החברים של ג'ורג'

הזהרו מאדמו”רים

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: עינוי דין

אריה דרעי הוא נבלה, אבל גם לנבלות מגיע דין צדק, ומנדלבליט חסר עמוד השדרה עינה את דרעי שש שנים

אריה דרעי חתם היום (ה’) על הסכם טיעון בעוד פרשת מרמה שהיה מעורב בה, ישלם קנס של 180,000 ש”ח כקנס, ויתפטר מהכנסת. בתמורה, היועמ”ש מנדלבליט לא ידרוש הטלת קלון על דרעי, אבל – בהתנהלות שקשה להגדיר אותה אלא כסחטנית – הוא שומר לעצמו את הזכות להטיל קלון אם דרעי ינסה להתמנות לשר.

אלה, צריך לציין, מילים ריקות. מנדלבליט צפוי לעזוב את תפקידו בקלון, כיועץ המשפטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל, בעוד כחודשיים. אפילו בקרוסלה הפוליטית שלנו אין לדרעי סיכוי להתמנות לשר בתוך חודשיים; אפילו אם יימאס לנו סופית משפן האנרג’ייזר הפאניקר שמשמש כראש ממשלה, אי אפשר יהיה לארגן בחירות בזמן הזה. אבל האיום הזה אומר כל מה שצריך לומר על מנדלבליט: אם יש קלון, יופע נא. אם אתה חושב שדרעי מטה קלון על הכנסת, אמור זאת לבית המשפט. אם אין קלון, אל תאיים בו. להחזיק אותו כך, זו סחיטה. זה לא מהלך משפטי.

אני לא מתכוון לומר מילים חיוביות על אריה דרעי. אמנם, הוא מנע כניסה למלחמת המפרץ הראשונה והצליח לכופף את צה”ל, אבל זה היה לפני יותר מ-30 שנים. מדובר באחת הדמויות המושחתות והמשחיתות שבפוליטיקה שלנו. אבל עקרבים הם עקרבים, זה טיבם. הבעיה האמיתית פה היא מנדלבליט.

לפני שלוש שנים הגישה המשטרה המלצה להעמיד את דרעי לדין בשורה של עבירות חמורות, ביניהן שוחד. מנדלבליט החליט בשבועות האחרונים שלא לעשות זאת. זו זכותו. אני לא מכיר את הראיות, אני לא משפטן, ואין לי יכולת לאמוד את הנאותות של ההחלטה. אבל אני יודע דבר אחד: מנדלבליט אחראי לעינוי דין.

החקירה של דרעי נמשכה שלוש שנים. ההתמרחות של מנדלבליט לקחה עוד שלוש שנים. זה בלתי נתפס והופך את הרעיון של צדק לבדיחה. כן, זה גם אישי. הייתי בצד הזה. חקירה לא אמורה להמשך כל כך הרבה זמן, והחלטה של הרועץ המשפטי לממשלה ודאי צריכה לקחת הרבה פחות. אם מנדלבליט דחה את המלצות המשטרה, חובה היתה עליו לקבל החלטה תוך זמן קצר – שבועיים, מקסימום חודש. שום פעולות חקירה לא בוצעו בזמן הזה. ומנדלבליט ידע היטב שכל יום שעובר פוגע באפשרות של העמדה לדין, בגלל שכל יום שחולף מחזק את ההגנה מן הצדק. ואף על פי כן, הוא ישב על זה יותר מאלף ימים. זה משהו שצריך להיות פשע בפני עצמו.

כפי שלמדנו מניר חפץ על הצורך ברפורמה מסיבית בתנאי המעצר וזכויות החשוד, כך נצטרך ללמוד מאריה דרעי על רפורמה בדיני ההגנה מן הצדק. חקירה צריכה להסתיים תוך שנה, והמשך חקירה לאחר מכן יצריך אישור של בית משפט בהרכב של לא פחות משלושה שופטים, כשלנגד עיניהם עומדות זכויות הבסיס של החשוד. משהסתיימה חקירת המשטרה, ובהיעדר צורך בהשלמות חקירה (שלהן יוקצה חודש ולא יותר), הפרקליטות צריכה להחליט בתוך חודש האם להגיש כתב אישום.

אחרי הכל, אם היא לא מצליחה להחליט בתוך חודש האם העבירה שבוצעה חמורה מספיק כדי להגיע לבית משפט, אז כנראה שהיא לא. ואם היא לא מצליחה תוך חודש להגיע למסקנה שיש לה די ראיות, אז הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שאין. צדק מושהה איננו צדק, הוא סוג של עוול. הגיע הזמן שנשלול מהפרקליטות את היכולת שלה להחזיק כל אחד מאיתנו תחת ענן פחד במשך שנים.

