החברים של ג'ורג'

מארה על שני בתיכם ותראו מי רוצה אפלה: שלוש הערות על המצב

פארסת חוק ההשתקה, החקירה של ביטן מסריחה מהתנהלות משטרתית לא תקינה, ותראו מי לא רוצה שקיפות

1. פארסה: הנחקר הסדרתי שמשמש כראש ממשלה מ פ ח ד. בשבועיים האחרונים הוא דוחף במלוא הקיטור, באמצעות שתי מורסות על הגוף הפוליטי הישראלי – דוד ביטן ודוד אמסלם, שעצם אזכורם מפריע להם לבצע את תפקידם ההיסטורי ולהתפוגג בענן צחנה – את חוק ההשתקה. החוק הזה אמור למנוע את המשטרה מלפרסם את המלצותיה בתום חקירה, ובמקרים מסוימים אף מלהעביר את ההמלצות הללו לפרקליטות.

המטרה של החוק היתה ברורה מלכתחילה: למנוע את פרסום החשדות המדויקים והמעשים שביצע נתניהו מעין הציבור. תחילה הובטח שהחוק לא יחול על נתניהו, אבל תוך זמן קצר זה השתנה. משה כחלון הוכיח, כהרגלו, שאין לו חוט שדרה והורה לסיעה שלו להצביע בעד החוק. ביום שני הוא עבר קריאה ראשונה, ביום רביעי וחמישי אמסלם וביטן דחפו אותו דרך הוועדה הלא נכונה (ועדת הפנים, שאמסלם עומד בראשה, מה שאיפשר לו לשבש את הדיונים ולהוציא כל מי שהתנגד), ביום חמישי הוגש נוסח חוק והאופוזיציה קיבלה יומיים להגיש הסתייגויות, היום אמורה היתה ועדת הפנים לאשר את החוק לקריאה שניה ושלישית, ומחר אמורה היתה להיערך על ההצבעה עליו.

ההיבריס של נתניהו וההשתנה על הציבור של הליכוד וסיעות הימין גרמו להם לחשוב שזה יכול לעבור. התוצאה היתה זעם ציבורי ניכר, שהגיע לכדי ביטוי בהפגנה אמש. הבוקר הכל התמוטט במהירות: שרת המשפטים שקד הודיעה שלא בשביל זה הימין עלה לשלטון, ביטן עצמו זומן לחקירה בפרשת שחיתות, כחלון התקפל (שוב), ובסופו של דבר נתניהו הודיע שהורה לאמסלם להחריג אותו מהחוק.

שזה נחמד, אבל צריך לזכור שזה היה הסטטוס קוו אנטה לפני שבועיים: החוק לא אמור היה לחול על נתניהו. אסור להרפות מהמעקב, כי נתניהו לגמרי מסוגל לשקר ולהכניס את עצמו לחוק, ואמסלם לא יהסס לציית לו.

ביטן יהיה קצת עסוק, זה כן. מה שמוביל אותנו ל…

2. פרשת גל הירש 2: שהדי במרומים שאני מאמין שדוד ביטן באמת חשוד בשחיתות, ואני יודע שהחקירה נגדו נפתחה לפני שנה, ואם יתברר שהוא אשם בחשדות שמיוחסים לו – כרגע, הלבנת הון, שוחד, מרמה והפרת אמונים – לא רק שזה לא יהיה מפתיע, זה גם יהיה סיום הולם לקריירה שלא היתה צריכה להתחיל מלכתחילה. ואף על פי כן.

אף על פי כן, ההתנהלות של המשטרה בפרשה הזו מצחינה. חוק ההשתקה מיועד במידה ניכרת נגד המשטרה. במקרה כזה, המשטרה עצמה הופכת לגוף פוליטי. גם המפכ”ל הבעייתי מאד שלה, שמונה על ידי נתניהו עצמו, מגיב מהמקום בו הוא יושב. אתמול, במהלך ההפגנה, הודיעו “גורמים במשטרה” ש”מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות.” השוו את זה להתנהלות המשטרתית כלפי ההפגנות בפתח תקווה, רק לפני שלושה חודשים.

