החברים של ג'ורג'

דיני רצח, סעיף קטן ירושה

במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.

המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.

אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.

הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.

נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).

נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?

ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?

המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.

אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"ג] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."

כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.

ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.

או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.

הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.

(יוסי גורביץ)

איך מלכד נתניהו את עצמו

ראש ממשלתנו, האמין מכל אדם, חזר מוושינגטון לפני כשבוע, כשהוא ממהר לדווח לנו שבמהלך פגישה מרתונית בת שבע שעות (!), מהסוג שהיה מתיש את אסד האב, עם מזכירת המדינה קלינטון, הוא הצליח להשיג מהאמריקנים הסכמות על הדברים הבאים:

  • א. ישראל תקבל 20 מטוסי F-35 במתנה.
  • ב. האמריקנים ישתמשו בזכות הווטו שלהם למען ישראל כנגד יוזמות פלסטיניות.
  • ג. לא יהיו הקפאות נוספות, וההקפאה לא תחול בירושלים.

כל זה תמורת הקפאה לשלושה חודשים בלבד.

זה היה, ככל הנראה, הבלוף המרשים ביותר שמכר נתניהו מימיו, וזה חתיכת הישג. מדובר, אחרי הכל, בבנאדם שהצליח לשכנע אותנו שהוא היה שר אוצר מצוין. באופן חשוד למדי, הוא דרש שלא יהיה פרוטוקול מהישיבה ההיא. דא עקא, שהאמריקנים מיהרו מהר מאד להדליף את האמת.

הייתם קונים ממנו מכונית משומשת? (פליקר - Israel_MFA)

הישיבה המרתונית? היא היתה הרבה יותר קצרה ממה שנתניהו הציג אותה. במהלך הישיבה, עצרו שני הצדדים למספיק זמן כדי שנתניהו יקח את בנו יאיר, החייל עם תנאי השירות המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, למסעדה איטלקית. המטוסים – המיותרים להפליא, רק שבישראל אין דיון אמיתי בנושאי בטחון – לא יהיו בחינם; ישראל תצטרך לשלם עליהם כרגיל, בחלק מהסיוע הבטחוני. מעולם לא היה ספק בקשר לכך שישראל תקבל אותם – עד שנתניהו הצמיד את קבלתם להקפאת הבניה. ובקשר למזרח ירושלים – טוב, זה באמת היה מוגזם. מקור אמריקני בכיר הבהיר שכאשר ארה"ב מדברת על הקפאה, היא בהחלט כוללת את מזרח ירושלים, זו הבטחה שניתנה לאבו מאזן, ואם נתניהו אומר אחרת, למשל לאלי ישי, הרי שהוא משקר. אה, סליחה, "לא אומר אמת". זוכרים מתי בפעם האחרונה הודיע פקיד אמריקני בכיר שראש ממשלת ישראל משקר? גם אני לא. ומה בקשר לטענה שארה"ב לא תבקש עוד הקפאות? ובכן, זה משום שהאמריקנים מצפים – על פי הדלפות – שבתוך שלוש חודשים יעשה נתניהו את מה שכל ראשי הממשלה בישראל, מאשכול והלאה, נמנעו מלעשות: ישרטט את גבולותיה של ישראל.

אשר לנושא הווטו במועצת הבטחון, הוא היה נתון כמעט אוטומטית בידיים ישראליות. עכשיו התנה אותו נתניהו בהעברת החלטת ההקפאה בממשלה, דבר שהוא ככל הנראה לא מסוגל לעשות. כלומר, נתניהו הצליח להפוך הבטחה אמריקנית לאולטימטום – לא תקפיאו, לא יהיה וטו. אין ספק שמדובר בהצלחה הישראלית הגדולה ביותר בתחום מדיניות החוץ מאז מינוי ליברמן לשר החוץ.

יתר על כן, וטו יש רק במועצת הבטחון, לא באסיפה הכללית. אם הפלסטינים יפנו לשם, כשבקשת העצמאות שלהם מלווה בבקשה ליישם סוף סוף את החלטה 181 ("החלטת הכ"ט בנובמבר"), יהיה מעט מאד שהאמריקנים יוכלו לעשות.

נתניהו, כמובן, מנסה לפזר מסך עשן כבד סביב כל הפדיחה הזו, בנסיון בהול לשכנע את האמריקנים לחתום על מכתב שנראה שהם מאד לא רוצים לחתום עליו. אחת משיטות ההטעיה, שנחשפה לאחרונה, היא על ידי הוצאת הודעות לתקשורת כשהדגש הוא שאסור בשום פנים לציין שהן הגיעו מלשכת ראש הממשלה אלא לייחס אותה ל"מקור מדיני". כחלק מהנסיון הענק להונות את הציבור שראשיתו בהודעה בקול תרועה על המתנות – שאכן, כפי שחשדו פרשנים רבים, היתה טובה מכדי להיות אמיתית – ציטטו כמעט כל כלי התקשורת הודעה של "מקור מדיני", הלוא הוא ב. נתניהו, שאומרת שהסיבה לעיכוב המכתב איננה העובדה שהאמריקנים לא אמרו את מה שהוא רוצה שיהיה כתוב בו, אלא… התנגדות פלסטינית להצלחה המהדהדת של נתניהו. הכתבן המדיני של "ישראל היום" ציטט את הודעת נתניהו כלשונה, כולל כותרות המשנה.