ואם זה מה שיקרה, אז אפשר יהיה לומר שאריה דרעי הועיל לנו במשהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: יבוא ולא אראנו

באמירת “ניצלנו בחסדי שמיים”, אביחי מנדלבליט מסר את ההוכחה האחרונה שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. שום תפקיד ציבורי

ערוץ 12 פרסם השבוע תמלילי הקלטות של הרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שבהן הוא מתאר את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כסכנה לדמוקרטיה ואומר ש”ניצלנו בחסדי שמיים.” טוב, נו, אביחי: טוב שיש חסדי שמיים, כי ממך אסור היה לנו לצפות לישועה.

מנדלבליט, הטייח הגדול של פשעי נתניהו, האיש שסגר את רוב תיקי שרה נתניהו ושנמנע מהוראה לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות; מי שנמנע מלפתוח בחקירה כשהסתבר שנתניהו קיבל מניות במיליונים מעוד אחד מבני דודיו, שלגמרי במקרה היה בעסקים עם טיסנקרופ, החברה שמעורבת בפרשת הצוללות; מי שמצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית, להיות יועץ משפטי לממשלה גרוע מיהודה וינשטיין; האיש שלא ראה פשע שהוא לא קבר – האיש הזה אומר לנו עכשיו שנתניהו היה סכנה לדמוקרטיה ואיזה מזל שהיה אלוהים בסביבה. מזל – כי מנדלבליט עצמו, האיש שדחה שוב ושוב את העמדתו לדין של נתניהו בזמן שזה גורר את המדינה לסבב בחירות אחרי סבב בחירות, כדי לא להתערב בבחירות – לא היה עושה כנראה כלום.

יושב לו פקיד בכיר, רואה את ראש הממשלה חוטף את המדינה לכיוון דיקטטורי, ו… מדבר על זה עם מקורביו. אגב, אל תאמינו לרגע שההקלטות האלה יצאו השבוע במקרה. הם יצאו אחרי שנתניהו לא יכול לגרום למנדלבליט עוד נזק. הוא יצא מתפקידו כיועמ”ש בעוד כחודשיים, וכנראה שיקמבנו לאיש הזה שתמיד היה משרת כל אדוניו פרט לציבור ששילם את משכורתו תפקיד של שופט עליון. מסורת.

אדם שיש לו נאמנות כלשהי לציבור היה אומר, בזמן אמת, כל מה שהוא יודע. כלומר, בהנחה שהוא לוקח ברצינות את דבריו שלו-עצמו: אם הוא אכן חשב שנתניהו היווה סכנה לדמוקרטיה ולא מתיישר עכשיו עם האדונים החדשים, ממשלת בנט-לפיד. יועמ”ש במצב כזה צריך ללכת לציבור ולומר את כל מה שראה, כל מה ששמע, ולתת לציבור לשפוט. אם הוא אכן חשב שהדמוקרטיה בסכנה, הוא צריך היה לסכן את הג’וב שלו. אבל למה לעשות משהו כזה, כשאפשר להשען על חסדי שמיים?

והרי, בסופו של דבר, כל הרעיון של ממשלה הוא כפירה בחסדי שמיים. אנחנו פועלים למען הציבור כי אנחנו יודעים שאין אף אחד אחר שיעשה את זה, ששום דג לא יכיל מרגליות, שאם נסמוך על כך שמי שנותן לציפורים ולפרחים מזון ייתן גם לנו, נגווע ברעב; אם יש אמירה דתית ברעיון של ממשלה, הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושהוא תמיד ניצב לצד הגדודים החזקים יותר.

הגיע הזמן לשחרר את מנדלבליט מכל תפקידו ולשלוח אותו לבלות יותר זמן עם אלוהיו. את הציבור, שהוא אמור היה לשרת, הוא נטש מזמן, ואנחנו לא משלמים לו כדי שיתפלל לחסדי שמיים כשסכנה לציבור ניצבת מולו. מגיע לנו טוב יותר. וזה מנדבליט: כל בעל חוליות אקראי יעשה עבודה טובה יותר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כפי שציינתי, בארבעת הימים הקרובים לא אהיה ליד מחשב, אז הכתיבה בפרויקט 300 תתחדש ביום חמישי, ובהתאם תמשך עד ה-27 בחודש.

