החברים של ג'ורג'

בוסניה-גייט

מתקבל הרושם שהילארי קלינטון, בעלת חגורה שחורה באמנות הלחימה של אמירות בלתי מתחייבות, עלתה סוף סוף על מוקש.

כפי שכבר נכתב כאן, קלינטון ניסתה במשך חודשים לעבות את הרזומה שלה בתחום מדיניות החוץ. לשערוריה לקח כמה זמן לצאת מהבלוגוספירה הדמוקרטית, אבל אמש היא התפוצצה בטלוויזיה הלאומית, ולא במקרה.

בנסיון ל, אה, אלוהים יודע מה בעצם, ניפחה קלינטון בתחילת החודש את הסיפור עוד יותר, והפכה את עצמה לגיבורת מלחמה. היא התחילה ב"בכל מקום שהיה קטן מדי, או עני מדי, או מסוכן מדי לנשיא, נהגו לומר בבית הלבן: שלחו את הגברת הראשונה". לאחר מכן הגיע תיאור מסמר שיער של קלינטון הנוחתת בבוסניה במטוס "שנקט אמצעי התחמקות", ומצב כה כאוטי על הקרקע עד ש"רצנו, כפופים, תחת אש צלפים, אל המכוניות… טקס קבלת הפנים בוטל". מה קרה בפועל, אפשר לראות בווידאו שמופיע בלינק למעלה.Picture by Flickr user Marcn. used according to the Creative Commons license

כלומר, קלינטון מבקשת מאיתנו להאמין שבעלה שלח אותה לתוך אש צלפים, ושהיא הלכה לשם ברצון. כל כך ברצון, בעצם, שהיא לקחה איתה שני בדרנים – ואת בתה הצעירה צ'לסי. ההקרבה! שמישהו יתן לה מדליה.

כשסינבד, אחד הבדרנים שהתלווה אליה, העיר בתגובה שהוא לא זוכר שום ירי צלפים ושההכרעות הקשות שהיו בנסיעה נגעו לשאלה "איפה נאכל", קלינטון פטרה אותו בשורה מזלזלת קצרה: "ובכן, הוא רק קומיקאי". ואחרי פחות מחודש, הסתבר שהמילה שלה שווה פחות מזו של קומיקאי, שהזכרון שלו טוב משלה – ושהוא מגובה בווידאו.

מותר לשאול מה, לעזאזל, היתה מטרת השקר הכל כך מטומטמם הזה. אחרי הכל, הגברת הראשונה לא טסה לבד: היא מלווה בעשרות עיתונאים. לקח לבלוגרים זמן לשכנע אותם לנסות להזכר מה קרה בבוסניה לפני 12 שנים, אבל זה קרה בסוף. יתר על כן, מסתבר שהגרסה שכתבה קלינטון בספר הזכרונות שלה דומה הרבה יותר למציאות מאשר לפנטזיה שבדתה במארס 2008.

וכשכל זה צף, הקמפיין שלה נכנס לפאניקה. הדוברים שלה אמרו שהיא 'כשלה בלשונה' (misspoke), שזה ביטוי עדין מאד למצב הזה. ואז באה קלינטון ודפקה את המצב עוד קצת: לדבריה, הזהירו אותה קודם לנחיתה שיתכן שתהיה אש צלפים ושעליה ללבוש "את הדבר החסין כדורים" – אבל גם ש"ישנה הילדה הזו בת השמונה [הילדה הבלונדינית בצמות בסרטון הווידאו – יצ"ג] על המסלול, ואני לא יכולה, אני לא יכולה לחלוף על פניה, אני חייבת לפחות לברך אותה. אז בירכתי אותה, לקחתי את החומר שלה ואז הלכתי. וזה מה שאני זוכרת מזה".

אוי. צפו שוב בווידאו. אפשר לראות את קלינטון מחייכת, צוחקת, מחבקת את הילדה, כשברקע מרחפת צ'לסי, מחויכת גם היא. כולם נראים רגועים ולא נראה שמישהו לובש שכפ"ץ. יתר על כן, אני מתקשה להאמין שהתרגול של מאבטחי הגברת הראשונה כולל "ריצה בראש שפוף למקרה אש צלפים – אלא אם נתקל בהזדמנות צילום ייחודית". וכמובן, סביר להניח שבמצב שבו יש למלט את הגברת הראשונה אל מקום מאובטח, ילדה בת שמונה על המסלול אכן תהווה בעיה שיש להתעכב עליה, תוך שנותנים לצלף האויב האכזר כמה עשרות שניות יקרות לכוון את נשקו.

אז מה כבר אפשר לומר, אחרי זה, אם לא שיש לה בעיית נתניהו?

עדכון: קלינטון טוענת כעת שכשסיפרה את סיפור בוסניה, היא סבלה מחוסר שינה. הניסוח שלה ראוי לציטוט: "מדי פעם, אני בן אדם כמו כל אחד אחר… בפעם הראשונה ב-12 שנים בערך כשלתי בלשוני". מבריק.

עדכון II: ועכשיו מסתבר שקלינטון חזרה על הזיית הצלפים שלוש פעמים בשלושה חודשים. כנראה שהיא סובלת מבעיות שינה חמורות במיוחד. מן הראוי לציין שהיא מסלימה את הדימויים שלה לאורך זמן: בדצמבר, היא מדברת על כך ש"אמרו שיש חשש לאש צלפים"; בפברואר, היא כבר מדברת על כך ש"היה צריך להעביר את הטכס [ממסלול ההמראה – יצ"ג] פנימה בגלל אש צלפים" – היינו, אש צלפים ממשית; ובמרץ, היא כבר מדברת על "נחתתי תחת אש צלפים". כלומר, הסכנה להילארי גוברת עם כל גרסה של הסיפור. כמו בכל צ'יזבט טוב, בעצם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

למות מקנאה

בין הפריימריז האחרונים ועד הפריימריז הבאים – 22 באפריל, בפנסילבניה – לא אמור לקרות הרבה; המרוץ לנשיאות ארצות הברית נגרר הלאה. אבל, בניגוד לציפיות, שלשום היה אחד השיאים שלו, כשאובאמה נשא נאום שהוגדר כמעט מיד היסטורי.

