החברים של ג'ורג'

עינויים בדלת האחורית

בית המשפט הישראלי מאשר עינויים, ומוודא שהמענים לא יעמדו לדין

“לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אמרתי להם: ‘תהרגו אותי, תביאו לי רעל.’ אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” – העצור הקטין א’, בית משפט השלום, בפני השופט המאולף ארז נוריאלי, דצמבר 2015

ובכן, עכשיו אנחנו יכולים לדעת יותר פרטים. החקירה האחרונה הזו של א’ במסגרת מה שמכונה בלשון נקיה “חקירת צורך” התרחשה ב-16.12.15. א’, בן 17 בעת מעצרו, עבר שלוש “חקירות צורך”, במסגרתן, כתבה אתמול (ג’) השופטת לורך בהחלטתה במשפט הזוטא בםרשת דומא, הופעלו נגדו “אמצעים מיוחדים” (המרכאות הכפולות במקור). חקירת העינויים הראשונה נערכה ב-12.12.15 בשעה 20:00; הוא הודה בה בפגיעה ברכוש של פלסטינים. ב-13.12.15 ביצע א’ נסיון התאבדות באמצעות סכין מאולתרת מנייר כסף; הפרקליטות תטען מאוחר יותר שמדובר היה בפגיעה עצמית שמטרתה מניעת המשך העינויים. בפרקליטות חשבו שפגיעה עצמית של עציר כדי להמנע מחקירה היא תירוץ סביר, כמסתבר..

בין הלילה של ה-13 ל-14 בדצמבר עבר א’ את חקירת העינויים השניה, ובה הוא הודה בחלקו במה שהשב”כ כינה “תשתית המרד”, ומסר שמות של 17 פעילים אחרים. ב-15.12.15, בפני חוקר המשטרה רס”ב אבי טבעוני, אמר א’ “מאחר ואני מנוע מלהתייעץ עם עורך דין, אני כרגע מסרב להגיב לחשדות שהוצאו ממני בלחץ בלתי סביר והסירוב שלי להגיב איננו אומר שהן אכן נכונות.” אחר כך שמר א’ על זכות השתיקה.

באותו היום, בין 19:15 ל-21:30, נחקר א’ שוב על ידי איש שב”כ, ובסיום החקירה הזו הועבר לרס”ר המשטרה פיני ספיר. שימו לב לשיטה הזו: היא מופעלת על ידי השב”כ גם כנגד פלסטינים. הנחקר עובר עינויים, אומר מה שהוא אומר לאיש השב”כ, אבל מאחר והשב”כ יודע שלתזכירים שלו מתייחסים בספקנות, הנחקר מועבר לשוטר. שם, לכאורה, מרצונו החופשי, הוא מודה בפני השוטר במה שכבר אמר לשב”כ. עו”ד לאה צמל הוכיחה, לפני כעשר שנים, שבחלק מהמקרים איש השב”כ – שרשמית, איננו במקום – עומד מאחורי חוקר המשטרה ומכתיב לו את ההודאה, ולאחר שהשוטר מסיים לכתוב הנחקר חותם שמסר את ההודאה מרצונו. מספר פעמים, הצליחה צמל להביא חוקרי משטרה להודות שאין להם מושג מה כתוב בתזכיר שהם חתומים עליו – וזאת משום שהוא הוכתב להם.

א’ שיבש את המשחק. כשהובא בפני רס”ר ספיר, הוא שב והכחיש את ההודאה שהוצאה ממנו במעורבות בפיגוע בדומא, ושב והדגיש שהיא הוצאה בפניו בעינויים. זה היה, שוב, ב-15.12.15 בסביבות השעה 21:30. כחמש שעות לאחר מכן, ב-16.12.15 בשעה 02:00, נלקח א’ לעינויים (”חקירה באמצעים מיוחדים”, בלשונה של השופטת לורך) שנמשכו עד השעה 08:15; אז נלקח א’ להארכת מעצר בפני השופט ארז נוריאלי.

אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר, האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה?

יש. אבל הוא בוחר שלא להשתמש בה.