ואז, הבוקר, הגיעה הפשיטה המשטרתית על מקורביו של ביטן וההודעה שהוא עצמו דרוש לחקירה. שוב, עצם העובדה שצריך לחקור אותו מקובלת עלי. התזמון, עם זאת, לא סביר ונראה פוליטי מאד. החקירה של ביטן היום מנעה ממנו להגיע לוועדת הפנים, שם הוא תפס את מקומו של בני בגין, והיא הטילה צל ענק על החוק שלו. בהחלט יתכן שהיא היתה גורם בהחלטה של נתניהו לסגת (זמנית?) מהחוק.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו מסוג זה קורה. לפני כשנתיים, כשרצה ארדן למנות את הדגנרל המשתבלל, גל הירש, לתפקיד המפכ”ל כחלק ממהלך מוצהר לניעור המשטרה, צץ פתאום תיק נגד הירש. התיק ישב שם יותר משנה ותיקתק, בלתי מופעל. המשטרה הפעילה את המטען בדיוק עם ההודעה על מינוי הירש. בספטמבר 2015 הודיע ארדן על משיכת המועמדות של הירש. התיק נגדו, ככל הידוע, עדיין פתוח.

ושוב, שהדי במרומים שאני מתעב את גל הירש. הוא מייצג את כל מה שרע בצה”ל והעובדה שפשלונר כזה עדיין מקבל פתחון פה אחרי 2006 מעידה על פגם חמור בציבוריות הישראלית. אבל גם לאנשים שאני לא סובל יש זכות שלא יתפרו להם תיק ויחסלו את הקריירה שלהם. אם אפשר לעשות לו דבר כזה, אפשר לעשות את זה לכל מי שיעצבן מסםיק בכירים במשטרה. שזה בדיוק מה שביטן עשה, ועל כן יש לי אמון מוגבל מאד בהתנהלות המשטרה.

3. תראו מי לא רוצה שקיפות: שרת המשפטים של האחים היהודים, איילת “ניאו נאצית?” שקד, רוצה שאף אחד לא ידע מי מעביר כספים לעמותות של המחנה שלה. אז היא רוצה לשנות את התקנות הקיימות, כך שמעתה עמותות יחויבו לדווח רק על תרומות מ-150,000 ש”ח ומעלה. כרגע הרף עומד על 20,000 ש”ח.

החשבון של שקד פשוט: המימון של ארגוני זכויות האדם מגיע ברובו מקרנות ממשלתיות, ועל התרומות שלהן הן מחויבות לדווח. ארגוני הימין, מצד שני, מקבלים כספים מקרנות פרטיות מפוקפקות ואנשים לא ידועים. אם תרצו, למשל, מקבלת כסף ממחבלים יהודים מורשעים. לעתים, כמו במקרה של רגבים ובצלאל סמוטריץ’, הכסף מגיע בכלל בעסקה סיבובית מהממשלה (באמצעות הלבנה דרך התנחלות כלשהי). והסכומים הללו גבוהים למדי.

גם הרף של 20,000 ש”ח גרם בעיות לאנשי הימין. אם תרצו, למשל, כמעט ואיבדה את רשיון העמותה שלה לאחר שניסתה להסתיר את הדו”ח השנתי של 2008 – שחשף את העובדה שהיא קיבלה 74,180 ש”ח מראש לשכתו של בנימין נתניהו, יואב הורוביץ. אם הסכום החייב בדיווח היה 150,000 ולא 20,000, הבעיה לא היתה נוצרת.