סביר להניח שאובאמה היה מעדיף לוותר על התענוג. הוא נגרר לנאום הזה עקב תקלה קשה: הכומר הפורש של קהילתו, ג'רמיה רייט (Wright), נתפס בשורה של אמירות בעייתיות, כגון "עלינו לומר 'אל, ארור את אמריקה'", כשהוא מתייחס לשורה של עוולות שבצעה ארה"ב. הדברים קיבלו מיד תהודה רחבה, וציירו את אובאמה בדיוק כמה שהוא מנסה להמנע ממנו: שחור זועם.

הנוהל הפוליטי המקובל במקרים כאלה הוא להשליך את התומך הבעייתי אל מתחת לגלגלי האוטובוס הקרוב. קלינטון נפטרה מכמה מתומכיה, הבולטת שבהן ג'ראלדין פרארו; אובאמה הביא להתפטרותה של יועצתו המחוננת, סמנתה פאואר, לאחר שזו כינתה את קלינטון "מפלצת". תחילה נראה שזה מה שאובאמה יעשה: רייט התפטר מתפקידו בקמפיין של אובאמה.

ואז הוא אימץ אותו בחזרה אל חיקו. ב"שבוע הקדוש" שאחרי פסחא, בנאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, אובאמה העז לדבר על מה שאין מדברים עליו: היחסים בין הגזעים בארה"ב, ולהציב מחדש את ההבחנה בין דחיית החטא ובין השלכת החוטא. הנאום ארוך – כ-5,000 מילה – אבל מאד שווה קריאה, ואני מתכוון לצטט ממנו באריכות.

אני מניח שהוא ינותח שוב ושוב; אני מזהה בפתיחה שלו, מיד, הד ברור לנאום גטיסברג. הוא מתחיל בשבחים לחוקה האמריקנית, ואז מציין ש"לא היה די במילים על קלף לשחרר את העבדים, או להעניק לאנשים, בני כל הצבעים והאמונות, את זכויותיהם וחובותיהם המלאות כאזרחי ארצות הברית": המאבק לשיפור הוא תמידי. לא, אומר אובאמה, האיחוד איננו מושלם, והוא לא יהיה מושלם לעולם; אבל אפשר לקרב אותו יותר לשלמות.

הוא מנתח את הכעס בקהילה השחורה, מסביר את הרקע לזעמו של רייט – ואז דוחה את החרון הזה. דבריו של רייט שיקפו, הוא אומר, "תפיסה מעוותת בתכלית על הארץ הזו; שרואה את הגזענות הלבנה כפושה כמגפה; שמעלה על נס את מה שפגום באמריקה מעל מה שטוב בה". השגיאה הבסיסית של רייט היא "לא על כך שדיבר על גזענות בחברתנו; היא בכך שדיבר כאילו חברתנו קפואה ובלתי משתנה, כאילו לא היה שינוי; אבל אנו יודעים, ראינו, שאמריקה יכולה להשתנות".

אבל הוא לא דוחה את רייט. "אני מתוודה שאילו כל מה שידעתי על הכומר רייט היו שבבי הדרשות הללו, ששודרו שוב ושוב… או אילו כנסיית טריניטי תאמה את הקריקטורה שלה שהפיצו כמה פרשנים, אין ספק שהייתי מגיב בדרך דומה [לזו של רוב המגיבים]. אבל האמת היא, שזה לא כל מה שאני יודע על האיש"; וכאן באים שבחיו של רייט, ושבחי הכנסיה: "טריניטי מייצגת את הקהילה השחורה בכללה: הרופא ואם-הסעד, הסטודנט המצטיין וחבר הכנופיה לשעבר… הכנסיה מכילה במלואה את הנדיבות והאכזריות, האינטליגנציה החריפה והבורות המדהימה, המאבקים וההצלחות, את האהבה, וכן – את המרירות והאפליה שמהווים את החוויה השחורה באמריקה".

הוא לא יכול, אומר אובאמה, להתכחש לרייט כפי שאינו יכול להתכחש לקהילה השחורה, "או את סבתי הלבנה, אשה שסייעה לגדל אותי, אשה שהקריבה שוב ושוב למעני, אשה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם – אבל גם אשה שהתוודתה פעם על הפחד שהיא חשה בעברה על פני גבר שחור ברחוב, ושביותר מהזדמנות אחת הביעה סטריאוטיפיים גזעיים או אתניים שגרמו לי להתכווץ".

ואז הוא שולח יד אל קהילת הצווארון הכחול הלבנה: "כעס דומה קיים בחלקים של הקהילה הלבנה. רוב האמריקנים הלבנים בני המעמד העובד והמעמד הבינוני אינם חשים שהם זכו לפריווילגיה כלשהי בשל גזעם. החוויה שלהם היא חווית מהגרים: עד כמה שזה נוגע להם, איש לא נתן להם דבר, הם בנו הכל מכלום. הם עבדו קשה כל חייהם, פעמים רבות רק כדי לראות את עבודותיהם עוקרות אל מעבר לים, או את הפנסיה שלהם מושלכת, לאחר שנים רבות של עבודה. הם חרדים לעתידם, וחשים כיצד חלומותיהם חומקים מהם; בעידן של משכורות שאינן עולות ותחרות גלובלית, ההזדמנות נראית יותר ויותר כמשחק סכום אפס, שבו חלומותיך מתגשמים על חשבוני." גם את הזעם שבקהילה הלבנה, שחשה נפגעת ממדיניות של "אפליה מתקנת" – אוקסימורון, אפליה אינה יכולה לתקן – מבין אובאמה, והוא מסרב לקרוא לו גזענות.

ואז הוא שובר את המשחק הרפובליקני שנמשך כבר יותר מ-20 שנה: "כפי שהכעס האפרו-אמריקני הוכיח עצמו לא פעם כמזיק לעצמו, הטינה הלבנה הזו הפנתה את תשומת הלב מהאשמים האמיתיים במעיכתו של המעמד הבינוני: תרבות תאגידית רוויה בסחר פנימי, נהלי ניהול חשבון שנויים במחלוקת, ותאוות בצע קצרת-טווח".

עכשיו, אומר אובאמה, "אנחנו יכולים לשדר את דרשותיו של הכומר רייט בכל ערוץ, כל יום, לדוש בהם שוב ושוב עד הבחירות… ואנחנו יכולים לזנק על כל פליטת פה של תומכי הילארי… נוכל לעשות את זה.