(יוסי גורביץ)

מכתב קצר

אמש (ה') אמר משה פייגלין בתוכנית של אודי סגל בערוץ 2 שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסיה, ושמה שיישאר ממנה יוכל לבקש מעמד פליט באירופה. בהתאם, כתבתי ושלחתי הבוקר (ו') תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. הוא מופיע למטה.

אני סמוך ובטוח שתלונתי תזכה לאותו היחס הרציני שקיבלה התלונה נגדי בחשד להסתה לטרור, ושחקירה תפתח לאלתר. נקווה שלשם שינוי, היא גם תטופל כיאות על ידי הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

לכבוד

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט

פרקליט המדינה, מר שי ניצן

הנדון: דרישה לחקירה בחשד לעבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אדונים נכבדים,

1. אמש, בתאריך ה-15.11.18, התראיין מר משה פייגלין בתכניתו של מר אודי סגל בערוץ השני, ובמהלך הראיון קרא לביצוע טיהור אתני הגובל ברצח עם בתושבי רצועת עזה. בסוף הראיון, הציע בציניות להפוך את שורדי הטיהור האתני לפליטים שהאיחוד האירופי יהיה מחויב לקבל.

2. מר משה פייגלין הוא בכיר לשעבר במפלגת הליכוד, שאף שימש כסגן יו"ר הכנסת. לדבריו יש במה ותפוצה נרחבת.

3. יצוין כי דבריו של פייגלין בנושא אינם חדשים. במהלך מבצע צוק איתן (ב-15.7.18) קרא פייגלין לטיהור אתני של רצועת עזה, כשבמהלכו הוא דורש מן התושבים הלא חמושים להתפנות לחצי האי הסיני, ומציין כי רצועת עזה המפונה מתושביה תשמש להתיישבות יהודית. דבריו של פייגלין המצוטטים כאמור מופיעים בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

4. הדברים האמורים צוטטו ב-13.8.14 באתר קול חי, כאן.

5. דבריו של פייגלין שצוטטו לעיל מהווים, לכאורה, עבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950. החוק מגדיר השמדת עם כמעשה "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית [ההדגשה שלי], קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי." לענייננו, הסעיף הרלוונטי הסעיף הרלוונטי הוא 3 א' (2): הסתה לבצע השמדת עם. החוק קובע כי העונש על הסתה לביצוע הפשע השמדת עם דינו כדין מבצע הפשע עצמו, קרי עונש מוות.

6. יש להדגיש כי המחוקק ראה חשיבות כה רבה בחוק זה, עד שכאשר ביטל את עונש המוות בישראל היה החוק בדבר מניעתו והשמדתו של הפשע השמדת עם בין החוקים הבודדים שהוחרגו מביטול עונש המוות. בצדק פעל כך המחוקק: הרי אין הדעת תופסת מצב שבו מקרב הקיבוץ שעבר השמדת עם, ששורדיו עדיין חיים בקרבו, יקומו אנשים ויקראו לבצע את הנפשע שבפשעים.

7. על כן, אבקשכם להנחות את הגופים הרלוונטיים במשטרת ישראל לפתוח בחקירה כנגד מר משה פייגלין בחשד לעבירה על סעיף 3 א' (2) לחוק כאמור, כדי שלא יהפוך חוק שמייסדי המדינה ראו כמרכזי וחשוב לאות מתה.

8. למרות האמור לעיל, אציין כי אני מתנגד לעונש מוות, ועל כן, ככל שיוחלט להעמיד את מר פייגלין לדין, אבקש כי התביעה תמנע מלבקש עונש מוות.

לתשובתכם אודה.

בברכה,

יוסף צבי גורביץ

אוליגרכיה כפי שלימד אותי היועמ”ש

איך מפצל היועץ המשפטי את מערכת המשפט לשתיים: אחת למקורבים ואחת לפשוטי העם

מחר (ב’) צפויים שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריז רשמית על פטירתו של השוויון בפני החוק. במסמך שהם יעבירו לבג”ץ – על הנסיבות, בהמשך – הם יטענו שלפרקליטות מותר ליישם שני הליכים שונים בתכלית באכיפת חוק: חקירה פלילית לסתם אזרחים, ו”בדיקה” למיוחסים.