אז בפעם הבאה שארגוני הימין יזעקו “שקיפות”, זכרו בדיוק על מה הם מדברים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה המינוי של רוני אלשייך בעייתי

שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אש מן האטד: פרשת גל הירש

פרשת גל הירש מזכירה לנו לא רק שמדובר ביאיר לפיד של צה”ל, אלא גם את הרקבון שאחז במשטרה

השר לבטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, גלעד “מי?” ארדן, הודיע בשבוע שעבר על מינויו של שכיר החרב בהווה והקצין הכושל בעבר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. נוצרה סערה, והיו לה סיבות טובות.

אין חולק על כך שמשטרת ישראל נמצאת במשבר. כמחצית מהניצבים שלה התפטרו או הופרשו, חלקם נחקרים. ממנה מקום המפכ”ל, בנצי סאו, היה מעורב עד צווארו בהרג אזרחים במהלך אירועי ספטמבר 2000. המשטרה צריכה ניקוי אורוות, משהו שיהיה קרוב יותר לפירוק שלה ושל כל התרבות שלה. והיא צריכה מישהו מבחוץ, או על כל פנים לא מהשכבה הנוכחית של ניצבים ותנ”צים, כדי להשלים את המשימה הזו.

אבל המישהו הזה לא יכול להיות איש צבא. בישראל נוטים לשכוח את זה, כי המשטרה זולגת לתוך הצבא והצבא לתוך המשטרה ושניהם מקבלים הנחיות מהמשטרה החשאית, אבל המטרות של צבא ושל משטרה לא רק שונות, הן גם מנוגדות. המטרה של צבא היא להפעיל כוח קטלני כדי לדכא התנגדות צבאית. המטרה של המשטרה היא לשרת את הקהילה ולוודא שהזכויות של חבריה נשמרות. אידיאלית, חיילים יהרגו את חיילי האויב ללא נפגעים; שוטרים צריכים לבצע מעצר וחקירה, לא הרג. מבחינתם, הרג הוא אמצעי אחרון, ואלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית, מדובר בכשלון.

משטרת ישראל, וזה תהליך בלתי נמנע לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבלה ישראל לספח בשקט את הגדה המערבית, הופכת לכוח צבאי למחצה. אלה כוחות שאולי מצטיינים בדיכוי, אבל הם כשלון קשה בחקירות – לא במקרה, המודיעין בגדה מגיע מהמשטרה החשאית. אם רוצים להחזיר את משטרת ישראל לתפקד כמשטרה, ולא כסוג של גיבוי של צה”ל, כנראה שלא כדאי להעמיד בראשה יוצא צה”ל.

גנרלים לא מבינים בחקירות, לא מבינים בזכויות, לא מבינים במשפט – לא מבינים בשום דבר שהמשטרה עושה. מהבחינה הזו, ההתייחסות של הירש לשוטרים (בהודעה הרשמית שלו על הסכמתו לתפקיד) כאל “לוחמות ולוחמים” היא סימפטומטית. האמונה שגנרל יוכל להציל את המשטרה היא אמונה מיסטית בכוחו של המנהל, התפיסה שאומרת שאתה לא צריך לדעת כלום על העסק שלך, אתה רק צריך לדעת “לנהל.”

אבל גם אם הוחלט משום מה לקחת איש צבא לתפקיד, אסור שהאיש הזה יהיה גל הירש, ומכמה סיבות.

1. הוא כשלון מהדהד. גל הירש פיקד על אוגדה במהלך מלחמת לבנון השניה. בנאום ההתפטרות שלו – שבוצע כמקובל אצלו דרך מקורבים, והגיע שניה לפני פרסום דו”ח קטלני – הוא ייבב שהוא פיקד על תשע חטיבות.