"אבל אם נעשה את זה, אני יכול לומר לכם שגם בבחירות הבאות נדון באיזו הסחת דעת. ואחר כך, בעוד אחת. ובעוד אחת. ושום דבר לא ישתנה. זו אפשרות אחת. או, שברגע הזה, במערכת הבחירות הזו, נתאחד ונאמר "לא הפעם". הפעם אנחנו רוצים לדון בבתי הספר המתפרקים, הגוזלים את עתידם של ילדים שחורים ולבנים ואסייאתיים והיספניים… הפעם אנחנו רוצים לדבר על כך שהתורים בחדרי המיון עמוסים בלבנים, שחורים והיספנים שאין להם ביטוח בריאות… הפעם אנחנו רוצים לדבר על המפעלים הסגורים, שפעם סיפקו מחיה נאותה לגברים ונשים מכל הגזעים, ועל הבתים העומדים למכירה שפעם השתייכו לאמריקנים בני כל הדתות, כל המחוזות, כל אורחות החיים".

ויש עוד. הנאום הזה יצוטט, אני מוכן להמר, שוב ושוב. לא מיותר לציין שאובאמה התעלם במופגן מהרעיון של ייצור "סאונדבייט": הוא נתן נאום של 5,000 מילה. ואולי, בעידן שבו כל אחד יכול לקרוא את כל הנאום או לצפות בו, חלף זמנו של הסאונדבייט?

 

*           *            *            *            *

התגובה התקשורתית על הנאום היתה יוצאת מן הכלל. השמאל האמריקני, שחלקים ממנו ראו את אובאמה כמתון מדי בשל סירובו להבטיח להאכיל את הרפובליקנים במה שהם האכילו את הדמוקרטים שמונה שנים, התגבש סביבו מיד. צופים בנאום, שחורים ולבנים, בכו; ציניקנים מושבעים החליטו שזה לא היום

ואז מייק הקאבי, הכומר הרפובלקני שפרש מן המרוץ, יצא להגנת רייט ואובאמה. אחרי שדיבר על דרשות מאולתרות שיוצאות משליטה, שלא היו נראות כך אילו נכתבו, הוא אמר: "ויש עוד דבר אחד שצריך לזכור. עד כמה שקל ללבנים בינינו לומר 'אלה הצהרות נוראיות!", – אני גדלתי בדרום המופרד מאד, ואני חושב שאנחנו צריכים לגלות יותר הבנה… כלפי אנשים שגדלו תוך שמכנים אותם בשמות גנאי, שאמרו להם 'אתם צריכים לשבת ביציע כשאתם הולכים לקולנוע. אתם צריכים להכנס למסעדה בדלת האחורית. ואתם לא יכולים לשבת שם עם כל השאר. יש חדר המתנה מיוחד אצל הרופא. והנה המקום שבו תשבו באוטובוס…'. ואתם יודעים מה? לעיתים אנשים מטפחים טינות, ואתה פשוט צריך לומר: כך גם אני, כנראה. כך גם אני, כנראה. למעשה, סביר שאני הייתי שומר יותר טינה".

זו היתה חריגה גסה מקו המפלגה הרפובליקני. הקאבי עשה אותה בכל זאת. הוא עשה אותה למרות שהוא רוצה להיות סגן הנשיא של מק'קיין. וזו לא החריגה הראשונה שלו: הוא היה המועמד הרפובליקני היחיד שהגיע לעימות פומבי בין המועמדים לנשיאות שאורגן על ידי ארגון לקידום השחורים, והוא דחה את הקו הנייטיביסטי של מפלגתו ואמר שהוא מסרב למנוע שירותים מילדי מהגרים לא חוקיים: "לא אעניש ילדים בגלל פשעי הוריהם. אנחנו יותר גדולים מזה".

פרשנים שונים השוו השבוע את אובאמה, לאחר הנאום, לנשיא הבדיוני בארטלט מהסדרה "הבית הלבן". ייחודה של הסדרה הוא שהיא הוגנת גם כלפי הרפובליקנים – שלעיתים מקבלים את השורות הכי טובות. הרפובליקנים של "הבית הלבן" איננה מפלגת הערפדים שלמדנו להכיר בשמונה השנים האחרונות. אם אובאמה היה בארטלט, הקאבי – על כל בורותו המוצהרת, על כל תמיכתו ב'בריאתנות' – התעלה למדרגת יריב רפובליקני ראוי.

איפה, לעזאזל, האובאמה שלנו? זו תהיה שאני שומע יותר ויותר מיותר ויותר אנשים משכילים. איך, לעזאזל, נתקענו בין דבר וכולרה, בין אולמרט, נתניהו וברק? רבאק ערס, זו התוצאה הסופית של הקבוצה שהוציאה את שפינוזה ואיינשטיין, בין רבים וטובים? אולמרט ונתניהו? זה כל מה שאנחנו מסוגלים לו? זה השיא של היכולת הפוליטית שלנו?

התשובה – הדי צינית, לצערי – היא שכל דבר אמריקני מגיע לכאן באיחור של 15 עד 20 שנה. חלק מהדברים – תפיסת אזרחות, למשל – מעולם לא אימצנו. יש לנו איזה 15 שנים לחכות, אם כן.

עד אז, נותר רק למות מקנאה.


ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ספקולציה פרועה, מה שנתניהו לא מבין, כנירון מול חורבות רומא, והמנוע של הקטר הישראלי: ארבע הערות על המצב

ספקולציה פרועה: פעם, לא כל כך מזמן, מוטט ג'ורג' סורוס את כלכלת דרום מזרח אסיה כמעט לבדו. הוא קנה כמויות גדולות של המטבע המקומי, מה שהקפיץ את מחירו מעבר למחירו "האמיתי", מה שגרם לעוד ספקולנטים לקנות את המטבע, והעלה את מחירו עוד יותר. ואז, בוקר אחד בהיר, שפך סורוס לשוק את כל יתרות המטבע שלו, זרק שורה של מדינות למשבר כלכלי מתמשך, הרס את חייהם של מיליונים, וגרף עוד כמה מיליארדים שהוא לא באמת צריך.

בעולם מתוקן יותר, אדם שרושש בכוונת מתכוון מיליוני אנשים כדי לשפר קמעא את חשבון הבנק התופח ממילא שלו, היה מועמד בזריזות אל הקיר הקרוב ומוצא להורג על ידי כיתת יורים, שנבחרה בבהילות שהיתה גורמת לחיסולם של הערפדים הרומנים ב-1989 להיראות הליך שקול ומתון. בעולם שאנו חיים בו, ראו זה פלא, סורוס הוא אלילו של השמאל האנטי גלובליסטי. היי, הוא מתנגד לבוש.