החוק איננו אוסר על ראש הממשלה לשקר לציבור; זה האחרון אמור להעניש אותו על כך. אבל המצב שבו ראש הממשלה מספק מיצג שווא לשרים הוא בעייתי יותר. צחי הנגבי, כששימש כשר משפטים, נחקר בחשד לכך ששיקר לממשלה כשאמר לה שאהרן ברק תומך במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וחמק – כהרגלו – מהמעדה לדין בעור שיניו, בשל רחמנותו המופלגת של אליקים רובינשטיין כלפי אנשי ימין. כלומר, שר שמשקר לממשלה בהחלט עשוי לעמוד לדין. מעניין מאד, על כן, לדעת מה בדיוק אמר נתניהו לשרי השביעיה על שיחותיו בארה"ב.

בקיצור, שבוע אחרי שנתניהו סימם את התקשורת הישראלית בטענה שהשיג נצחון דיפלומטי מפואר, שגורם לטלריין ולקיסינג'ר להיות עפר לרגליו, מסתבר – כרגיל – שזה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, זו נראית כמו תבוסה מפוארת. אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תפסיק לשחק את משחקי הנדמה-לי של לשכת נתניהו, תסרב לשמש כספינרית שלו, ובפעם הבאה שהוא יודיע על כך שהוא מונה לשליט הבלתי מעורער של הירח, תמנע מלדווח על כך עד שתקבל אישור ממקורות אחרים. אם למישהו היה עוד ספק, אחרי השבוע הזה ברור שאי אפשר להאמין לו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולתורם ששאל – כן, אני בהחלט זוכר.

(יוסי גורביץ)

וקץ למשחק

בנימין נתניהו נאם אתמול (ד') בטכס יום הזכרון ליצחק רבין, וכמנהגו הודיע שהוא היורש הראוי שלו. מי שלא נחנק מבחילה, מי שזכר את נתניהו המסית של ימי אוסלו, יכול היה להזכר שאת אותו השטיק בדיוק עשה נתניהו גם לשרון: זמן קצר לאחר ששרון נכנס לתרדמת, מיהר נתניהו להצהיר בריש גלי שהוא היורש ואין בלתו של האיש שרק כמה חודשים קודם לכן עשה הכל כדי להשליך מהליכוד, ושאותו כינה "דיקטטור" (ההערה המפורסמת על "החיוך של הדיקטטור"). ולמה נתניהו הוא היורש הראוי של רבין? כי בעוד רבין דיבר על "כמעט מדינה" פלסטינית, נתניהו מוכן אפילו למדינה מפורזת.

או שלא. נתניהו נמצא בתפקידו כמעט שנתיים. המו"מ עם הפלסטינים לא התחיל בפועל, והוא מתעקש על זכותה של ישראל להמשיך ולבנות בשטחים הכבושים. הוא דורש מהפלסטינים שיכירו בישראל כ"מדינה יהודית" – ויכירו בכך במעמדם של הפלסטינים הישראלים כאזרחים סוג ב' – אבל לא מוכן להציג מפה המעידה מה יהיו גבולותיה של המדינה המפורזת שהוא מוכן להקים. הוא יודע שברגע שיציג מפה, יגיע קיצו הפוליטי: הימין יפרוש, והוא ימצא את עצמו תלוי בחסדיהם המפוקפקים של אהוד ברק וציפורה לבני. מטרתו של נתניהו, כמו בקדנציה הקודמת שלו, היא למשוך זמן, למזמז זמן, לשבור את הפלסטינים על ידי עקשנות. עם קצת מזל, הם יפנו לאלימות, וישראל הרי מתחננת לאלימות פלסטינית. היא תהיה תירוץ נהדר.

לרוע מזלו של נתניהו, הולכים ומתרבים הסימנים שהפלסטינים לא מתכוונים יותר לשחק את המשחק הזה, "שחוק את 22 האחוזים שנותרו מפלסטין". יותר ויותר נשמעים בכירים פלסטינים כשהם אומרים שבכוונתם לפנות למועצת הבטחון של האו"ם כדי שזו תכיר בעצמאותה של פלסטין בקווי 67'. סלאם פייאד כבר הצהיר שמבחינתו, הצהרה כזו תגיע בכל מקרה באוגוסט 2011; חנאן עשראווי, מהדוברות הרהוטות ביותר של הרשות, אמרה שהנושא נמצא בדיונים פנימיים באש"ף.

התוצאה היא שכאשר הנושא עולה על סדר היום, ישראל הרשמית – וגרורותיה בחו"ל – נכנסת לפאניקה. בכירים ישראלים הודו באוזני הניו יורק טיימס שלהערכתם רוב מדינות העולם יכירו במדינה הפלסטינית ושהמהלך הזה יפריע לישראל לגזול אדמות פלסטיניות (או, בלשון המדודה של הני"ט, " It would also pre-empt any efforts by Israel to keep some settlements and negotiate modified borders"). כחלק מהתגובה הפאניקרית, הודיעו הבכירים הישראלים שצעד כזה יהיה "מנוגד להסכמי אוסלו".

