוב החשודות בכישוף, היא גם הודתה. המערב התקדם קמעא מאז המאה ה-17; ערש האיסלם – לא כל כך.

וזו, כמובן, אשמת המערב. מי עוד יכול להיות אשם?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מיתתן של רשעים, ההתפרצות הצפויה של שימון, הצדעה לשפילברג, ועדכון מהפריימריז: ארבע הערות על המצב

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: עימאד מורנייה הרוויח את מותו ביושר. ספק אם הרוויח משהו אחר ביושר.

הבן לאדן של שנות השמונים והתשעים עלה בסערה השמימה. כך, ולא בכיבוש של מדינות כמו עיראק, צריך היה לנהל את המלחמה בג'יהאד העולמי. מי שהצליח לבצע את זה בלב דמשק ראוי להצדעה – אלא אם, כמובן, מדובר בשלטונות הסוריים עצמם.

מצד שני, אף שבכלל לא ברור שישראל עומדת מאחורי החיסול – רשימת הרוצים במותו של מורנייה ארוכה למדי, וכוללת את ישראל, ארה"ב, ואפשר שגם אלמנטים של אל קאעדה, שניסו בעבר להתנקש בנסראללה – סביר להניח שהיא תהיה מטרת התגובה.

שובו של החתרן: הוד מעלתו, נשיא המדינה שמעון פרס, קפץ לאחרונה לשדרות. לא כל כך מזמן, כשהוא נשא בתואר הריק מתוכן של "המשנה לראש הממשלה" – אתם יודעים, זה שלא אומר לראש הממשלה את האמת בזמן מלחמה, ונמנע, בעת מלחמה, מלהצביע על פי מיטב הכרתו – הוא לא כל כך הבין מה רוצים שם בשדרות. נו, אז מפגיזים אותם. "קסאם שמסאם", הוא אמר אז, כמיטב החידוד החביב עליו. אז הוא חשב ש"לא צריך להיות היסטריים".

השבוע הוא זימר זמירות אחרות לגמרי בשדרות. בניגוד לעמדת הממשלה, הוא הצהיר ש"יש לממשלה מספיק כסף למיגון שדרות"; ובעוד אולמרט מנסה, בשיניים, למנוע את ברק והבהמה הירוקה מלשעוט לתוך הרצועה, אמר שמעוננו ש"אם יורים עלינו, צריך להרביץ חזרה".

עכשיו, אני חושב שהממשלה צריכה למגן את שדרות. ואני חושב שהגיע הזמן לפעולה צבאית גדולה ברצועה, שמטרתה המוצהרת תהיה השמדת הצבא העוין – היינו, הריגתו או שבייתו של כל חמוש. זה יעלה בכמה עשרות הרוגים, ובמקרה שהצבא יפשל יותר מהרגיל, גם במאות הרוגים. אבל זה תפקידו של צבא: להרוג את האויב ולמנוע את הפגזת האזרחים.

אבל אני לא נשיא המדינה. הלז, ואלו הגדרות תפקידו, אמור להיות יצוגי ולשתוק, לא להתערב בפוליטיקה ובהחלטות יומיומיות של הממשלה. שימון כנראה לא מרגיש כבול יותר לאולמרט, הוא חש צורך עז בזרקורים, ורוצה לצאת קצת פופוליסטי. אולי תושבי שדרות ישכחו את ההתבטאות ההיא. והממשלה? והשלטון המסודר? שייחנק, זה שמעון פרס כאן.

וכל זה היה צפוי, כל כך צפוי, מראש.

כל הכבוד: סטיבן שפילברג עשה את הדבר הנכון ופרש מתפקידו כיועץ אמנותי לאולימפיאדת בייג'ינג, כשהוא מנמק את הפרישה בתפקידה של סין ברצח העם בדארפור. כמובן, יש המון סיבות אחרות שלא לשרת את משטר בייג'ינג – טיבט, בורמה, צפון קוריאה, זימבאבוואה, סין – אבל הפשעים שמתבצעים בתמיכתה השקטה של בייג'ינג בדארפור עולים כעת על כולם.