ולמה אני מזכיר את זה עכשיו? בגלל שמה שקורה בשבועות האחרונים לשקל מתחיל להיראות באופן מעורר חשש כמו תרגיל סורוס. אפשר להבין התחזקות של השקל מול הדולר – זו תוצאה של חולשה אמריקנית יותר מאשר עוצמה ישראלית – אבל הוא מתחזק גם מול היורו ומול השטרלינג. אני לא כלכלן, רחוק מכך, ויכול להיות שזהו פחד נטול בסיס – אבל אני מתחיל לפחד. מה שקרה למעצמת ההיי טק דרום קוריאה ב-1998 יכול לקרות ב-2008 למעצמת ההיי טק המזרח תיכונית.

עדיין לא קולט: בנימין נתניהו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא אפילו שוקל תביעת דיבה. למי אכפת שהוא הוציא כ-175 אלף שקלים על שבוע אחד בבריטניה? למי אכפת שהוא הוציא 11,000 שקלים על תיאטרון? כ-5,000 שקלים על ארוחה אחת? מה זה עניינכם? זה לא על חשבון המדינה. זו, לדבריו, רדיפה פוליטית.

אין ספק שהאנשים שמסרו לערוץ 10 את הפרטים על הבככנליה של בני הזוג נתניהו אינם שוחרי טובתם. זה לא קשור. כמעט כל סקופ עיתונאי נשען על כך שמישהו לא אוהב מישהו אחר עד כדי כך שהוא מוכן להדליף מידע מזיק. נתניהו מתעקש לא להבין שני דברים.

ראשית, שהעובדה שהכספים לא שולמו על ידי המדינה איננה נסיבות מקלות. להיפך. מועמד לראשות הממשלה שמקבל סכומי עתק ממיליונרים זרים, אפילו אם היה בעבר מועמד לתפקיד שר האוצר של איטליה, הוא מועמד בעייתי מאד. על פניו, זה אפילו מנוגד לחוק – כך ערוץ 10 – אבל אני לא משפטן. הכנסת, אגב, הכחישה היום את טענתו של נתניהו, על פיה אושרה גם נסיעתו של אשתו, שרה.

שנית, וחשוב יותר, נתניהו עיוור למשמעות הציבורית של המעשה. האיש שעישן סיגרים ב-10,000 כל חודש על חשבון הציבור עד שתפסו אותו, האיש שידוע בכך שהוא לא מרבה לשלם במסעדות, האיש שאוהב את החיים הטובים, הוא האיש שהרס להרבה מאד אנשים את החיים. יש פער איום בין הדרישה שאנשים יתקיימו משכר מינימום ושהמדינה תקצץ את תמיכתה בנזקקים, ובין נסיעת תענוגות שבזבזה, בשבוע אחד, פי שניים ממה שהישראלי הממוצע מרוויח בשנה.  נתניהו הוא איש ציבור, לא איזה מוטי זיסר. אחד הדברים שפגעו במועמד הדמוקרטי הפופוליסטי – פופוליסטי במובן הטוב ביותר של המילה – ג'ון אדווארדס היתה העובדה שהוא נתפס משלם 400 דולר לתספורת. זה רדף אותו לאורך כל הקמפיין.

נתניהו לא פופוליסט, רחוק מכך – אוליגרך תהיה הגדרה מדויקת יותר – ואף על פי כן, יש לזקוף את התנהגות האלפיון-העליון שלו, גם אם היא חוקית, כנגדו. לא שזה יקרה, כמובן.

הברווז הצולע מגעגע: נשיא ארצות הברית, לא עלינו, הוא ג'ורג' וו. בוש. הוא ישמש בתפקידו עד ה-20 בינואר 2009, שאז יושבע במקומו נשיא אחר. מטבע הדברים, עם כניסת מסע הבחירות לנשיאות להילוך גבוה, הופך בוש לפחות ופחות רלוונטי. המועמדים הרפובליקנים – לנשיאות ולקונגרס; בזה האחרון צפויים הרפובליקנים למשבר, כשיותר מ-30 חברי קונגרס הודיעו שהם לא יתמודדו שוב על מושבם – מתרחקים ממנו כמו מנושא צרעת.

אבל הוא עדיין הנשיא, והוא עדיין אסון מהלך. לפני כשבוע, חשף בוש את שקרי הממשל שלו בנושא העינויים; לאורך כל הדרך, מהרגע שבו אמר צ'ייני ש"נצטרך לפעול בצד האפל", הכחיש הממשל כי הוא מענה. לכל היותר, התוודה ל"שיטות חקירה מורחבות". בוש נחשב לנשיא הממעט להשתמש בסמכות הווטו – בדרך כלל הוא פשוט כותב על החוק שאין לו כל כוונה ליישם אותו – אבל לפני שבוע, הוא הטיל ווטו על חוק שאסר על הסי.אי.איי. להשתמש ב"שיטות חקירה" האסורות על ידי הצבא, ספציפית "ווטר בורדינג" שהיא סימולציה של הטבעה.

השוק האמריקני מסתחרר, הממשל מעביר בבהילות כספים לחברת ההשקעה בר סטיירנס שנמצאת על סף קריסה – ובוש נושא את אחד הנאומים הגרועים ביותר שלו. בעלת הטור מורין דאוד – בלשון המעטה, לא מעריצה של בוש – הגדירה את התפקוד שלו כשווה ערך להופעה הראשונה, הקטסטרופלית, של בוש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. לדבריה, הוא נראה חופשי ומאושר ככל שהכל סביבו קורס.

לא צריך לקבל את התיאוריה הפרוידיאנית של דאוד – שבוש חש משוחרר משום שעכשיו אין עוד טעם למרוץ, שהיה חסר טעם מלכתחילה, שבו התחרה באביו – כדי להבין שמשהו דפוק קשות באיש. די להקשיב למה שאמר לחייליו באפגניסטן בסוף השבוע: "אני חייב לומר, אני קצת מקנא [בכם]. אם הייתי מעט צעיר יותר ולא מועסק, אני חושב שזו היתה יכולה להיות חוויה פנטסטית – להיות בקו החזית של סיוע לשגשוגה של הדמוקרטיה הצעירה הזו. אתם ודאי מוצאים את זה מסעיר… במידה מסוימת רומנטי".