* * *

תיאור המאורעות פה מגיע מתוך החלק שהותר לפרסום של פסק הדין במשפט דומא ההחלטה במשפט הזוטא סביב הרצח בדומא, שנשלח אלי במייל. השופטת לורך מציינת (סעיף 469) שיש ספק אם חקירת העינויים השלישית של א’ בכלל חוקית, לאור העובדה שחוק הנוער אוסר על חקירת קטינים בין השעות 22:00 ו-07:00; אבל השב”כ רואה את עצמו פטור מהחוק, והשופטת ציינה שחותמת גומ… אה, סליחה, חוקר בכיר, אישר את החקירה. בסעיף 480, קובעת השופטת לורך כי אף שא’ התלונן על אלימות מצד חוקריו, כמו גם על העינוי הידוע כמניעת שינה, היא לא מתייחסת לנושא כי “אין טענה בפיו של הנאשם כי […] האלימות שנטען כי הופעלה נגדו ע”י [החוקר] אסף הובילו לשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו.”

זו נקודה שצריך להתעכב עליה. בפסיקתה, שהכתה אתמול (ג’) גלים, סירבה לורך לקבל את כל ההודאות שנגבו במהלך “חקירות צורך” או “חקירות באמצעים מיוחדים.” זה נשמע טוב, אפילו טוב מאד, עד שיורדים לפרטים. כאן קריטיים סעיפים 19 ו-20 להחלטה:

“יש לפסול את כל ההודאות שנגבו במהלך חקירות הצורך של כל אחד מהנאשמים, מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות. יודגש כי קביעה זו איננה קביעה גורפת אודות תוצרי חקירות צורך באשר הן. מדובר בהכרעה הנוגעת לענייננו בלבד […] לא בכדי אף התביעה איננה מבקשת לאמץ את התוצרים הישירים של חקירות הצורך.

“נוכח תוצאה זו [החלטתה של הפרקליטות להמנע מהשימוש בתוצרי חקירת העינויים – יצ”ג] אין צורך להכריע בשאלה האם האמצעים המיוחדים עולים כדי עינויים, כהגדרת מונח זה בדין הבינלאומי או בפסיקה הישראלית.” (ההדגשה שלי.)

מה קורה פה? קורים שלושה דברים:

א. יש פה פסיקה ראשונה של בית משפט ישראלי על כך שתוצאות ישירות של “חקירה באמצעים מיוחדים” אינן קבילות. זה חיובי, כי למרות שלורך מנסה לצמצם את ההחלטה שלה למקרה הספציפי, ההחלטה הזו תהווה תקדים.

ב. לורך פוסקת ש”אמצעים מיוחדים” יכולים להחשב לעינויים, אבל…

ג. מתעקשת לא לברר את הנקודה הזו. זו, בדיוק זו, הסיבה לכך שהפרקליטות החליטה שלא להשתמש בתוצרי העינויים.

ובכן, מהם עינויים?

האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (אושררה ע”י ישראל ב-4.8.1991; נכנסה לתוקף ב-2.11.1991) מגדירה עינויים, בין השאר, כ”מעשה אשר באמצעותו נגרם לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו” (סעיף 1 א’ לאמנה). סעיף 2 ב’ לאמנה קובע כי “אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי יציבות פוליטית ופנימית או מצב חירום אחר כצידוק לעינויים”; סעיף ג’ קובע כי “אין להיאחז בפקודה של ממונה או רשות ציבורית כצידוק לעינויים.”

שניה, אתה רץ, תאמרו לי. לורך הרי במפורש לא קבעה שמדובר בעינויים. נכון. ובכן, אני מפנה אתכם לסעיף 12 לאמנה: “כל מדינה חברה תבטיח כי רשויותיה המוסמכות יערכו חקירה ללא דיחוי וללא משוא פנים, כל אימת שיש יסוד סביר להאמין כי בוצע מעשה עינוי בשטח שבסמכותה השיפוטית.” לצורך סעיף זה, לורך היא “רשות מוסמכת.” חשוב לציין שבמשתמע, לורך (והפרקליטות!) הכירו בכך שמדובר בעינויים, משום שסעיף 15 לאמנה קובע כי “הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם.”