המוני הסינים, ככל הנראה, לא ישמעו על ההחלטה של שפילברג. המשטר מנסה לנתק את הקשר בין האולימפיאדה ובינו, בין ספורט ופוליטיקה. מי שזוכר את מינכן 1936 כחרפה, צריך לזכור גם שרצחנותו של משטר בייג'ינג מעמידה בצל את זה של היטלר, וגם בתחום התוקפנות – כיבוש טיבט, 1950; מלחמת בורמה, 1956; מלחמת הודו, 1962; מלחמת ויאטנם, 1980 – הוא לא מפגר הרבה מאחור. המשטר החל, בחודשים האחרונים, להגביר את הרדיפה כנגד דיסידנטים – מחשש לבעיות במהלך האולימפיאדה.

בעיתוי מעניין, אם כי לא מפתיע, החליטה המשלחת האולימפית הבריטית לאסור על ספורטאיה למתוח ביקורת על היחס הבעייתי של משטר בייג'ינג לזכויות אדם. עכשיו, לאחר המהומה הצפויה, חושבים שם שוב על ההחלטה הזו. הפייסנות לא מתה עם צ'מברליין, כמסתבר.

עדכון פריימריז: מאז שבת, זכה אובאמה בסדרה של נצחונות – מדינת וושינגטון, לואיזיאנה, נברסקה, איי הבתולה, מיין, וושינגטון די.סי., מרילנד ווירג'יניה – ובילארי לא ניצחו באף פריימריז. רוב הנצחונות היו בהפרש ניכר, לעיתים ביחס של 2:1. ביום שלישי הקרוב, תצבענה הוואי ו-וויסקונסין, ואובאמה צפוי לנצח בשתיהן. אם זה יקרה, זו תהיה שרשרת בלתי מופרעת של עשרה נצחונות. יתרון הכרת השם של בילארי מתפוגג במהירות, אך צריך לציין שהכל עדיין פתוח. בילארי מהמרים כעת על טקסס ואוהיו, בתחילת מרץ, כמקום שבו ייבלם המומנטום של אובאמה; נראה.

ראש המטה של קלינטון, פאטי סוליס דויל, התפוטרה לאחרונה. במאמר בעל השפעה באטלנטיק מונת'לי, שמצוטט לאחרונה בבלוגים פוליטיים רבים, נטען שסוליס דויל אולצה להתפטר, לאחר שהסתירה מקלינטון את המצב הכספי האמיתי של הקמפיין – שהתגלה רק לאחר ניו המפשייר. קלינטון, שהתחילה את השנה עם יותר ממאה מיליוני דולרים (!), נאלצה בסוף ינואר להלוות לעצמה חמישה מיליוני דולרים. סוליס דויל הצליחה, בעבר, לשרוף 30 מיליונים על מרוץ הסנאט של קלינטון כנגד רפובליקני אלמוני, מה שהפך את המרוץ ההוא ליקר ביותר בתולדות מרוצי הסנאט. התורמים, איך לומר, לא היו משועשעים.

פרשת סוליס דויל גרמה לביקורת רבה על קלינטון. סוליס דויל היתה בלתי פופולרית בעליל בקרב הצוות, והיא החזיקה בתפקידה בשל נאמנותה רבת השנים לקלינטון. חוסר היכולת שלה, וחוסר היכולת שלה לומר אמת לקלינטון במצב קשה, גרמו לפרשנים שונים לתהות על מידת הדמיון בין הנשיא הנוכחי וקלינטון. (לקווי דמיון נוספים, קראו את הפוסט המשובח של רוגל).

