בימים שלישי ורביעי השתתפתי, יחד עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן ואנשים טובים אחרים, בכנס Jericho2011 שנערך מטעם ה-Peace NGO Forum. היום הראשון של הכנס היה, ובכן, כנס: פאנלים, ארוחת ערב עם אורחים נכבדים וכן הלאה.
כיבוש נאור, עאלק: את הרשימה הזו אני מעדיף להתחיל דווקא מהיום השני. במהלכו, היתה אמורה להיערך פגישה עם סלאם פייאד, ראש הממשלה הפלסטיני, אבל מסיבות מובנות – הרשות היתה בעיצומו של מחול תרנגולות ערופות – זה לא קרה. גם נביל שעת', שאמור היה לנאום ערב קודם, לא הגיע עקב נסיעה דחופה לקטאר; הבדיחה אמרה שהוא הלך לבצע פיגוע התאבדות במטה של אל ג'זירה. מאחר ופיאד הבריז, יצאנו לסיור בעמק הירדן, בהדרכת נאדר חטיב.
חטיב הוא מהנדס סביבה ומים, והוא הראה לנו, בין השאר, את בית הספר לשימור הסביבה, שהוא גם בית הארחה, שנבנה בסביבת יריחו ושהוא מקווה מאד שישראלים יגיעו לבקר בו. אבל מה שהיה חשוב בדבריו היו הנתונים. מאז הכיבוש ב-1967, לא אישרה ישראל – גם לא אחרי הסכמי אוסלו – את חפירתה של ולו באר פלסטינית אחת. למעשה, ישראל סותמת אותן בשיטתיות. המים מועברים לישראל, ולהתנחלויות – אבל לא לתושבי השטחים שמהם הם נלקחים.
פלסטיני מקבל, בממוצע, קצת יותר מ-50 ליטרים ביום; ישראלי, כ-280. צריך להיות זהירים עם המספרים הללו, כי הם כוללים גם את הקצאת המים לחקלאות; אבל צריך לזכור שזה נכון גם לצד הפלסטיני. המשמעות היא שישראלי מקבל פי 5.5 מים מפלסטיני.
זה לא כל הסיפור. בחלק ניכר מהישובים הפלסטיניים אין, 44 שנים כמעט אחרי הכיבוש, מים זורמים. יש חלוקה של מים מדי כמה זמן, והם נאגרים במיכלים על הגגות. מי שהיה בשטחים, או אפילו במזרח ירושלים, ראה אותם: מיכלים שחורים גדולים. מי ששפר עליו מזלו, נאנח חטיב, כמו תושבי רמאללה, זוכה לאספקת מים כמעט יומיומית; מי שמזלו טוב פחות, כמו עצמו – תושב בית לחם – מקבל מים מדי שלושה-ארבעה ימים; ויש אחרים שמצבם, מבחינה זו, גרוע יותר.
מיכלי מים הם, בלשון המעטה, כלי בעייתי. מים מזדהמים בקלות, לעיתים מבלי שהמשתמשים במיכלים מודעים לכך. חטיב ציין שבמהלך המצור הישראלי על בית לחם, ב-2002, הם נתקעו שבועות בלי אספקת מים סדירה – תחת עוצר. הוא אמר שהדברים הגיעו לכדי כך שאמבולנסים היו צריכים להוביל מים מינרליים לאנשים נצורים. מאוחר יותר, הראו לנו באר של מקורות, שמשרתת את ההתנחלויות, ושמטבע הדברים לא מוכנה אפילו לספק לפלסטינים מידע על הכמויות שהיא שואבת.
ואלו, בתמונה קצרה אחת, פניו של הכיבוש הישראלי. בשנות השבעים והשמונים לימדו אותנו שאנחנו יצרנו "כיבוש נאור", שלפלסטינים טוב כעת הרבה יותר מאי פעם, שיש להם חשמל, שצריך לספור את אנטנות הטלוויזיה. על המים, הצורך הבסיסי ביותר, לא דיברו.
אווירה קודרת: הנאומים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קודרים. הדוברים הפלסטינים התמקדו בכך שההתקדמות, אם יש כזו, היא איטית והפיכה מאד. אחד מהם העלה, במהלך הפאנל שהציג את הצד הפלסטיני, שאלה לא נוחה: הכנס הזה, אמר, היה מיועד לאנשי grassroots, אבל במקום זה אנחנו רואים כאן את האליטה. מה קורה פה?