מה ההבדל? ובכן, חקירה היא חקירה. מפעילים את כל האמצעים: האזנות סתר, צווי חיפוש וחקירות באזהרה בחיפוש אחרי ראיות לעבירה. היה ויש ראיות, מגישים כתב אישום. הפרקליטות אומרת עכשיו שמדובר בהליך בעייתי: “פתיחה בהליכה חקירה פלילית כנגד אדם, אף אם בסופה לא מוגש נגדו כתב אישום, עלולה להיות בעלות השלכות רחבות היקף על הנחקר […] ולפגוע במהלך חייו התקין במישור האישי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי וכיוצא בזה. לא פעם לחקירה פלילית יש גם השלכות ציבוריות מעבר לעניינו האישי של הנחקר עצמו.” הכל נכון. בדיוק בשל כך רשאית המשטרה לא לחקור טענות שמגיעות אליה אם היא סבורה שאין בהן ממש. אבל מה אם יש בהן?

ובכן, במקרה הזה יהיו שני מסלולים. באחד מהם נהיה אתם ואני. בשני יהיו המיוחסים. המסלול השני נקרא “בדיקה פלילית”, ועד למסמך הזה הוא לא היה מוגדר. בשנים האחרונות נערכו “בדיקות” למספר אנשים:

1. בנימין נתניהו בפרשת ביביטורס. התיק נסגר ויש בג”ץ על הסגירה (ראו בהמשך).

2. אריה דרעי. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

3. דוד ביטן. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

4. בוז’י “מי?” הרצוג. הבדיקה במקרה של הרצוג הבשילה לחקירה פלילית, וזו נסגרה מחוסר ראיות.

5. סילבן שלום. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

6. גדעון סער. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

7. ציון קינן. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

יכול להיות ששמתם לב למשהו משותף לכל השבעה. הם לא בדיוק פשוטי עם. וכאן מת השוויון בפני החוק.

למה? כי חקירה צריכה להיות מהירה. מהירות היא קריטית. אם אתה מושך זמן, ובדיקה בהכרח תמשוך זמן, אתה מאפשר לחשודים לשבש את החקירה, להשמיד ראיות ולהשפיע על עדים. יתר על כן, גם בלי זדון מכל צד, משיכת זמן גורמת לנזק החמור מכולם – השכחה של עדים קריטיים. מרח מספיק זמן, והעדים בכנות לא יזכרו פרטים חשובים. על כל פנים, לא באופן שיעמוד בחקירה נגדית ראויה.

בפרקליטות טוענים שבכוונתה “לעשות כל מאמץ לקיים בדיקה מקדימה בתוך זמן קצר ככל הניתן”, אבל אם נסתכל על התיק שהוליד את כל הבלגאן – תיק ביביטורס, שנמרח שנים על ידי היועמ”ש הקודם, יהודה וינשטיין – אפשר לראות כמה נלעגת ההבטחה הזו. והיא מגיעה מאביחי מנדלבליט, האיש שהפך את מריחת הזמן לאמנות מסמוס החקירה.

למה המסמך הזה מגיע עכשיו? או. במהלך המריחה של פרשת ביביטורס, הגיש ח”כ מיקי רוזנטל (המחנ”צ) עתירה לבג”ץ בטענה שמדובר בהליך למיוחסים. הפרקליטות משכה זמן וניסתה להתנגד לעתירה, אבל חויבה על ידי בית המשפט להגיש הנחיה מסודרת. רוזנטל עתר כנגד ההנחיה בטענה שהיא, שוב, מעודדת אי שוויון; בג”ץ הורה לפרקליטות להגיש מסמך מתוקן. זה מה שיצא מההוראה הזו.

כלומר, בעקבות נסיון של היועמ”ש הקודם למסמס חקירה כנגד ראש הממשלה נתניהו, אנחנו מקבלים עכשיו מסלול לביטול השוויון בפני החוק לכל האזרחים. המיוחסים יקבלו מסלול איטי לחיסול חקירה, שאר הציבור יישאר עם כל הנזקים של המסלול הפלילי הרגיל כפי שציינה אותו הפרקליטות.

שימו לב במיוחד לציון קינן. בכמה מדינות יש מסלול משפטי מיוחד לפוליטיקאים. הטענה איננה חסרת משקל: היא אומרת שחקירה כנגד נבחר ציבור משבשת לא רק את חייו, אלא גם ובעיקר את יכולתו לשרת את הציבור שבחר בו. אם מנדלבליט וניצן היו מגיעים עם הצעה אחרת – למשל, חקירה מהירה במיוחד, עם יחידה מיוחדת ומשאבים יוצאי דופן, של חשודים שהם נבחרי ציבור – יכול להיות שהייתי תומך בה. מה שהם מציעים בפועל הוא מסמוס חקירות לנבחרי ציבור – ולחברי האוליגרכיה בכלל.