צחוקים אתכם. אריאל שרון הודיע ב-2002 ש"הסכם אוסלו מת". הוא היה אז, אם מישהו רוצה לזכור, ראש הממשלה. הוא ניהל אז מסע ארוך טווח להחרבת הרשות הפלסטינית שבמסגרתו הרס כל סממן שלטון פלסטיני ופלש ללא הרף לשטחים פלסטיניים. מעבר להצהרות של שרון, הסכמי אוסלו היו הסכם מסגרת לחמש שנים. תוקף ההסכם פג במאי 1999, ערב הבחירות שבהן בעטו הישראלים את בנימין נתניהו לתפקיד אזרח מודאג. כדי שלא לסייע לנתניהו להבחר, ערפאת הורה על שקט תעשייתי באותה תקופה, והיא חלפה בלי שמישהו – בכלל זה הטעות הגדולה ביותר של האלקטורט הישראלי אי פעם, אהוד ברק – ישים לב. ההסכמים האלה לא קיימים יותר אלא כעלה תאנה של המשטר הציוני (ולפני שמישהו יתלונן על הביטוי הזה, הוא יצטרך להסביר לי מדוע הוא לא מתאר נכון את ממשלת ליברמן-נתניהו).

הגיע הזמן לבחור

 

בתגובה על הדברים שאמרה עשראווי לני"ט, הודיע ראש ה-ADL אייב פוקסמן, שבפרפרזה על דברי אולמרט הוא קריקטורה של ראש ארגון זכויות אדם, שצעד פלסטיני כזה יהיה חלק "ממסע הדה-לגיטימציה של ישראל". הפוך, אייב, הפוך: הכרזה על מדינה פלסטינית בגבולות 67', וקבלת סנקציה בינלאומית לכך, תהיה ויתור כל תביעה לשטחים בישראל גופא. הוא קרא "לסגור את כל דלתות היציאה" כדי "לאלץ את הפלסטינים לשאת ולתת". דימוי נאה, האין כן? אגב, שימו לב איך דרישה סבירה, מקובלת על העולם כולו – מדינה פלסטינית בגבולות 67' – הופכת תוך שניות לחלק מ"מסע הדה לגיטימציה של ישראל".

לא ברור אם האמריקנים יתמכו בהצהרה כזו מצד מועצת הבטחון של האו"ם. סביר שיופעל על הממשל לחץ כבד מצד, אה, כל מיני גופים שטוענים בתוקף שלומר שיש להם יכולת להפעיל לחץ כבד זו אנטישמיות, אבל בכלל לא בטוח איך יתגלגלו הדברים. מה שסביר הוא שאחרי שישראל הרשמית האכילה את ממשל אובמה מרורים, ישראל תצטרך לשלם מחיר כבד על וטו במועצת הבטחון. הווטו הזה לא יהיה אוטומטי.

נותרת האסיפה הכללית, זו שבה תעמוד ישראל בבעיה יחודית: זה אותו הגוף עצמו שהכריז, בתאריך שישראל הרשמית זוכרת ככ"ט בנובמבר, על הקמתן של שתי מדינות בפלסטינה: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודית קיימת כבר 62 שנים, ובולמת – במישרין ועקיפין – את הקמתה של השניה אותו משך זמן עצמו, וכובשת את אדמותיה מזה 43 שנים ויותר. כשתוצג ההכרעה כך באסיפה הכללית, יסתממו טענותיה של ישראל – אלא אם תרצה לחזור להצהרה הנושנה ההיא של אריאל שרון בדבר הצורך להתנער מההחלטה על קיומה, החלטה 181, ולשמוט סופית את הלגיטימיות של קיומה.

אחרי שני עשורים עלובים למדי, נראה שסוף סוף יש הנהגה פלסטינית ראויה. אסור להניח לישראל לחסל אותה. רצוי כי הפלסטינים, בטרם יבקשו רשמית את עצמאותם ואת נסיגת כל הכוחות הישראלים משטח מדינתם, יצהירו כי במידה וישראל תדחה את החלטת האו"ם, יתפרקו בזאת כל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים, והפלסטינים כולם יבקשו מיד אזרחות ישראלית. אולי כשתעמוד הבחירה הזו מול עיניהם של ישראלים, אפשר יהיה להציל את מה שנשאר מהחזון הקורס של שתי המדינות. ישראל כבר הוכיחה שאסור לסמוך עליה בנושא זה.

(יוסי גורביץ)

משחקים בהתנתקות

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

נתניהו ואובאמה, סיבוב שני; נתניהו במתקפת Hasbara על ישראל; ישראל רוצה מחנות עבודה; ובין תיאוקרטיה ודמוקרטיה. ארבע הערות על המצב

קוסם נטול יונים: בנימין נתניהו ממריא היום למולדתו הרוחנית – את איטליה, כזכור, דחה – כשהוא מרוט מאי פעם. עם המראתו, עוד לא ידוע בבירור אם נתניהו יזכה לפגוש את נשיא ארצות הברית, ברק אובאמה. כהכנות לקראת פאשלה כזו, מיהרו בלשכתו לציין שהיתה פעם אחת שבה שרון ביקר בארה"ב מבלי לפגוש את הנשיא. נחמת שוטים.