ובעיתוי מושלם, צצה לה פרשיה מכוערת במיוחד מן העבר. הוול סטריט ג'ורנל – עיתון שמרני במוצהר – פרסם אתמול כתבה על אחת החנינות היותר מסריחות של ממשל קלינטון. 16 טרוריסטים מפורטו ריקו נחננו על ידי ביל, שעה שהילארי היתה עסוקה במרוץ לניו יורק, שבה יש תפוצה פורטו ריקנית גדולה. העניין הוא שחלק מן הטרוריסטים האלה בכלל לא ביקשו חנינה, ואחרים לא רצו לקבל אותה, והחנינה התבצעה בניגוד לדעת כל הגורמים המעורבים – האף.בי.איי, הסוכנות לניהול בתי הכלא, ועוד. הממשל הסתבך והלך, הילארי הכחישה כל קשר, וביל הטיל חסיון על המסמכים הרלוונטיים. אם בילארי חשבו שהם יוכלו לצייר את עצמם כחזקים יותר מאובאמה בנושאי בטחון לאומי – ובכן, מסתבר שלרפובליקנים יש זכרון ארוך וארכיון מצויד היטב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כשהבכיר הבטחוני נחשף, הפתולוגיה הקונספירטיבית של 'מוסלמית מתונה', ורבנים נחלצים להגנת פדופיל: שלוש הערות על המצב

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זו לא (רק) הכלכלה

"אם מקום העבודה שלך בטוח; אם ילדיך הולכים לבית הספר, במקום שיאולצו לעבוד; אם משלמים לך שכר-קיום, כולל שעות נוספות; אם אתה עובד רק 40 שעות בשבוע, ונהנה מהזכות להצטרף לאיגוד שיגן על זכויותיך – הודה על כך לליברלים. אם מזונך אינו מורעל והמים ניתנים לשתיה – הודה לליברלים. אם הוריך זכאים למדיקייר ולביטוח לאומי, כך שיוכלו להזדקן בכבוד מבלי לרושש את המשפחה – הודה לליברלים. אם נהרותינו הופכים לנקיים יותר והאוויר אינו שחור מזיהום; אם הפארקים שלנו מוגנים, ואזורי הכפר עדיין ירוקים – הודה לליברלים. אם אנשים, בני כל הגזעים, יכולים להשתמש באותם מתקנים ציבוריים; אם לכולם יש זכות הצבעה; אם זוגות מתאהבים ונישאים, ללא הבדל גזע; אם התחלנו, סוף סוף, להתעלות מעל חברה מופרדת – הודה לליברלים. חידושים פרוגרסיביים כאלה ורבים אחרים הושגו במאבקים ארוכים וקשים כנגד כוחות עיקשים. מה שאיפיין את השמרנות, ואת השמרנים, היה התנגדותם לכל אחד מההישגים הללו. המולדת שאנו מכירים ואוהבים נבנתה באמצעות נצחונות אלה של הליברליות – ובתמיכתו של העם האמריקני".

Joe Conason, "Big Lies: The Right-Wing Propaganda Machine and How It Distorts the Truth”

כל מילה זהב. ובכל זאת, חלק גדול מציבור העובדים האמריקני פנה ימינה, והוא מצביע בעקביות עבור המפלגה הרפובליקנית הפוגעת בו. כלומר, הוא מצביע כנגד האינטרסים שלו-עצמו. למה?

זו השאלה שאיתה התמודד תומאס פרנק בספרו "What's the Matter with Kansas?”, שנכתב ערב בחירות 2004. ידידה זועמת שלו מציבה את השאלה היטב בתחילת הספר: “איך יכול אדם, שעבר אי פעם בחייו תחת בוס, להצביע לרפובליקנים?” איך הפך מעמד הפועלים האמריקני לציבור שפתוח להטפות רפובליקניות?

פרנק פותח דיון מרתק: הוא מראה כיצד השתלטה המפלגה הרפובליקנית על סדר היום "הערכי" – ערכי המשפחה, התנגדות לטלוויזיה אלימה ורוויית-סקס, נושא ההפלות הטעון – והשתמשה בו כדי לגייס המוני דמוקרטים-לשעבר, בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שקידמו בפועל על ידי תמיכתם ברפובליקנים את סדר היום של העשירים. הוא מצביע על קואליציה בין רפובליקנים אוונגליסטים לרפובליקנים שהם רק שמרנים כלכלית, כאשר האוונגליסטים משרתים תחילה את מטרותיהם של הראשונים – ואחר כך דוחקים אותם מעמדות כוח והשפעה. בסופו של החלק הראשון, הוא כותב (ציטוט מהזכרון): “ההמון הזועם, נושא קלשונים ולפידים, מתאסף למרגלות הטירה. העשירים, מפוחדים, מצטנפים בפינתם. ואז עולה קריאת הקרב של ההמונים: 'אנחנו כאן', הם צורחים, 'כדי לקצץ את מיסיכם'”.