ולמרות זאת, האוגדה שלו נכשלה בכל מה שהיא ניסתה לעשות. אני לא מדבר אפילו על הפקודות המטומטמות שלו ערב החטיפה בלבנון וההחלטה האווילית לבצע מרדף באמצעות טנק, שגררו כנראה את הממשלה למלחמה; פשלות כאלה יכולות לקרות לכל מפקד. אני מדבר על החודשיים שבאו אחר כך, שבהן האוגדה שלו התברברה, לא השיגה מטרות, והאוגדונר שלה שיקר למפקד שלו על המיקום שלו ועסק קדחתנית בשליחת מסרונים לעיתונאים. הירש טוב בדיבורים – הוא מעין היאיר לפיד של צה”ל – אבל מאחוריהם אין כלום. אם התפיסה היא שהוא מנהל מוצלח, אז בואו נאמר שבפעם היחידה שהוא התבקש לפקד על כוח גדול – אוגדה – הוא לא עמד במטלה. אין שום ראיות שהוא יודע לנהל משהו גדול.

2. הוא מ”פ שעלה לגדולה. חמושי צה”ל שאיתרע מזלם לשרת תחת פיקודו של הירש דיווחו בשבוע האחרון שהוא פינטז בפניהם על כך ש”האוגדה תתגנב ללבנון” ושאמר לשריונרים שהוא רוצה שהם “יתגנבו עם הטנקים” וש”יהיו כמו בדואים.”

אדם שחושב שאוגדה יכולה להתגנב, או שאפשר להתגנב עם טנק, מעיד על כך שקודם כל, הוא לא יצא מגיל ההתבגרות, ושנית שהוא לא מכיר את הפיקוד שלו. אמנם, קשה להאשים פה את הירש: הוא לא שירת ארוכות בתפקיד מטה חשוב (בצה"ל, תפקידי המטה נחשבים לנחותים לעומת פיקוד), והפיקודים השונים שלו כללו בעצם פיקוד על אוסף של פלוגות או אפילו כוחות קטנים יותר. זו לא בעיה של הירש; זו בעיה של רוב צה”ל.

3. כי הוא היה שותף לפוטש. במאמר שפורסם הבוקר ב”הארץ”, מתאר רביב דרוקר כיצד הירש התגאה בפניו שכמח”ט בנימין, הוא פשוט איין את הפקודות של הממשלה כשאלה לא מצאו חן בעיניו (גרסה חינמית, ומפורטת יותר, אפשר לקרוא כאן.) הפסקה הרלוונטית של דרוקר ראויה לציטוט במלואה:

“הירש הסביר לי שהוא ידע שהאינתיפאדה באה ולכן, ברגע שהתחילה אלימות, הוא החליט לסגור את כל היציאות מהכפרים הפלשתינאיים. למה? ככה. כי הוא החליט. אני גם חסמתי את כל עוטף ירושלים, "בלוק", כבר בתחילת הלחימה, טען בגאווה מח"ט בנימין, "חסימה טוטאלית. לא נתתי לאף אחד לזוז מטר". לא, הוא לא עדכן את מפקד האוגדה, הודה הירש וגם לא את אלוף הפיקוד וכן, הוא ידע שזה מנוגד למה שהדרג המדיני רצה באותה תקופה, אבל עם כל הכבוד לדרג המדיני (ואין כבוד, מסתבר), הוא יודע יותר טוב והוא החליט וזה מה שיהיה. מפעם לפעם, המשיך הירש, קיבלו המטומטמים למעלה, אתם יודעים ראש הממשלה והקבינט, החלטות על הקלות, אבל לא איש כמו גל הירש ישתף עם הטירוף הזה פעולה. אני מתרתח, הוא הסביר לי ואחר כך סיפר בגאווה איך הוא פשוט מסמס את ההוראות. הזזתי קצת את הטנקים אחורה, כדי שסי אן אן יצלמו ואז החזרתי אותם לאותם מקומות. הקלות אלק.”

כלומר, מח”ט בצה”ל החליט על דעת עצמו שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אז הוא ביצע סירוב פקודה מסיבי והפעיל מדיניות משלו – מדיניות שהיתה מנוגדת למדיניות הורדת הלהבות של הממשלה. מי שראה את “מיליון קליעים בספטמבר” יודע שממשלת ברק איבדה שליטה על הצבא; הירש היה חלק מרכזי באובדן השליטה הזה. הוא לא היה לבד, כמובן: דרוקר ושלח תיעדו בספרם היטב כיצד קיבלו הירש ודומיו גיבוי מלא מהרמטכ”ל מופז.