ציון קינן, כזכור, אמנם איננו נבחר ציבור אלא מנכ”ל בנק הפועלים (בזמן שהועלו נגדו חשדות) – אבל שי ניצן קימבן גם לו “בדיקה” במקום חקירה (בחשד לעבירה של תקיפה מינית), והפרקליטות סגרה את התיק מבלי שקינן נחקר באזהרה. יש לציין שהאשה שהאשימה את קינן בתקיפה מינית קיבלה פיצוי של כשישה מיליוני שקלים מבנק הפועלים כשנה לפני ששי ניצן מילט את קינן מאימת הדין.

אנחנו מדברים, נזכיר, על אותה הפרקליטות שמיהרה להגיש כתב אישום – לא רק חקירה, כתב אישום – כנגד עו”ד ברק כהן בשל הקמפיין שניהל נגד הגזלנים הבכירים של הבנקים. אנחנו מדברים על אותה הפרקליטות שלאחר שאפי נוה, יו”ר לשכת עורכי הדין, נתפס כשהוא מנסה להבריח מאהבת במעבר הגבולות, עובדה שהוא לא הכחיש, מיהרה להודיע שהיא שוקלת לסדר לו הסדר מותנה. כלומר, שהפרקליט הבכיר המקורב לשרת המשפטים, אף שהודה במיוחס לו בחקירה, לא יורשע אלא יקבל הסדר ללא הרשעה. הנוהל הזה קיים, אבל הוא מיועד בדרך כלל לעבריינים צעירים שהמטרה היא שהם לא יעברו דרך בתי הכלא. אם אתם או אני היינו מנסים את השטיק שניסה נוה – שלא ברור לי עד היום למה הוא היה מועיל – היינו כנראה עדיין במעצר, ואף אחד לא היה חולם לתת לנו הסדר מותנה. הברחת גבול היא עבירה קשה.

אלא אם, כמסתבר, אתה יקירה של שרת המשפטים.

הבלון של ההסדר המותלה של נוה, יש לציין, הופרח על ידי הפרקליטות לפני שהיא הודיעה רשמית על מתווה ה”בדיקה” למיוחסים שלה. טוב להיות חלק מהאוליגרכיה.

אין לדעת מה יאמר בג”ץ על ההצעה המגונה של מנדלבליט וניצן. זה כנראה תלוי בהרכב, וראיתי הרכבים שקיבלו טיעונים משונים יותר. אבל אם הוא לא ישלח את מנדלבליט הביתה, הגיע הזמן שהציבור יעשה את זה. יש גבול לכל. מעולם לא היתה לי דעה חיובית על מי שהוא כנראה המשפטן המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל חיסול השוויון בפני החוק באמצעות תרגיל מנהלי זה באמת גשר אחד רחוק מדי.

(יוסי גורביץ)

הצדק נרצח בירי בכינון ישיר

איך מדגים מקרה רצח אחד, חריג בתשומת הלב שקיבל, את היעדרו של צדק צבאי. או: איך רוצחים אדם פעם שניה

ב-17.4.2009 ירה חמוש ישראלי (*) רימון גז בכינון ישיר במפגין פלסטיני בבילעין, באסם אבו רחמה, והרג אותו. כשהחמוש רצח את המפגין הלא חמוש, הוא יכול היה לסמוך על כך שהפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, יחלץ אותו מן הדין. לפני כשבועיים הושלמה מלאכתו של מנדלבליט, ובג”ץ קבע שאין אפשרות להעמיד מישהו לדין בעוון הרצח. הדבר היה, יש להזכיר, תשע שנים ויותר לאחר הריגתו של אבו רחמה.

איך קרה דבר כזה? ובכן, כל אזרח ישראלי מודע יודע שההתמחות של אביחי מנדלבליט היא מריחת תיקים ומסמוס הצדק, ובמקרה הזה הוא עשה זאת בצורה יוצאת דופן. נעבור על לוח הזמנים:

9.4.09 – אבו רחמה נרצח על ידי חמוש ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה דרישה למצ”ח לחקור את ההרג.

28.3.10 – שנה וחודש לאחר הרצח, אביחי מנדלבליט – אז הפרקליט הצבאי הראשי – מחליט שאין סיבה לחקור את האירוע. הסיבה: תחקיר צבאי שאומר שהכל היה בסדר ולא היה ירי בכינון ישיר. שימו לב: מנדלבליט לא מחליט לא להעמיד לדין, הוא מחליט לא לחקור. בעקבות ההחלטה שלו, מגיש ארגון יש דין – בשם אמו של הקורבן, צובחיה מוסא עבד אבו רחמה – ערר על ההחלטה, כשהוא מציג הדמיה של אזור הירי ומצביע על כך שהירי בוצע בכינון ישיר.