זה אותו אדם שהשתמש בקשרים של אביו כדי להמנע מהצבה בוויאטנם ושימש בתור טייס במשמר הלאומי של טקסס.

לקרוא ולא להאמין: "מכינים את הילדים לקראת המסע אל העבר הקולקטיבי של עמם, אל המנוע עשוי אפר המתים אשר ממשיך להפעיל את חיי המדינה בהווה ולשרטט את דמותה בעתיד. אי אפשר להפריז בחשיבות המסע לפולין, חשיבות המפגש עם החומר שממנו עשויה הרוח הרודפת את האומה הישראלית והמרוממת אותה". כך כתבה היום טלי ליפקין-שחק על המסע אל מחנות ההשמדה. ההדגשות שלי.

כן, יש במאמר כמה הסתייגויות צנועות על "הצורך לעצור מדי פעם ולבחון את התכנים" – אבל רוב המאמר מוקדש לתלונות על כך שהמסע לשם עולה כסף. "אם הנסיעה לפולין היא ערך כמעט מקודש" – איזה יופי של 'כמעט' – "של סדר היום הישראלי, יש לאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך להשתתף במסע".

הייתי אומר שזה מדהים, אבל זה כבר מזמן הפך לשגרה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בעיית נתניהו של הילארי

לראש ממשלתנו הבא – אני מניח, כנראה בטעות, שאם אחזור על העובדה הזו שוב ושוב יהיה קל יותר לחיות איתה – יש בעיה מצערת: דמיון פעיל מדי. בתור שחקן תפקידים ותיק, בורא עולמות בסופי שבוע, ומי ששלח ידו – לא בהצלחה – בכתיבת בדיון, אני לא במצב למחות על כך שנתניהו נוטה לפנטז (חיילים בריטים בירושלים שלאחר המנדט [טעות, די מטומטמת, שלי – יצ"ג], גנדי כשר מועיל בממשלתו, שאפשר לחיות משכר מינימום אבל לא מאלף דולר, ששביתת הסטודנטים הסתיימה בתקופתו תוך ימים, ויש להניח ששכחתי משהו); היו לי פנטזיות פרועות יותר. הבעיה היא שהצ'יזבטים האלו חוצים את הקו האדום הבוהק שכל שחקן תפקידים לומד שאסור אפילו להתקרב אליו: הגבול בין בדיון ומציאות. ברגע שהשניים מתערבבים, כשקשה להפריד ביניהם, מצבך קשה.

הבעיה של נתניהו היא, כמובן, בעייתם של אנשים שזוכרים. לרוב הציבור הישראלי אין זכרון ממשי. אפשר שזו תוצאת נטייתו לצפות בטלוויזיה בידורית: בספרו האחרון, מתאר אומברטו אקו כיצד התחייב ראש הממשלה ברלוסקוני למדיניות מסוימת בשידור חי, ויומיים לאחר מכן הכחיש את אותה התחייבות, שוב בשידור. קוראי העיתונים לא ידעו את נפשם מזעם, אבל היו מיעוט: רוב האיטלקים, שצריכת התקשורת העיקרית שלהם באה מהטלוויזיה, לא הבחינו שיש כאן בעיה. השקר של ברלוסקוני עבר בשלום; אולי זה יעבוד גם לנתניהו.

לאחרונה הצטרפה שחקנית חדשה למועדון משפצי הזכרון: הילארי קלינטון, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. ציינתי כאן בעבר שפעולותיה של שרה נתניהו עשויות ליצור לנו 'בילארי' משלנו; ראוי, אם כן, לציין מה קורה בצד השני של המשוואה.

בשבועיים האחרונים נקטה קלינטון במספר טקטיקות שבלשון עדינה נקרא להן שנויות במחלוקת. היא הוציאה פרסומת שמטרתה להטיל אימה בבוחרים דמוקרטיים מפני בחירה בברק אובאמה (לפרודיה מוצלחת ראו כאן). דמוקרטים רבים חשבו שחצתה את הקווים, כשאמרה "אני מביאה נסיון רב לבית הלבן, לסנאטור מק'קיין יש נסיון רב, לסנאטור אובאמה יש נאום שהוא נשא ב-2002". זה לא דבר שאתה עושה במערכת בחירות. גם העובדה שהשחירה את פניו של אובאמה, פשוטו כמשמעו, נתפסת כתרגיל מלוכלך. ולפני שלושה ימים, נאלץ הקמפיין של קלינטון להפרד ממתרים שהרים לה תרומות בסך 100,000 דולר, לאחר שהתברר שהוא היה מעורב בהפקת סרט אנטישמי במיוחד.

באמצעות הפרסומת, ניסתה קלינטון לטעון שיש לה נסיון בתחום הבטחון הלאומי ויחסי החוץ, וכן בניהול משברים. יועציה העלו ארבע טענות: ראשית, שקלינטון שיחקה תפקיד חשוב בשיחות השלום בצפון אירלנד; שנית, שהיא נשאה ונתנה עם ממשלת מקדוניה כדי שתניח לפליטים מקוסובו להכנס לשטחה ב-1999; שלישית, הנאום שהיא נשאה בבייג'ינג ב-1995; רביעית, וחשוב מכל, שהיא ניסתה לשכנע את בעלה להתערב צבאית בעת רצח העם ברואנדה ב-1994.

נתחיל מרואנדה. הבלוגרית הילזוי – תומכת אובאמה – עשתה עבודה טובה באיסוף החומר בנושא. המדיניות האמריקנית ברואנדה היתה בזויה במיוחד: ממשל קלינטון, עדיין מתאושש מהאסון של המשימה בסומאליה, לא רק שלא התערב צבאית ברואנדה (ובכירים בו אומרים שהתערבות צבאית מעולם לא היתה אופציה) – הוא פעל כמיטב יכולתו כדי להקטין את נוכחות כוח המשימה של האו"מ ברואנדה.

