החברים של ג'ורג'

בג"צ כאידיוט מועיל

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שקט, בונים

אתמול צריך היה להיראות אחרת. אפילו אם לא היינו רואים הפגנות המוניות להפלת הממשלה, היינו צריכים, לכל הפחות, לראות ח"כים מהשמאל, אדומים מזעם, חובטים בימין עד אבדן הכרה. במקום זאת, קיבלנו דברים כמו התגובה המעופשת הבאה: "אבו מאזן וממשלתו בראמאללה הם הפרטנר הפרגמטי והמתון ביותר שישראל יכולה לבקש. אם לא יחודש המשא ומתן בהקדם, עוד נתגעגע בעתיד להצעות הפלסטינים לפתרון הסכסוך".

זו היא תגובת "שלום עכשיו" לחשיפת מסמכי פלסטין, והיא מסכמת היטב את התגובה משמאל. לא רק למסמכי פלסטין, אלא בכלל. בעשור האחרון לפחות, אולי יותר. אולי הייתי אמור להתרגל, אבל קשה לי. התגובה הזו היא דוגמא כל כך נאה לכל מה שעגום ומקרטע בשמאל הפוליטי בישראל, שהידיים שלי עדיין רועדות מזעם. ממשלות ישראל שלחו במשך שנים ישראלים למותם, תוך שהן מסרבות לדון אפילו בהצעות מרחיקות הלכת ביותר של הרשות הפלסטינית, ובטח שלא ליידע את הציבור בנוגע לכך, וזה כל מה שיש לנו להגיד? שיש פרטנר?

במהותה, זו תגובה. ובמהותה, כל תגובה מקבלת את הנחות היסוד של הצד השני. ו"יש פרטנר" מניחה שנושא הדיון הוא כשירותם של הפלסטינים לשלום. זה לא הנושא. זה לא צריך להיות הנושא. הנושא הוא דם, דמם של ישראלים ופלסטינים, שנשפך במשך עשור בעוד ממשלות ישראל ממחיזות את שטיק ההסברה האחרון שלהן – משא ומתן. על פי ויקיפדיה, בין 2000 ל-2007 מתו 1,115 ישראלים כחלק מהסכסוך, ולמעלה מ-8,000 נפצעו. בין 4,210 ל-4,269 פלסטינים נהרגו, וכ-30 אלף נפצעו. לא יודע אם יצא לכם לראות פעם "פצוע" כזה. לי כן. ראיתי דרוזי שנורה בראשו במחסום. היה לו שקע ברקה, והוא סבל מכאבי ראש ונדודי שינה, וכנראה ימשיך לסבול מהם. הנתונים האלה לא אומרים כמה אנשים איבדו רגל, כמה מהם איבדו ידיים, עיניים, שלווה. הנתונים לא מספרים על "עופרת יצוקה", ולא מספרים על כל הפלסטינים שאיבדו את ביתם, או על תושבי שדרות שצריכים לחשב את המרחק בין גן הילדים לבין המקלט הקרוב, למקרה ש.

האינתיפאדה השניה, גל הטרור הגדול של תחילת שנות האלפיים, חומת מגן ועופרת יצוקה, כל אלו היו רק רעש רקע, מנגינת ליווי למוטיב המוזיקלי היחיד שממשלות ישראל יודעות לקיים – תופי הטם-טם היגעים של הבניה. ובשלום עכשיו עדיין מדברים על פרטנרים.

***

השמאל הפוליטי תמיד מגיב. תמיד מגיב רע ובנימוס. תמיד משתעל במבוכה כדי שיתנו גם לו מקום. וזה לא מפסיק להדהים אותי. תגובת ברירת המחדל שלו היא "בבקשה אל תרביצו לנו".

ג'ון סטיוארט העיר פעם שהמשפט "הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים משחקים שש-בש" הוא לא נכון. הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים יושבים בחדר האחות כי הם שוב הדביקו לעצמם את הביצים. התיאור הזה מתאר במדויק את השמאל הישראלי. השמאל האמריקני עוד יודע לנצח בחירות.

השמאל הישראלי ימשיך להפסיד, ובצדק, כל עוד בתשדירי הבחירות שלו הוא ימשיך לנופף בחוקים החברתיים שהוא העביר, אותם חוקים שאיש לא מקיים לעולם. הוא ימשיך להפסיד משום שתפקידו של ח"כ אינו רק לחוקק. תפקידו הוא גם לעצב את הדיון הציבורי. ואת זה הימין יודע לעשות, והשמאל לא. למעשה, הימין כל כך התרגל לעשות זאת עד שגם החוקים שהוא מעביר הם לא יותר, במקרים רבים, מאשר כלי רטורי.

ואני יודע, אם יש משהו ששמאלנים אוהבים לעשות זה לתקוף שמאלנים אחרים. ואני יודע, דברים שרואים משם וכו'. אבל בשלב מסוים מישהו צריך היה לומר רבאק. לא כולם, מישהו. כאשר "מקורבי" נתניהו אומרים שמסמכי פלסטין מוכיחים שהקפאת הבניה היתה מיותרת, מישהו היה צריך לצעוק שהאיש ויתר על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל עבור כמה חודשים של בניה. ומישהו היה צריך לצעוק על לימור לבנת, זו שאמרה ש"כולם יודעים שאריאל תמיד תישאר בריבונות ישראל", שאפילו הממשל הפלסטיני הנוכחי לא היה מוכן לקבל את אריאל; שבמשך שנים ישראל משקיעה מיליארדים באריאל כדי להרוס את הסיכוי של המדינה הזו לקצת שקט, פעם אחת בחייה הקצרים; לשאול איך היא העזה לשקר כך לציבור, כשהיא היתה חלק מהממשלות שאיבדו כך הסכם שלום אחר הסכם שלום; לשאול אותה כמה מתים יספיקו לה, עד שתבין.

ואפשר גם לשאול אותם, את הימין הישראלי, איפה הם עכשיו, כשגדר ההפרדה, שאמורה היתה להגן על החיים שלנו, נבנית עקום, בעלות של מיליונים ובניגוד לכל היגיון ביטחוני, על מנת לספח עוד קילומטר. ואפשר לשאול אותם איך הם מצדיקים את ההתנגדות שלהם, דאז, לגדר, על מחיר הדמים שלה, כדי שחלילה לא נאבד עוד גבעה, עוד שעל.

וכשליברמן שואל מאיפה מגיע הכסף לארגוני שמאל, צריך היה לשאול אותו מאיפה מגיע הכסף שלו. ולהתעקש על זה. כי, אני לפחות, עדיין לא הבנתי. ואני גם תוהה בנוגע לבת שלו, ואיך היא התעשרה כל כך מהר. ואם אנחנו כבר שם, ומדברים על דה-לגיטימציה, אז איפה האנשים שישאלו אותו על אפסותה המוחלטת של מדיניות החוץ שלו, ואיך זה ששר חוץ, ששנותיו בתפקיד היו שנות השיא של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, מעז להאשים בחרם הזה תנועות שמאל שקיימות למעלה מעשרים שנה.

הטיעון העיקרי של הימין הישראלי הוא שהשמאל אינו לגיטימי. עוד לפני ועדת החקירה, ואפילו לפני שבוגי יעלון השווה שמאלנים לווירוסים, הטיעון הזה היה שם. זה מה שהימנים אומרים כשהם אומרים לכם ללכת לעזה, "אם כל כך אכפת לכם מהפלסטינים". זה מה שהם אומרים כשהם שואלים למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות. הם אומרים דבר אחד, והוא פשוט וקליט – לשמאל אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהישראלים. אז לא. די. כי אם ימני אומר לכם ללכת לעזה, אמרו לו ללכת לשם בעצמו. זה הוא שרוצה לחיות שם ממילא. ואם ימני שואל למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות, שאלו אותו מתי הוא היה שם. ושאלו אותו, אם כבר, מה הוא עושה למען מפוני בית שאן, ולמה לגזלני ההתנחלויות מגיע בית מפונפן ותקציבי ענק, כשבישראל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דירה בשכירות. ודי. הייתי ממשיך, אבל נמאס לי. כבר שנים שנמאס לי.

***

יש טעם אמיתי בעבודת הכנסת, כרשות מחוקקת. אבל ח"כים הם אישי ציבור, ומה שהם אומרים נכנס לתקשורת. ליברמן יודע את זה, ביבי יודע את זה, אפילו דני דנון יודע את זה. בשמאל עדיין לא. במקום לנסות לשכנע את הציבור, מעדיפים אצלנו לפנות לבג"ץ, לנהל קרב מאסף. במקום שבו מתעלמים מפסיקות בג"ץ, שבו מוסדות שלמים מתנהלים במחשכים וללא פיקוח, בשמאל עדיין מתנאים ברשימת החוקים החברתיים שלהם. ובכל פעם שיש בחירות, במקום לנסות לנצח הם מעדיפים לנסות לגנוב מנדטים ממפלגות שמאל אחרות, מביצה שהולכת ומצטמקת. והגיע הזמן שזה יפסיק, לא משנה איך. אמרו שליברמן מזיין חזירים, מבחינתי. אני רוצה לראות אותו מכחיש.

(איתמר שאלתיאל)