ההרפתקה העיראקית של בוש קורסת, ואיתה קורסת ההשפעה הבינלאומית של ארצות הברית. מפקדי הצבא בעיראק הודו בשבוע שעבר שמתקפתם בבגדאד, שנמשכה שלושה חודשים, נכשלה: הם לא הצליחו להוריד את רמת האלימות העדתית בעיר, והם ספגו מספר אבדות כבד מאד. וכל זה קורה ערב בחירות.
בוש נטש את "stay the course” שלו, שתמיד הזכיר קצת את "לא מחליפים סוסים באמצע הנהר" של הסרט "כשכש בכלב". עכשיו הוא מדבר על adapt and win, הסתגלות לטקטיקה של המורדים בעיראק שיוביל לנצחון. לכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של מלחמת ויאטנם, זה נראה מוכר עד כדי יאוש.
אלא שההבדלים הם לטובת ויאטנם. ג'ונסון היה הומניסט, שבאחד הדיונים התפרץ בזעם: “מה הם רוצים? מה הם רוצים? בכסף שהוצאנו על פצצות, הייתי בונה בית ספר בכל כפר! הייתי בונה להם בתי חולים! סכרים! מה הם רוצים?”. האינסטינקט של הנשיא הענק ההוא, ענק בכוחו וענק בחולשותיו, היה לבנות בתי ספר. לא להפציץ אותם. האירוניה המרה היא שהוא המטיר מוות על ויאטנם, כדי שיוכל להלחם בקרב החשוב לו באמת – המלחמה בעוני בארצות הברית. התוצאה, כמובן, היתה תבוסה בשני הקרבות.
מק'נאמרה היהיר, שמרבים להשוות אליו את רמספלד, היה מחשב אנושי אבל אנושי מאד. הוא ידע לעשות חשבון, וכשהבין בסוף 1967 שככל שהוא משחית משאבים על ויאטנם התנגדות האויב גוברת, ולא יורדת, הוא התפטר. אין ספק שהמלחמה גרמה לו סבל עצום. פחות, כמובן, מהסבל שנגרם לחיילים ששלח אל מותם ולכפריים שהרעיל ב-agent orange, אבל הוא לא היה איש ה-”stuff happens”.
וכמובן, ויאטנם לא היתה חשובה. ויאטנם לא איימה על ארצות הברית. לתיאוריית הדומינו, שגרסה שנפילת ויאטנם לידי הקומוניסטים תביא להתקפה על הוואי, לא היה בסיס.
עיראק היא סיפור אחר.
את תוצאותיה של עיראק כבר ניתן לראות בזירה הבינלאומית: לממשל בוש היתה מעט מאד השפעה על המשבר בלבנון; צרפת הצליחה לתמרן היטב מול הענק האמריקני. כשהתפוצץ המשבר הצפון קוריאני, לבוש לא היה מה לומר – וגרוע מכך, לאף אחד לא היה אכפת מה הוא אומר.
כשדיווח וולטר קרונקייט, המום, על מתקפת הטט, העיר ג'ונסון: “אם קרונקייט פנה נגד המלחמה, הפסדנו את האמריקני הממוצע". הציבור האמריקני פנה נגד המלחמה כבר בסוף 2005, ומאז שורותיהם של המתנגדים גדלות ללא הרף. שני שלישים מן הציבור מתנגדים לה כעת.
בהתחשב בכך שהצבא האמריקני מפסיד, שעיראק מתפרקת לחתיכות על פי קווי שסע עדתיים ומשפחתיים, ושהציבור האמריקני פנה נגד המלחמה בהמוניו, אפשר לומר בזהירות שסביר להניח שבסוף שנת 2007 תצטמצם משמעותית הנוכחות האמריקנית בעיראק, אם לא תחדל לחלוטין.
זו תהיה תבוסה איומה. ועיראק חשובה הרבה יותר מוויאטנם.
כשעלה האייטולה רוחאללה חומייני על ערימת גופות מתנגדיו ותפס את השלטון באיראן, הוא הגדיר שלושה אויבים: “השטן הגדול" (ארה"ב), “השטן האדום" (ברית המועצות), ו"השטן הקטן" (ישראל). בסוף השנה הבאה, יוכלו האיסלמיסטים לומר שהביסו את שני הראשונים. ומה על השלישי?
קודם למלחמה, טען בוש באוזני שליחו למזרח התיכון, אנתוני זיני, ש"הדרך לבגדאד עוברת בירושלים": כדי לכבוש את עיראק מבלי להצית את העולם הערבי, יש צורך להגיע לאיזשהו הסכם בין ישראל והפלסטינים. בוש לא התכוון ברצינות – הוא נוצרי אוונגליסטי ותומך ישראל נלהב – וזיני עזב את האזור מתוסכל. לימים יטען שקבוצה פרו-ישראלית בהנהגת הממשל היתה הדוחף העיקרי למלחמה.