פרנק מציין כי המטרות התרבותיות שמציגים הרפובליקנים ונציגיהם בלתי ניתנות להשגה: אין אפשרות מעשית לצנזר את הוליווד ואת תרבות הטלוויזיה, ושום בחירות לא יצליחו להוציא הפלות אל מחוץ לחוק. (בנקודה האחרונה, סביר מאד שהוא טעה: בוש מינה שני שופטים עליונים, והפיכת רו נגד ווייד אפשרית עכשיו). תחת מסך העשן של הערכים, קודם סדר יום שמרני-כלכלי, שהצליח למחוק חלקים ניכרים מהניו דיל הרוזוולטי – כלומר, המצביעים מהמעמד הבינוני והבינוני הנמוך שבחרו ברפובליקנים דפקו את עצמם כלכלית.

הוא נפגש עם כמה מפעילי השטח האלה, שעוברים מדלת לדלת כדי לקדם את חבר הקונגרס האובר-שמרני שלהם, והוא נדהם לגלות, שוב ושוב, שהפעילים מודעים למחיר הכלכלי שהם משלמים. והם עדיין עושים ככל יכולתם, משקיעים מזמנם ואפילו מהונם, כדי לקדם סדר יום המנוגד לאינטרסים שלהם. למה זה קורה? אין לפרנק תשובה טובה לכך.

לאחרונה, מראה הקואליציה הפנים-רפובליקנית סימני שבירה: שמרנים-כלכלים עוזבים את המפלגה לטובת הדמוקרטים. אין להם כוח עוד לשאת את האוונגליסטים וסדר היום שלהם. פול קרוגמן, בטורו בני"ט מהשני באוקטובר (מאחורי פיירוול, לצערי), מציין שהמתחרה נגד ג'ורג' אלן בווירג'יניה, ג'יימס ווב, הוא רפובליקני לשעבר; תשעה רפובליקנים בכירים-לשעבר בקנזס, ביניהם יו"ר המפלגה במדינה לשעבר, מארק פרקינסון, מתמודדים כעת כדמוקרטים. למה? תשובתו של פרקינסון חדה: “נמאס לי מהוויכוח התיאולוגי בשאלת צדקתו של דארווין".

והרפובליקנים-לשעבר לא לבד: יהודי ארה"ב, אחת הקבוצות העשירות והמבוססות באוכלוסיה, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. בימיו של פרנקלין רוזוולט, היו נשים יהודיות שהציבו את תמונתו בין נרות השבת, ואמרו תפילה למענו עם הדלקת הנרות. יהודי ארה"ב דופקים את עצמם כל שנתיים, ובוחרים אנשים שיעלו את המיסים שהם משלמים, וזאת בשם תפיסה של צדק ושוויון חברתי.

מסתבר שגם עשירים מסוגלים להצביע נגד האינטרסים שלהם.

המקרה האמריקני אינו בודד, כמובן. ניקח את החרדים בישראל: במשך 50 השנים האחרונות, החברה החרדית חיה בעוני מרצון. הגברים שבה אינם עובדים. הם "לומדים". הלימוד הזה אינו מקנה להם כל יכולת להתמודד בשוק העבודה, ולמעשה מונע מהם כל עבודה שאיננה פיזית גרידא. בבג"צ שהגישו חרדים לשעבר כנגד משרד החינוך, הם האשימו אותו בהפקרתם, ובכך שהגיעו לגיל 18 ללא יכולת בסיסית במתמטיקה, אנגלית ואפילו עברית.