יולי 2010 – ארבעה חודשים לאחר הערר, מחליט מנדלבליט לפתוח בחקירה. אנחנו, כזכור, 15 חודשים אחרי הרצח. אין ממצאי זירת פשע, שכן איש לא אסף כאלה, והזכרון של העדים מתעמעם. המטרה של מנדלבליט היא להגיע ל-9.4.09 + 36 חודש לכל היותר, התקופה שבה החמוש הרוצח יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. עד כה, הוא הצליח לשרוף 15 מתוך 36. אל תדאגו, הוא יעמוד ביעד – ובדרך יכדרר את התיק למחליפו, דן עפרוני.

מארס 2013: שנתיים וחצי לאחר שמנדלבליט מורה בעל כורחו על פתיחה בחקירה, וארבע שנים כמעט אחרי הרצח, עותרת צובחיה אבו רחמה לבג”ץ בדרישה שמצ”ח תקבל החלטה בתיק החקירה.

ספטמבר 2013: הפצ”ר עפרוני מודיע לבג”ץ שהורה על סגירת תיק החקירה משום שאין בו די ראיות כדי להביא להעמדה לדין. בג”ץ מוחק את העתירה, תוך שהוא מתיר הגשת ערר על ההחלטה ודורש מהפצ”ר לטפל בה במהירות.

יולי 2014: לאחר בחינת חומר הראיות שמצ”ח הצליחה לאסוף, יש דין עורר בשמה של צובחיה אבו רחמה נגד סגירת התיק. (גילוי נאות: באותה התקופה שימשתי ככותב הבלוג של יש דין.) הערר עומד על כמה נקודות:

א. קודם כל, שמכלל התמונות והסרטונים אפשר לראות בבירור היכן עמד היורה. מה שצריך כעת הוא מסדר שבו יועמדו החיילים במקום שבו עמדו בשעתו, כדי לברר מי עמד איפה. זו פעולת חקירה בסיסית שמצ”ח לא טרחה לעשות. אחרי הכל, המונה דופק וסופר אחורה ל-36 חודש. מה בוער.

ב. שנית, שמומחה בליסטיקה של צה”ל הגיש חוות דעת למצ”ח ובה קבע ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות.”

למה זה חשוב?

1. משום שהפרקליטות הצבאית טענה שיתכן שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה לא באמת נורה לעברו אלא ניתז ממשהו. על שטיק כזה זרקו את רבי ירמיהו מבית המדרש, מה גם שזו טענה מעניינת מצד ארגון ששרף 15 חודשים עד שנאלץ להורות על פתיחה בחקירה.

2. משום שהוא מעיד שהתחקיר הצה”לי, שעליו נסמך מנדלבליט בבואו לסגור את התיק, היה שקרי. ושאם מנדלבליט היה מנצל את השנה ההיא לבדיקה מינימלית, הוא היה יודע שהתחקיר היה שקרי.

חשוב לציין: אנחנו ביולי 2014, חמש שנים ויותר לאחר הרצח. הסיכוי לחקירה אפקטיבית לא קיים. כאמור, מנדלבליט דאג להשמדת הראיות הפיזיות בזירה בכך שמנע חקירה בזמן, וחמש שנים אחרי אף חמוש לא יזכור איפה הוא עמד בדיוק ליד איזושהי גדר. גם אם הוא זה שירה, גם אם הוא אכול חרטה על מה שעשה, הוא לא יזכור איפה הוא עמד. ואף על פי כן: חמוש ביצע רצח. אם הוא לא יועמד לדין (והוא כבר מזמן חצה את קו ה-36 של מנדבליט), לפחות שיועמדו המפקדים שלו לדין.

החוק הצבאי הישראלי, אממה, לא מכיר באחריותם של מפקדים לפשעיהם של פקודיהם. ואם יש דבר שהפרקליטות הצבאית לא רוצה, הרי הוא שיכריחו אותה לאכוף אחריות כזו.

מארס 2015: לאחר שהפרקליטות הצבאית לא ענתה על הערר שהוגש ביולי 2014, על אף הדרישה של בג”ץ שהטיפול בו יהיה מהיר, אמו של אבו רחמה עותרת בשנית לבג”ץ. אנחנו כמעט שש שנים מאז הרצח.

ינואר 2016: עשרה חודשים אחרי הגשת העתירה מודיע הפצ”ר – הפעם מדובר בשרון אפק, הפצ”ר הנוכחי- שהוא החליט שוב לסגור את החקירה.