במדינה שבה לא בוצע פוטש צבאי מרצון, הירש היה למצער מבלה שנים ארוכות בכלא; במדינה עם מסורת של משמעת צבאית, היו שואלים אותו אם הוא רוצה סיגריה אחרונה והוא היה מתבקש לבחור בין עם כיסוי עיניים או בלי. בישראל הוא איכשהו קודם, ועכשיו הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל.

4. כי הוא פרזנטור. הירש לא הוכיח יכולת תפקודית יוצאת דופן, אבל הוא טוב בדיבורים והוא מסוגל לאלתר מצגת תוך דקות – ולא משנה שלמצגת אין קשר למציאות, זה עדיין מאד מרשים. מצד שני, אדם שמסוגל לחרטט משהו כזה

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות”

כפקודת מבצע, לא ראוי להיות בשום תפקיד. ודאי לא בתפקיד שבו הוא אחראי על חיי אדם.

5. כי הוא שכיר חרב. בתשע השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השניה, הירש התפרנס ממכירת טכנולוגיות הרג. לחברה שלו הוא קרא דפנסיב שילד החזקות; הירש מרבה להתפאר בכך שהוא בחר את השם למבצע “חומת מגן”, ובעולם שבו הוא חי – עולם צריבת התודעה וההשתבללות – לבחירת שם יש משמעות כמעט מיסטית. החברה עצמה, כך נודע בימים האחרונים, נמצאת תחת חקירות בינלאומיות. בחשד למה? ככל הנראה השטיקים הרגילים של שכירי חרב: שוחד ורכישת מכרזים.

[…]

ואחרי שכל זה נאמר, אם יש משהו שהוא מסריח יותר מההבאה של גנרל שחצן, כושל, פוטשיסט ועילג לפיקוד על כוח אזרחי, הרי שהוא ההתנהלות של המשטרה. משטרת ישראל הודתה למעשה שהיא קיבלה מידע מגורמים זרים על הירש לפחות מאז 2013 – ולא עשתה איתו כלום. עכשיו, פתאום, כשהירש מאיים על מה שהנהגת המשטרה רואה כזכותה המולדת – להביא לכך שמפכ”ל ייבחר משורותיה – פתאום צץ החומר הזה. ועכשיו, כמובן, אין מנוס מלדון בו. ודיון כזה מטבעו ייקח זמן, מטבעו ימסמס את הסיכויים של הירש להפוך למפכ”ל.

בשלב מסוים, כוחות משטרה מאמצים לעצמם חשיבה כנופייתית. הבעיה של “מי ישמור על השומרים” עתיקה כימי אריסטו. זו הסיבה שמדינות חופשיות מרסנות את המשטרה שלהן ומציבות אותה תחת פיקוח וביקורת הדוקים. משטרה שיכולה לשמור לעצמה מידע כזה על אנשים, ולשלוף אותו במידת הצורך, הפסיקה להיות משטרה והפכה לכנופיה של סחטנים. אנחנו? לחקור סוחרי נשק מקושרים? שמכירים עיתונאים? לא יקרה בחיים, אלא אם הם יאיימו על ההנהגה שלנו.

ופירוק הכנופיה הזו, הפיכתה של המשטרה לכוח אזרחי שמשרת את הקהילה ולא את עצמו, צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ”ל הבא. הוא יזדקק לכל הסיוע שהציבור יכול לתת לו, כי הוא מתמודד לא רק עם כנופיה מושחתת עד העצם, אלא גם עם ממשלה שממש לא אוהבת משטרה עם כוח חקירה מתפקד.