אבל להוציא מורדים – ששיעורם עשוי להיות גדול משחשבנו; הגידול העצום במספרם של הילדים הנולדים למשפחות חרדיות אינו מתבטא בקלפי – רוב הציבור החרדי מאמין שהוא חי כפי שראוי לחיות, שעוני הוא מחיר ששווה לשלם עבור הצמדות חסרת פשרות למצוות הדת. לשמרנות החרדית עבר ארוך: במאה ה-18 קבע החת”ם סופר, בנסיון נואש להחזיק את חומות הגטו, ש”חדש אסור מן התורה”. החינוך החרדי בנוי על פחד ושנאת העולם החיצון; המילה "חילוני" טובה אך במעט מן המילה "גוי". הרבנים קוראים שוב ושוב לאיסור על כל אמצעי התקשורת, מטלוויזיה ועד מסרי טקסט בטלפונים סלולריים.

ובכל זאת, בבתים רבים יש טלוויזיה. ובכל זאת, הפורומים החרדיים באינטרנט פעילים במיוחד. לחרדים החפצים בכך יש אפשרות להשיג מידע על העולם החיצון. יש להם אפשרות לדעת כיצד חיים בני גילם שמחוץ לחומות בני ברק. ובכל זאת – למרות עוני מנוול, שבשלו הראו ילדי בני ברק נסיגה התפתחותית בגובהם ומשקלם לרמה של המאה ה-19 – הם נשארים שם.

למה?

ב-1979 פרצה מהפכה באיראן. עוד אחת. זו היתה המהפכה השישית במאה שנים. מיעוטם של המהפכנים היו ליברלים וקומוניסטים; הם רצו במיגור שלטון הדיכוי של השאח, בחיסולה של המשטרה החשאית שלו, ביצירתה של מדינה מודרנית וחופשית. אבל רוב המהפכנים היו איסלמיסטים, חסידיו של האייטולה חומייני. לשיטתם של אלו, הבעיה היתה דווקא החילוניות של השאח: הבוז המופגן שלו לדת; העובדה שהחזיק כלב מחמד (חיה טמאה, באיסלם); הליברליזציה שאיפשרה את מינויין של נשים חשופות-ראש לפקידות ואף לשופטות; בקצרה, כל מה שהעניק לליברלים האיראנים את הכוח, העוצמה, החוצפה להתקומם. והאחרונים טרפו את הראשונים.

שני הצדדים לא התעניינו יתר על המידה בכך שהשאח הביא לאיראן פריחה כלכלית חסרת תקדים, שהוא חילק את רווחי הנפט בצורה שוויונית יחסית למדינות אחרות, שהוא השקיע מיליארדים בתשתיות שיצרו בפועל את איראן המודרנית, ובנסיונו המהוסס ליצור אנרגיה גרעינית בארצו. הכלכלה לא שיחקה תפקיד במהפכה.

למה?

ממשלת רבין השניה היטיבה עם המעמד התחתון והבינוני-התחתון הישראלי כפי שלא היטיבה אף ממשלה, לפניה ולאחריה. ראשי עיירות הפיתוח הודו, עם פרישתו של יוסי שריד מתפקיד שר החינוך, שלא היה מי שהיטיב כמוהו עם עיירותיהם. ואחר כך הם הלכו והצביעו ליכוד.

למה? גם מסיבות בטחוניות – כמו הדמוקרטים, העבודה והשמאל נחשבים לרכרוכיים כלפי הטרור – אבל גם בשל המאבק התרבותי הגדול, זה שבין הישראלים והיהודים, בין תפיסות ליברליות-מערביות ובין תפיסות שמרניות-דתיות. המעמד התחתון הישראלי הצביע ברובו עבור ביבי נתניהו ועבור ממשלות הליכוד, שדפקו אותו פעם אחר פעם, גם כשהדבר התחוור.