אבל נניח שניה לפורמליסטיקה. בפני השופט נוריאלי ובפני השופטת לורך הובא צעיר בן 17, שעבר עינויים קשים. חובתם הראשונית היתה להגן עליו ולהוציא אותו מידי המענים. הם מעלו בחובתם זו. חובתם השניה היתה להביא לחקירת המענים. שניהם התחמקו מחובתם זו.

כשלורך פוסקת שאין מקום לבדוק האם מדובר בעינויים, היא פועלת במפורש בניגוד לאמנה נגד עינויים. עינויים, נזכיר, הם פשע נגד האנושות. מסתבר שהשופטת לורך חיה עם זה די טוב.

מההחלטה עולה עוד שהמשטרה החשאית שלנו מצאה שטיק מבריק. זוכרים את הביטוי “חקירת צורך”? ובכן, בניגוד לסעיף 2 ב’ לאמנה נגד עינויים, הרשויות בישראל נוטות לאשר חקירת עינויים בלי חקירה ודרישה אם יש “חשש” לכך שעשוי להתבצע פיגוע. כפי שאפשר להבין, “חקירת צורך” היא, ובכן, במקרה שיש בו צורך: משהו איום עומד לקרות, משהו שאנחנו מניחים שיהיה חמור יותר מפגיעה בזכויות של אדם אחד, ועל כן יש להפר את זכויותיו הבסיסיות ביותר.

מעבר לכך שהלוגיקה הזו פגומה, “חקירת צורך” בעליל מתייחסת למקרה עתידי: מישהו מסתובב אי שם עם פצצה מתקתקת, ולנו יש מידע שהוא מעל לכל ספק שהאיש שעצרנו מחזיק במידע שיוכל לעצור את הפיגוע. כידוע, שום דבר לא ודאי. אתה אף פעם לא יודע האם האיש שאתה מחזיק יודע את מה שאמרו לך שהוא יודע. אתה מפר זכויות בסיס של אדם על סמך הנחה. לא ודאות, הנחה. אבל, שוב, נניח לזה. חקירת צורך מתייחסת למניעת אירוע עתידי.

אבל א’ ובן אוליאל, החשודים בפרשת דומא, לא נעצרו בגלל אירוע עתידי. הם נעצרו בגלל אירוע שכבר קרה, רצח משפחת דוואבשה בדומא. אז מאיפה צץ “הצורך”? ובכן, המשטרה החשאית אומרת שזה נכון שהיא חקרה אותם והוציאה מהם הודאות על פרשת דומא, אבל היא למעשה תכננה לחקור אותם על שורה של דברים אחרים, שכוללים פיגועים אפשריים עתידיים. וזה נכון, הודתה המשטרה החשאית, היא לא שומרת רישומים טובים מהחקירות (השופטת לורך הקדישה כמה פרקים חמוצים לנושא), והיא מתעקשת לא להקליט חקירות, כך שלעולם לא נדע כמה אמת יש בטענה הזו; אבל מה, לא תסמכו עלינו?

וכך מחלחלים העינויים חזרה. קודם כל בשל תמיכתה המתרפסת של הפרקליטות במענים – תמיד במענים – עבור בחששם של השופטים להתעמת עם המשטרה החשאית, וכלה בתפיסה שאומרת שחקירות “צורך” יכולות להתרחב הרבה, הרבה מעבר לצורך. הן יכולות, למשל, גם לחקור פשעי עבר.

נניח עכשיו לפרכות נוספות בהחלטה של לורך, כמו התפיסה המשונה שאם מישהו מוסר הודאה כתוצאה מעינויים אז ההודאה שמסר במהלך העינויים נפסלת, אבל לא ההודאות שהוא מסר כמה שעות אחר כך. כביכול, העינויים פוסקים. כביכול, הנחקר לא יודע שאפשר יהיה לחדש אותם בכל רגע. כביכול, החשש שלו מן העינויים לא משחק תפקיד.