שאלת התערבותה של קלינטון היא בעייתית. ראשית, בכלל לא בטוח שהתערבות בנושאי בטחון לאומי היא בסמכותה, והדבר מעלה שאלות לא נוחות על "הנשיאות הכפולה" שמנסה כעת לחזור. שנית, כפי שמציינת הילזוי בצדק, אם הילארי לא הצליחה לשכנע את בעלה אפילו להמנע מהקטנת כוח האו"ם ברואנדה, במה בדיוק יש לה נסיון? ושלישית, גרוע מכל, אם היתה התערבות של הילארי, היא לא הותירה שום סימן: אף מסמך לא מעיד על כך, בכירי ממשל אינם זוכרים אירוע כזה – והוא נשמט הן מהביוגרפיה של קלינטון והן מהביוגרפיה של בעלה.

"אופציית הילארי" בשאלת רואנדה – התערבות, יש לציין, שמשמשת גם למירוק מורשת בעלה, כביכול דן בכלל באפשרות להתערב צבאית שם – הופיעה, חמושה וצווחת קריאות קרב כאתנה מראשו של זאוס, רק עם הפריימריז של 2008, או, ליתר דיוק, כשהסתבר שהפריימריז לא יהיו הכתרה שסופה ידוע מראש. הטענה הזו מכעיסה במיוחד, כי היא באה זמן קצר לאחר שיועצתו של אובאמה, סמנתה פאוור, נאלצה להתפטר. פאוור, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי רצח עם, שהתמחתה ברצח העם ברואנדה ובאוזלת ידה של ארה"ב במהלכו, פלטה במהלך ראיון שקלינטון היא "מפלצת", ושילמה את המחיר המתבקש. האשה שיכלה, יותר מכל אדם אחר, לחשוף את המשחקים של הקלינטונים בפרשת רואנדה מושתקת כעת.

הלאה. טענתה של קלינטון שהיא שיחקה תפקיד בעל משקל בהסכם השלום בצפון אירלנד עוררה גיחוך בקרב אנשים שהיו מעורבים בתהליך. קלינטון ציירה את עצמה כמי שנפגשה עם הצדדים הניצים – אבל, בפועל, היא שתתה תה עם קבוצת נשים בעד שלום (וקיבלה מהן את הקומקום, אחרי שהעירה שהוא נושא חן בעיניה). זה ודאי לא הזיק אבל כנראה גם לא הועיל – והאירוע המונומנטלי הזה בתולדות הסכסוך העתיק בעולם לא זכה, גם הוא, לרישום כלשהו באוטוביוגרפיה של קלינטון.

קלינטון אכן הגיעה למקדוניה – יחד עם בתה צ'לסי והבדרנים שריל קרו וסינבד. לא בדיוק המרשם הקלאסי לקבוצת דיפלומטים כבדת משקל. יתר על כן, קלינטון טענה שהמקדונים נתנו לפליטים מקוסובו להכנס לשטחם בעקבות לחץ שהפעילה – אבל, דא עקא, מסתבר שהמקדונים פתחו את הגבול יום לפני שקלינטון נחתה שם.

אשר לסין, קלינטון נשאה נאום בבייג'ינג, שתקף – בזהירות – את עמדותיה של ממשלת סין כלפי נשים. נחמד, אבל זה רק נאום, וכזה שלא היה ממש שנוי במחלוקת – או בעל השפעה. קלינטון ציינה את הנאום הזה כהוכחה ליכולתה לטיפול במשברים. סוזן רייס, אחת מיועצותיו של אובאמה, פטרה את הנושא ב"איך נשיאת נאום בבייג'ינג מקרינה על ניהול משברים? לא היה משבר, ולא היה מה לנהל".

כל פוליטיקאי מייפה את הביוגרפיה שלו. שיפוץ מסיבי כזה הוא נדיר, והוא נובע מהעובדה שקלינטון מדברת שוב ושוב על "נסיון", כאשר הן היא והן יריבה לא החזיקו בשום תפקיד ביצועי, וכאשר ברזומה שלו יש, מה לעשות, יותר שנים כפקיד נבחר מאשר לה. על כן, השנים ההן, שבהן שימשה כקישוט של הבית הלבן, חייבות להכנס איכשהו למשוואה. יש לקוות שבניגוד לנתניהו, שנראה כאילו הוא מאמין במלוא הכנות בכל דבר הבל שהוא אומר, קלינטון יודעת שהיא משקרת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ה'חוסיין' הזה: קווים לדמותן של הבחירות לנשיאות

למועמד הרפובליקני לנשיאות, ג'ון מק'קיין – כן, כן, זה עוד לא הוכרע רשמית, אבל מייק הקאבי ציין שהוא נשען "על ניסים ולא מתמטיקה", ואני לא חושב שלאלוהים יש חוש הומור טוב כל כך – יש שורה של בעיות בדרך לבית הלבן.

בתור התחלה, הוא זכה לתמיכתו של ג'ורג' וו. בוש. סביר להניח שזה כבר גרע ממנו כמה אלפי קולות. האגף הימני של המפלגה שלו שונא אותו שנאת רצח; "מלכת הדראג המחופשת לפאשיסטית" (הזכויות, אני מאמין, שמורות לאנדרו סאליבן), אן קולטר, כבר הודיעה שאם מק'קיין יהיה המועמד, היא תעביר את תמיכתה לקלינטון.

הגורו הגדול של הפונדמנטליסטים, דר' ג'יימס דובסון, נמנע מהודעה על תמיכה במועמד רפובליקני – עד שמיט רומני, המחסום האחרון בפני נצחונו של מק'קיין, הודיע על פרישה. אז הודיע דובסון, באופן קנטרני, על תמיכתו בהקאבי. (ולמה לא תמך דובסון ברומני? משום שלפונדמנטליסטים יש בעיה משמעותית עם מורמונים).

זו יופי של התחלה גרועה. ואז התברר שמק'קיין, אפעס, לא ממש מבין בכלכלה, וזאת במילותיו-שלו. את המידע הזה הוא החליט לחלוק עם האמריקנים בשנה שבה הכלכלה מאבדת גובה באופן שהיה גורם לטיטאניק לקנא.

בשבוע שעבר פרסם הניו יורק טיימס תחקיר בעייתי משהו על מק'קיין. הכתבה נכשלה, והותקפה אפילו על ידי המבקר הפנימי של העיתון, משום שהיא התמקדה בחשדות בלתי מוכחים, על פיהם ניהל מק'קיין רומן עם לוביסטית. אלא שכתבה זהה, להוציא שאלת הרומן, פורסמה בוושינגטון פוסט: ליבן של שתי הכתבות לא היה במין, אלא בשאלה אם למק'קיין היו מגעים בעייתיים עם לוביסטים, והאם נתן להם להשפיע על מדיניותו. התשובה היא, ככל הנראה, "כן".