אבל לא רק הם הצביעו נגד האינטרסים הכלכליים שלהם: בוחרי מרצ, למשל, באים מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה – וכמו יהודי ארצות הברית, הם מצביעים עבור מפלגה סוציאל-דמוקרטית (היום פחות מבעבר, אכן – ובהחלט יתכן שיש לכך קשר לדעיכתה של מרצ), שלא תקדם בהכרח את המעמד שלהם. כלומר, גם אצלם רווחתם הכלכלית לא עומדת במקום הראשון, כשהם מאחורי הפרגוד.

אם ניקח את האנרכיסטים והמהפכנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נאלץ לקבוע בצער שהאנשים האלה עשו את כל הבחירות הכלכליות הלא-נכונות. הם באו, רובם ככולם, מן המעמד העליון או הבינוני העליון; עתידם היה מבוסס; הם השתייכו לעילית.

והם העדיפו לזרוק את הכל מאחוריהם תמורת חלום אוטופי על עתיד אחר. הם הותירו מאחוריהם את החיים הנוחים, והעדיפו להסתכן במאסר, בהגליה, במוות, ובלבד שיפילו את המשטר שלו נולדו. הם האמינו בלהט שהוא משטר עוול. ברוב המקרים הם צדקו. רבים מהם היו מרקסיסטים; וראה זה פלא, האנשים שהאמינו שהכלכלה היא חזות הכל, הורידו עצמם מרצון בסולם החברתי. הם האמינו, כמובן, שתבוא גם עליה – אבל היא לא תהיה גדולה כל כך, שכן את העושר יחלקו מחדש. ובכל מקרה, רבים מהם האמינו שהיא תבוא לאחר מותם. וגם כאן צדקו.

איזו התנהגות אנושית משונה, על פי התפיסה שאומרת שכל אדם פועל רק כדי לקדם את מעמדו הכלכלי!

בני אדם אינם מונעים רק על ידי כלכלה. אין ספק שהשיקול הכלכלי נמצא בתודעתו של כל אדם – אבל רבים מאד מסוגלים להתעלות עליו. הפועל האמריקני הוא אדם דתי מאד; הוא מצביע בעד גן העדן. הליברל היהודי האמריקני מוכן לסבול מיסים גבוהים יותר בשם האידיאל של חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. החרדים בחרו בעוני מרצון, כדי שיוכלו לשמר את מסורותיהם ולנהוג כפי שהם מאמינים שציווה האל. האיראנים, ליברלים ותיאוקרטים כאחד, דחו את הרווחה הכלכלית שהביא השאח בשם מסורות אחרות. בני המעמד התחתון הישראלי בחרו בנתניהו, וזו היתה בחירה תרבותית מודעת. בוחרי מרצ מזכירים מאד את הליברלים היהודים האמריקנים. המהפכנים המרקסיסטים והאנרכיסטים סיכנו את כל מה שהיה להם, בראש זה רווחתם הכלכלית, בשל אמונתם בעולם טוב יותר, גם אם הם עצמם לא ייהנו ממנו.

ואחרי הכל, גם האינטלקטואלים עשו אותה בחירה. רובם מגיעים מן המעמד הבינוני או העליון. הם יכלו בקלות להפוך למנהלים או לספסרי בורסה. הם בוחרים לחיות חיים שאין בהם ניהול חשבונות, גם אם הדבר עולה במחיר כלכלי – לעיתים אף ירידה בסולם הסוציו-אקונומי.

ההסבר המרקיסיסטי הקלאסי הוא "תודעה כוזבת" ו"אופיום להמונים". ההסבר הזה לא מצליח להסביר מדוע פעלו דווקא המרקסיסטים נגד האינטרס שלהם; המהפכה היתה אמורה לבוא לא מן האינטלקטואלים, אלא מן הפועלים, וזה כידוע לא קרה. תפיסת ה"אופיום להמונים" גררה אסון חסר תקדים לאנושות, בהתעלמה – במקרה הטוב – ממסורות בנות מאות ואלפי שנים, ובגוזרה כליה במקרה הרע על המחזיקים בהן, בשם גן עדן עתידי עלי אדמות.