עוד יום, עוד פרק של חרפה בתולדות המשפט הישראלי. עוד יום שבו מעונה לא זוכה לצדק והמענה חומק מן הדין. יש להבהיר: א’ הוא ככל הנראה אדם לא סימפטי. הודאות שהוא מסר ללא “חקירת צורך” שמות אותו בלב הנסיון להפיל את המשטר בישראל על ידי פיגועים נגד לא יהודים, שבתורם היו אמורים לפוצץ את כל האזור. לא קשה להאמין שכמו נערים רבים אחרים, גם הוא התלהב מהרעיון של גאולה באמצעות שפיכת דם.

ואף על פי כן, אסור היה לענות אותו. ואף על פי שהוא ככל הנראה אדם לא סימפטי, הוא בכל זאת אדם ויש לו זכויות בסיס. לו, ולכל האלפים של צעירים פלסטינים שהמשטרה החשאית שלנו מענה מדי שנה ושעניינם כלל לא עולה לכותרות העיתונים שלנו.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה, הפרקליטות מאחוריך

הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר

בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.

השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.

א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).

אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”

וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”

תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.

יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.

עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.

לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.

בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפלנגות שלנו

אין להתפתות לנסיון לצייר את נערי הגבעות כנמצאים מחוץ למחנה. הם ליבת המחנה הימני והם שלוחה של הממסד

מחנה ההפיכה האמונית ספג אמש (ד’) פיגוע תדמיתי: רועי שרון פרסם בערוץ 10 סרטון שצולם בחתונתו של נער גבעות לפני שבוע, שבו נראו המשתתפים חוגגים את רציחתו של עלי דוואבשה באמצעות הנפת בקבוק תבערה (כלי הרצח) ודקירת התמונה של התינוק.

גלי מחאה הגיעו מכל עבר, והמון אנשים טובים במובן הרע של המילה מיהרו להביע הסתייגות מ ז ו ע ז ע ת. נפתלי בנט, שכנראה ידע שהסרטון הזה עומד להגיע – על פי הדיווחים, בוגי יעלון מסתובב איתו ומראה אותו לעוברי אורח כבר שבוע – התחיל בימים האחרונים להעמיד פנים שהוא בכלל לא קשור לטרור היהודי ושטרור יהודי זה דבר מגונה.

הוא קיווה שנשכח שהיועץ הפוליטי שלו הוא המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון ושרק לפני שלוש שנים הוא לא רק סירב לגנות מועמד במפלגה שלו שהביע רצון לפוצץ את מסגדי הר הבית, הוא אף הודיע שהוא גאה בו. בנט גם היה מעדיף שנשכח שהוא זכה לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים, יגאל עמיר. אמנם, ההסתייגות של בנט מהמחבלים היהודים גוררת נאצות כלפיו בציבור הקבוע של מפלגתו, אבל אין להזיל דמעה: מי שישן עם צפעים, אל לו להתפלא כשיוכש.

הפרויקט הגדול של בנט הוא להפוך את הבית היהודי למפלגה כלל-יהודית, תחליף ליש עתיד של יאיר לפיד. הוא לא יכול לעשות את זה כשברקע יש פסיכים שדוקרים תמונות של ילד שנרצח. רצח בסכין ובבקבוק תבערה? זו לא דרכנו, אומר הישראלי הממוצע, אנחנו הורגים רק בפצצה חכמה, ומורידים את כל המשפחה בדרך. סכין ובקת”ב? זה פלסטינים, זה ברברי.

בנט עשוי לחוש שהוא בודד בצמרת. 12 שעות פונקטליש אחרי הפרסום של הסרטון, בצלאל סמוטריץ’ כבר הודיע שיש לו בעיה עם עצם הפרסום כי הוא “יגרום נזק בחו”ל.” זה בפני עצמו לא מפתיע, אבל פחות או יותר באותו הזמן אמרה גם שרת המשפטים שקד דברים דומים מאד. שקד היא לכל דבר ועניין גולם שבנה בנט בעצמו, אבל נראה שהגולם מתחיל לשקול לקום על יוצרו.

אבל רגע. הסרטון הזה, חבר’ה שרוקדים עם סכינים תוך כדי שירת שיר “נקם נא נקמת אחת משתי עיני מפלסטין,” מאיפה הוא מוכר לי? אה, כן. היה כזה לפני שנתיים. אז אבי החתן הכלה הגאה היה בנצי גופשטיין.