הסיבה שלא ברור אם תהיה פגישה נובעת, בין השאר, מתרגיל מטומטם למדי של נתניהו: הוא קבע לעצמו נאום בפני איזשהו ארגון יהודי שהיה מיועד להביא לכך שלאובאמה לא תהיה ברירה אלא להיות איתו על אותה במה. בלשכת אובאמה רתחו, והזיזו את הנאום שלהם. זו לא נקודת שיא השפל ביחסים בין ראשי ממשלה ישראלים לנשיאים אמריקנים – הפקודה של אייזנהאואר לבן גוריון לפנות את סיני אחרי מלחמת השולל של 1956 זוכה לכבוד המפוקפק הזה – אבל זו כנראה הנקודה הנמוכה ביותר שנראתה בארבעת העשורים האחרונים.

פרשנים ישראלים מיהרו לטעון בימים האחרונים, על סמך סקרים, שכוכבו של אובאמה דועך, ושנתניהו רק צריך לחכות קמעה והכל יסתדר. מעשה שטן, דווקא הבוקר העביר הקונגרס את רפורמת הבריאות של אובאמה. עכשיו היא הולכת לסנאט, ואם אובאמה יצליח להעביר אותה – והסבירות לכך נראית גבוהה – הוא יוכל לעשות לנתניהו פחות או יותר מה שהוא רוצה. לאף אחד בארה"ב לא יהיה אכפת. ואם נתניהו ינסה לפצל את תומכי הנשיא בקונגרס בדיוק ברגע השיא שלו, לפני ההצבעה החשובה ביותר ב-40 השנים האחרונות – חשובה לאין שיעור מסכסוכם של שני שבטים פרימיטיביים במזרח התיכון – סביר שנתניהו יאבד את תומכיו, לא להיפך.

במקביל, גובר בלשכת נתניהו החשש שהפלסטינים, שנמאס להם מהמשחק העקר של "תהליך השלום", פשוט יכריזו על עצמאות בגבולות 67' – ואם זו תוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, הרבה מאד כלים יישברו כאן. לטענת סאלם פיאד, הוא קיבל תמיכה מסוימת מהממשל האמריקני. הרבה דיברו השבוע על תמיכתה של הילארי קלינטון בנתניהו; דיברו הרבה פחות על הנסיגה שלה מהעמדה הזו, ועל כך שאמרה שארה"ב איננה מכירה בלגיטימציה של ההתנחלויות. והאמת היא שאת המשחק הזה, של "תהליך השלום" – במחלקת המדינה אומרים שהפלסטינים רוצים הסכם בלי משא ומתן וישראל רוצה משא ומתן בלי הסכם – צריך להפסיק.

נתניהו במתקפת Hasbara: לא על העולם, כמובן – את הסחורה הזו כבר לא קונים בחו"ל (ואם מישהו רצה דוגמא משונה, הליגה נגד השמצה מיהרה לספק אותה). לא, המטרה היא הציבור הישראלי.

עם תפיסתה של ספינת הנשק שהיתה מיועדת לחיזבאללה (משלוח שגרם בישראל לזעקות שבר, כאילו חיילי צה"ל משתמשים במקלות כתחליף לרובים), מיהר ראש ממשלתנו, המסבירן מס' 1, ההוא שעצם מילותיו גרמו לאויב להחוויר באו"ם ולצוררים למרוט את שערותיהם – אנחנו יודעים, כי היחצ"נים שלו אמרו לנו – להודיע שעצם שליחת הנשק היא פשע מלחמה.

הה? לדברי נתניהו, המשלוח לחיזבאללה כלל רקטות "שמטרתן האחת היא לפגוע באזרחים ולהרוג כמה שיותר אזרחים". שזה כנראה נכון, אבל זה בפני עצמו לא פשע מלחמה; רק שימוש כזה בהן היה פשע מלחמה. שלא לדבר על כך שעל פי אותו הגיון יש לגרור את ישראל, ויפה שניה אחת קודם, לבית הדין הקרוב על כך שהיא מחזיקה בפצצות גרעין, פצצות מצרר ובעצם בכל סוג של כלי נשק; שלושת העשורים האחרונים הוכיחו שעיקר השימוש שעושה ישראל בנשק הוא הרג אזרחים.

נתניהו היה פעם דיפלומט. אומרים שהוא מכיר את החוק הבינלאומי. אין ספק שהוא יודע שהוא מדבר שטויות. אין גם ספק שהוא יודע שאף אחד בעולם לא יבלע את השטויות הללו. אין ברירה, אם כן, אלא להסיק שהקשקוש הזה מיועד לדבר אחד: לחידוד הקורבניות הישראלית, לעוד קצת Hasbara, כדי שנדע שהעולם כולו נגדנו.

דמוקרטיה או תיאוקרטיה? כמו לא היתה מחלקת ה-Hasbara בצרות גם כך, דו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית קובע שמבחינת חופש דת, ישראל נמצאת בתחתית רשימת המדינות הדמוקרטיות.