כוחה של ארצות הברית קטן בשנה האחרונה, והוא צפוי לקטון עוד יותר בשנים הקרובות. בעשור הקרוב, לפחות, לא תעשה ארצות הברית כל צעד חשוב במזרח התיכון; ודאי לא תשלח אליו כוחות צבאיים. והתבוסה בעיראק, נצחון מוראלי מאין כמוהו לזרקאווים של העולם, תדרבן את הג'יהאדיסטים הלאה.
האם ערב הסעודית, ערש הג'יהאדיזם, תשרוד תבוסה אמריקנית? מה יהיה גורלה של ירדן, מולדתו של זרקאווי, שבה גואה לאחרונה גל ג'יהאדיסטי? האם מובארק יצליח להעביר את השלטון לבנו גמאל (“ג'ימי" בפי המצרים – לא סימן טוב), או שמא יתפסו האחים המוסלמים – הנהנים מתמיכה ציבורית עצומה במצרים – את השלטון? כסאו של מושארף מתנדנד כבר עכשיו – מה יקרה כשפטרוניו האמריקנים יובסו בשדה הקרב? אפילו בסוריה גואה החשש מפני הג'יהאדיסטים: השלטון מינה לאחרונה שורה של מופתים רשמיים, שמטרתם להיאבק בגירסה החיה של האיסלם באמצעות גירסה רשמית. זה לא כל כך הולך, ובכלל לא בטוח שבשאר מסוגל ללכת בדרכי אביו ולהשמיד עיר שלמה, במידת הצורך. מה יקרה שם כשהאמריקנים יתקפלו?
הסכנה האמיתית שבפצצה האיראנית איננה השימוש בה. אף אחד לא מספיק מטומטם, אפילו לא חמינאי, כדי לפתוח במלחמה גרעינית. אבל פצצה גרעינית מוסלמית – כזו שנמצאת בסביבה, לא זו של פקיסטן – תנטרל את הפצצה הישראלית. דימונה היתה ההרתעה מפני הסתערות כוללת על ישראל: אם יובס צה"ל בשדה הקרב, תופעל הפצצה. כשיערכו האיראנים את הניסוי שלהם, האס הזה שבשרוולה של ישראל יבוטל. וכאן רצוי לציין, שוב, שצה"ל לא ניצח ב-40 השנים האחרונות.
יש סיכוי סביר שבעוד שנתיים, תהיה ישראל באמת מדינה קטנה מוקפת אויבים. כשזה יקרה, כשיחושו האיסלמיסטים – והפלסטינים היום הם יותר איסלמיסטים מלאומנים; עוד הצלחה מזהירה של כוחותינו המזוינים – שסופה של ישראל קרוב, הם לא ירצו עוד את העיסקה הישנה של קווי 67'. הם יחושו עצמם בראשו של גל עולה.
והבעיה היא שכשזה יקרה, ארצות הברית תהיה עסוקה בליקוק פצעיה, וכלל לא במצב לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. הצלחנו לעצבן את האירופים היטב בעשור האחרון, ובכל מקרה הצבא שלהם הוא צעצוע לא מזיק; רוסיה היא מזמן מדינת אויב; ישראל תעמוד לגורלה לבדה.
וכשזה יקרה, לא נבין איך זה קרה. זה קרה, כשהעברנו את החדשות מעיראק לעמוד 17, מתחת למודעות האבל. זה קרה, כשחשבנו שאנחנו "עם לבדד ישכון", ושלמתרחש בסביבתו אין כל השפעה עליו. זה קרה, כשחשבנו שיש לנו עוד קצת זמן, שאם נלחץ עוד קצת, הפלסטינים יתפרקו.
ובכן, הם התפרקו. עכשיו, ככל הנראה, תורנו. ישראל תיפול לפני שיתחיל הקרב: כשיתחוורו יחסי הכוחות האמיתיים, כל מי שיוכל יברח מכאן. זה, אחרי הכל, האינסטינקט היהודי. ישארו כאן רק החלשים ומי שאינם מסוגלים לנוס, שלכישוריהם אין דורש מעבר לים. התהליך מתרחש כבר עשור, מסיבות אחרות – ישראל היא מדינה פונדמנטליסטית, עוינת לקוסמופוליטים החדשים, וההזדמנות לחיות במקום שקט פשוט קורצת מדי – ועכשיו הוא צפוי להיות מואץ.
הדרך לבגדאד עוברת בירושלים? בהחלט יתכן שכרגיל, בוש טעה גם כאן: בהחלט יתכן שהדרך לירושלים עוברת בבגדאד.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות