החברים של ג'ורג'

ללא אחריות או בושה

בנק לאומי סייע בהעלמת מס, ועכשיו קרנות הפנסיה שלכם תשלמנה על זה – כי בכירי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות

יש ארגון קטן וחביב, “באים לבנקאים” שמו, שמופעל בעיקרו על ידי עורך הדין ברק כהן, שהמוטו שלו פשוט: הכל אישי. הוא נקרא “באים לבנקאים”, וההגיון שלו אומר שאם בנק לאומי מגיע אליך אישית הביתה כדי לעקל חפצים, אין שום סיבה שאתה לא תגיע אל ביתה של מנכ”לית הבנק רקפת רוסק-עמינח (רח’ השומרון 25, רמת השרון) ותאמר לה מה אתה חושב עליה. היא מגיעה אליך הביתה? תגיע אליה.

זו פעולה ישירה שגרמה להרבה מאד אנשים אי נוחות. היא צריכה להתפוגג, לאור מה שאנחנו למדים עכשיו על שערוריית בנק לאומי. על פי המיתוס המקובל, בנקאים הם אנשים זהירים ואחראים, וזה רק מקרה שפעם אחרי פעם תאוות הבצע שלהם ממוטטת את הסדר הכלכלי, רק כדי לבנות אותו מחדש כשהם איכשהו עשירים יותר והשאר עניים יותר.

אפשר לומר הרבה מאד דברים על הנהלת בנק לאומי: אחראית היא לא. הסיפור הוא כזה. במשך שנים, סייע בנק לאומי בעליצות להעלמת מס נרחבת בארצות הברית. הרשויות בארה”ב שמו לב לכך, הבנק נתפס – על העובדות הללו אין עוררין – וכעת שוקלות הרשויות בארה”ב באיזה סכום לזמבר את הבנק. הוא יכול להגיע עד 2.4 מיליארדי שקלים.

על פניו, מצוין. יש רק בעיה אחת: את הכסף אי אפשר להוציא מבכירי הבנק האחראים. הדירקטוריון של בנק לאומי, שכנראה ראה היטב את העתיד, קיבל לפני כעשור החלטה שפוטרת את מנהלי הבנק מאחריות עקב הפרת חובת הזהירות שלהם (due diligence) כלפי הבנק. נחזור על זה שוב: מנהלי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות על גילוי חוסר אחריות. אחת הבולטות שבנוכלים חסרי האחריות היא גליה מאור, שקוששה לעצמה 80 מיליוני שקלים בעבודתה בבנק לאומי בשנים הרלוונטיות, אבל לא מתכוונת לשלם שנקל על חוסר האחריות הנפשע שלה.

המשמעות היא שכאשר הממשלה האמריקאית תבוא לגבות את הקנס שלה מאסופת הנוכלים של הבנק, היא תקבל את הכסף לא מהגנבים, אלא ממכם. כי המנהלים של לאומי העבירו את האחריות למעשי הפשע שלהם מהם אליכם. שישה אחוזים מהמניות של הבנק, המקבץ הגדול ביותר שלהן, שייך לממשלת ישראל מאז שהיא חילצה את בנק לאומי מתוצאות הפשע הגדול הקודם שלו, הרצת המניות של 1983; והכסף יגיע משם, ומקרנות הפנסיה שלכם, שמושקעות בבנק לאומי.

חברת הכנסת זהבה גלאון, ראשת מרצ, כבר פנתה בדחיפות לכל הרשויות הרלוונטיות כדי שימנעו את התספורת שמתכננת לכם רוסק-עמינח. שר האוצר והמפקח על הבנקים אמרו שהם מנועים להתערב, משום שמדובר בפעולה של רשויות אכיפה זרות. שזה בולשיט, כי אף שלפיד והמשת”פ של הבנקים שמפקח עליהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לחקירה האמריקאית, הם לגמרי יכולים להפעיל את כל כובד משקלם כדי לוודא שהפטור מאחריות שמנהלי בנק לאומי נתנו לעצמם יבוטל. במידת הצורך, צריכה הממשלה להדיח את כל הדירקטוריון ולמנות דירקטוריון משלה, כי המצב שבו המנהלים שנתנו לעצמם פטור מאחריות ממשיכים למשוך משכורת אחרי שגרמו לציבור לשלם במקומם הוא בלתי נסבל, כשהבנק הוא בחלקו רכוש הציבור. אלא שצעד כזה יבטיח שהמפקח על הבנקים לא יצליח למצוא לעצמו ג’וב מרופד בשירות הבנקים אחרי הג’וב הנוכחי, ולפיד – למה אפשר לצפות ממי שהיה פרזנטור של בנק? שידרוש אחריות מהנהלת הבנק? אגב, בשנת 2003, עם הפיכתו לפרזנטור של הבנק של המתקשרת עם החיזרים (בנקאות היא מקצוע אחראי ויציב, כן?), הצהיר לפיד שהוא לא יכתוב על בנקים במשך 22 שנים. האם הוא כשיר, בהתחשב בעברו, לקבל החלטות בתחום?

יש סיכוי סביר, על כן, שפרשת רוסק-עמינח תהפוך בקרוב לפרשת יאיר לפיד, אם הלז יניח לרוסק-עמינח לבצע בציבור תספורת, כפי שזו תכננה לאפשר לנוחי דנקנר בשעתו. אבל עד שזה יקרה, רוסק-עמינח וחברי הדירקטוריון שלה הם האחראים לשוד – והעובדה שהם מנסים להתחמק מאחריותם רק מדגישה את האחריות.

אז כן, בואו אליהם הביתה. אולי זה יזכיר להם מה משמעותה של אחריות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: מפגש הבלוג ייערך ב-25 בנובמבר, בשעה 20:30, ב”מקום לשבט” שמעל לבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אערוך הרצאה קצרה (על הנושא תבוא הודעה ברגע שאסגר עליו), ואחר כך יהיו שאלות ותשובות מהקהל. ב-22:30 נצטרך להתחיל להתפזר. אשמח אם כל המשתתפים יעלו תרומה קטנה למקום, וירכשו כוס בירה או משהו דומה. זה גם המקום לשבח את בר קיימא, קואופרטיב טבעוני ששואף לחברה טובה יותר, שעבדכם הנאמן חבר בו.

(יוסי גורביץ)

הפטאליזם של כת השוק

מפעל קטן ביחס באילינוי, The Republic Windows and Doors שמו, נסגר לפני כשבוע. לא סיפור גדול: בסך הכל 240 עובדים שהושלכו לרחוב. גוגל, לשם השוואה, עומדת לפטר כ-10,000, אבל אלה רק עובדים זמניים. מחר תפטר יאהו 1,500. כאמור, לא סיפור גדול, והוא היה אמור לעבור בשקט.

 

אלא שהוא לא. 200 מתוך העובדים המפוטרים השתלטו על המפעל, והם מחזיקים בו במשמרות, מסרבים לעזוב עד שיובטחו להם פיצויי פיטורים וישולמו להם ימי החופש שצברו. והם צוברים אהדה ציבורית ניכרת, כולל הצהרת תמיכה מפורשת מנשיא ארה"ב המיועד, ברק אובאמה.

 

יש מי שלא מסתפקים בפיצויים. רפאבליק קרס משום שבנק אוף אמריקה חתך במפתיע בשבוע שעבר את קו האשראי שלו. הזעם מופנה לא כלפי בעלי המפעל, אלא כלפי הבנק. מושל אילינוי, רוד בלאגוג'ביץ', ביקש מכל סוכנויות המדינה להשעות את עסקיהם עם בנק אוף אמריקה. התייעלות נוסח אריסון: עומדים בתור לתור

 

ההגיון של בלאגוג'ביץ' פשוט: בנק אוף אמריקה קיבל מיליארדים מכספי משלם המיסים כדי שלא יתמוטט. על כן מן הראוי שהוא ישתמש בכסף הזה כדי להקצות אשראי למפעלים שנמצאים בקשיים. זה, אחרי הכל, כסף של אותם פועלים שעומדים להיות מושלכים, רבים מהם לעת זקנה.

 

ואתה משפשף את העיניים: נשיא שמוצאו משיקאגו ומושל מהמדינה שבה נמצאת אותה עיר שהפכה לסמל הקפיטליזם – הם שטוענים שלבנק יש תפקיד חברתי, שהוא לא רק מוסד למטרת רווח, שאפשר להתערב בגסות בשיקוליו העסקיים ולאיים להביא עליו חורבן, אם הוא יפעל כנגד הקהילה. הם אלה שאומרים שלא יכול להיות שהממשלה תציל רק את המשקיעים ותיתן לכלל האזרחים לקרוס, בגלל תאוות הבצע חסרת המעצורים של הראשונים.

 

מי במעמדם יעז לומר דבר כזה בישראל? מישהו מסוגל לחשוב על ראש עיר שיודיע למפעל ש"מתייעל" על ידי פיטורי עובדים – כמעט תמיד מבוגרים – שהוא יכול לשכוח מההנחות בארנונה? ראש עיר שמודיע לסניף בנק ששותה את דמם של עסקים קטנים שהעיריה לא תעבוד איתו יותר?

 

התרגלנו לפטאליזם הזה של כת השוק, שאומר שהשוק – ישות מיסטית, נזכיר – תמיד מאזן את עצמו, ושאסור לממשלה להתערב בו, אחרת יקרה משהו נורא. צדיק בדינו השלח, הם אומרים, על "איזון" השוק, ושוכחים ש"תמיד בעוברו שותת/ הוא משאיר כמו טעם מלח/ את דמעות החפים מחטא". בליטורגיה של כת השוק אין עובדים, יש רק יחידות ייצור; אין בני אדם וזכויות, רק מאזנים סופיים; ואין רחמים או אנושיות. מה שעומד ליפול, הם אומרים, יש לבעוט בו. השוק הוא תכלית ראשונה, הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתפארה, לבדו ישכון ובחברה לא יתחשב.

 

הפרידמניזם הזה מעשן עדיין בכמה שרידים של המחנה השמרני המצומק בארה"ב. רוב האמריקנים כבר עברו הלאה. שישה חודשים של סופה כלכלית שהעירה את רוחות הבלהות של 1929 גרמו למוחות להצטלל במהירות. רק בישראל עדיין חושבים כמו הרפובליקנים של הרברט הובר. לישראל מגיע הכל מארה"ב באיחור של 15 שנה. בכלל לא בטוח שבמקרה של המשבר הכלכלי, יש לנו את הזמן הזה.

עדכון: בנק אוף אמריקה הלווה לריפבליק 1.35 מיליוני דולרים, שילכו לפיצויי העובדים. בנק אחר הלווה עוד 400 אלף לצרכים אלה. נראה שבארה"ב הבנקאים מתחילים לחוש את הלחץ העממי. טוב.

 

(יוסי גורביץ)

שיבה לפולחן קדום

החדשות הטובות הן שהשמאנים הראשיים של ישראל – ההוא מההטרדה המינית והשוחד וההוא מהחטיפה והתקיפה – התעדכנו. אתמול הם נפנו מעיסוקיהם הרגילים, היינו מלמול מילות השבעה כלפי שמיא וציפיה לקבלת גשם בתמורה, וקראו לציבור לצאת ליום צווחה ותפלות למען תשוב בה הבורסה מחולייה.

 

המוח היהודי אולי ממציא פטנטים, אבל התזמון שלו לא מה שהיה: במקרה הזה פסיכים אחרים – נוצרים פונדמנטליסטים בני כת השפע – הקדימו את השמאנים, וערכו תפילת תחנונים למרגלות הפר הזועם שבוול סטריט, כנראה בתקווה שהמטוסים הרחוקים יחזרו וישיבו את האוצרות. אנשים מרושעים, וכמסתבר בעלי יותר תודעה תנ"כית, העירו שיש דמיון מסוים בין התפילה הזו ובין הסגידה לעגל הזהב.

 

אבל מה לנו כי נשחק להבליהם של פראי היכל שלמה ושל נבערי כתות השפע? הנה גם בתוכנו, בהיכל הרציונליות, רוחשת האמונה התפלה. שלשום ראיין דה מארקר את ה"ה שוקי אורן, בעוונותינו החשב הכללי של משרד האוצר, וכשניסה הלה להסביר למה, בעצם, דחף האוצר בכוח את קרנות הפנסיה וקופות הגמל אל הרולטה המכונה בורסה, אירע לו דבר מביך. במקום להסוות, כמקובל, את משמעות דבריו במלל רב וחסר משמעות, נפלטה לו האמת. אורן אמר ש"ההחלטה שהפנסיה תהיה בשוק ההון ובבורסה לא היתה מוטעית. נהגנו כמו בכל מקום אחר בעולם. לא ניתן לייבש את שוק ההון". [ההדגשה שלי – יצ"ג]

 

כלומר, העובדה שמספרים גדולים של עובדים, רבים מהם מבוגרים, איבדו את הפנסיה שלהם איננה טעות; כלומר, העובדה שמה שהיה ערוץ חסכון שמרני וזהיר עד שאורן וחבריו דחפו אותו לבור התפוגג – זה בסדר, כך צריך היה להיות. כי…

 

וכאן אורן גולש למיסטיקה. מה המשמעות של "לא ניתן לייבש את שוק ההון"? יתר על כן, אורן גולש למינות. האורתודוקסיה הפרידמנית גורסת שקיימת "יד נעלמה", שמכווינה את השוק. אם אין די השקעות בשוק ההון, זו איננה סטיה; זה המצב אליו שואף השוק. הוא חש שהוא רווי מדי, שיש בו יותר מדי כסף, שהוא גדול מדי על המדינה שאליה הוא שייך. באו אורן וחבר מרעיו, ואמרו: לא. השוק, הפר, זקוק לכסף. ריחו איננו עולה בנחיריו. הפר שלנו חולה. הבה נעקם, אם כן, את היד הנעלמה – ונשקה שוב את הפר מן הירוק הירוק הזה. טוטם שנראה ברחובות תל אביב לא כל כך מזמן

 

ובשם שתי תפיסות מיסטיות – שיש דבר כזה, "שוק ההון", ושהוא עמד בסכנת התייבשות – העלו אורן וחבר כוהניו למולך את הפנסיות של עשרות אלפי ישראלים. כמקובל באוצר, הדבר לא נעשה תוך התייעצות עם הציבור אלא באלימות, בגסות, בצווחנות שאומרת שמי שלא מקבל את הדוקטרינה החדשה הוא סוציאליסט שבחלומותיו הרטובים רוצה לחזור לאלבניה. בשל המחסור הפושע בחינוך כלכלי בישראל, רוב החוסכים כלל לא הבינו מה קרה; האוצר לא רצה שיבינו. אילו הבינו, אפשר מאד שהיו מתנגדים.

 

וגם כעת, בעוד הפר מחרחר את נשימותיו האחרונות לעיניהם, פונים אליו אורן וחבר נביאי השקר שלו בצעקה גדולה; אולי ישן הוא ויקץ. והם, עם שידיהם דמים מלאו, לא שבים בהם מדרכם הרעה. אורן ואסופת מכשפיו אינם מוכנים להגן על שרידי החסכונות שעוד נותרו, בטענה המרהיבה בחוצפתה ש"כל שקל שיופנה לסבסוד החסכון, הוא שקל שלא נוכל להוציא לטובת האצת הפעילות הכלכלית". זה אותו אוצר, נזכיר לכם, שעד כה לא עשה שום דבר כדי להאיץ פעילות כלכלית כלשהי, ושמתעקש שלא להגדיל את הוצאות הממשלה – שהן הדרך המובהקת ליציאה ממשבר כלכלי. הכלכלה מתכווצת, והאוצר רוצה לצמצם את פעילות הממשלה, לא להרחיבה – ובמקביל, כמובן, למנוע כל הגנה על החסכונות.