הדו"ח מוצא שישראל מפירה בשיטתיות ובעקביות את חופש הדת של קבוצות דתיות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. למשל, היא לא מכירה באתרי הדת שלהן ואינה מעניקה להן מימון המקביל למימון שהיא מעניקה לאורתודוקסיה היהודית. מוסדות אורתודוקסיים זכו ל-1.6 מיליארדי שקלים ב-2008; מוסדות לא יהודיים, שמספקים שירותי דת לכ-20% מהאוכלוסיה, רק ל-65 מיליונים. על הסעיפים בדו"ח הנוגעים למצבן המשפטי של נשים ולחוקי הנישואין מיותר להתעכב. אנחנו מכירים אותם היטב.

יש לאמריקנים החביבים רק טעות אחת קטנה: הם התייחסו לישראל כאל דמוקרטיה. היא לא. היא אתנוקרטיה תיאוקרטית. כל מי שאיננו יהודי אורתודוקסי הוא בחזקת נסבל, וגם זה באורח זמני בלבד. יש כאן הליך דמוקרטי מסוים, אבל הוא מקפיד להדיר את התושבים הלא יהודים ולמעשה יש מי שמנסה להביא לקרימינלציה של שינוי הגדרתה של ישראל מתיאוקרטיה (תחת השם המכובס "מדינה יהודית") לדמוקרטיה ("מדינת כל אזרחיה"). משמבינים את זה, הדו"ח האמריקני נראה הגיוני לגמרי: כך אכן מתנהלת תיאוקרטיה.

עוברים מדיבורים למעשים: פחות משבוע לאחר שהסתבר שאלי ישי הוא חידק מסוכן, נמסר ש"גורמים ממשלתיים", שאין להם כמסתבר מספיק אומץ לעמוד מאחורי דבריהם, שוקלים הקמת מחנות עבודה לפליטים המגיעים לישראל. במסגרת התכנית הנתעבת הזו, פליטים ישוכנו במחנות, יקבלו שם מזון בסיסי וטיפול רפואי בסיסי, וחלף זאת יעבדו היכן שתקבע הממשלה – ללא משכורת. באם יוחלט שהם אינם ראויים לסטטוס של פליט, הם ייבעטו מישראל.

זה מריח באופן חשוד כמו ניצול, ומי שחזה בהפגנות בעלי הלטיפונדיות היום, שפשוט לא מתאים להם לשלם שכר עבודה, יכול היה לקבל תמונה ברורה למדי על זהותם של האנשים שיזכו לקבל עבודה ללא תשלום.

העקרון שכל עובד צריך לקבל את שכרו היה הדרך שבה השכיל אייברהם לינקולן להפוך את הוויכוח על העבדות מוויכוח גזעי לוויכוח מעמדי: המתדיינים איתו הקפידו להתחמק מהנקודה הזו, שהוא היכה בה שוב ושוב, משום שהעוול שבה זועק לעין. בישראל, 150 שנה אחרי, הנקודה הזו עדיין לא ברורה. וכמה משונה, העיקרון הזה מופנה כלפי אפריקנים.

באדיבותה של דר' נעמה כרמי, נחשפתי לשני מסמכים המפרקים את המיתוסים הנפוצים כלפי עובדים זרים ופליטים. שניהם שווים קריאה עד למאוד, במיוחד מול גלי ההיסטריה היהודיסטית החולפים עלינו. המציאות המתועדת, איך לומר, לא עומדת בקנה אחד עם הדיווחים על פלישה אפריקנית רחבת היקף לישראל. זה לא המספר, זו עצם העובדה: היהודיסטים שונאים את המין האנושי וחוששים מחילול הדם היהודי הטהור. זו הבעיה שלהם. כל השאר הוא רציונליזציה שלאחר מעשה.

(יוסי גורביץ)

הווטו השברירי של נתניהו

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את זה, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – זה לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

שבים לחרחר מלחמה

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-ניג'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

כשהקיצונים מחזיקים את שני הצדדים בביצים

נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, נכנע אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, כי הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם העז להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

זה נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

אובאמה, כפי שרואה אותו ידיעות אחרונות

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ה"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)

הם רוצים כניעה, לא כבוד; צה"ל כצבא רוסי; בזיון פוליטי נדיר; חוסר שפיות קל; ארבע הערות על המצב


זה לא קשור ל"כבוד": הצווחה החוזרת ונשנית מפי יהודים אורתודוקסים, כשמישהו מעז לומר שאולי, בעצם, חוק ה"חמץ" פוגע בזכויותיו, היא שצריך לכבד את אמונותיהם ואיזה מין ליברלים אתם, שלא מסוגלים לכבד אחרים.

טקס פגאני ברחובות פתח תקווה, היום (יצג)

טקס פגאני ברחובות פתח תקווה, היום (יצ"ג)

זו טענה שקל לפטור: היא מבלבלת בין אדם ובין אמונותיו. אנשים, בדרך כלל, ראויים לכבוד בסיסי. לאמונות אין שום הגנה כזו. עובדי האליל שלנו חוגגים כיום את חג השמש, או איך שהם לא רוצים לקרוא לו, שכולו נובע מבורות גאוצנטרית (תודה לרחביה ברמן שהאיר את עיני בנושא). מי שדורש שאני אכבד את אמונתו, כשזו מפגרת ביותר ממאה שנים אפילו אחרי הקתוליות, יצטרך להסתפק בגיחוך. הנלעג אינו ראוי לכבוד.