כשאנו מביטים על התסיסה האידיאולוגיות בעולם המוסלמי, שקוראת להתזת ראשי ולשפיכת דמכם, מנסים המרקסיסטים לומר לנו שאילו רק היה המצב הכלכלי שונה, האידיאולוגיה האיסלמיסטית היתה נעלמת או מתעמעמת. העובדות אינן תומכות בטענה: המחבלים המתאבדים ושולחיהם באים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מן המעמד הבינוני או העליון. הם לא סבלו מעולם ממצוקה כלכלית והם אינם טוענים בשמה. אין ספק שמצוקה כזו קיימת, אך העוסקים בה הם בעיקר אינטלקטואלים מן המערב.

יתר על כן, התפיסה הזו מתעלמת מן העובדה שלאלימות המוסלמית אין אח ורע בעולם. אם ניקח את הדוגמה של צרפת, הרי שלאחר קריסת האימפריה שלה היא קלטה מיליוני מוסלמים ואסייתים מן הפרובינציות לשעבר. הצרפתים רצחו מאות אלפים בהודו-סין, וכמיליון מוסלמים באלג'יר; היחס של שלטונות צרפת למהגרים לא-לבנים הוא מחפיר.

אבל המהגרים הוויאטנמים משגשגים. הם לומדים מהר והם משתלבים – והתוצאה היא קבלה גדולה יותר שלהם. המהגרים המוסלמים, מצד שני, אינם מנסים להשתלב. שוב ושוב הם בועטים בגבולות הסובלנות של הרפובליקה – וכשהם יוצאים להפגנות, האלימות היא איומה.

בריטניה קלטה מהגרים רבים מהודו ומפקיסטן. המהגרים ההודים השתלבו בחברה הבריטית היטב. המהגרים הפקיסטנים לא השתלבו, והם המייצרים את רוב הקיצונות הדתית בממלכה. למעשה, זו תמונת ראי מוצלחת למדי של הודו ופקיסטן: האחת בחרה במודרנה, השניה בחרה במדרסה.

המרקסיסטים טוענים עוד שהסיבה לאלימות מוסלמית היא "ההתערבות הכלכלית" המערבית בארצות האיסלם. יש התערבות מערבית גדולה בתאילנד, למשל – אבל התאילנדי הממוצע לא ישרוף את השגרירות האמריקנית. סביר שהוא יקדם את "ההתערבות" בברכה. אלא אם הוא בא מדרום המדינה, שם הרוב הוא מוסלמי, והוא מצית את המקדשים הבודהיסטים ורוצח את השוהים בהם. ההתערבות הכלכלית המערבית בדרום אפריקה לא קטנה מזו שבאיראן – אבל בדרום אפריקה לא מקובל לנקוט באלימות כלפי משקיעים.

מכל המדינות שבהן יש רוב מוסלמי שבעולם – ויש כ-80 מהן – רק אחת קרובה למודרניות ולקידמה, וזו טורקיה – שדחתה במפגיע את האיסלם, עד כדי כך שחוקתה מורה לצבא לבצע הפיכה אם יעלו המוסלמים לשלטון. אתאטורק הבין היטב את שמסרבים המרקסיסטים וחבריהם לדרך להבין: שהפיגור במדינות האיסלם נובע מן האיסלם, משמרנותו המדכאת 50% מן האוכלוסיה. המאבק האחרון בטורקיה, אגב, נסוב סביב נסיונם של האיסלמיסטים שבשלטון לאפשר לנשים לחבוש רעלות במוסדות ציבור. הצבא, אמון על מורשתו של אתאטורק, מסרב – עד כדי איום בהפיכה.

אין ספק שיש בעיות כלכליות רבות בעולם. אין ספק שעוני בעולם השלישי הוא משהו שצריך לפתור. אבל אין לכך כל קשר לאיסלמיזם ולמלחמה כנגדו. למעשה, ככל שנעשה מוסלמי עשיר יותר, כך סביר יותר שיהפוך לאיסלמיסט. הבעיה איננה בכלכלה. היא באיסלם.

(יוסי גורביץ)