 

יש, בכל זאת, ציבור אחד שנהנה מרחמיו של האוצר: שר האוצר רוני בראון אמר כי האוצר לא יתן לשום בנק ליפול. שזה יכול היה להיות נחמד, אלמלא המשמעות המעשית של הדברים היא שלאוצר יש כסף כדי להציל את הבנקים – קרי: את הבנקאים – אבל לא את העובדים שאת חסכונותיהם השמיד האוצר.

 

ובהחלט יתכן שיהיה צורך להציל את הבנקים: כותרת "כלכליסט" מהבוקר [גילוי נאות: הח"מ מספק לכלכליסט שירותי פרילאנס – יצ"ג] מוסרת שמניית בנק לאומי איבדה 50% מערכה בתוך ארבעה חודשים, והפועלים – 50% בתוך שלושה. בהחלט יתכן שהממשלה תצטרך להציל אותם שוב – היא כבר עשתה את זה אחרי המרמה הגדולה של 1983.

 

אז אולי הגיע הזמן לקבוע כמה כללים חדשים. אחרי הכל, תמיד אמרו לנו שהמערכת הקפיטליסטית היא כזו שמתגמלת יעילות ומענישה טיפשות. את התגמולים ראינו, עכשיו הגיע הזמן לראות את המקל.

 

לפני שהאוצר ימהר להציע לבנקים את הכסף שלנו, הכסף שאין לו כדי להגן על הציבור, יש להודיע להם על השינויים הבאים:

 

א. קנינו אתכם. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאתם שלנו.

ב. כל המנהלים הבכירים, כל היושבים בחברי המנהלים, עפים הביתה. הם נכשלו ואנחנו לא רוצים לראות אותם יותר. הם יקבלו את המשכורת המגיעה להם, אבל הם יכולים לשכוח מבונוסים – בונוסים נותנים על הצלחות – והם מתבקשים להשיב את הבונוס האחרון. אם לא, נתבע אותם. אשר לפיצויי פיטורין – אין יותר מצנחי זהב, תסתפקו בפיצויים המגיעים לכם כחוק.

ג. כל אותם מנהלים לא יוכלו לעבוד יותר בבנקאות. אף פעם. גם לא בהשקעות, או בכל שטיק פיננסי אחר. עבדתם על הציבור פעם אחת; לא תהיה פעם שניה. איבדתם את רשיון העיסוק שלכם. לכו תכתבו ספרים על ניהול, או משהו. כמו כן, חוקרים עצמאיים יבדקו האם הבנק הונה את הציבור. אם כך היה, יהיו כתבי אישום.

ד. הבנקים ינוהלו, לפחות בשנים הקרובות, מתוך התפיסה הלא שגרתית שהם מוסדות ציבור. זה אומר שהעמלות שלהם יצנחו משמעותית, שהניהול שלהם יתבצע על ידי פקידי ממשל, ושמטרת הרווח שלהם תהיה נמוכה.

ה. אם וכאשר יצליחו הבנקים להחזיר למדינה את הכספים ששילמה עבורם, בתוספת ריבית, תשקול הממשלה למכור אותם שוב. בשלב ראשון, יחולקו מניותיהם לציבור, לכל אזרח ששילם את מיסיו. המנהלים הקודמים של הבנק לא יורשו, בשום שלב, לרכוש את מניותיו.