לאמריקנים יש מושג למשהו שאנשים נמנעים מלדבר עליו: "הפיל באמצע החדר". הפיל של מק'קיין, זה שמגמד את כל שאר המגרעות, הוא תמיכתו במלחמה בעיראק. אלא שמק'קיין מתעקש לטפס על גב הפיל ולנאום מעליו: לפני כחודש, במהלך עימות, הודיע שהוא תומך בשהות אמריקנית בעיראק במשך מאה שנים; כשניסה להבהיר, יצא לו "ואולי אפילו עשרת אלפים". המספר הזה הזכיר, למי שהספיק לשכוח, שלפני פחות משנה התבדח מק'קיין על הפצצת איראן. מעטים צחקו.

וכקינוח, ג'ון סידני מק'קיין השלישי הוא המועמד הזקן ביותר המתמודד על הנשיאות: באוגוסט הקרוב, הוא יהיה בן 72. באחד הבלוגים התבדח מישהו שתוצאות הפריימריז של הדמוקרטים יהיו תקדימיות בכל מקרה: אם אובאמה ינצח, ייבחר הנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ואם תנצח קלינטון, יזכה בנשיאות הגבר הלבן המבוגר ביותר.

מק'קיין, אם כן, הוא מועמד רפובליקני בעייתי מאד. הסיבה שהוא המועמד היא שהאחרים היו בעייתיים עוד יותר. מה, אם כן, תהיה תכנית הפעולה של הרפובליקנים? איך יצליחו להביא לבחירתו של זקן ספק-אשמאי, תומך בהמשכת מלחמה מאד לא פופולרית, שרוצה להרחיב אותה למדינה נוספת, שבנוסף לכל איננו מבין בכלכלה בעת משבר כלכלי? איך יצליחו להתגבר על הפער העצום בהתלהבות, שנראה היטב בפריימריז, בהם השתתפו מספרים חסרי תקדים של דמוקרטים, ומספרים עלובים של רפובליקנים?

אפשר שהתשובה נעוצה בשמו השני של מי שמסתמן כמועמד מולו בנובמבר: ברק חוסיין אובאמה.

* * * * *

ה'חוסיין' הזה עומד לאובאמה לרועץ בקרב הגזענים האמריקנים, מיהודים מבוגרים ועד לשמרנים הקיצוניים. הוא מסמן זרות, הוא מתקשר לאיסלם, והוא מזכיר אויבה המחוסל של ארצות הברית, רודנה הקודם של עיראק.

התוצאה היא קמפיין לחישה, הרומז שאובאמה הוא בעצם מועמד מנצ'ורי, מוסלמי שבא להשתלט על ארה"ב בעת מלחמתה בג'יהאד העולמי. המם הזה חזק מאד בקרב יהודי הימין, במיוחד בישראל, ואפילו – לטענת 'מעריב' – בקרב 'גורמים מדיניים בירושלים'. לכך נוספת גם גזענות מושרשת כלפי שחורים, המקובלת בישראל; יואב קרני טיפל יפה בנקודה הזו.

אבל הישראלים הם לא הבעיה של אובאמה, וגם לא היהודים. היהודים הצעירים ממילא אצלו, היהודים המבוגרים – כמו כל המבוגרים – הם ממילא הקהל של קלינטון. הבעיה שלו היא בורותו של הציבור האמריקני ביחס אליו; תפיסת ה'מוסלמי המתחפש' רווחת למדי, ועם מספיק חזרה עליה בתקשורת – במיוחד בקרב האנשים שסבורים משום מה שרשת פוקס מספקת חדשות – היא יכולה להשתרש.

שלא במפתיע – הקלינטונים תמיד נלחמו מלוכלך – ההשמצות בנוסח הזה יצאו דווקא ממחנה קלינטון. בוב קרי (לא ג'ון קרי, חבר קונגרס אחר) חזר שוב ושוב על ה"חוסיין" לפני איווה, עד שאולץ להתנצל. מישהו בקמפיין של קלינטון שלח למאט דראדג' – הסימביוזה בין קמפיין קלינטון לדראג' מרתקת, בהתחשב בכך שדראג' חשף את פרשת לווינסקי – תמונה של אובאמה, שלבש בעת ביקור בקניה לבוש סומאלי מסורתי (בקניה יש מיעוט סומאלי גדול, בשל אי קיומה בפועל של מדינה סומאלית).

הקמפיין של אובאמה, בדרך כלל מתון, הגיב הפעם בחריפות. המסר הסמוי היה ברור: הנה אובאמה בלבוש מוסלמי, הנה הזרות בהתגלמותה. העובדה שקמפיין קלינטון סירב להכחיש שההדלפה יצאה מתוכו לא סייעה; חברת הקונגרס הפרו-קלינטונית סטפאני טאבס ג'ונס, שאמרה – כשנשלחה להגיב בשם הקמפיין – ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את הבגדים המסורתיים של בני ארצו" הזיקה בפועל.

זה, כנראה, יהיה קו התקיפה של הרפובליקנים: פחד מזרים, פחד מן החלום האמריקני עצמו, שמבטיח למהגרים סיכוי לאושר אם יאמצו את ערכיה של הרפובליקה. זה ישתלב היטב בשנאת המהגרים הלטיניים שסוחפת כעת את המחנה הרפובליקני.

האם מק'קיין עצמו יאמץ את הקו הזה? כלל לא בטוח. כשמנחה רפובליקני הציג את מק'קיין לאחרונה, לאחר שנקב שלוש פעמים בשם "ברק חוסיין אובאמה", מק'קיין התנצל, התנער ממנו, והבטיח שהאיש הזה לא יציג אותו יותר. הוא עשה את הדבר הנכון. ולא בלי סיבה.