אותו גופשטיין שהוזמן לכנסת על ידי בצלאל סמוטריץ’ לפני חודש וחצי. אותו גופשטיין שהוזמן לפני מספר שנים לכנסת על ידי ציפי חוטובלי, כיום סגנית שר החוץ, כדי לדון בסכנת ההתבוללות. המממ. הוא מוזמן לכנסת על ידי חברי ליכוד והבית היהודי. כנראה שהוא במיינסטרים או משהו.

שירי הנקמה עצמם, כפי שציין שלום בוגוסלבסקי, הם מזמן מיינסטרים בציונות הדתית – שרים אותם בכל יום ירושלים ובכל "סיבוב שערים." יום ירושלים הוא אירוע דגל של המגזר (למעשה, הוא נוטה להתלונן על כך שאף אחד אחר לא מצטרף אליו שם.)

אגב, לפני מספר שנים ישב אחד בנימין נתניהו על במה בישיבת מרכז הרב והקשיב לרב דב ליאור נואם. דב ליאור היה מבוקש אז לחקירה. הוא היה חשוד בעידוד לכתיבת הספר “תורת המלך,” שבו נכתב ש”יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם.”

הפרקליטות בישראל החליטה שלא להעמיד לדין כותבי “תורת המלך” בעוון הסתה.

יאיר לפיד מיהר לגנות אתמול את תמונות החתונה. ובכן, יאיר’קה, כשאתה מחבק את נפתלי בנט ודורש להכניס אותו לממשלה, אתה מחבק גם את החבר שלו אורי אריאל שהעביר מידע לנוער הגבעות על תנועות צה”ל, ואתה מחבק את החבר של אורי אריאל, בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’, ואתה מחבק גם את החבר של סמוטריץ’, בנצי גופשטיין. רבאק, אל תעמיד פני מופתע.

[…]

אבל לסיפור הזה יש עוד צד.

כולם, חוץ מסמוטריץ’, מיהרו להתגולל אמש על נערי הגבעות. אבל מי הם בעצם נערי הגבעות? פה אנחנו צריכים לחזור 17 שנה אחורה. שר החוץ דאז של ישראל הוא אריאל שרון. והוא מצהיר בפומבי שעל המתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, כי “מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו.”

מכאן נולד נוער הגבעות: צעירים לא ממוסדים, שעיקר כוחם בכך שהם לא ממוסדים. הממסד יכול להתנער מהם כשאין לו ברירה, אבל רוב הזמן הוא משתמש בהם לצרכיו. שני הצדדים נהנים: הבריונים מקבלים לגיטימציה לפרוק את האלימות שלהם על אנשים חפים מפשע, והמדינה משתלטת באמצעות פלנגה על עוד שטחים בגדה.

שימו לב: המאחזים האלה לא חוקיים, והמדינה מודה בכך פעם אחר פעם, אבל הם נהנים מתמיכה ממסדית מרגע הקמתם. קודם כל, בוגי יעלון מציב שם שמירה. אחר כך, מגיעות תשתיות אחרות: סלולר, מים, חשמל.

מאחז שלממסד אין עניין בו, לא שורד. כמה נערי גבעות ניסו להקים מאחז בשם “נצח בנימין” לפני כמה שנים. המאחז לא תואם עם נציגי בוגי, הצבא לא הגן על המאחז, והפלסטינים שרפו את המאחז תוך כמה ימים. נערי הגבעות נמלטו משם.

כשהמאחז מוקם באישור בקריצה מטעם המדינה, היא נלחמת עליו בשיניים ובציפורניים. היא מצליחה לדחות את הפינוי שלהם פעם אחר פעם. קחו, למשל, את המקרה האחרון שהגיע לכותרות.