אבל זו איננה, בעצם, דרישה ל"כבוד" לאמונה האורתודוקסית: זו כפייתה. יהודים אורתודוקסים אינם דורשים מאופים בניו יורק או פראג לסגור את חנויותיהם בפסח, ואינם נוזפים בלועסי פסטה ברומא בשל כך. גם מספר ההתעלפויות של חרדים בפאריס, בראותם את השקצים המקומיים מציעים למכירה בלי שמץ בושה ככרות לחם מפתות במיוחד, נחשב לנמוך מאד. לא, זה לא קשור לכבוד.

סתם בני אדם שאוכלים לחם בפסח לא מפריעים לאורתודוקסים. מי שהם מחשיבים ליהודים – דווקא כן. מה שמפריע להם איננו החמץ המוצג בפרהסיה; מפריעה להם העובדה שיש כאלה הנחשבים יהודים ושטרם נכנעו לדרישות ההלכה. עדיין אין להם את הכוח הנדרש לרצוח אותם – יותר מדי אפיקורסים, פחות מדי בורות – אז הם דורשים שלפחות יכפיפו את הראש לפניהם. והמוני הבורים, כמובן, כופפים.

צחוק צבאי קצר: בדיחה עתיקה מספרת על קצין רוסי, שלאחר מלחמת העולם השניה מסביר את שלל המדליות שעל חזו לידיד מעריץ. 'ומה זו?', שואל הידיד על מדליה גדולה ונוצצת במיוחד. 'זו? אותה קיבלתי על כך שמנעתי אונס נערה פולניה'. 'באמת?', מתלהב הידיד, 'איך?'. 'פשוט מאד, התאפקתי.'

את מי שמכיר את ההיסטוריה של כיבושה של פולין (פעם קראו לזה "שחרור מעול הנאצים") בשנים 1944-1945 ודאי יצחק פחות. כך או כך, מתקבל הרושם שצה"ל מתקנא באותו קצין רוסי.

עד לאחרונה, התהדר צה"ל בכך שהוא דווקא ממעט לחלק מדליות וצל"שים. ואף על פי כן, העניק אלוף פיקוד המרכז צל"שים לארבעה חיילים שהצליחו, שימו לב, לבצע את משימתם מבלי לפגוע באזרחים. באחד המקרים, דווח, פצעו החיילים מבוקש "אבל נמנעו מלפגוע באשתו שהיתה לצידו בדירה".

זה באמת שפל חדש: מעבר לעובדה שהצל"שים הללו מגיעים באופן חשוד בצמוד לפעולות, איך לומר, פחות כירורגיות של צה"ל, הרעיון שצריך לתת צל"ש על ביצוע של המובן מאליו הוא מחפיר. אלא שכמובן שבצה"ל של אסא כשר, כפי שמקפיד להזכיר לנו יוסי דהאן, כבר ביטלו את ההבחנה בין לוחמים ואזרחים, וצה"ל מרשה לעצמו להרוג את האזרחים כדי לחסוך בחיי החיילים.

ממשיך בהתרסקות: ניסיתי לגזור על עצמי שתיקה בקשר לאהוד ברק, אבל אי אפשר. הגאון מפרק השעונים יצא בהבלחה חדשה: מעתה, ייצג זבולון אורלב מהמפז"ל את מפלגת העבודה, וזאת במקום נציג אחר ממפלגת העבודה. ברק חושש שחלק מחברי הכנסת של העבודה לא יצייתו להוראות ממשלת נתניהו-ליברמן, אז הוא העדיף לוותר על מושב ועדה של העבודה עבור מגלגל העיניים המקצועי מהמפלגה היודו-נאצית המתונה. כשאתה מוצא את עצמך מסכים עם אחמד טיבי, באמת שכבר אין מילים. ולחשוב שדווקא דניאל בן סימון הוא זה שחתום על המהלך הזה… מדהים.

האם ישראל מתאבדת? הכנסת ערכה שלשום (שני) דיון על התבטאויותיו של שר החוץ ליברמן. אם למישהו היה ספק היכן עומדת ממשלת ישראל, הספקות התפזרו.

השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הגיב בשם הממשלה ואמר ש"אובמה לא נותן פקודות לישראל", וש"עם ישראל החליט שהוא לא מצטרף להיות המדינה ה-51 של ארה"ב ובחר בנתניהו". עם זאת, אמר ארדן שארצות הברית היא "בעלת ברית חשובה" של ישראל.

וואלה. חשובה? נסה, אולי, "יחידה"? האם ישראל מוכנה להסתכן בעימות עם הממשל האמריקני בשביל ההתנחלויות? האם מישהו בירושלים באמת חושב שהקונגרס הדמוקרטי יצא להגנת ממשלת נתניהו? רוב המצביעים היהודים לדמוקרטים הם אנשי שמאל, ולחלק ניכר מהם ישראל היא מבוכה. זה נכון יותר ככל שגיל המצביעים נמוך יותר, ובקונגרס יודעים לעשות את החישוב הדמוקרטי. אובאמה שומר על פופולריות עצומה בארה"ב, ואם מישהו בממשלת נתניהו חושב שהדמוקרטים יצאו נגדו, ועוד בשביל ממשלת ימין ישראלית – אז אולי באמת הגיע הזמן ללגליזציה של סמים קלים, לפני שאיזה שוטר סמוי יתפוס את השרים על חם.