בתו בת ה-15 של מק'קיין, ברידג'ט, עשתה לפני שנה טעות קשה: היא גיגלה את עצמה. היא גילתה את הקמפיין המכוער שניהל ג'ורג' וו. בוש נגד אביה המאמץ ב-2000. ברידג'ט היא ילידת בנגלדש; המסע הקודם של אביה לנשיאות התרסק בדרום קרולינה, כשקרל רוב הפיץ בכל הכוח את השמועה שברידג'ט היא ילדה שחורה, שלא אומצה על ידי אביה אלא שהיא בתו מחוץ לנישואין. זה קצת יותר מדי לילדה בת 14: "אמא, למה הנשיא שונא אותי? בגלל שאני שחורה?" מק'קיין מכיר היטב, בדמעותיה של בתו, את מחירם של קמפייני הגזענות הרפובליקנייים. האירוניה היא שעל פי ידיעה שפורסמה היום, בהחלט יתכן שמק'קיין הוא הזר: הוא נולד מחוץ לארצות הברית, ויש אפשרות סבירה לגמרי שמועמדותו לנשיאות מנוגדת לחוקה.

אבל גם אם מק'קיין לא ינקוט בשיטות הללו – ומק'קיין, בניגוד לדימוי המוקפד שלו, הוא הרבה יותר פוליטיקאי מהשורה מאשר חריג – ישנה מכונת השנאה שנבנתה עוד בימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. היא לא מוותרת על כוח בקלות, והיא לא בוחלת באמצעים.

הטיעונים הרפובליקניים אפסו, החשיבה השמרנית הגיעה לפשיטת רגל; נותרה רק השנאה. יהיה מלוכלך, מלוכלך מאד, לפני שזה ייגמר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שלוש עיירות ששמייח בהן

על התמונה המזעזעת של אובאמה בלבוש האויב ימ"ש, על השקרים במחנה מק'קיין, ועל ההגיון ההפוך הארץ השטעטל

נו-נו. האתר דראדג' העלה תמונה, שלטענתו נשלחה אליו ממטה קלינטון, של אובאמה בלבוש מסורתי בעת ביקור בצפון קניה (מולדת אביו) לפני שנתיים. והרי התמונה.

מטה אובאמה ניצל את ההזדמנות לזעם קדוש, ותקף את קלינטון על "המעשה הנמוך ביותר שבוצע על ידי קמפיין כלשהו במפלגה כלשהי בבחירות האלה" וכו' וכו'. מטה קלינטון בתגובה: ברור שזה לא אנחנו, כי "אנחנו יודעים הרי מי טוב בתמונות מרשיעות לכאורה", וחוץ מזה תתבייש לך בעצמך שאתה בכלל מתבייש בתמונה הזו, כי גם הסנאטורית קלינטון לבשה בגדים מקומיים בביקורים רבים בחו"ל. אבל תומכת אידיוטית במיוחד של הילארי, חברת קונגרס בשם סטפני טאבס ג'ונס, היתה חייבת להוסיף ש"אין שום דבר רע בזה שאובאמה לובש את בגדי בני ארצו". התגובות לווידאו של זה לא אוהדות במיוחד.

בינתיים בקמפיין האמיתי, אובאמה עבר להוביל בטקסס וזה עוד לפני שקיבל את תמיכתו של כריס דוד הזכור לטוב (מחסימת החנינה למפרע של חברות התקשורת), שלמרות לבנבנותו דובר ספרדית שוטפת ויורד לעזור בטקסס. באוהיו הילארי נאחזת בשיניים ביתרון קלוש. אובאמה עבר להוביל עליה בבירור בסקרים הארציים. שמייח בעיירה.

ג'ון מק'קיין היה יכול לשבת ולהתענג אלמלא היתה טבעת הסקנדל מתהדקת גם עליו – ובנושאים רציניים הרבה יותר. זוכרים את הלוביסטית הלוהטת? ובכן, מסתבר שכלי התקשורת השונים מואילים בטובם להתייחס להיבט הלוביסטית במקום להיבט הלוהטת. מק'קיין כבר נתפס בסתירה חד משמעית מדברי הדובר שלו לגבי אם הוא נפגש או לא נפגש עם לקוח של אותה לוביסטית, בעניין מכירתו (הפרטתו) של ערוץ שידור ציבורי בפיטסבורג – עניין שבו התערב די בתקיפות כדי לזרז הצבעה בועדת התקשורת הפדרלית.

כמו כן, מתחיל להתעורר חשד שמק'קיין סיפק סיוע חקיקתי לחברת אוניוויז'ן, ערוץ הספרדית הגדול בארה"ב, שמיוצג גם הוא על ידי הלוביסטית דנן. זה מחמם במיוחד את ליבם של גייסותיו מהימין, שגם ככה יודעים בליבם שמק'קיין לא איתם בכל הנושא של הגירה (דווקא מבחינה זו הוא יוצא טוב בעיניי, כמובן, אבל זה לא מספיק כדי שאחלום לתמוך בו אפילו מול הילארי.

אמנם הוא יצא בסדר כשאיזה ברברן רדיו חימם לו את הקהל בהופעה איפה שהוא והתלכלך על "בראק חוסיין אובאמה" וכו'. לא יהיה קל, אבל קשה לי לראות את מק'קיין מנצח בלי שגיאה של אובאמה, אבל הוא נאלץ לבצע נסיגה חפוזה מאמירה כנה שפלט, לפיה א לא יצליח לשכנע את העם האמריקאי שהוא מנצח בעיראק, אין לו סיכוי להיבחר. בקיצור, גם בעיירה הזו שמייח.

ואצלנו? הוכשר השרץ, ואיתו ההיגיון שאין משלו שאדם שדחף למישהי לשון פעם בודדת בלבד יש במעשיו קלון, אבל הכופה את עצמו סדרתית על הכפופות לו בחסות המשרות הגבוהות במדינה – אין במעשיו קלון! זה אושר גדול, וברור לגמרי שבעיירה הזו – הכי שמייח.

ולסיום, עוד פרפראה שכזו משדה הקמפיין:

קבוצה של ימנונים חולי רוח הקימו עמותה נגד הילארי בשם Citizens United – Not Timid. שימו לב לראשי התיבות המרנינות. מסתבר שהוויקלי סטנדרד, מגזין הדגל של הימין האינטלקטואלי הניאו-שמרני – אתם יודעים, האינטלקטואלים האלה שהביאו לנו את המלחמה המוצלחת – מספר על התעלול החביב בצחקוק של הערכה. ועוד יש אנשים שמתייחסים לאנשים האלה כבני שיח שווים לכל דבר. נו.

היו עוד דברים, אבל הם יחכו עד שהממשק של רשימות יחזור בטובו לעבוד, בלאד.

(רחביה ברמן)