האיש יצטרך להיות הגון – ובו זמנית אדם שמכיר את המערכת היטב. שאי אפשר יהיה לסבן אותו בקלות. יש כמה אנשים כאלה, ואת כולם הצליחה המשטרה להגלות: נצ”מ אפריך “קרמשניט” ארליך, חושף השחיתויות שהיום נמצא במכבי האש; ניצב משה מזרחי; ומספר אנשים דומים.

זה מה שאנחנו צריכים. לא פרזנטור עם עלי תאנה על הכתף. אז אחרי שיגמרו לכתוש את הירש – והוא הרוויח את הכתישה הזו ביושר – צריך להיאבק על הדבר האמיתי: המפכ”ל שיחזיר את המשטרה לאזרחים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רחמונעס, יהודים

(או: אכלו לי, שתו לי, התפטרתי).

כשהודיע לו האלוף אלמוג שהוא ייאלץ ללכת, למען שלמות צה"ל, היה תת אלוף גל הירש בהלם. “איפה הרעות? איפה החברות?” ייבב הירש, מפקדה הכושל של אוגדת הגליל במלחמת לבנון השניה. אתה קורא את המילים של הקצין הכי בלתי ברור בצה"ל, ואתה מתמלא אהדה לאלמוג – דבר קשה בימים כתיקונם, שכן האיש מבוקש בשל מעורבותו, לכאורה, בפשעי מלחמה: אלמוג אומר לו בנוקשות שהצבא גדול מהפרטים שבו, ושעל פאשלות יש לשלם מחיר, כדי שאפשר יהיה לשקם את הצבא.

אבל, כפי שעולה מהראיון עם הירש ב-”7 ימים", הוא לא ממש קלט את המסר. “לא עשיתי דבר שיש בו קלון,” הוא מוחה. נניח לנושא הזה, ולא נשאל כמה שאלות מרתקות – כמו, למשל, האם אין קלון בהפגזת אוכלוסיה אזרחית, במתכוון, בפצצות מצרר, או עד כמה זה אתי לשלוח את החיילים שלך ללא אספקה ולקוות שהם יסתדרו על ידי ביזת המקומיים – ונתמקד בנקודה פשוטה: עם כל התחכום המילולי שלו, שהופך אותו לבלתי מובן לבני תמותה מן השורה, הירש לא מבין את ההבדל בין "קלון" ובין כשלון. הוא לא מבין שאתה לא חייב להיות אנס סדרתי כדי להיות מודח מן הצבא. מספיק שתהיה פאשלונר בקנה מידה גדול מספיק.

אלמוג העלה את הירש על המוקד – הירש מספר בעלבון שהוא התמקד בו במהלך התחקיר – בגלל חטיפת שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. הירש טוען שאילו קיבל מידע מודיעיני שהיה בידי חיל המודיעין, הוא לא היה מוריד את רמת הכוננות באוגדה. משחקי ה"מה היה אילו" האלה נחמדים, אבל העובדה הקובעת היא שהוא הוריד את רמת הכוננות.

התחושה, ככל שאתה קורא יותר, היא שהירש פשוט לא היה צריך להגיע לתפקיד הזה. שוב ושוב מתארים אותו כקצין מצול"ש. שזה נכון, אבל מטעה: הירש לא השתתף מעולם בקרב מול כוחות סדירים. כל הקריירה שלו בנויה על התקלויות עם חמושים פלסטינים. כלומר, הוא הפעיל מערך קרבי אדיר, של חי"ר וארטילריה וחיל אוויר, כנגד בני 16 מפוחדים עם קלאץ'. תפקיד לא רע, אם אתה רב סרן, אבל ספק אם הוא מכשיר אותך לפיקוד על משהו גדול מפלוגה.