אובמה לא צריך לצאת נגד ישראל. הוא פשוט צריך להודיע שהוא מצמצם את הסיוע הבטחוני לישראל באותה מידה שהוא מצמצם את תקציב הבטחון האמריקני, ולרמוז שאם ארה"ב חותכת בבשר החי, אולי גם ישראל צריכה. זה יהיה פופולרי לעילא בארה"ב כרגע, וזה יספיק כדי למוטט את הכלכלה הישראלית, שנשענת על ההנחה של סיוע אמריקני לישראל. השגריר האמריקני פשוט צריך לא להטיל את הווטו הקבוע במועצת הבטחון, והקרקע הדיפלומטית תשמט מתחת לרגלי ישראל.

לפני 30 שנה יכול היה מנחם בגין לומר לשגריר האמריקני שישראל איננה רפובליקת בננות. אז היינו תלויים בה הרבה פחות, והאקלים העולמי היה חיובי הרבה יותר. בזבזנו את עתודות הרצון הטוב שהיו למדינה של פליטים שקמה מן האפר; הן טמונות בחולות הגדה והרצועה, יחד עם עשרות מיליארדי שקלים, זעתם ודמעתם של מיליוני ישראלים. יותר ויותר מתקבל הרושם שכאשר המקום הזה יקרוס, יהיו כמה מאמרי צער בעיתונות העולמית ואנחת רווחה גדולה. וכששר החוץ שלך הוא ליברמן וכשהממשלה שלך נושכת את היד המאכילה אותה – וארדן, יש להזכיר, הוא נציגה של ממשלה קולקטיבית; קולו בכנסת הוא קולה – אתה מתחיל להבין שכל נבואות החורבן מתגשמות, לנגד עיניך, בימי חייך.

ואנחנו רק בשבוע הראשון של ממשלת נתניהו. איזה מזל שחג עכשיו. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר – מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה.

חג חירות שמח ופסח קל.

(יוסי גורביץ)

בוקר באמריקה, שוב

בתוך זמן קצר יושבע ברק חוסיין אובאמה, יליד הוואי בן 47, לנשיא ארצות הברית. הרשת האמריקנית רוטטת לקראת ההשבעה; היא אירוע נוכח כמעט בכל מקום. יהיו שידורים מיוחדים, יהיו שטיקים בשידורי הטלוויזיה, יהיו שני מיליוני צופים, תהיה כנראה קריסה של הרשת הסלולרית.

 

ב-12:01, עם ההשבעה ולפני הנאום, יתפנה ג'ורג' וו. בוש מהבית הלבן ואנשיו של אובמה יתחילו לתפוס את מקומם. אחד הצעדים הראשונים יהיה להפוך את אתר חילופי השלטון לאתר הרשמי של הבית הלבן. באדיבות משתמש פליקר Barack Obama

 

ובעוד כמה ימים תדעך האופוריה, שוושינגטון לא ראתה כמוה מאז ימי קנדי, ותתחיל האפרוריות של יום קטנות. הרבו להשוות את אובמה לקנדי; יש לקוות שההשוואה בינו ובין הכשלון מצופה יחסי הציבור ההוא, שהדבר הטוב ביותר שקרה למורשתו היתה ההתנקשות בו, איננה מבוססת.

 

*           *            *            *            *

המטלות בפני אובאמה עצומות: בוש השאיר אחריו אדמה חרוכה. האניון הלעיג על תוצאות הבחירות באומרו ש"גבר שחור קיבל את הג'וב הגרוע ביותר בארץ", והוא לא הגזים הרבה.

 

המהלומה הכבדה ביותר נחתה על שמה של ארצות הברית. במשך שמונה השנים האחרונות היא הפכה ל"אומה סוטה": ממשל בוש נסוג בפועל, אם לא רשמית, מאמנת ג'נבה, כשהוא מאשר עינויים ומעניק חסינות לעצמו ב"חוק בתי הדין הצבאיים" של 2006. הבוז שהפגין הקיסר-הנער לקהיליה הבינלאומית הופגן במילות הפרידה שלו למנהיגי הג'י-8 ביפן: "להתראות, מהמזהם הגדול בעולם".

 

סימן ההיכר של ממשל בוש היה המאבק בג'יהאד העולמי. הוא הצליח לגרום נזק עצום למאבק הזה: ראשית כשסירב להתייחס לפן האידיאולוגי-דתי של הסכסוך ודיבר לא על מאבק באיסלמיזציה אלא על מאבק "בטרור"; שנית, כשהוליך את ארצו בתואנות-שווא למלחמה בעיראק, ביוצרו קשר שקרי בין פיגועי ה-11 בספטמבר ובין סדאם חוסיין, ובבזבזו בכך את האשראי הציבורי שנצבר בפיגועי ה-11 בספטמבר ובבאלי; שלישית, כשהניח לשלישיו למסמס את הנצחון הצבאי המהיר על משטר סדאם לכדי מלחמת גרילה פראית באכזריותה. הניסוי של רמספלד – להוכיח שניתן לכבוש מדינה בזמן קצר, תוך שימוש בכוחות קטנים ובכמות מסיבית של חימוש מדויק – הצליח; החולה כמעט ומת. הדבר היחיד המונע כעת מלחמת אזרחים שם היא נוכחות אמריקנית כבדה, לא רצויה, שנואה.