מתנחל בשם צבי סטרוק פלש בשנת 2010 לאדמות פלסטיניות פרטיות ונטע שם כרם. בדצמבר 2012 הורה המנהל האזרחי על פינוי הכרם. בדצמבר 2014, ועדת עררים של צה”ל דחתה את ההתנגדות של סטרוק. אתמול, הורה בג”צ על פינוי הכרם – עוד שנה. למה עוד שנה? סטרוק אמר, באיום מרומז, שאם יתנו לו שנה, הפינוי יהיה בדרכי שלום. המדינה הסכימה בהתלהבות: הצורך בדחיה, היא אמרה, לא נובע מצורך מקצועי (סטרוק רוצה לפנות את הגפנים שלו) אלא “מבחינת דרכי שלום.” השופטים סולברג והנדל, חובשי כיפה, התייצבו לצד המדינה ולצד סטרוק; השופט פוגלמן רצה לאכוף את החוק עכשיו.

אם השם צבי סטרוק נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. “צביקי” סטרוק הורשע בחטיפה ותקיפה של ילד פלסטיני, ובכך שהרג בבעיטה גדי שהיה שייך לפלסטיני. על החטיפה, התקיפה והעינויים של קטין ישב סטרוק, תושב המאחז הבלתי חוקי אש קודש, שנתיים וחצי. עכשיו הוא חופשי ומאושר, וממשיך במלאכתו – היותו חבר בפלנגה של נוער הגבעות. סטרוק, תשמחו לשמוע, קיבל סבסוד כשהיה אסיר מעמותת חננו, העמותה שמייצגת מחבלים יהודים ושמקבלת פטור ממסים מממשלת ישראל. סטרוק הוא בנה של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק, שלא התנערה מבנה. כשסטרוק עמד להכנס לכלא, נערכה לו מסיבת פרידה. השתתפו בה בין השאר חבר הכנסת דאז אריה אלדד, הרב חיים דרוקמן והרב דב ליאור.

כן, אותו דב ליאור שנתניהו ישב לידו כשהיה מבוקש. דרוקמן, אגב, הוא לב הממסד הציוני-דתי. גם הוא בא כדי לנחם נער גבעות שחטף ועינה קטין.

עמותת חננו מקושרת, דרך אלחנן גרונר, גם ל”קול היהודי,” אתר הפצת השנאה של ישיבת “עוד יוסף חי.” הישיבה הזו סובסדה על ידי ממשלת ישראל עד שהיא הגזימה קצת.

מאחר ונוער הגבעות הוא לא זרוע רשמית של הממשלה, אלא זרוע שלה לביצוע פעולות לא רשמיות, יש מדי פעם מתח בין השניים. נוער הגבעות יוצא לפעמים לפעולות שבממשלה באמת לא מתלהבים מהן, כמו הרצח בדומא. ההגזמה הזו גרמה נזק ניכר.

אבל זו עדיין זרוע מועילה לשלטון, עם כל זה שהיא מתחילה לגלות יותר ויותר התנכרות כלפיו, ועל כן הוא עדיין משתמש בה. יכול להיות שזה ישתנה, ויכול להיות שאנחנו נכנסים עכשיו בסך הכל לתקופת הקפאה ביחסים בין שני הצדדים. אבל צריך לזכור: עם כל הקשיים ביניהם, נוער הגבעות והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, הם רוב הזמן בעלי ברית. בעלי ברית שמתקוטטים לפעמים, אבל בעלי ברית. לפעמים נוח להתנער מהם, אבל בבוקר אחר כך תמיד חוזרים אליהם.

אין מה לעשות: הממסד צריך צעירים פסיכים שילכו לדפוק את החיים שלהם על אדמת טרשים שאף אחד לא רוצה ויטילו אימה על המקומיים. רוב המתנחלים התברגנו מזמן, ומישהו צריך לתפוס את הגבעות.

אילו היה הממסד הבטחוני רוצה להתנער מהם באמת, הסיפור היה נגמר תוך כמה ימים. פשוט צריך לסלק את השמירה של צה”ל מהמקום. אילו הממסד של המתנחלים היה רוצה להתנער מהם, הוא לא היה מחבר אותם למים וחשמל, והוא היה מטיל עליהם נידוי. נערי הגבעות נוחים לכל למי שעוסק בגזל ונישול של הפלסטינים. מדי פעם צץ סרטון מעיק, כן, אבל אחרי כמה ימים הוא נשכח.

והסיפור הוא לא הפלנגות, אלא האנשים שמשתמשים בהן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הטמבל עם האצבע על ההגה הגרעיני

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. זה צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש הזה.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)