הרגע המכונן בסיפורו של הירש מגיע כשנודע לו על חטיפת החיילים: הדבר הראשון שהוא עושה הוא לעלות על אפוד, ואז הוא נוסע למפקדת האוגדה. ספק אם יש דבר המבהיר יותר עד כמה חי הירש בעולם אחר: הוא נוהג כפי שצפוי לנהוג מג"ד שנודע לו על התקלות בגזרה שלו. הוא חוגר אפוד. הוא מתכונן להסתערות, בה ישתתף אישית. אבל אוגדונר – זה כבר סיפור אחר. הירש לא קלט את זה. כנראה שעדיין לא הבין.

שוב ושוב טען הירש, בעלבון, שהדיחו אותו למרות שהוא הפעיל תשע חטיבות. מישהו היה צריך להגיד לו: חביבי, מוטב שתשתוק. ההישגים שלך עלובים גם כך. לא רצוי שתזכיר כמה כוחות הפעלת כדי להגיע לכשלון הזה.

הוא מגלה חוסר הבנה מדהים: מצד אחד, הוא אומר, הוא הכין תכנית פעולה שתמנע שימוש בכלים משוריינים בלבנון, כי החיזבאללה יפוצץ אותם. אבל הדבר הראשון שקורה כששני החיילים נחטפים, הוא שצה"ל שולח טנק (!) לרדוף אחריהם, ודאי בשל זריזותו ותחכומו של הכלי הזה. כידוע, הטנק עלה על מטען, ועוד ארבעה חיילים נהרגו. עכשיו, או שהירש אישר את השימוש בטנק, ואז הוא פעל בניגוד לתו"ל שקבע הוא-עצמו, או שאחד מפיקודיו לא הבין למה מתכוון האוגדונר שלו, ושלח טנק. הירש לא יוצא טוב מהסיפור, בכל מקרה.

הירש טוען שמעולם לא אמר "בינת ג'בייל בידינו". הוא אמר, לדבריו, ש"אנחנו שולטים בבינת ג'בייל", ולטענתו התכוון בעצם לומר שכוחות צה"ל נמצאים בשטחים החולשים על בינת ג'בייל. שימוש מפוקפק בשפה העברית, לכל הדעות, וראוי לציין שלא הירש ולא דוברת צה"ל לא מחו על השימוש ב"בינת ג'בייל בידינו" בעיתונות, לפחות לא עד סוף המלחמה; כשהעם והתקשורת היו לצידם, היה להם נוח עם הערפול הלשוני הזה.

הירש אומר שהוא "מחפש את הצבא שאהב", הצבא של "ערכי הרעות", הצבא שלא הדיח פשלונרים אלא אם כן באמת לא היתה שום ברירה אחרת. הוא לא מהסס להשליך את האשמה כלפי מעלה: הוא אומר שקיבל פקודות סותרות. השאלה, גל חמודי, היא מה עשית כשקיבלת פקודות סותרות. למה לא הלכת לפיקוד וניערת את האלוף. זה מה שמפקד אוגדה, עם תשע חטיבות, אמור לעשות. אבל הירש נשאר מפקד פלוגת חיסול חמושים באופיו. וזה, אולי, הסיפור האמיתי: עד כמה חיסלה הלוחמה הזעירה שלנו בשטחים את יכולתו של הצבא לחשוב ולפעול במונחים הגדולים מגדוד. איך כל מיני מחסלי-מבוקשים-מבוצרים הפכו לגנרלים, ולא הצליחו להבין מה קורה ואיך לפעול כשסכנה רצינית יותר מאשר חוליה מרימה את ראשה.

והחשש הוא שתצמח אגדת גל הירש, משהו שמקביל לאגדת גורודיש: כזו שתהפוך את הקצין היהיר, המנותק, שקודם הרבה מעבר לראוי, לאיכשהו לא אחראי לפאשלות שקרו תחת פיקודו. הראיון שהעניק ל-”7 ימים" – אה, סליחה, הראיון שהעניקו "חבריו": הירש לא מדבר ישירות אל העיתונאי, הוא "מספר לחבריו", כנראה משום שעדיין אסור לו להתראיין – הוא הצעד הראשון בכיוון.

(יוסי גורביץ)