אפריל 2016: בג”ץ דוחה את העתירה, משום שהמדינה טענה שבהמלצות ועדת טירקל יש אפשרות להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפצ”ר, ובג”ץ מבקש מיצוי הליכים. יש לציין שחמש שנים ויותר לאחר דו”ח טירקל, צה”ל לא יישם אף אחת מהחלטותיו, כולל את זו שקובעת אחריות מפקדים על פשעי חייליהם ועל פתיחה בחקירת מצ”ח מהירה במקרי הרג מבלי להמתין ל”תחקיר”. אבל לצרכי מריחה, התירוץ הזה עבד.

מאי 2016: מוגשת השגה ליועמ”ש, אחד אביחי מנדלבליט, על החלטת הפצ”ר. מנדלבליט עושה מה שהוא יודע לעשות: מושך זמן. התירוץ הפעם: מנדלבליט היה הפצ”ר שקיבל החלטות בתיק, ועל כן אין זה ראוי שהוא ידון בו. התיק נופל על פרקליט המדינה, שי ניצן הזכור לטוב. ניצן למד ממנדלבליט: הוא מושך זמן. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות. אבו רחמה, הרי, כבר מת.

דצמבר 2016: צובחיה אבו רחמה מגישה עתירה שלישית לבג”ץ בדרישה לקבל החלטה.

7.3.2017: הפרקליטות מעדכנת את בית המשפט שהיא החליטה לסגור את התיק סופית, בין השאר משום שהפרקליטות הצבאית איבדה אותו.

כן, גם אני לא האמנתי לזה בקריאה ראשונה. הייתי צריך להרים טלפון כדי לברר. ועדיין, זה סעיף 10 בפסיקת בג”ץ שהובאה בתחילת הפוסט. זה פאקינג קרה.

לבג”ץ לא נותרו הרבה ברירות, ותשע שנים וארבעה חודשים לאחר שחמוש ישראלי רצח מפגין לא חמוש, הוא אמר על התיק קדיש. בית המשפט אמר כמה מילים מרירות על אוזלת ידה של המדינה, אבל כל המעורבים חמקו מדין.

ובדין חמקו מדין: לאחר כל כך הרבה זמן, גם שופט כל הארץ לא יכול היה לעשות משפט.

אבו רחמה נרצח ב-9.4.2009 על ידי חמוש ישראלי. אולי הוא איפשהו, אכול חרטה, מבועת, מנסה לגרש את הרוחות. אולי שכח, אולי הדחיק. מעליו עמד מפקד שלא עשה את חובתו לדווח עליו. ומעליהם עמד אביחי מנדלבליט, את חפירה בידו, וחפר את קברו של התיק. החמוש האלמוני רצח את אבו רחמה פעם אחת; מנדלבליט, בפעם השניה.

ככה נראית חקירה של צה”ל במקרה רצח. יש עוד רבות כמוה, יקירים. אם, כדברי קלמנסו, הקשר בין צדק צבאי לצדק הוא כזה שבין מוזיקה צבאית למוזיקה, התזמורת של צה”ל מנגנת על מסרק.

ומכאן, שלצה”ל אין יכולת לחקור את עצמו. ומכאן, שחובה על בתי דין חיצוניים לחקור את פשעי צה”ל. האצבעוני שפיקד על תזמורת הצדק של צה”ל, אביחי מנדלבליט, הוליך אותנו לשם בעצמו.

ואם יש צדק בעולם, יום אחד גם הוא יעמוד לדינו.

(*) לצרכי הדיון הזה, אין נפקא מינה האם מדובר בחמוש צה”ל לבוש מדים ירוקים או מדי זית. מג”ב פועלים בגדה המערבית מכוח צו של אלוף הפיקוד והם כפופים לו. ההפרדה ביניהם, שעליה מקפידות הרשויות באדיקות, מיועדת בעיקרה לשיבוש היכולת לחקור פשעים שמבצעים לובשי המדים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המצור שלא היה

הפצ”ר לשעבר מנדלבליט השתמש אתמול בתרגיל שבו השתמש למילוט פושעי צה”ל: הוא “חש מאוים”

הידיעות הראשונות היו מצמררות: קבוצה של מפגינים עוינים כיתרה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בבית כנסת שבו התפלל, ואף – שומו שמיים – הטיחו בו קריאות גנאי. התא”ל בדימוס המפוחד סולק מן המקום במהירות, דווח, על ידי מאבטח.

mendelblit

הימין הסתער על המציאה. השמאל המבוית, מאבי גבאי ועד אילן גילאון, מיהר לגנות ולהודיע שהבריונים המסוכנים הללו אינם מאנשיו. ואז הגיע הסרטון והסתבר ששוב עשו על השמאל ספין, והוא נפל בו. קבוצה של מפגינים קשישים ערכו טקס הבדלה לאות מחאה מול בית הכנסת, ואם היתה שם אלימות היא הגיעה בכלל מצד חובשי הכיפה. מנדלבליט לא מופיע בסרטון בכלל, ואחת המתפללות מעדכנת את המפגינים שהוא חמק מהדלת האחורית.