 

עד כה, בסחרחורת שמתחילה מימי רייגן, התנהל השוק – ודאי בישראל – על פי העקרון המשונה שאומר שאם בעל ההון הרוויח, הוא שומר על הרווח, אבל אם הוא הפסיד הוא מתחלק בהפסדים עם הציבור. זה חייב להגמר. וכדי שזה ייגמר, מאחר ומשברים הם נושא עונתי, זה חייב לכאוב. זו צריכה להיות קריסה שתשאיר צריבה לא רק בבשרם של הנדפקים הקבועים, אלא גם בבשרם של המנכ"לים – ושל מקהלת העידוד שלהם באוצר. שר האוצר הבא ייטיב לעשות אם ישחרר לשוק הפרטי את כל אלה שהטיפו לנו במשך שנים, מעמדה ממשלתית מרופדת היטב, על עדיפותו של הפרטי על הציבורי, שהיו שופריהם של נביאי שקר של "כלכלת שוק" שבאה על חשבון הציבור מדי יום – ושדורשת שהציבור יציל את חסידי השוק, פעם אחר פעם, מעצמם. הגיע הזמן לשים לזה קץ.

 

(יוסי גורביץ)

וכאשר שנוררתם תשנוררו: קריאה לפעולה

מזה שנתיים, פועלת בישראל "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה", שמטרתה לאתר ולהשיב לבעליהם נכסים שהיו שייכים במקור ליהודים שנרצחו בשואה. עד כה, הצלחתה חלקיות ביותר, בלשון המעטה. החברה הוקמה בעקבות חקירה נמרצת של הכנסת, בהנהגת ח"כ קולט אביטל (עבודה). עד כה, היא זיהתה נכסים שהיו שייכים ל-66,000 נרצחים – אך עד כה, רק עשרה (10) מיורשיהם זכו לקבל רכוש כלשהו.

 

החברה מעריכה את שווי הרכוש השייך ליורשי הניצולים בכ-750 מיליוני שקלים, שרובם נמצאים בידי בנק לאומי. הבנק הזה, גוף שהוקם כדי לשמש כבנק של התנועה הציונית, מנהל עכשיו מאבק שהיה מפרנס שורה של פנטזיות אנטישמיות כדי להמנע מלהקיא את טרפו.

 

תביעה ייצוגית כנגד בנק לאומי, על חלק מן הסכום, כבר הוגשה. הבנק משתמש בטקטיקות שלא היו מביישות את הבנקים השווייצריים, הבוזזים הגדולים האחרים של הניצולים; העיקרית שבהן היא מריחת זמן. בינתיים, מתים הניצולים.

 

זה לא חדש. הטקטיקה הזו משמשת את הבנק כבר שנים. ב-2005, הודיע הבנק שלא ישלם ולו פרוטה, עד שיועבר חוק בנושא – וזאת לאחר שוועדת החקירה של אביטל מצאה שהבנקים, ולאומי שוב מככב ביניהם, שיקרו לניצולים. לנציגיו היתה בשעתו החוצפה לטעון ש"פרסום הדו"ח [של אביטל – יצ"ג] יגרום נזק למעמדה של ישראל בעולם".

 

יש רק שיטה אחת שפועלת נגד האנשים האלה: ביושם בפומבי. אני פונה לכל מי שקורא את הפוסט הזה, ומבקש ממנו להתייצב ביום שישי הבא, ה-18 ביולי, בשעה שמונה בבוקר ליד סניף בנק לאומי כלשהו, ולשאול את העובדים המגיעים לשם איך הם מרגישים לעבוד במקום כזה. קבוצת פייסבוק כבר הוקמה.

 

הארגון הוא בשלב ראשוני מאד. לצורך השגת אפקט תקשורתי הולם, נראה לי שכדאי לארגן הפגנה גדולה יחסית מול סניף מרכזי של בנק לאומי (פרטים יבואו בהמשך), וכן שורה של הפגנות קטנות יותר מול סניפים מקומיים. אם אתם מעוניינים לארגן הפגנה בעירכם, אנא צרו קשר בדואל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

המלחמה מתחילה בתוכך

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

ובכל זאת, בשבוע האחרון נחצו כמה קווים אדומים.

זו התמונה שמופיעה בפתח אתר האינטרנט של בנק הפועלים, שבעוונותי אני אחד מלקוחותיו. מסתבר שהבנק החליט לעשות קופת יחסי-ציבור על חשבון לקוחותיו האומללים שבצפון המופגז. קשה לי להאמין שיש ביקוש רב ל"קו החם" הזה.

כמה שירותים בנקאיים צריכים תושבי עיר מופגזת? כספומט להוצאת כסף לקניית מצרכים? לא נראה לי שיותר מדי ברוקרים מתוסכלים יושבים במקלטים ורוצים למכור את האופציות שלהם, או לבצע העברות בין חשבון לחשבון. ואלו שרוצים בכך, מן הסתם כבר מנויים על אחת מתוכניות הבנקאות האישית של הגוף שפעם התיימר לייצג פועלים.

גם בימים כתיקונם קשה להזדהות עם בנק הפועלים, לא מעט בשל הבעלים שלו, שרי אריסון, שבאטימות נדירה פיטרה 900 עובדים בשנה בה הראה הבנק רווחי שיא, ולאחר מכן המליצה לעם על תכניות ניו אייג' להשגת שלום פנימי; מעין מרי אנטואנט של הבנקאות.

באדנות יהירה, חילק הבנק הגדול במדינה, באמצעות העיתונים, דגלי לאום לחג העצמאות, והקפיד לרקום את שמו עליהם. הדגל הפך לסוג של פרסומת: בנק פועלים ומדינת ישראל לנצח. בהתחשב באופן שבו מכרה המדינה את הבנק, ובעובדה שהבנקים בישראל מהווים למעשה קרטל שאיש אינו מעז לגעת בו, אפשר להבין את הסנטימנט.

הבנק לא לבד: יש קבוצה שלמה של עסקים שעושים קופת יח"צ מהמלחמה, בעיקר חברות תקשורת וטלפונים, שמיהרו לצאת במבצעים מיוחדים לתושבי הצפון. יש כאן מימד של חוסר בושה שנעדר במלחמות קודמות. אז, לכל היותר הרשו העסקים לעצמם לכל היותר להרים תרומות ללב"י או לאגודה למען החייל; הם לא דחפו את עצמם לידיעה, ולא ניצלו את המלחמה לרווחים – לא באופן גלוי כל כך, בכל אופן.

בנק אחר, דיסקונט, יצא לאחרונה במבצע נתעב במיוחד, ברוממו את שמו על סמך מה שעושים עובדיו שלא בשעות העבודה: הוא ציין את השעות הרבות שמקדישים העובדים לפעולות התנדבות. אין לי הוכחות, אבל יש לי חשד כבד שההתנדבות הזו היתה מרצון בערך כמו ההתנדבות לשירות צבאי.

ראוי לציין שאף בנק או חברת טלפונים לא יצאה במבצעים למען תושבי שדרות, אף שהם תחת אש מזה חמש שנים ויותר. בנק הפועלים לא מיהר להודיע שהוא מוריד את העמלות שהוא גובה מעסקים שנפגעו בפיגועים, אף שהללו גבו בשנים האחרונות מחיר עצום. אין שום דבר זוהר בפיגועים: הם מקושרים עם גוויות, ילדים בוכים, זק"א, חורבן, הרס, יאוש. אין שום דבר קולי בשדרות: חול וקסאמים וראש עיר בהפרעה. אי אפשר לקשר אותם בשום צורה ליאיר לפיד.

אבל מלחמה – או הו. יופי של צילומים; רגש פטריוטי פראי ועיוור; חיילים פוטוגניים על רקע כלי משחית; מסוק חולף בשמי העיר הבוערת; השעיית כל פעולות החשיבה; העברת הרגשות (הכעס, הפחד, השנאה, האימה; לעולם לא החמלה, ההזדהות והנדיבות) למושב הנהג; כן, המלחמה טובה לעסקים. הבה נזדהה עם המלחמה.

אפשר ששרי אריסון היתה זוכה להרבה פחות קיתונות של לעג, אילו יצאה בקמפיין "המלחמה מתחילה בתוכך". לשלום, אחרי הכל, מעולם לא היה כאן שם טוב – והסיסמה האחרת היתה הרבה יותר אמינה.

(גילוי נאות: הכותב הוא עובד נטוויז'ן).

(יוסי גורביץ)