אולי בהשראת ההדלפה של אל ג'זירה, זיאד אבו זיאד – לשעבר שר החוץ של הרשות – נשמע מיואש. הוא אף תקף בעדינות את באי הכנס: אין לי ספק, אמר, שמה שאתם עושים הוא חשוב. אבל בשלום בין יחידים ובשלום בין קהילות, אנחנו מזניחים את השלום בין המדינות, ואחרי הכל, זה מה שחשוב. לשאלה שלי – האם לאור התנהלותה של ישראל לא הגיע הזמן לפרק את הרשות, ושהיא תפסיק לשמש כעלה תאנה של ישראל; לאלץ את ישראל לשלם את מחירו של הכיבוש, קרי ניהול השטח הנשלט בידה – הוא אמר שהצעד הזה אכן נשקל. הוא הזהיר, בנוסף, מגלישה לאינתיפאדה שלישית.
הסכמי אוסלו, נזכיר, היו הסכמים זמניים שתוקפם אמור היה לפוג במאי 1999. 12 שנים כמעט חלפו מאז, וישראל לא העבירה לידי הרשות שטחים נוספים. עזה ננטשה לגורלה, במכוון; אריאל שרון לא היה מוכן להעביר אותה לידי הרשות, גם כמעט שנה לאחר מות ערפאת. אבו מאזן יועד להשאר "אפרוח קצוץ כנפיים".
בקרב הפלסטינים, ועל פי התרשמותי גם בקרב לא מעט מהישראלים, רווחה תחושה שחזון שתי המדינות מתקרב במהירות לקיצו. פיאד רצה להכריז על מדינה פלסטינית באוגוסט; בקצב הנוכחי, בכלל לא בטוח שתהיה רשות באוגוסט. שלום העיר שבהחלט יתכן שתוך שנה, כולם ידברו על פדרציה או על מדינה דו לאומית; אחרי הכל, הוא הזכיר, לפני שנה, רק מעטים היו מודעים לכך שיהדות מסוכנת לדמוקרטיה. אבל אם הישראלים לא היו מוכנים לוותר על אריאל ומעלה אדומים, ספק אם הם יהיו מסוגלים לוותר על נכסיהם הנחשבים ביותר – אדנותם ופחדיהם.
אוי: למרבה הצער, נכחו במקום גם פוליטיקאים ישראלים, חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) והשר בדימוס אבישי ברוורמן. זוארץ נשאה נאום שהיה עמוס בכל כך הרבה קלישאות, שהמשאית שהובילה אותן קרסה בדרך ליריחו. בשלב מסוים הנאום שלה הזכיר את התשובה המפורסמת ההיא של מיס דרום קרוליינה.
ברוורמן היה גרוע הרבה, הרבה יותר. מזמן לא שמעתי נאום גרוע כל כך. למחרת שמעתי מישהו אומר בזעם ש"הנאום של ברוורמן היה קטסטרופה!". הוא לא יודע אנגלית, ובכל זאת התעקש לנאום בה. הוא לא הצליח לחבר משפט אחד לאחר. לאף אחד לא היה ברור על מה הוא דיבר. בשלב מסוים הוא עבר לנאום בשבח חשיבותה של מנהיגות. הוא התייחס לעצמו בגוף שלישי. כשנועם שיזף יידה בו שאלה קשה – מה, בעצם, עשית במשך שנתיים בממשלת נתניהו? – הוא פחות או יותר התפרק, המשפטים שלו הפכו למקוטעים אפילו עוד יותר. איך, לעזאזל, האיש הזה היה נשיא אוניברסיטה?
אף אחד לא יחשוד בזיאד אבו זיאד שהוא יליד אוקספורד, אבל הוא בעליל שולט בשפה, כמות הקלישאות היתה אפסית, וכל משפט היה חד וברור. הוא פשוט היה טוב משמעותית יותר משני הפוליטיקאים הישראלים שהגיעו.
חיטוי באור שמש? שאלתי את רון פונדק – מאדריכלי הסכם אוסלו, שפעל בחשאיות מוחלטת –אם הדיפלומטיה החשאית לא הזיקה יותר מאשר הועילה: הפרסומים של וויקיליקס ואל ג'זירה, שחשפו את האמת שמאחורי הקלעים, גרמו לזעם ניכר ולנזק. האם לא הגיע הזמן לדיפלומטיה שקופה יותר.