למה התמסרה התקשורת לנראטיב על הקצין הבכיר הפחדן לא מסובך להבין. ישראל היום מנסה לכסת”ח את נתניהו בכל דרך אפשרית, וידיעות אחרונות כבר הוכיח בזמן המחאה החברתית שכל חריגה מנימוס של שעת התה מפחידה אותו. למה קפצו אנשי הימין גם די ברור. אפילו את ההתנהלות המבוהלת של אנשי שמאל ממסדיים אפשר להבין.

מה שלא ברור פה היא ההתנהלות של מנדלבליט עצמו. הוא ידע שהוא לא היה תחת שום איום. הוא ידע שהדיווחים על כך מנופחים עד שקריים. הוא הקפיד שלא לתקן אותם, למרות שדובר משרד המשפטים טען ש”אלה אנשים קיצוניים שמפיצים הסתה ושקרים”, ובכיר בפרקליטות, המשנה ליועמ”ש רן נזרי, כבר רמז שההפגנה איננה חוקית.

לא היה איום על מנדלבליט. אז למה הוא טוען שהיה? כי ככה הוא מגיע מהבית. מנדלבליט היה הפרקליט הצבאי הראשי, והתפקיד העיקרי שלו היה לסגור תיקים של חיילים שהרגו פלסטינים ללא הצדקה. השטיק הקבוע היתה הטענה שהחיילים “חשו מאוימים.” וכשהם חשים מאויימים, הכל הולך. מנדלבליט פשוט מפעיל על אזרחי ישראל את התו”ל הישן שהוא הפעיל על פלסטינים. בפעם הבאה שתשמעו על חייל ש”חש מאוים”, חשבו על קבוצת המבוגרים הקטנה ותבינו באיזה איום מדובר.

אמרו לנו שאוי אוי אוי, הפריעו למנדלבליט לומר קדיש. ראשית, אין לטענה הזו שום סימוכין. שנית, אני מצטער, אבל זדיינו. כפצ”ר, מנע מנדלבליט שיטתית הלוויות של פלסטינים והרס סוכות אבלים של פלסטינים. הוא כנראה האדם האחרון בישראל שיכול להתלונן ששיבשו את האבל שלו, אפילו אם זה היה קורה.

ושלישית, רבאק. האנשים שמפגינים מול ביתו עלוב הפיקוד רוני נומה מתלוננים על פגיעה בפרטיות ועל חציית קווים אדומים. המחנה שהביע תמיכה ביריקה על אלעזר שטרן מחוץ לבית כנסת ממש, ממש מ ז ו ע ז ע. זה אותו המחנה, צריך להזכיר, שבזמן ההתנתקות אנשיו פינצ’רו את הרכב של שר האוצר נתניהו בשל תמיכתו בהתנתקות, והוא נאלץ להמלט יחד עם מאבטחיו. האירוע הזה – שיש להודות שהרנין בוקר במשמרת חדשות – נמחק מהזכרון. אז לא נמצאו לו מי יודע מה מגנים.

ונקודה אחרונה: אין שום דבר לא פוליטי בבית כנסת. התפילה היא פוליטית וקהל המתפללים פוליטי לעילא, כפי שגילו על בשרם קצינים דתיים שתמכו בהתנתקות. יש פה בעיקר “אכלו לנו, שתו לנו, אמרו לנו דברים לא נעימים.”

היום הוא היורצייט של ג’ורג’ אורוול, שבין השאר אמר “החירות היא לומר לאנשים את שאינם רוצים לשמוע.” האנשים שהפגינו מול בית הכנסת של מנדלבליט אמרו לו, ולקהל שלו, דברים שאינם רוצים לשמוע: שהוא מועל בחובתו לעשות משפט וצדק. במקום להתמודד עם הטענות, הוא בחר להעמיד פנים שהוא חש מאוים. אם למישהו היה ספק שהאיש איננו כשיר לתפקידו, אמש הוא הוכיח זאת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב: זו לא שרה

את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל

ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”

לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.

אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.

אבל זה לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות הגיעה לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.

נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. זה, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.

יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי זה נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.

ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז הזה הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגנה מן המנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)