 

ממשל בוש שיחק הישר לידי אויביו. אילו רצה להכות בלב האויב, היה עליו למוטט את ערב הסעודית, המממנת את הטרור והמפיצה את האידיאולוגיה שלו, או את פקיסטן, קרקע הגיוס העיקרית למאבק והמדינה המסוכנת ביותר בעולם כיום, מדינה סונית לא שפויה עם פצצה. בוש העדיף לקרוא להן "בעלות ברית". המאבק הוסט מנתיבו בתואנות שווא, נוהלה מלחמה חסרת תוחלת, וכעת צריך מי שרוצה להצביע על האיום הגובר – ואפילו בגארדיאן הצליחו להבין שהוא גובר – מצד העולם המוסלמי ראשית כל להתנער מהחטוטרת של בוש ורמספלד.

 

וכמובן, הפלת שלטון הטאליבן ומשטר הבעת' סילקו בפועל את שני אויביה החשובים ביותר של איראן, שניצלה את שנות בוש ואת הגאות במחירי הנפט – שאיננה עוד – כדי להפוך את עצמה למעצמה אזורית. היתה דארפור: ממשל אמריקני אחר אולי היה זוכר את לקחי רואנדה ויוזם התערבות צבאית; אבל מי היה קונה עוד מלחמת שחרור מבוש ורמספלד?

 

תוצאת לוואי נוספת של מלחמת עיראק היא שבירת גבו של הצבא האמריקני, שמתמודד כעת עם אחוזים נמוכים מאד של מתנדבים ונאלץ כעת לגייס גם בעלי עבר פלילי. אירונית, המשבר הכלכלי שינה את המגמה: האמריקנים למדו לדעת מידי ממשל בוש שגם אם לא תהיה עבודה, תקציב הצבא לא יקוצץ, והמשבר הביא לעליה במספר המתנדבים.

 

והיתה המלחמה הבלתי פוסקת כנגד האמת, האווירה של ממשל שחש בוז לתושביו ולא חושב שהוא חייב להם דין וחשבון. והיתה ההשחתה הפוליטית של השירות הציבורי, כשהממשל העדיף לגייס אנשים על פי קווי נאמנות אידיאולוגית/פוליטית ולא על סמך יעילות או מצוינות, כששתי הדוגמאות הבולטות הן אלברטו גונזלס כשר משפטים ו"בראוני", מייקל בראון, כמנהל הסוכנות למקרי אסון.

 

יאמר לזכותו של בראון שהוא ניסה להסב את תשומת ליבו של בוש לכך שניו אורלינס עומדת להיות מוצפת על ידי קתרינה עוד קודם שפגע ההוריקן בעיר. בוש, מתקבל הרושם, לא היה לגמרי עירני בתדריך ההוא: הוא לא שאל ולו שאלה אחת.

 

ואפשר לדבר על המדיניות שהניחה לוול סטריט להשתולל ללא השגחה, ועל ממשל שבימיו האחרונים עסק בשקדנות בהסרת ההגנות הסביבתיות ובחיסולם של עוד ועוד מינים נכחדים. אבל על זה כבר באמת נאמר כמעט הכל. קלינטון, על כל חסרונותיו, הותיר מאחוריו כלכלה משגשגת, תקציב עודף, ומדינה אהודה; בוש משאיר ליורשו מדינה חלולה, שכלכלתה נשאבת אל חור שחור, שתשתיותיה רקובות, ושנאלצת להתחרות באיראן על התואר הלא נעים של המדינה השנואה ביותר בעולם.

 

*           *            *            *            *

אובאמה מתחיל עם כמה יתרונות ניכרים: הוא זוכה לאהדה נרחבת בארה"ב, הרבה מעבר לאחוזי הנצחון שלו, וגם ברחבי העולם – ישראל היא חריג בולט – הוא נתפס כדמות חיובית. המשימות שבפניו נראות כבלתי מעשיות. השפעתו על הכלכלה, אחרי הכל, מוגבלת. אפשר להדק את הפיקוח על תאבי הבצע מוול סטריט, אבל הפרים כבר חמקו מן האורווה. את הדימום שגורמת עיראק למעמדה של ארה"ב בעולם אפשר להפסיק, אם כי סביר להניח שהמשמעות היא הרבה יותר דימום בעיראק עצמה, שבה תחודש כנראה מלחמת האזרחים.

 

הצעדים הראשוניים נראים חיוביים. מועמדו של אובאמה להנהלת הסי.איי.איי., לאון פאנטה,  הוא מתנגד חריף ועקבי לעינויים ולבתי הכלא הסודיים. ג'יימס ג'ונס הוא אדם שקול בתפקיד היועץ לבטחון לאומי. יש להניח שהילארי קלינטון לא תוכל לגרום יותר מדי נזק כשהיא כפופה לאובאמה. הוא מקבל לידיו הגה של ספינה גדולה, והזדמנות להתחיל ולסובב אותה. אוי לו, לארה"ב ולמערב אם ייכשל.

 

(יוסי גורביץ)