פונדק, כמובן, לא חשב כך. "אני לא מסכים אבסולוטית", הוא אמר, ונתן את הנימוקים הרגילים: אי אפשר לנהל מו"מ תחת לחץ ציבורי; שני הצדדים ייבהלו; הפגנות ישבשו את יכולת המשא ומתן. יש דברים שצריך לעשות בשקט, ואז להציג את התוצאה.
אני לא בטוח שזה נכון. נתחיל מזה שבכלל לא בטוח שזה אפשרי יותר. היום, כל חבר צוות למו"מ – או אפילו העוזרים שלהם – שיחשוב שמה שקורה לא ראוי, יכול בקלות להדליף כל דבר במהירות שיא, ולצייר את הדברים באופן הגרוע ביותר. עצם ההדלפה תעיד על כך שהיה נסיון להסתיר משהו.
מעבר לזה, דיפלומטיה חשאית – ביטוי שכאשר נוצר על ידי וודרו " קו קלוקס קלאן" ווילסון היה מלא בוז ואיבה – מועדת מעצם טיבה ליצור אווירה של קונספירציות, שהמזרח התיכון גם כך. יתר על כן, לשקיפות יש יתרון משלה: אף אחד לא יוכל לומר שלא אמרו לו מה קורה.
הצעה לניסוי: בסבב המו"מ הבא, יועלה מדי יום כל הפרוטוקול של הדיונים לאתר המו"מ. מי שלא ירצה לצלוח את 56,000 המילים היומיות, יוכל להסתפק בתקציר מנהלים. זה יעורר רעש, כן – אבל גם יעורר מעורבות. בסופו של הדיון, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא קיבל את המידע שהוא זכאי לו, שהוא מופתע, שנעשו דברים מאחורי גבו. לכל היותר הוא ייאלץ להודות שהוא לא הקדיש לכך את תשומת הלב.
האם הצדדים יעשו תרגילים קרקסיים? ודאי. הם עושים זאת גם כעת, כשהפרוטוקולים חשאיים לשנים. במהלך הדיונים אחרי ועידת מדריד, נהג יוסי בן אהרן – מהשרצים הגדולים ביותר ששירתו אי פעם בשירות הציבורי בישראל, שבירך על מותה של אמו של מזכיר המדינה בייקר, משום שזה הקנה לישראל עוד כמה שבועות של שקט – לפצוח בשירה בכל פעם שהנציג הסורי החל לנאום. כל המטרה היתה משיכת זמן. נראה את המקבילה הנוכחית של בן אהרן מסביר שטיק כזה לציבור שלו.
הערה מנהלתית א': אלון-לי גרין, עוזרו הפרלמנטרי של דב חנין וממארגני הפגנת השמאל לפני שבועיים, ביקש למסור את הדברים הבאים בתגובה על טענת השמאל הלאומי כי מארגני ההפגנה סירבו לאפשר הנפת דגלי ישראל על הבמה: "מפלטו האחרון של הפטריוט המזוייף הוא התרשמויות כוזבות ופתלתלות. ההתקפה על דב חנין והפניית חיצי הביקורת אל המחנה הדמוקרטי תוך זניחת המערכה על הדמוקרטיה בישראל מצערת. ידינו מושטות לפעילות ופעילים, ארגונים, תנועות ומפלגות המוכנים להתייצב יחדיו, מבלי לחדד הבדלים והשקפות אידיאולוגיות, אלא מתוך שותפות אסטרטגית פוליטית למאבק על הדמוקרטיה בישראל." אנשי השמאל הלאומי ביקשו גם הם להגיב, וסביר שפוסט שייכתב על ידיהם יפורסם כאן בימים הקרובים.
הערה מנהלתית ב': ב"עין השביעית" התייחסו בחיוב לכספות שבוצע כאן ל"דו"ח" האחרון של אם תרצו, וגם התייחסו לבעיה המובנית של הטקסטים האלה: שהם מתיימרים לחשוף מידע פומבי, ובכך יוצרים תחושה שקרית שהוא מוסתר.
הערה מנהלתית ג': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. אם לצטט את האמירה המעורפלת המפורסמת של דה גול, הבנתי אתכם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות